מצודת צפת

מצודת צפת היא מצודה עתיקת יומין, הממוקמת על גבעה נישאה במרכז העיר צפת. במקום שרידים של יישוב מהתקופה הכנענית, וככל הנראה התקיימה בו מצודה בתקופה האחרונה של בית המקדש השני, אך רוב השרידים שנותרו במקום הם מהתקופה הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. המצודה נפגעה קשות ברעידת האדמה החזקה שפקדה את צפת ב-1837. בעשרות השנים האחרונות התבצעו במקום חפירות ארכאולוגיות נרחבות, שחשפו שרידים וממצאים עתיקים מכל תקופות קיומה של המצודה. כיום נחשבת המצודה לאתר תיירות ונוף, שכן עקב מיקומה הגבוה ניתן לצפות ממנה על סביבותיה של צפת, למן גוש הרי מירון במערב, הכנרת במזרח, הגליל התחתון בדרום, ועד הרי נפתלי והחרמון בצפון. סביב המצודה הוקם בשנת 1950 גן המצודה בשנת 1950 שתוכנן על ידי אדריכל הגנים שלמה אורן ויינברג ובו הוקמה מצבת זיכרון לחללי צפת בקרב צפת ובשאר מלחמת העצמאות.

מצודת צפת

מידע כללי
סוג	טירה
מיקום	צפת
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
סגנון אדריכלי	אמנות גותית
קואורדינטות	32°58′04″N 35°29′43″E
(למפת צפת מוגדלת)   מצודת צפת (למפת צפת רגילה)   מצודת צפת (למפת הגליל העליון רגילה)   מצודת צפת (למפת הגליל העליון מוגדלת)   מצודת צפת

מצודת צפת בשלג

היסטוריה

היסטוריה קדומה

בחפירות שנערכו באזור גבעת המצודה נתגלו סימנים לקיומו של יישוב כנעני מתקופת הברונזה. במקום נחשפו מערות קבורה אופייניות לתקופה, ונקבע שהקבורה במקום נמשכה כשמונה מאות שנה. כמו כן נתגלו שרידים מתקופת הברזל, המקבילה לתקופת התנחלותם של בני ישראל, לאחר שנכנסו לארץ לפי הסיפור המקראי. העיר צפת נכללת בתוך גבולות נחלת שבט נפתלי, אך אינה נזכרת בתנ"ך, לפחות לא בשם זה.

תקופת המרד הגדול

לקראת המרד הגדול החליט מפקד הגליל יוסף בן מתתיהו לבנות מספר מבצרים חזקים במקומות אסטרטגיים בגליל. בחיבורו "מלחמות היהודים" מספר יוסף, כי הוא ביצר את "סלע עכבּרה ואת ספף ואת ימנית ואת מירון". ספף היא ככל הנראה מצודת צפת. יוסף בחר לבנות את המצודה בהר הסמוך לצפת, הר שגובהו 834 מטר מעל פני הים, מתנשא על פני סביבתו ומדרונותיו משופעים בתלילות. בדרך זו הוא קיווה להגן על היישוב היהודי מפני חיילי רומא, שצפויים היו לנסות לכבוש את הגליל תחילה.

התקופה הצלבנית

טרם התקופה הצלבנית, היה קיים במקום המצודה מגדל בודד, שכונה על ידי הערבים "בורג' אל יתים". לאחר כיבושה של ארץ ישראל מידי המוסלמים, הקימו בה הצלבנים שורה של מבצרים ומצודות, על מנת לבסס ולשמר את שליטתם בארץ. הצלבנים, שראו בצפת את "מפתח הגליל", השולט על דרכי ההר הראשיות ועל העמקים הסמוכים, הקימו בשנת 1102 על שרידי מצודתו של יוסף בן מתתיהו מבצר ענק. בשנת 1140 הורחב המבצר על פי הוראתו של פולק מאנז'ו, מלך ירושלים. המבצר נשאר ברשות הלוחמים עד שנת 1168. באותה שנה הורה המלך אמלריך הראשון להעביר את המצודה לידי מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), שהוסיפו וביצרו אותו והחזיקו בו כעשרים שנה.

ב-1187 עלה צלאח א-דין על הגליל והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין. למרות זאת המשיכו הטמפלרים להחזיק במצודה במשך כשנה וחצי נוספות, עד שבדצמבר 1188, לאחר מצור ממושך של המוסלמים ונסיגת הנוצרים, נפלה המצודה לידי המוסלמים. אלו החזיקו במצודה כחמישים שנה, למעט תקופת ביניים קצרה שהחזיקו בה אנשי המסדר הטבטוני.

בסוף שנות העשרה של המאה השלוש עשרה, כשגבר חששם של המוסלמים משובם של הצלבנים, הורה אמיר דמשק אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא, בן השושלת האיובית, לפרק את המצודה. מסיבה זו לא שרדו מבנים רבים שהיו אז במצודה.

הצלבנים שבו לצפת ב-1240, על פי הסכמים מדיניים בינם לבין המוסלמים. הם שבו ובנו את המצודה, והפכו אותה לאחת המצודות הצלבניות הגדולות ביותר במזרח התיכון. בישוף מרסיי בנואה ד'אליניאן (Benoît d'Alignan) שכתב ב-1264 דו"ח מפורט על המצודה וביצוריה ("De Constructione Castri Saphet"), תיאר מצודה המשתרעת על שטח של כארבעים דונם, אורכה 252 מטר, רוחבה 112 מטר והיא מוקפת חומה כפולה להגנה מושלמת. היקפה של החומה הפנימית הגיע לכדי 580 מטר, וגובהה היה 28 מטר. היקף החומה החיצונית היה כ-850 מטר וגובהה היה אף הוא 28 מטר. בין החומות נחפר חפיר בעומק של 15-18 מטר וברוחב של 13 מטר. (בתוואי החפיר החיצוני עובר כיום רחוב ירושלים). בחומה החיצונית נבנו שבעה מגדלים מבוצרים בגובה 26 מטר, שהגנו על המצודה. המבצר עצמו כלל מבנים רבים, ביניהם קירות שקבועים בהם חרכי ירי, מגדל שער נישא, אולמות מקומרים, חדרים רבים ובורות מים.

בניית המצודה המבוצרת על ידי הטמפלרים ארכה כשנתיים וחצי ועלתה יותר ממיליון מטבעות זהב. אין פלא שהבישוף ד'אליניון מסכם את תיאורו במילים הבאות:

מבצר אדיר שנבנה בשקדנות כה רבה, באופן כה מופלא ובפאר כה גדול, עד שמבנהו הנפלא והמעולה נראה כאילו נעשה בידי האלוהים הכל יכול ולא בידי אדם

— יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל (עמ' 282)

המצודה נוצלה היטב על ידי הטמפלרים. ההיסטוריון אבו אל-פידאא מדווח בספרו "קיצור תולדות האנושות או דברי הימים", כי בחיל המצב ששהה במצודה היו שמונים אבירים ומשרתים וחמישה עשר מפקדים. לכל אחד מהם היו חמישים פקודים וכן בעלי מלאכה. עם כיבוש המבצר נמנו בו אלף שריונות. מעריכים כי בזמן שלום שהו בו כ-1,700 איש ובעתות מלחמה - כ-2,200 איש.

ההיסטוריון שאמס א-דין אל-עות'מאני כתב בשנת 1372: "מצודת צפת הייתה מן האיתנים שבמבצרי הפרנקים ומאלה שהזיקו ביותר למוסלמים. בתוכה ישבו הטמפלרים, פרשים כעורבים ממש, נכונים לפשיטות על הערים מדמשק ועד דאריא (כנראה דהריה - בדרום הרי חברון) וסביבותיה, ומירושלים ועד כרך (בעבר הירדן) ואזורה".

מתקופת הצלבנים נחשפו לאחרונה שרידים מרשימים: אולם בעל קמרון גותי מחודד, הדומה לאלו שנמצאו במבצר המונפורט ובמקומות נוספים; עמודים בעלי עיטורים פרחוניים, הדומים לאלו שנמצאו במצודות צלבניות אחרות במזרח התיכון; קיר ישר מאבני גזית, באורך 25 מטר וברוחב 2 מטר, שקבועים בו חרכי ירי וגומחות; קיר עקלתוני באורך 6 מטר וברוחב 3.2 מטר; קורות רוחב ובהן חריטות דמויות גרזן ושעון חול; מעברים מרוצפים ובהם תעלות ניקוז למים; בור מים מחופה טיח למניעת דליפת מים, ועוד.

התקופה הממלוכית

סמלו של הסולטאן ביברס, אשר נמצא במצודת צפת. נמצא כיום במוזיאון ישראל

בשנת 1266 צר צבאו של הסולטאן הממלוכי ביברס על מצודת צפת. ב-23 ביולי, לאחר שישה שבועות של מצור, הצליחו הממלוכים להשתלט בעורמה על המצודה ולטבוח את מגיניה. הכובשים, שהפכו את צפת לבירת מחוז הגליל, חששו משרידי הצלבנים שנותרו בעכו וכן מהמונגולים שהלכו והשתלטו בעת ההיא על חלקים עצומים מאסיה. חששות אלו הניעו את הממלוכים לפתוח בתנופת בינוי מרשימה במצודה.

תוספות הבנייה של הממלוכים מתוארים בהרחבה בספרו של אל-עות'מאני. לדבריו, נוספו למצודה שני מגדלי ענק; האחד הוא מגדל ניצחון עגול, דמוי חילזון, בדרומה של המצודה. מידותיו היו עצומות לפי כל קנה מידה: 60 מטר גובה ו-35 מטר קוטר. בתוך המגדל נחצב בור מים ענק, שסיפק מי שתייה לאלפי חיילי המצודה. שרידי המגדל ובור המים נמצאים כיום מתחת לאנדרטה שבפסגת גן המצודה.

המגדל השני שבנה ביברס הוא מגדל שער מוצק, שמידותיו הן 15 על 20 מטר, בדרום מערב המצודה. גם שרידי מגדל זה קיימים עד ימינו.

הגאוגרף הערבי א-דִמשקי, שכתב בשנת 1300 את ספרו "מבחר הזמנים והנפלאות ביבשה ובים", מתאר גם הוא את המצודה הממלוכית:

זוהי מצודה על פסגת הר כנען... ביברס בנה בעיבורה מגדל עגול. הוא מתנשא לגובה 120 אמה וקוטרו 70 אמה. ברום המגדל שני מעברים. חמשה סוסים רתומים יוכלו לעבור שם עד לרומו באמצעות משטח מהודק ללא מדרגות (כבש). למגדל שלש קומות ובו אולם, חדרים, בית מרחץ ומחסנים. מתחת לבניין בור מים הממולא במי גשמים המספקים את צורכי מגיני המצודה במשך שנה שלמה. המבנה דומה למגדלור של אלכסנדריה

— אלי שילר, ארץ ישראל ואתריה בתיאורי עולי רגל מוסלמים, עמ' 74

מהתקופה הממלוכית התגלו שרידים רבים נוספים, המלמדים על היקף השקעתם במצודה: בתי שימוש המחוברים בתעלה מלבנית; כבש גישה למגדל השער, באורך של 24 מטר וברוחב של 7-8 מטר; קמרונות וקשתות; אבן מרובעת גדולה, שעליה חרוט אריה דוהר, כנראה חלק מסמל הסולטאן ביברס; בור מים עגול, בעומק של 10.5 מטר ובקוטר של 10 מטר; כלי חרס רבים, חלקם מתוצרת מקומית וחלקם מיובאים ממקומות רבים; מטבעות ממלוכיים וונציאניים, ועוד. נתגלו אף מתקנים המתאימים לפעילות אומנותית, המתוארכים לסוף תקופת הממלוכים או לתחילת תקופת העות'מאנים. כמו כן נתגלו כלי מיוליקה מן המאה השש עשרה.

משערים כי מבנים ממלוכיים חשובים נהרסו ברעידת האדמה שפקדה את האזור בשנת 1303. תקופה ארוכה נשארה המצודה חרבה, אך בשנת 1475 הורה הסולטאן הממלוכי קאיתבאי לשפץ אותה ולשקמה.

התקופה העות'מאנית

התקופה העות'מאנית בארץ ישראל הייתה תקופה של שקיעה בחשיבותה של מצודת צפת. העות'מאנים לא השקיעו בשיפוץ ותחזוקת המצודה, שהבלאי הטבעי ורעידות האדמה כרסמו בה בשיטתיות. רק במחצית המאה השמונה עשרה, נבנתה המצודה מחדש על ידי השליט הבדואי דאהר אל עומר. באפריל 1799 השתלטו על המצודה חייליו של נפוליאון בונפרטה, אך נסוגו לאחר זמן קצר.

מהתקופה העות'מאנית נמצאו שרידים ספורים, בהם קירות מעטים בדרומה של המצודה.

ב-1 בינואר 1837 פקדה את הגליל רעידת אדמה קשה ביותר. רעידת האדמה גרמה להרס ניכר במצודה, ומאז היא לא שוקמה עוד. שרידי המצודה הופקרו לכל החפץ בהם, ותושבי צפת נטלו ממנה אבנים ועפר כדי לבנות את בתיהם. הבזיזה השיטתית העלימה שרידים אדריכליים ממאות שנות קיומה של המצודה. רעידת האדמה בשנת 1931 מוטטה שרידים רבים נוספים שעמדו עדיין על תילם.

הקרב על המצודה במלחמת העצמאות

ערך מורחב – הקרב על צפת

האנדרטה לחללי מלחמת העצמאות, בפסגת גן המצודה

במלחמת העצמאות נערכו בצפת קרבות קשים ומרים, בין ערביי העיר וצבא ההצלה בפיקודו של אדיב שישקלי, לבין הכוחות היהודים הלוחמים, שהיו נחותים מהם בנשק ובכח אדם.

ב-6 במאי 1948 ניסה הגדוד השלישי של הפלמ"ח לכבוש את המצודה מידי הערבים. המבצע נחל כישלון חרוץ, נהרגו בו 5 לוחמים, נפצעו 32 ו-1 נעדר. בליל 10 במאי התהפך הגלגל לטובת היהודים. פלוגת פלמ"ח נוספת שהצטרפה לקרב, בסיוע מרגמות דוידקה ונשק נוסף, הצליחו לכבוש את המצודה. לכיבוש זה היה חלק רב ברוח התבוסה שנפלה על ערביי הגליל בכלל ועל ערביי צפת בפרט. מיד אחרי נפילת המצודה החלה המנוסה הגדולה שרוקנה את צפת מערבייה.

החפירות במצודה

ניסיון ראשון לחקור את המצודה נעשה בחודש יולי 1875 על ידי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל שעסקה בסקר ארץ ישראל המערבית. החוקר קלוד קונדר וצוותו הגיעו לאתר במטרה לסקור אותו, אבל כבר ביום בואם הותקפו על ידי ערביי צפת ובראשם השייח' עלי אגא עלאן. בהתקפה נפגעו כל אנשי המשלחת, ובעקבותיה פסקה עבודת הסקר. בשנת 1877 חזרו הסוקרים למקום עם הוריישו קיצ'נר בראשם. הם ערכו סקר ארכאולוגי באזור המצודה, וחשפו ממצאים שונים. הם דיווחו על שלוש חומותיה של המצודה, שעוד היו קיימות באותה תקופה.

מן העשור השני למדינת ישראל נמשכות החפירות הארכאולוגיות במצודה, במשך עשרות שנים לסירוגין. תחילת החפירות הייתה בשנת 1961 על ידי אדם דרוקס, ארכאולוג מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים. בשנות השמונים של המאה העשרים נמשכו החפירות על ידי רשות העתיקות, ונתגלו בהן ממצאים ארכאולוגיים מרשימים. בשנים 2001-2003 נערכו חפירות נוספות, על ידי חיים ברבה ועמנואל דמתי. כל החפירות גילו סימנים להרס רב, שנוצר על ידי רעידות האדמה המרובות, שפקדו את צפת והגליל במשך השנים. החפירות כללו עבודות שימור ושחזור, והכשרת האתר לתצוגה וביקורים. הוכשר מסלול מסודר העובר בסמוך לשרידים הארכאולוגיים, שנחשפו בעונות החפירה הרבות.

גן המצודה

במחצית שנות העשרים שתלו הבריטים עצי אורן על פסגת המצודה העתיקה, ובשנת 1949 הזמינה עיריית צפת את אדריכל הגנים שלמה אורן וינברג, לתכנן את גן המצודה בצפת. הגן מעל השרידים של המצודה העתיקה ומבלי לפגוע בשרידיה. הגן הוא דוגמה לגן רב שכבתי הלוקח בחשבון את הטופוגרפיה של השטח, השרידים העתיקים, הנוף והאדם.

ראו גם

• אתרים צלבניים בארץ ישראל

לקריאה נוספת

• אלי שילר וגבריאל ברקאי, צפת ואתריה (אריאל 157-158), הוצאת אריאל, ירושלים 2002, עמודים 39-67, 122-127, 141-145
• אייל מירון, צפת וכל נתיבותיה, הוצאת יד יצחק בן-צבי 2006, עמודים 62-78

• Denys Pringle, Reconstructing the Castle of Safad, Palestine Exploration Quarterly 117, (1985), pp. 139-49
• Denys Pringle, Safad, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), pp. 91-92

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מצודת צפת בוויקישיתוף

• עדנה עמוס, ‏צפת - דוח סופי, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", 2013, כולל קישורים לדוחות קודמים.
• פרויקט שימור גן המצודה באתר מינהלת השימור של רשות העתיקות
• גלריית תמונות של גן המצודה ושרידיה