משה מונטיפיורי
סר משה חיים מונטיפיורי (באנגלית: Sir Moses Haim Montefiore, 1st Baronet, Kt; 24 באוקטובר 1784, ח' בחשוון ה'תקמ"ה, ליבורנו, טוסקנה – 28 ביולי 1885, ט"ז באב ה'תרמ"ה, רמסגייט (אנ'), קנט, אנגליה) היה נדבן ושדלן יהודי מאנגליה, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר "השר משה מונטיפיורי", שר במשמעותו העברית המקורית - כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1837.
 | |
| דיוקן של מונטיפיורי מ-1881 | |
| לידה |
24 באוקטובר 1784 ליבורנו, הדוכסות הגדולה של טוסקנה |
|---|---|
| פטירה |
28 ביולי 1885 (בגיל 100) רמסגייט, אנגליה, הממלכה המאוחדת  |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| מקום קבורה |
קנט |
| מקום מגורים |
St Lawrence |
| ידוע בשל | פעולותיו עבור יהודים ברחבי העולם ובארץ ישראל |
| תקופת הפעילות | 1827–1885 (כ־58 שנים) |
| מקצוע | בנקאי |
| תפקיד |
|
| בן או בת זוג |
יהודית מונטיפיורי (10 ביוני 1812–24 בספטמבר 1862) |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
.png){kind=small} |
  | |
מונטיפיורי זכה כבר בחייו להוקרה רבה ולעיטורי כבוד רבים, בהם אף תואר אבירות בריטי על פעולותיו למען יהודים נרדפים ברחבי העולם.
ביוגרפיה
עריכהראשית חייו
עריכהמונטיפיורי נולד בשנת 1784 בעיר ליבורנו שבאיטליה למשפחה יהודית-ספרדית אמידה שביתה היה באנגליה ושבאה לביקור בעיר אבותיה, הבכור מתוך שמונת ילדיהם של יוסף אליהו מונטיפיורי (1759-1804) ורחל לבית לומברוזו דה-מטוס מוקאטה (1762-1841).
בין אבותיו הקדומים מצד אביו ניתן למנות את יוסף ליאון (אריה) מונטיפיורי, יליד פזארו, איטליה שבזמנו הייתה תחת דוכסות משפחת דלה רוברה.[דרוש מקור]
הוא גדל והתחנך בלונדון. בבגרותו השתלם במסחר, והיה אחד מ-12 הברוקרים היהודים בבורסה של לונדון. הוא נכנס לעסקי מסחר עם אחיו אברהם, ועשה חיל בעסקיו. ב-1812 נשא לאישה את יהודית כהן, בתו של לוי ברנט כהן (אנ'), שהיה באותה עת היהודי העשיר ביותר באנגליה, וגיסתו של איל ההון נתן מאיר רוטשילד. כספרדי, היה בנישואים אלה עם בת משפחה אשכנזית משום שבירת מוסכמה בקהילה היהודית האנגלית. מונטיפיורי נכנס לעסקי בורסה וביטוח עם משפחת רוטשילד והתעשר מאוד, עד כי בשנת 1824, בגיל 40, יכול היה לפרוש ולהקדיש את כל זמנו לעשייה ציבורית.[1][2][3]
פעילות ציבורית
עריכה
כראש עדת הספרדים בלונדון דאג מונטיפיורי להקדיש את זמנו לעסקי הציבור והקים מוסדות צדקה. הוא ייסד קרן התיישבות יהודית, שנקראה "מזכרת משה", ותרם כספים גם לאנגלים לא יהודים. בין השנים 1835–1874 עמד בראש ועד שליחי הקהילות (Jewish Board of Deputies) – הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה; הייתה זו הכהונה הארוכה ביותר של אדם אחד בתפקיד זה. בין השנים 1837–1838 כיהן כ"שריף של לונדון" (מעין סגן ראש עיר). באותה שנה העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות. עושרו, ייחוסו, מעמדו, הופעתו המרשימה וקומתו התמירה פתחו לו דלתות בכל אשר פנה, והוא השכיל לנצל נתונים אלה לשתדלנות למען קהילות יהודיות. מונטיפיורי התקבל אצל ראשי השלטון ברוסיה, במרוקו ובגרמניה, וסייע ליהודים נרדפים.
בשנת 1840, כשנודע למונטיפיורי על עלילת דמשק, פעל בהצלחה לביטולה,[4] ואף קיבל מן הסולטאן העות'מאני התחייבות בכתב ("פירמאן") להגנה על היהודים. שש שנים לאחר מכן נסע להיפגש עם הצאר ניקולאי הראשון, בניסיון שנכשל, לבטל פקודת גירוש נגד יהודים במערב האימפריה הרוסית, ולסייע לשיפור חייהם של כלל יהודי רוסיה.
בשנת 1846 היה מצב היהודים באימפריה הרוסית בשאלת "החינוך מטעם" כה רע, עד שמונטיפיורי נסע לשם כדי לשנות את רוע הגזרה. במהלך ביקורו נפגש מונטיפיורי עם נציגי השלטון וניסה להשפיע עליהם לבטל את תוכנית "החינוך מטעם" של השלטון הרוסי, אך ללא הועיל. התוכנית פורסמה בשנת 1851, אולם מותו של ניקולאי הראשון ב-1855 שם קץ לתוכנית ולהוצאתה לפועל.[דרוש מקור]
בשנת 1859 ביקר ברומא ועזר למשפחת מורטארה שבנם אדגרדו בן השש הוטבל בסתר על ידי המשרתת שלהם וכאשר הדבר נודע, הוא נחטף על ידי כמרים קתוליים ועל אף התנגדותם של ההורים הוכנס תחת הדת הנוצרית. בין היתר התכתב בסוף שנות ה-50 עם הרב קלישר בעניין ההתיישבות בארץ ישראל.[5]
כאשר יהודי מרוקו היו צפויים לפרעות בשנת 1863, פעל מונטיפיורי להשגת כתב הגנה ושוויון זכויות ליהודים. באופן דומה פעל למען יהודי רומניה בשנת 1867 ובמקומות רבים אחרים. גם כשהיה כבן תשעים המשיך מונטיפיורי לצאת בשליחותן של קהילות יהודיות נרדפות. בפעולותיו למען יהודי התפוצות פעל מונטיפיורי מתוך הרגשת אחווה עם כל היהודים בעולם, ועל-פי העיקרון של ערבות הדדית כלל יהודית – "כל ישראל ערבים זה לזה".
פעילות בארץ ישראל
עריכה
מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל שבע פעמים. במאה ה-19 היו סיורים אלה רצופים בקשיים ובסכנות, הן בשל תנאי הביטחון והן בשל מצב הדרכים. בתקופה זו שררו בארץ ישראל מחלות ועוני, וביקורו של מונטיפיורי תרם רבות לקיומן של הקהילות בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון.
ביקורו הראשון
עריכהבאוקטובר 1827 נסע בפעם הראשונה לארץ ישראל, באוניית מלחמה של הצי הבריטי שהביאה אותו לאלכסנדריה. במצרים נמסר לו על מצב הביטחון בארץ, תקופה שבה היו מרידות נגד השלטון. בנוסף לכך הוא חלה וסבל משינויי האקלים. בכל זאת שמח "לצאת ממצרים" והגיע ליפו. בירושלים הוא מצא "50 משפחות ספרדים, 40 אשכנזים ו-200 אלמנות זקנות – בעוני ובחוסר כל".[7] הוא ורעייתו הרימו תרומה לתושבי העיר ומוסדותיה. בדרך חזרה תקפו אוניות מלחמה עות'מאניות בטעות את ספינתו והפסיקו את ההתקפה רק בהגיע האונייה לאלכסנדריה.
ביקורו השני
עריכהבמאי 1839 הגיע לארץ כאשר היה לו מושג על מצבה. הפעם הקדיש את תשומת הלב לשיפור מצבם של היהודים. הוא שמע מהם כי "עבודת האדמה היא הפתרון היחידי למצבם". הוא הגיע לארץ דרך נמל ביירות, לביקור שארך כחודש וחצי, וחילק את זמנו בין הגליל ליהודה. תחנתו הראשונה הייתה צפת, ולאחריה טבריה. שם פגש קהילות המנסות להשתקם אחרי החורבן של רעידת האדמה בצפת (1837). לצד העזרה הכספית שהגיש לאנשים, פגישותיו עם ההנהגה הצפתית, בראשות הרב אברהם דב מאבריטש והרב חיים נחום מזרחי, הניבו תוכניות לפנייה לחקלאות ולאיתור אדמות לרכישה.[8]
מונטיפיורי עבר בצפת ובטבריה ונתן לכל אחד מהתושבים מענק כספי; עלה להר מירון מלווה ביהודי צפת.[9] ביקר בחברון; בירושלים נאלץ לחנות בהר הזיתים בשל המגפות שפרצו בעיר. בלוויית מזכירו, ד"ר אליעזר הלוי, קרא פרקי תהילים בקבר דוד.[10] הפעם החליט לקדם בנייה של מפעלי הרפואה, ולשם כך שלח רופא מגרמניה, ד"ר שמעון פרנקל, וארגן חלוקת תרופות בחינם. כן החל ליזום הקמת בתי מלאכה ומפעלי חקלאות. הוא החליט כי יבקש עזרה למפעלו מיהודי העולם, אך לא ראה הצלחה. במסע זה החלה אשתו לכתוב את יומן המסעות שלה. בנוסף הוסיף חלק למבנה של קבר רחל הקיים עד היום.
ביקורו השלישי
עריכהגם ביקורו בשנת 1849 החל בגליל. ראשיתו בצפת, בה פגש שוב את ראשי הקהילה, הרב שמואל הלר והרב שמואל עבו, העתידים להיות אנשי הקשר שלו עוד שנים רבות. מונטיפיורי ופמלייתו התקבלו בהתרגשות רבה והביקור נוצל כדי לטפל בסוגיות חשובות כגון: פרודוקטיביזציה של כלכלת הקהילה, שכלול שירותי הבריאות בעיר, סוגיות של מינוי סוכנים קונסולרים של מעצמות אירופאיות ועוד. מצפת הדרימו לטבריה, נצרת ודרך שכם הגיע לירושלים. מונטיפיורי התקבל בשמחה על ידי תושבי ירושלים. לביקור זה נלווה אליו המדינאי הבריטי ג'ורג' גאולר. ביום שלפני כניסתו לעיר, יצאו בחום הקיץ רבנים ובראשם הרב הראשי, כדי לקבל את פניו. מוקדם בבוקר יום כניסתו, שלושה ימים לפני תשעה באב, התמלאו הדרכים יהודים רבים, שבדרך כלל לא שהו מחוץ לחומות העיר. לדברי הקונסול הבריטי, ג'יימס פין, "היה זה חיזיון מרהיב-עין שלא נראה כמותו מעולם". ליד שער העיר נקהל המון של יהודים מכל העדות. האוהלים של פמליית מונטיפיורי הוצבו במיידאן (כיכר פתוחה) סמוך לפינה הצפונית-מערבית של החומה, והתהלוכה פנתה אל בית הכנסת. עד הביקור הזה, מעולם לא הייתה בעת החדשה הפגנה יהודית כזו במרחב הציבורי. מונטיפיורי ביקר אצל הפחה (פאשא, המושל), ולאחר מכן עלה אל גג והשקיף על הר הבית. בהמשך ביקר מונטיפיורי גם בחברון. הוא תרם בארץ כספים משלו ומן המגביות באירופה. סופר אז שכל גבר, אישה וילד יהודי קיבל דולר אחד, ככל הנראה כדי להשיג מפקד של האוכלוסייה היהודית, מבלי לעבור על האיסור על ספירת העם. ביקור זה הותיר בקרב יהודי ארץ ישראל רושם כי יש להם נציג מכובד שיכול לספר באירופה על קשייהם.[11] בשובו מארץ ישראל, החלו לפעול המפעלים הבאים: קופת תמיכה ליולדות עניות, תפירת אריגים ומכונת דפוס - "משאת משה ויהודית" עבור ישראל ב"ק. בשנת 1854 שלח לעיר מכונות להקמת בית אריגה, אך הניסיון לא הצליח.
ביקורו הרביעי
עריכה
סיפור מסעי השר
|
|---|
|
|
בשנת 1855 הגיע לארץ עם ירושה שקיבל מהנדבן היהודי יהודה טורא. הוא הניח אבן פינה לבית חולים, בנה בית ספר לבנות, וקנה פרדס גדול ליד יפו מידי הרב יהודה הלוי מרגוזה וקרא לו "גן מונטיפיורי"[12], לימים הוקמה עליו "שכונת מונטיפיורי".[13][14] בנסיעתו זו גם קידם את רעיון עבודת האדמה: 35 משפחות מצפת נבחרו להתיישבות, קבוצה דומה התארגנה בטבריה, וכן קבוצת יתומים הוכשרה לעבודת האדמה.
השכם בבוקר 26 ביולי, ביקרו משה ויהודית מונטיפיורי בהר הבית. את קבוצת המבקרים הובילו כאמל פחה ומפקד הצבא שלו.[15] הקבוצה סיירה במתחם תחת שמירת חיילים חמושים, מבלי לסגור אותו בפני מתפללים בעת הביקור. במהלך הסיור פקד הפחה על אחד המוסלמים שבמקום לשאוב מים מן הבאר בכניסה למסגד אל-אקצא בשביל מונטיפיורי וידידיו, ולאחר מכן המשיכה הקבוצה אל המעבר התת-קרקעי שמתחת למסגד המוביל אל "השער הכפול" מתקופת בית שני. במצוות הפחה נפרשו לקבוצה שטיחים ברחבה תחת כיפת השלשלת, שם נחו, שוחחו והשקיפו על הר הזיתים. הביקור עבר ללא גילויי עוינות מצד המוסלמים, אולם עורר גינויים מצד גורמים יהודיים בירושלים.[16]
מונטיפיורי ביקש מהפחה להוציא מהרובע היהודי את מקום השחיטה העתיק של העיר, שהיה מפגע תברואתי, ולאחר זמן מה הועבר המקום אל מחוץ לחומות. תוכניותיו הכלכליות של מונטיפיורי עוררו התנגדות בקרב כמה מהרבנים האשכנזים, בשל החשש שיגרמו להפסקת הזרמת התרומות מחוץ לארץ. אחדים מהחרדים הביאו לידי הטלת חרם על מונטיפיורי בשלושה מבתי הכנסת שלהם.[17]
הזוג מונטיפיורי ביקרו גם בחברון וכאמל פחה הבטיח כי ינסה להכניס את משה למערת המכפלה, אולם ההצעה סוכלה.[18]
ביקורו החמישי
עריכהבשנת 1857 גילה כי ניסיונות ההתיישבות החקלאית נכשלו והחליט לבנות את שכונת משכנות שאננים (השכונה הוקמה כעבור שלוש שנים, והייתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה). באותה שנה בנה על האדמה שקנה לבית החולים טחנת קמח, על מנת למשוך יהודים בירושלים לעבור לשכונה החדשה.
ביקורו השישי
עריכהבשנת 1865 ניסה לקדם שוב את היישוב החקלאי בארץ, כולל בפקיעין. מסע זה תועד בחוברת שנמסרה לעיתון "הכרמל".[19]
ביקורו השביעי
עריכההנסיעה האחרונה של מונטיפיורי לארץ ישראל הייתה בשנת 1875. הוא כבר היה בן 90 והספיק רק לבקר במקומות הקדושים. היה מרוצה מהקמת השכונות בעיר ומהקמת בית הספר החקלאי במקוה ישראל.
בחמישה מתוך שבעת ביקוריו של מונטיפיורי בארץ ישראל, ציווה על קיום מפקד בקרב תושביה היהודיים בעיקר בערי הקודש: מפקד ראשון בשנת 1839, ואחרון ב-1875.[20] על עריכתם של חלק מהמפקדים פיקח עוזרו ומזכירו של מונטיפיורי אליעזר הלוי.
בכל מסעותיו סייע להתפתחות היישוב העברי בארץ ישראל ולהקלת תנאי החיים של היהודים בה. בין השאר הודות לכבוד שרחשו לו השלטונות העות'מאניים והקונסולים הזרים בארץ הודות למעמדו בבריטניה. מונטיפיורי קידם את התיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים. סייע לפרנסת תושבי העיר ועודד את העבודה היצרנית ואת עבודת האדמה. כמו כן פעל לשיפור שירותי הרפואה בירושלים. מוכרת במיוחד טחנת הקמח שהקים ועומדת עד היום בשכונת משכנות שאננים.
בשנת 1846 קיבל תואר ברונט מהמלכה ויקטוריה, אשר אישרה לו גם לקבוע על סמל משפחתו את הכיתוב "ירושלם" באותיות עבריות.
חיים אישיים
עריכה
משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית פעלו יחדיו בפעילויות ציבוריות שונות[21]; יהודית התלוותה אליו במרבית מסעותיו בעולם לרבות לארץ ישראל, ועל שמה נקראו שדרות יהודית במרכז שכונת מונטיפיורי בתל אביב. יהודית נפטרה בשנת 1862, חודשים ספורים לאחר יובל לנישואיהם. לזוג לא היו צאצאים.
בצעירותו לא היה מונטיפיורי יהודי שומר מצוות. אך למן ביקורו הראשון בירושלים התקרב לדת ולמסורת, ומאז קיימו בני הזוג אורח חיים אדוק. בין השאר היה הרב הראשי האשכנזי של לונדון, נתן אדלר, מהאנשים המקורבים ביותר למונטיפיורי. הוא הקפיד לקחת עמו שוחט למסעותיו בעולם כדי שיוכל לספק בשר כשר, ולאירועים ונשפים שאליהם הוזמן עם שועי עולם נהג להביא מזון וכלים משלו. בבית שהקים בעיר רמסגייט(אנ') בבמחוז קנט בנה בית כנסת (ידוע כבית הכנסת מונטיפיורי), ובשכונת משכנות שאננים אותה בנה בירושלים דאג שיהיו שני בתי כנסת לשימוש 16 המשפחות שהשתכנו בה – אשכנזי וספרדי.
זמן קצר לפני מותו של מונטיפיורי חגגו קהילות יהודיות ברחבי העולם את יום הולדתו ה-100. הוא נפטר בשנת 1885 בעיר מגוריו רמסגייט, שם נקבר.
אחיו של משה מונטפיורי היה הוריישו מונטפיורי, ממייסדי הקהילה הרפורמית של בריטניה.
הנצחתו
עריכהחמש שכונות נקראות על שמו בירושלים: מזכרת משה, זיכרון משה, אוהל משה, ימין משה – בנחלאות ובעיר הישנה, וקריית משה, שהפכה לשכונה גדולה בכניסה לירושלים. טחנת הקמח שהקים עומדת עד היום בשכונת ימין משה. הטחנה משכנת היום מוזיאון קטן על מונטיפיורי ופועלו, ובצדה העתק משוחזר של המרכבה שבה נהג לתור את הארץ.
בתל אביב הוקמה שכונת מונטיפיורי כשהרחוב המרכזי בשכונה הוא שדרות יהודית על שם אשתו. בין השאר, בערים ירושלים, תל אביב - יפו, חיפה, באר שבע, נתניה, פתח תקווה, חולון, רעננה, אשדוד וקריית אונו נקראו רחובות על שמו. בחולון ישנו, בנוסף לרחוב על שמו, גם רחוב על שם המרכבה שלו באזור התעשייה.
בניו יורק נקרא בית הקברות היהודי הגדול בעיר השוכן ברובע קווינס על שמו, בית הקברות מונטיפיורי. המקום הפך למוקד משיכה ענק ולמרכז יהודי גדול עקב המצאות אוהל הרבי מליובאוויטש במתחם בית הקברות. על שמו נקרא גם מרכז רפואי גדול (Montefiore Medical Center) ברובע הברונקס.
ב-30 בינואר 1975 הוצא אל המחזור שטר בסך 10 לירות ישראליות עם דיוקנו של משה מונטיפיורי. השטר היה בשימוש עד 31 במרץ 1984.
ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[22]
השיר "השר משה מונטיפיורי" מאת חיים חפר ובהלחנת דובי זלצר זכה לפרסום רב בביצוע יהורם גאון. בשיר מתוארים המלאכים בבואם לקחת את מונטיפיורי (פעם בעשור לחייו, החל מגיל 80 ועד גיל 101) אך כל פעם דוחה מחדש את בואם כדי לעזור ליהודים בעולם.[23]
ב-19 למרץ 1985, ביוזמת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל (ושותפים נוספים), הועתק עץ תפוז השמוטי האחרון מפרדסו של מונטיפיורי, לגן הטרופי בגני יהושע - פארק הירקון ת"א, במגמה לשמר את המורשת של העת החדשה.
מרכבתו של מונטיפיורי
עריכה
ערך מורחב – המרכבה של מונטיפיורי
עם מותו של מונטיפיורי, זכה במרכבה בה השתמש למסעותיו באירופה ג'ון אגברט בנגוך (Bengough), ידיד משפחת מונטיפיורי שכיהן כמנהל הסניף הווינאי של תאגיד הגז הבריטי שהוקם על ידי מונטיפיורי. בנגוך העניק או מכר את המרכבה לכומר הציוני-נוצרי ויליאם הכלר, שעסק באיסוף פריטים שונים על מנת להקים את המוזיאון הציוני בארץ ישראל. בנוסח צוואה שכתב הכלר ב-28 באפריל 1900 רשם:
לפני שאממש את כוונתי להעביר את המוזיאון והספרייה שלי לפלסטינה אני מעניק כבר עתה את עזבוני, לרבות ההרמוניום וכרכרת מונטיפיורי שקיבלתי מאדון בנגוך... העזבון יישאר לעולם במוזיאום בארץ ישראל, לברכת הכל ואסור למכרו.
על אף נוסח הצוואה, המרכבה הועמדה למכירה פומבית בווינה ב-1909. בוריס שץ, שנודע לו על כך בעת ששהה בעיר הפציר בהכלר שלא למכור את המרכבה (שממילא לא היו עליה קופצים) וקיבל אותה ממנו עבור "בית הנכות בצלאל".[24][25]
בשנת 1986 הוצתה המרכבה בידי אלמוני ושוחזרה מחדש בידי איתמר ניומן.
מכתביו
עריכה- יומנם של משה ויהודית מונטיפיורי חלק 1 (הקישור אינו פעיל, 6.6.2019) חלק 2 (הקישור אינו פעיל, 6.6.2019)
- הספר "משה וירושלים" שנכתב על ידי מונטיפיורי עצמו ותורגם לעברית
- מסמכים ומקורות הקשורים לשתדלנותו המדינית של משה מונטיפיורי למען קהילות ישראל במזרח. המסמכים והמקורות מוצגים בצירוף מבוא והערות(הקישור אינו פעיל, 6.6.2019), פעמים 20, תשמ"ד 1984, עמ' 21–54
ראו גם
עריכה- בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי - ספרייה שנקראה על שמו בירושלים
- טחנת הרוח במשכנות שאננים
- המרכבה של מונטיפיורי
- בית הכנסת מונטיפיורי
- יהודית מונטיפיורי
לקריאה נוספת
עריכה- ישראל ברטל (עורך), משה בדורו: על משה מונטיפיורי ופעליו – אסופת מאמרים, הוצאת מרכז משגב ירושלים, תשמ"ז-1987. (הספר בקטלוג ULI)
- אליעזר בשן, משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו: על פי תעודות חדשות מן השנים 1885-1845, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, תשס"ט-2008. (הספר בקטלוג ULI)
- ליב חזן, דברי ימי הציונות: מראשיתה ועד ימינו, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1951. (הספר בקטלוג ULI)
- רות גולדשמידט למן, משה מונטיפיורי 1784–1885: ביבליוגרפיה, הוצאת מרכז משגב ירושלים, תשמ"ה-1984. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב יערי-פולסקין, ראשון החולמים, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 17–33 (הספר בקטלוג ULI)
- שלמה אומברטו נכון, משה מונטיפיורי, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ט-1970. (הספר בקטלוג ULI)
- משה שרגא סמט, משה מונטיפיורי - מציאות ואגדה, הוצאת כרמל, תשמ"ט-1989. (הספר בקטלוג ULI)
- רפאל שטראוס, משה מונטיפיורי, הוצאת אמנות, תל אביב, תרצ"ט-1930. (הספר בקטלוג ULI)
- סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה, גיליון 43, כסלו תשע"ד
- ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 494–503 - תיאור הקונסול הבריטי בירושלים את ביקורו של מונטיפיורי ב-1855. (הספר בקטלוג ULI)
- Abigail Green, "Rethinking Sir Moses Montefiore: Religion, Nationhood, and International Philanthropy in the Nineteenth Century", American Historical Review, Vol. 110, No. 3, 2005, pp. 631–658
- Abigail Green, Moses Montefiore: Jewish Liberator, Imperial Hero, Cambridge, Mass. & London, Harvard University Press, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה
- מידע על משה מונטיפיורי בקטלוג הספרייה הלאומית
- דוד תדהר (עורך), "השר סר משה (חיים) מונטיפיורי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5321
- "מונטיפיורי, סיר משה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 122–123, באתר היברובוקס
- משה מונטיפיורי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- זכרונות משה מונטיפיורי בתרגום ישראל חיים טביוב במאגר פרויקט בן-יהודה
- סר משה מונטיפיורי, באתר אתרוג
- שירו של חיים חפר השר משה מונטיפיורי, מתוך אתר שירונט
- "שבט מונטיפיורי", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- זיכרון משה, הספד של הרב חיים אריה הלוי הורביץ על מונטיפיורי
- יצחק בצלאל, ישראל ברטל, משה מעוז, דוד קושניר, מיכאל אביטבול, אמנון נצר וגרשון בן-אורן, שתדלנותו המדינית של משה מונטיפיורי למען קהילות ישראל במזרח ממרחק מאה-מאתיים שנה, פעמים 20, תשמ"ד-1984, עמ' 76-14
- ישראל ברטל, שתי איגרות מיהודי הגליל לסיר משה מונטיפיורי בענייני חקלאות – תר"ט (1849), קתדרה 2, חשוון תשל"ז, עמ' 141–152
- שרון כהן, כל הכבוד לשר?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 28.10.2018
- שושנה הלוי, 'פרדס מונטיפיורי', קתדרה 2, חשוון תשל"ז, עמ' 153–168
- ישראל ברטל, משה מונטיפיורי וארץ-ישראל, קתדרה 33, אוקטובר 1984, עמ' 149–160
- "והם עלו על מרכבה" - פרק על חייו של משה מונטיפיורי, בתוכנית "מינהר הזמן", באתר תאגיד השידור הישראלי
- משה מונטיפיורי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- משה מונטיפיורי, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
- כתבי משה מונטיפיורי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
מרכבתו של משה מונטיפיורי עוברת לשכונת משכנות שאננים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1967
אבשלום קור, אבן ירושלמית מתחת לראשו (ז'אבו), גלי צה"ל, 3 בדצמבר 2024
משה בן יוסף אליהו מונטפיורי (1784-1885), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ לפי אחת הסברות במחקר, משפחת מונטיפיורי היהודית קיבלה את שמה משם העיירה מונטיפיורי קונקה.
- ^ "Montefiore su un libro della Harvard University Press" (באיטלקית).
- ^ מקור השם מונטפיורי, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי
- ^ חדשות (על פעילות סר מונטיפיורי להגנת יהודי דמשק), המליץ, 25 באוקטובר 1860
- ^ משה סמט, קשרי מונטיפיורי עם רצ"ה קלישר, קתדרה 33, אוקטובר 1984, עמ' 54–56;
הערות: אברהם שישא הלוי, מכתבם של הרב הראשי לבריטניה נתן הכהן אדלר והשר מונטיפיורי לר' צבי הירש קלישר, קתדרה 38, דצמבר 1985, עמ' 200-195 - ^ מקור: נדב שרגאי, עמ' 59.
- ^ ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי, חלק א', ורשה תרנ"ח, עמ' 26
- ^ יצחק בן צבי, 'מאורעות צפת מביזת תקצ"ד ועד מרידת הדרוזים בשנת תקצ"ח, איגרות צפת שנשלחו למשה מונטיפיורי', ספונות, ז' (תשכ"ג), עמ' רעה-שכב.
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 518
- ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 530
- ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 5, עמ' 71–72
- ^ מפת אזור יפו, 1898 עם סימון 'גן מונטפיורי'., באתר הספרייה הלאומית, אוסף אמיר כהנוביץ
- ^ תל אביב ואתריה, "אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל", 48–49, מרץ 1987, עמ' 57
- ^ דברי ימי הציונות, עמ' ?
- ^ קבוצת המבקרים כללה את פמלייתם וידידיהם של הזוג מונטיפיורי, הקונסול הבריטי ג'יימס פין ואשתו, סגנו בחיפה, אדוארד תומאס רוג'רס ואחותו מרי אליזה רוג'רס, שני מתורגמנים יהודים וכן השייח' מוחמד דנף, יורש המשרה המסורתית של שומר המסגד, ובניו. הביקור נזכר גם אצל מרי אליזה רוג'רס, חיי יום-יום בארץ ישראל, פרק 4, עמ' 57 (נזכר גם בתוך: מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים בארץ ישראל, עמ' 685).
- ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 28, עמ' 497–498
- ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 28, עמ' 499–500
- ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 28, עמ' 501–502
- ^ מסע משה, הכרמל, 15 באוגוסט 1867
מסע משה (המשך מן נומר 47), הכרמל, 12 בינואר 1868 - ^ המפקדים המקוריים נשמרים בארכיון בלונדון. בספרייה הלאומית בירושלים ישנם העתקים במיקרופילם. מידע מפורט על מפקדים אלו נמצא ב אתר החברה הגניאולוגית הישראלית
- ^
קרן הבר, תעלומה: מיהי הליידי העומדת מאחורי ספר הבישול וכלכלת הבית היהודי מהמאה ה-19?, באתר הארץ, 15 במרץ 2022
- ^ ארכיון משה מונטיפיורי, בספרייה הלאומית
- ^ השר משה מונטיפיורי
- ^ מרדכי נרקיס, על עגלת מונטיפיורי, דואר היום, 13 בנובמבר 1927
- ^ יעד בירן, מעשה במרכבה, עת־מול 217; יוסף לנג ודוד ליברמן, בהמשך למאמר "מעשה במרכבה", עת־מול 221
