סוליצה (יישוב כפרי)
סוליצה (ברומנית: Satul Sulița), הידוע גם לפי שמו בעבר "סוליצה-טרג" (ברומנית: Sulița-Târg, כלומר "סוליצה עיירה") הוא כיום יישוב כפרי, חלק מהכפר הגדול סוליצה (Comuna Sulița) במחוז בוטושאן, מושב המועצה שלו. בשטחו נמצא מנזר קוזאנצ'ה. מועצת סוליצה אחראית גם על היישובים דרקשאן וקליש הסמוכים. ב-2011 חיו בכפר 1,357 תושבים.
| מדינה |
 רומניה |
|---|---|
| מחוז | מחוז בוטושאן |
| כפר גדול ("קומונה") | סוליצה |
| חבל ארץ | מולדובה |
| ראש העיר |
קטלין צ'ובוטאריו (ראש מועצה) - משנת 2004 - המפלגה הלאומית ליברלית (רומניה) |
| תאריך ייסוד | 1817 |
| גובה | 98 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בכפר | 1,130 (1 בדצמבר 2021) |
| קואורדינטות | 47°38′43″N 26°55′30″E / 47.6452°N 26.9251°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
  | |
בעבר הייתה "סוליצה-טרג" עיירה. במפקד האוכלוסין של הנסיכויות הרומניות המאוחדות של מולדובה וולאכיה. בשנת 1860 הייתה "סוליצה העיירה" היישוב העירוני ה-24 בגודלו במולדובה. אוכלוסייתו הייתה אז 2,858 תושבים.
לעיירה היה עד יולי 1941 גם אופי של שטעטל יהודי. החל משנת 1864, לפי חלוקה מנהלית-גאוגרפית חדשה הפך היישוב לחלק מהכפר סוליצה רבתי ("קומונה סוליצה"). במחצית האחרונה של המאה ה-20 איבד לחולטין את אופיו העירוני וכיום הוא כפר לכל דבר.
השם
עריכהלפי הפילולוג יורגו יורדאן, קרוב לוודאי ששמות היישובים סוליצה וסוליצואיה (בדומה לשם היישוב נובוסליצה שנקרא ברומנית "נואוה סוליצה") מקורם במילים הסלאביות "סלו" ו"סליצה" - שמשמעותן "כפר". מאוחר יותר התושבים הרומנים ביטאו את השם "סוּליצׇה",[1] כמו המילה שמשמעותה ברומנית "כידון".
היסטוריה
עריכה
עוד במאה ה-17 היה באזור, על גבעת קיסק (Chisc), כפר בשם צ'וקנשט, שנהרס בעקבות מגפות פשיטת קוזקים. תושבי הכפר הזה התיישבו במקום אחר, והקימו את הכפר סוליצואיה. עד שנת 1906 השתייכה סוליצואיה לכפר דרקשאן, שהייתה במאה ה-19 בבעלות משפחת הבויארים מברוקורדט, ומאוחר יותר סטורדזה, גיקה-קומנשט ואלוורו. בשנת 1817 הוציא השליט סקרלט קלימאקי לבקשת בעלי האתר, הוורניק הגדול קונסטנטין מברוקורדט, צו להקמת עיירת סוליצואיה או סוליצה. בהתאם להסכם, יושבו בעיירה החדשה סוחרים ובעלי מלאכה, רבים מהם יהודים שבאו מגליציה ומבוקובינה. בהסכמת הבעלים הבא של העיירה, ספירידון פאבלו, הוקמו במקום, בין היתר, בתי מרזח לממכר יין שרף ("ראקי") ויין, ומאפיות לממכר לחם ובייגלה.
בשנת 1822–1824 נבנתה הכנסייה האורתודוקסית ניקולאיה הקדוש, וב-1905 נבנתה קפלה על שם גאורגה הקדוש. העיירה הוכתה במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 במספר אסונות המוניים, בהם שרפות ומגפות. ב-1831 נפגעה העיירה ממגפת כולרה, בשנים 1864–1865 ו-1946 מבצורת ומרעב, וב-1969 משיטפונות קשים. קשה במיוחד הייתה השרפה משנת 1843. ב-1864 וב-1921 זכו חלק מהאיכרים לקרקעות באמצעות רפורמה אגררית[דרושה הבהרה].
החל משנת 1840 הייתה העיירה בבעלות שליט מולדובה מיכאיל סטורדזה. בעקבות חלוקה מנהלית חדשה מ-1864 סוליצה השתייכה לנפת ("פלאסה") מילטין במחוז ("ז'ודץ") בוטושאן. ב-1884 סטורדזה הוריש את המקום לבנו, גריגורה. בשנת 1858 הגיע לעיירה הרופא הראשון, אנאה גרקול (היווני). ב-1896 הוקם בה בית חולים עם 30 מיטות. בהמשך, בשנת 1903 אושפזו בבית החולים מעל אלף מטופלים, כולל 56 מקרי פלגרה. בית הספר הראשון שפעל רק שנתיים היה פנסיון שהוקם על ידי הכומר לומיצ'סקו. ב-1867 הוקם בית הספר הקבוע של העיירה. בהמשך פעלו בתי ספר לבנים ולבנות. ב-1874 הפך בית הספר העירוני לבית ספר כפרי. ב-1917 הוקמה מכינה למורים. ב-1895 פעלו בעיירה 30 בתי מרזח, 200 סוחרים ו-500 בעלי מלאכה. המורה יואן גאורגיו הקים בבית הספר ספרייה ציבורית ראשונה ומאוחר יותר קואופרטיב של איכרים, בנק עממי חברה למאבק באלכוהוליזם. ב-1914 הוקם "הבית הלאומי" - בית תרבות ראשון ביישוב. ב-1928 הוקם בית תרבות על שם מיכאי אמינסקו.
בימי מלחמת העולם הראשונה פעל בעיירה חיל מצב ובית חולים צבאי שהתמודד, בין השאר, עם מגפת טיפוס הבהרות. ב-1939 סופח הכפר דרקשאן לסוליצה. בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו לעיירה כוחות גרמניים בדרך לפלישה לברית המועצות. בנסיבות אלה ביולי 1941 גורשה האוכלוסייה היהודית לעיר בוטושאן. באפריל 1944 נכנסו ליישוב יחידות ראשונות של הצבא האדום. בימי המשטר הדמוקרטי החדש, ב-1945 נוספה לבית החולים מחלקת יולדות.
בהמשך נכנס היישוב לעידן הקומוניסטי שנמשך בין 1946–1989. חוסלו מוקדי הקדחת, נעשה מבצע לאוריינות כללית של האוכלוסייה. אחרי חלוקת קרקעות לאיכרים נכפתה עליהם הקמת משק שיתופי מסוג קולחוז שנקרא תחילה על שם מקסים גורקי (1950). הקולקטיביזציה הכפויה הסתיימה ב-1962. ב-1950 שויך היישוב לתת-מחוז שנקרא "הראיון בוטושאן" במסגרת ה"אזור" סוצ'אבה; ב-1968, בחלוקה מנהלית חדשה, הוא שויך למחוז בוטושאן. ב-1948 הולאמו טחנות הקמח ובית המרקחת של יוסף מאן. בהמשך הפכו גם המסחר וענף השירותים לממלכתי, במתכונת של קואופרטיב. ב-1960 הוקמה מרכזייה חשמלית קטנה וב-1968 חובר היישוב למערכת האנרגטית הלאומית. בשנת 1961 הוקמה מרפאת שיניים ראשונה, ב-1968 חנות כל בו ממשלתית בעלת שתי קומות, ב-1968 נבנו מדרכות וב-1970 הרחוב הראשי כוסה באספלט. בשנת 1962 נעשו עבודות להסדרת בריכת אורסואיה-בורלה.
יהודי סוליצה
עריכהעם הקמת העיירה בשנת 1817 לבקשת קונסטנטין מברוקורדט ובאישור השליט סקרלט קלימאקי יושבו בה סוחרים ובעלי מלאכה, רבים מהם יהודים. שמות המקצועות הפכו במהרה אצל היהודים לשמות משפחה ברומנית: הרש (גרש) החייט - להרש קרויטורו, איציק בעל בית המרזח - לאיציק קרצ'ומרו, בנימין מוכר המשי - לבויום מטסארו, יהודה הקצב - לאידה קסאפו, אברהם האופה - לאברם קיטארו או פיטארו.[2] בשנת 1832 חיו בסוליצה 496 יהודים - מתוך אוכלוסייה של 973 תושבים. ב-1843 כשהדליקה הגדולה החריבה את רוב הבתים והיהודים ביקשו לעזוב התגייס הבעלים, הנסיך סטורדזה, לשקם את העיירה ופטר את היהודים המקומיים ממסים ל-25 שנה.[3] ב-1892 הם הגיעו להיות רוב מוחלט באוכלוסייה - 2,154 מתוך 2,784. ב-1899 היה אחוז היהודים 63% מהתושבים. 80% היו בעלי מלאכה, השאר היו סוחרים, ואחדים עסקו בשיווק וגידלו כבשים.[3] במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו כמעט מחצית התושבים - ב-1930 - 1063 מתוך 2598 נפשות בסוליצה רבתי[4] אולם 76% מתושבי העיירה עצמה[3] בסוף המאה ה-19 החזיקו היהודים חמישה חדרי תפילה, מקווה ואכסניה לנוסעים עניים. בעיירה פעל חדר וב-1890 בעזרת הארגון יק"א הוקם בית ספר יסודי יהודי.[3] בשנת 1907 בימי מרד האיכרים הרומנים יצאו גם האיכרים באזור, בכפרים צ'רקז'ן ודרקשאן, לפעולות מחאה נגד המחירים הגבוהים בחכירת האדמות ודרשו לחתום על הסכמי חכירה חדשים ישירות עם בעלי האדמות. הם התקוממו נגד בעלי האחוזות וחוכרי האדמות שהיו רובם יהודים. כשתביעותיהם לא נענו עשו פרעות קשות נגד בתיהם והחנויות של יהודי סוליצה. נשדד גם הבית בדרשקאן של בעל האחוזה, אלוורה,[5][3][6] בשנת 1932 דרש בעל האחוזה, אלוורה, את גירוש היהודים מסוליצה אך דרישתו נדחתה על ידי בית המשפט.[3] מקרב יהודי סוליצה קמו אישים כמו הרופא מרקו קאז'אל והמשורר יון פירביאגו.[7][4] אחרי הפלישה הגרמנית-רומנית לברית המועצות, בהשראת האידאולוגיה האנטישמית הנאצית והמקומית, ערך משטר אנטונסקו גירוש יהודים מכפרים כמו שטפנשט ואחרים לסוליצה[8] אחר כך ב-5 ביולי 1941 פונו כל היהודים שנמצאו בסוליצה לעיר בוטושאן על ידי ז'נדרמים רומנים.[4] היה מדובר ב-200 משפחות.[9] אחרי המלחמה שבו לעיירה 49 משפחות. היהודים מנו בה 380 בשנת 1947 ו-250 ב-1950. רובם עלו לישראל. בסוליצה נשארו לבסוף שלוש משפחות יהודיות (עם 6 נפשות):המשפחות של דוד לזרוביץ', מרקו גרימברג וחיים סין שעיה.[9] במפקד ב-1966 צוינו בסוליצה 1,063 תושבים, מתוכם 6 יהודים.[4]
דמוגרפיה
עריכהבמפקד בשנת 2002 חיו במקום 1,261 תושבים, מתוכם 1,258 רומנים (99.8%). שפת האם של 2,060 מהם היא רומנית.[דרושה הבהרה] ב-2011 מנתה אוכלוסיית הכפר 1,357 תושבים. בשנת 1832 חיו בעיירה 973 תושבים (209 משפחות) מתוכם 496 יהודים. ב-1860 חיו בה 2,858 תושבים ונחשב ליישוב העירוני ה-24 בגודלו של נסיכות מולדובה. ב-1892 חיו בה 2,784 תושבים כולל 2,154 יהודים. ב-1930 2,598 תושבים מתוכם 1,063 יהודים.
ראו
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Ștefan Ciubotaru - Monografia comunei Sulița Editura Axa, Botoșani 2001
- Ing.Rozalia Bines - Sulița - tîrgușorul meu natal, "Orient Expres" Anul 12, Nr.574 20.03.2006
- , Dorina Bălan - Evreii au plecat demult - La Sulita au rămas în picioare doar lespezi și amintiri
(דורינה בלן - היהודים הלכו מזמן - בסוליצה נותרו רק מצבות וזיכרונות) Jurnalul de Botoșani și Dorohoi, iunie 2004
- Pinkas HaKehilot, Romania, Vol. 1 (1969), p. 285: "Sulița".
- Encyclopedia of Jewish Life (2001), p. 1263: "Sulița (II)"
קישורים חיצוניים
עריכה- האתר של מועצת סוליצה
- "סוליצה (יישוב כפרי)", באתר JewishGen (באנגלית)
- על קהילת סוליצה באתר בית התפוצות