סטטוס קוו (המקומות הקדושים)

סטטוס קוו הוא הכינוי המקובל להסדרי החזקה והשימוש במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, אשר נקבעו ב"הצהרת הסטטוס קוו" בשנים 1852 ו-1856, תוך אימוץ המצב שהתקיים בשטח מאז שנת 1757. ההסדר הוא תולדה של תהליכים ותהפוכות היסטוריים, והוא קשור במידה רבה לעושרן ולכוחן של העדות הנוצריות בארץ, כמו גם להיקף נוכחותן בה מבחינה מספר מאמיניהן. מקור שמו של ההסדר במונח הלטיני "סטטוס קוו" (Status quo), שמשמעותו "המצב הקיים".

"סולם הסטטוס קוו" בכנסיית הקבר - מסמליו המוכרים של המצב

כנסיית הקבר בשנות ה-80 של המאה ה-19. הסולם עומד במקומו.

הסדר הסטטוס קוו קובע בפירוט רב את הבעלות והחזקה של העדות הנוצריות השונות באתרים בהם הוא חל, מפרט את זכויות הפולחן והתפילה של כל אחת מהן, וכן את הזכויות העומדות למי מהן לנקותם ולתחזקם. עוד קובע ההסדר את זכויותיהם של העדות הנוצריות השונות באתרים הנמצאים בחזקת עדה אחרת, את הדין החל באזורים הנתונים לחזקה משותפת, וכללים רבים נוספים הנוגעים לאתרים הקדושים ולניהולם היום-יומי.

הסדר הסטטוס קוו מתייחס כיום לכנסיית הקבר, כולל דיר אל סולטאן, לקבר מרים ולכנסיית העלייה, שלושתם בירושלים, וכן לכנסיית המולד בבית לחם. במקור התייחס ההסדר גם לכותל המערבי ולקבר רחל, אך בתהליך שהחל בשנת 1967 שוב אינו חל בהם.

היסטוריה

עד הכיבוש הצלבני

עם השלמת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, כבר היה העולם הנוצרי במזרח מפולג למספר עדות, שכללו, בין היתר ונוסף על הזרם המרכזי, את הכנסייה האשורית, הכנסייה הארמנית, הכנסייה הקופטית, הכנסייה הסורית-אורתודוקסית (יעקביטית) ואת הכנסייה האורתודוקסית האתיופית. למרות זאת, משרתו של הפטריארך של ירושלים אוישה על ידי אדם אחד, וככל הנראה הצליחו העדות השונות להסדיר ביניהן את סדרי הפולחן במקומות הקדושים. סופרוניוס הקדוש שכיהן כפטריארך של ירושלים בימיה האחרונים של הנוכחות הביזנטית בארץ ישראל, הספיק, בטרם מותו ב-11 במרץ 638, לחתום עם הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב על חוזה עומר, ולפיו הוענק לנוצרים תושבי ירושלים חופש דתי בתמורה לתשלום ג'יזיה (מס גולגולת שנדרשו לשלם תושבים שאינם מוסלמים החיים תחת שלטון מוסלמי). חופש הפולחן נשמר משך רוב ימי התקופה הערבית בארץ ישראל, וגם החליף הפאטמי אל-חאכם באמר אללה שרדף את הנוצרים והרס את כנסיית הקבר ב-1009, הפך סובלני לקראת סוף ימיו, ואיפשר לנוצרים לשוב ולחדש את פולחנם. בנוסף, אין עדויות היסטוריות לכך שבמשך מאות שנות השלטון הערבי בארץ, התחוללו מאבקים בין העדות הנוצריות על רקע החזקה והשימוש במקומות הקדושים.

התקופה הצלבנית והממלוכית

המצב השתנה עם הכיבוש הצלבני של ארץ ישראל והקמת ממלכת ירושלים בשנת 1099. אף שבשנים הראשונות פעלו הצלבנים בשיתוף פעולה עם הנוצרים המקומיים, ושיקמו יחדיו את המקומות הקדושים, נהנו הלטינים מעליונות ועדיפות, אשר הביאה את הפטריארך של ירושלים לעוזבה לקונסטנטינופול. פילוג הכנסייה הנוצרית ב-1054 יצר את הנצרות הקתולית והנצרות האורתודוקסית, והיריבות והאיבה בין השתיים הורגשו גם בארץ ישראל. יחסי שתי הכנסיות הוסיפו והתדרדרו בעקבות מסע הצלב הרביעי אשר הופנה כנגד האימפריה הביזנטית, ובשיאו, בשנת 1204, כבשו הצלבנים את קונסטנטינופול, בזזו את אוצרותיה משך שלושה ימים וחיללו את המקומות הקדושים. משך שנות קיומה של הממלכה הצלבנית השנייה בארץ ישראל, שמרכזה שכן בעכו, המשיכו הלטינים ונהנו מעליונות במקומות הקדושים בירושלים ובבית לחם, אף שאלה היו נתונים בשליטה איובית. שני הסכמי יפו מ-1192 ומ-1229, והבנות נוספות, הסדירו את יחסי הישויות הנוצרית והמוסלמית בארץ ישראל, והתייחסו גם למקומות הקדושים, אך התעלמו לחלוטין מהעדות הנוצריות הלא קתוליות.

עליונות זו נפגעה בשנים שלאחר כיבוש עכו בידי הממלוכים וסופה המוחלט של הנוכחות הצלבנית בארץ ישראל בשנת 1291. החזקה במקומות הקדושים הייתה תלויה במידה רבה ביכולתן ובנכונותן של העדות השונות לשלם בכסף עבור האינטרסים שלהן. כך לדוגמה רכשו הפרנציסקנים, שנוכחותם בארץ החלה ב-1217, את חדר הסעודה האחרונה ואת סביבתו בהר ציון תמורת סכום של 30,000 דוקטים ששולמו לשליט הממלוכי, וקבעו במקום את מרכזם.

התקופה העות'מאנית

החזית הדרומית של כנסיית הקבר סביב תחילת המאה ה-20. "סולם הסטטוס קוו" ניצב במקומו

עם הכיבוש העות'מאני של ארץ ישראל ב-1517, החלו הנוצרים היוונים-אורתודוקסים להגביר את נוכחותם בארץ על חשבונם של הלטינים, תוך שהם מנצלים את היותם נתינים עות'מאנים. האורתודוקסים העדיפו את העות'מאנים המוסלמים על-פני הנוצרים הקתולים, הן בשל השנאה התהומית שרכשו לאחרונים, והן בשל כך שהעות'מאנים הנהיגו מדיניות של סובלנות דתית. העות'מאנים מצידם היו נתונים במאבק מתמיד עם מדינות אירופה הקתוליות, שהנוצרים הקתולים בארץ היו נתיניהן, ועל-כן הראו חסד לאורתודוקסים. המאבקים בין העדות הנוצריות על החזקה במקומות הקדושים הוסלמו, ולוו בטפילת האשמות הדדיות. עיתים גלשו מאבקים אלה לאלימות ואף הסתיימו במקרי מוות. ב-1552 הורה פירמן של הסולטאן העות'מאני על גירוש הפרנציסקנים מחדר הסעודה האחרונה ששימש כמרכזם בירושלים, ועל מסירת המקום לחזקה מוסלמית. בין השנים 1630-1637 פרסם הסולטאן מוראט החמישי שבעה פירמנים נוגדים אשר העבירו את החזקה במקומות הקדושים בין הקתולים והאורתודוקסים שוב ושוב. ב-1662 הקים דוסיתאוס השני, הארכידיאקון של ירושלים, ולימים הפטריארך היווני-אורתודוקסי שלה, את "אחוות הקבר הקדוש" (τάφου Φυλακες) והפקיד בידיה את השמירה על האינטרסים היוונים-אורתודוקסים בעיר.

החל באמצע המאה ה-16 ועד המאה ה-19, ניצב עניין החזקה במקומות הקדושים לנצרות בלב הפוליטיקה הבינלאומית. עיקר המאבק ניטש בין הקתולים והאורתודוקסים, ואילו עניינן של העדות הנוצריות האחרות, שלא נהנו מגיבוי של מעצמות זכה לתשומת לב מועטה, אם בכלל. כך לדוגמה נדחקה הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית מהארץ לחלוטין. עד אמצע המאה ה-18 עדיין הייתה ידה של הכנסייה המערבית על העליונה. בהסכמי השלום שכפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית הנחלשת, נכללו סעיפים שהתייחסו לאינטרסים הדתיים שלהן בארץ הקודש, והישגים דומים הושגו באמצעות משטר הקפיטולציות. במהלך המאה ה-17 פעלה הרפובליקה של ונציה לטובת הלטינים באמצעות נציגיה הדיפלומטים באיסטנבול, ולאחריה העניקה להם צרפת סיוע דיפלומטי, במיוחד לקראת סוף המאה ה-17, עת לואי הארבעה עשר מלך צרפת, נטל לעצמו את התפקיד של מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית. עקב כך ובעקבות הסכם קפיטולציות שנחתם בין צרפת לבין האימפריה העות'מאנית, זכו הקתולים לזמן קצר באולם "קשתות הבתולה" שבכנסיית הקבר. גם מלך ספרד התערב מספר פעמים למען המקומות הקדושים שנלקחו מהקתולים, וב-1646, מקץ מגעים ממושכים עם השער הנשגב, הצליח להשיב חלק מהם לשליטה קתולית.

אולם במחצית המאה ה-18 החלו העות'מאנים נוטים שוב לעבר האורתודוקסים. לצידם של האחרונים ניצבה האימפריה הרוסית, אשר רכשה השפעה הולכת וגוברת על האימפריה העות'מאנית, במיוחד לאחר חתימת הסכם קוצ'וק קאינרג'ה מ-1774, אשר סיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1768-1774. בנוסף, מעצמות אירופה המערבית היו טרודות במלחמות הנפוליאוניות ולא יכלו להתפנות ולטפל בענייני המקומות הקדושים. ב-1757, בעקבות מאבק אלים בין יוונים-אורתודוקסים וקתולים, העניק הסולטאן מוסטפא השלישי את החזקה בכנסיית המולד ובקבר מרים, כמו גם את רוב שטחה של כנסיית הקבר הקדוש ליוונים. כאשר הרוטונדה של כנסיית הקבר עלתה באש ב-1808, היא שופצה בכספים שהוקצו לשם כך על ידי הצאר אלכסנדר הראשון.

הסולטאן אבדילמג'יט הראשון החתום על פירמן הסטטוס קוו

עם התייצבות המצב הפוליטי באירופה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19, התחדשה דרישת הכנסייה הקתולית להשבת החזקה במקומות הקדושים לידיה. הטורקים היו מותשים ממאבקם במוחמד עלי שליט מצרים, ומלחמת העצמאות היוונית חסמה את דרכם של היוונים-אורתודוקסים אל צמרת הממשל באיסטנבול. ב-23 ביולי 1847 פרסם האפיפיור פיוס התשיעי את הבולה "Nulla celebrior" (אין פולחן (המשתווה לזה) הנחוג (בירושלים)), ובה כונן מחדש את הפטריארכיה הלטינית בירושלים. הפטריארכיה הישנה-חדשה נצטוותה לפעול למען האינטרסים הקתולים בירושלים ובארץ הקודש. ב-1850 פנה שגריר צרפת באיסטנבול אל השער הנשגב וביקשו באופן רשמי להשיב את המצב במקומות הקדושים בארץ ישראל, לזה שעמד בתוקפו קודם לשנת 1757. הבקשה הוגשה בשם צרפת, ממלכת סרדיניה, בלגיה, ספרד והאימפריה האוסטרית. הצאר ניקולאי הראשון התנגד בתוקף לבקשה ואיים על הסולטאן אבדילמג'יט הראשון בהשבת השגריר הרוסי מאיסטנבול. הסולטאן מינה ועדה לבדיקת הדרישה, ולבסוף, ב-8 בפברואר 1852, פרסם פירמן ובו קבע כי המצב אשר שרר במקומות הקדושים מאז שנת 1757 ובעת מתן ההצהרה יישאר בעינו. פירמן זה מוכר בשם "הצהרת הסטאטוס קוו", ותוכנו עומד בתוקף גם כיום. הצהרת הסטאטוס קוו הייתה אחד הגורמים למלחמת קרים שפרצה ב-1853, וחוזה פריז שנחתם ב-1856 וסיים אותה, הותיר את המצב בלא שינוי וגיבש את ההסדרים. נושא החזקה במקומות הקדושים הועלה שוב בשנים 1868 ו-1869, אך הסולטאן פרסם פירמן נוסף שהותיר את המצב בעינו. גם ההסכם שהתקבל בקונגרס ברלין ב-1878, וסיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בשנים 1877-1878, קבע בסעיף 62:

"The rights possessed by France are expressly reserved, and it is well understood that no alterations can be made in the status quo in the Holy Places.

"מוצהר בזאת כי הזכויות שבידי צרפת ישמרו, ומובן היטב כי שום שינויים אינם יכולים להתבצע בסטטוס קוו במקומות הקדושים."

המנדט הבריטי

עם סיום מלחמת העולם הראשונה השתנה המצב בארץ ישראל לחלוטין. ירושלים שבה, לראשונה מזה יותר מ-700 שנים, לחזקה נוצרית, מעמדה של צרפת כמגינת כל הנוצרים בתחומי האימפריה העות'מאנית הסתיים עם חיסולה של האחרונה, ובוטל באופן רשמי עם חתימת הסכם לוזאן ב-1923, וההתעניינות הרוסית במקומות הקדושים באה לסיומה עם הקמת ברית המועצות, האתאיסטית באופן רשמי.

ב-24 ביולי 1922, קיבל חבר הלאומים את כתב המנדט, ובמסגרתו העניק לבריטניה הגדולה את השליטה בארץ ישראל. סעיף 14 לכתב המנדט הורה על הקמת ועדה שתבדוק את התביעות והזכויות בעניין המקומות הקדושים, וכי הרכב הוועדה יובא לאישורו של חבר הלאומים קודם שתחל את פעולתה:

"A special Commission shall be appointed by the Mandatory to study, define and determine the rights and claims in connection with the Holy Places and the rights and claims relating to the different religious communities in Palestine. The method of nomination, the composition and the functions of this Commission shall be submitted to the Council of the League for its approval, and the Commission shall not be appointed or enter upon its functions without the approval of the Council."

"ועדה מיוחדת תמונה על-ידי המנדט כדי ללמוד, להגדיר ולהכריע בזכויות ובתביעות בעניין המקומות הקדושים, ובזכויות ובתביעות הקשורות לקהילות הדתיות השונות בארץ-ישראל. שיטת מינויה, הרכבה ותפקודה של וועדה זו יועברו לאישורה של מועצת חבר [העמים], והוועדה לא תמונה ולא תזכה בכוחה ללא אישורה של המועצה."

אולם הרכבה של הוועדה היה נתון במחלוקת, ומספר הצעות שהעלו השלטונות הבריטים בעניין נדחו על ידי הכס הקדוש והמעצמות הקתוליות. בשנת 1923 משכו הבריטים את ידם מהנסיון להוציא לפועל את הקמת הוועדה, ותחת זאת החליטו, כי במידת הצורך ימונה שופט בריטי אשר אינו מתגורר בארץ ישראל, אד הוק, ויחליט בנושאים שאמורים להיות מוכרעים על ידי ועדת חבר הלאומים לו הייתה קמה. בנסיבות אלה היו הבריטים מנועים מלשנות את הסדרים החלים על המקומות הקדושים, ושנה לאחר מכן חוקקו את דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924, שאימץ את ההסדרים שעמדו בתוקפם מכוח הצהרת הסטטוס קוו, וקבע מנגנון זמני ליישוב מחלוקות:

"למרות כל הוראה בדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, או בכל פקודה אחרת, או בכל חוק אחר בישראל, האומרת את ההפך, לא יבורר ולא יחולט על ידי שום בית משפט בישראל כל משפט או עניין הקשורים במקומות הקדושים, או בבנינים הדתיים, או במקומות הדתיים בישראל, או בזכויות, או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל...
3. נתעוררה שאלה אם איזה משפט או עניין נופלים בגדר הסעיף הקודם, הרי עד שתוקם ועדה שיינתן לה השיפוט על עניינים המפורטים בסעיף הקודם, תובא השאלה לפני שר הדתות, והוא יחליט בשאלה לאחר שיחקור כהלכה בעניין."

בפועל לא מנתה ממשלת בריטניה שופט כאשר באו בפניה מחלוקות בעניין המקומות הקדושים, והיא מנעה מבתי הדין השונים דריסת רגל בעניין. תחת זאת הכריעה הממשלה בעניינים שבאו לפניה בעצמה, בישמה את כללי הסטטוס קוו מקום שהיו לכך תקדימים, ובמקומות אחרים נטלה על עצמה תפקידים שהיו שנויים במחלוקת, כגון שיפוץ מבנים וניקויים. ככל הניתן ניסו הבריטים לפשר בין העדות הנוצריות ולדחות את ביצוען של בקשות שלגביהם לא הייתה הסכמה.

התקופה הירדנית

כאשר האומות המאוחדות קיבלו את תוכנית החלוקה ואת עקרון בינאום ירושלים ב-29 בנובמבר 1947, התחדש המאבק על המקומות הקדושים. ההפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים דרשה לעגן את הסטטוס קוו בחוקת העיר הבינלאומית, בעוד שהוותיקן תמך בתוכנית החלוקה מתוך ביטחון בחוסנו הפוליטי, העולה לאין ערוך על זה של העדות הנוצריות האחרות. בינאום ירושלים לא יצא אל הפועל וירושלים המזרחית נכבשה בידי ירדן במהלך מלחמת העצמאות. החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם בסוף 1949 על בניאום ירושלים לא בוצעה בשטח. ב-5 בינואר 1951 מינתה ירדן את ראע'ב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים בין השנים 1920-1934, לתפקיד "שומר החראם אל-שריף ואפוטרופוס עליון של המקומות הקדושים". המלך עבדאללה הראשון פרסם מנשר ובו הבטיח כי החוק והסדר ישמרו במסגרת הסטטוס קוו, וירדן אכן שמרה בקפדנות את הסדר הקיים. בימים מועדים לפורענות, כגון בחג הפסחא, הציבו הירדנים כ-150 עד 200 חיילים בכנסיית הקבר לבדה.

תחת שלטון מדינת ישראל

ראו גם – הסטטוס קוו בהר הבית

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים ב-1967, היה על מדינת ישראל להרגיע הן את חששות המוסלמים והן את אלה של הנוצרים, אשר מבחינתם הייתה השליטה היהודית במקומות הקדושים להם עמוסה במטען תאולוגי-היסטורי. לכך הוסיפה הזהות בין ישראל והיהדות. מדינת ישראל נזהרה מלעשות שימוש בצירוף המילים "סטטוס קוו", שכן אלה חלו גם על המקומות הקדושים ליהודים, ובראש וראשונה על הכותל המערבי. גם בחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967, שנתקבל בכנסת ביום 27 ביוני 1967, נפקד מקומו של הדיבור "סטטוס קוו". ראש הממשלה לוי אשכול ניסח תחילה הצהרה, לפיה:

תהלוכה יוצאת מכנסיית הקבר בשנת 1984, ובראשה שוטר ישראלי ושני שומרים בלבוש מסורתי של קאוואס (שומרים עות'מאנים ששימשו בתפקידם עד שנת 1908)

"...ההסדרים במקומות המקודשים לנוצרים ייקבעו על-ידי מועצה של כוהני דת נוצרים."

ברי כי הצהרה זו לא החזיקה מים, שכן כוהני הדת של העדות הנוצריות השונות הוכיחו משך מאות שנות מאבק, כי אינם מסוגלים להכריע בעניין בעצמם, ולמעשה, מסיבה זו בדיוק בא הסדר הסטטוס קוו לעולם מלכתחילה. מועצת כוהני הדת הנוצרים לא קמה מעולם, והסדרי הסטטוס קוו המשיכו לחול במקומות הקדושים לנצרות, גם ללא הכותרת. עם חלוף השנים החל שימוש רשמי במושג "סטטוס קוו", לדוגמה, בסעיף 4 להסכם היסוד בין הכס הקדוש ומדינת ישראל, אשר נחתם ב-30 בדצמבר 1993:

The State of Israel affirms its continuing commitment to maintain and respect the Status quo in the Christian Holy Places to which it applies and the respective rights of the Christian communities thereunder."

"מדינת ישראל מאשרת את מחוייבותה הנמשכת לשמור ולכבד את הסטטוס קוו במקומות הקדושים הנוצריים עליהם הוא חל, ואת זכויות הקהילות הנוצריות מכוחו."

באתר משרד החוץ מוצהרת מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל ומחויבותה להסדר הסטטוס קוו:

"ממשלת ישראל אינה מתערבת בחיים הדתיים של הקהילות הנוצריות. האגף לענייני הקהילות הנוצריות במשרד הפנים משמש כגורם מקשר למערכת הממשלתית ובני הקהילות הנוצריות יכולים לפנות אליו בבעיות ובקשות הקשורות למעמדם כמיעוט בישראל. האגף מתפקד גם כבורר נייטרלי המבטיח את שימור הסטטוס-קוו הקיים במקומות הקדושים שבהם יש ליותר מקהילה נוצרית אחת זכויות והיתרים."

מאז סיום המנדט הבריטי התנהלו יחסי העדות הנוצריות במקומות הקדושים על מי מנוחות בדרך כלל, וזאת למעט המחלוקות המתמשכות בין הכנסייה הקופטית והכנסייה האתיופית בעניין הבעלות והחזקה בדיר אל סולטאן ובשתיים מקפלות כנסיית הקבר; אולם סביר שהסיבה העיקרית לכך נובעת מהפיוס וההתקרבות ההדרגתיים בין הנצרות המזרחית והמערבית מאז ראשית שנות ה-60 של המאה ה-20.

הסטטוס קוו במקומות הקדושים הלכה למעשה

עקרונות מנחים

בשנת 1929 חיבר ל.ג'.א. קאסט (L.G.A. Cust), קצין מחוז ירושלים המנדטורי לשעבר, מסמך אשר נועד לספק רקע והדרכה לפקידי שלטונות המנדט, בבואם לטפל בסוגיות הקשורות במקומות הקדושים. בהקדמה למסמך ציין קאסט:

"The history of the Holy Places is one long story of bitter animosities and contentions, in which outside influences take part in an increasing degree, until the scenes of Our Lord's life on earth become a political shuttlecock, and eventually the cause of inter­national conflict. If the Holy Places and the rights pertaining thereto are an "expression of men's feelings about Him whose story hallowed those sites", they are also an index of the corruptions and intrigues of despots and chancelleries during eight hundred years. The logical results have been the spirit of distrust and suspicion, and the attitude of intractability in all matters, even if only of the most trivial importance, concerning the Holy Places."

"תולדות המקומות הקדושים הם סיפור-מעשה ארוך ומתמשך של איבה ותגרות מרות, שבמהלכו שיחקו השפעות זרות תפקיד הולך וגובר, עד כי זירת חייו של אדוננו עלי אדמות היתה למשחק של התכתשות פוליטית, ולבסוף לגורם למחלוקת בינלאומית. אם המקומות הקדושים והזכויות הקשורות בהם הם "ביטוי לתחושות האדם כלפי האחד אשר סיפורו עיצב את האתרים האלה", הם גם סמן המצביע על השחיתות והמזימות של עריצים ונציבים במשך שמונה-מאות שנים. התוצאות המתבקשות היו אווירת חוסר אימון וחשד, וגישה של סיכול והפרעה בכל דבר ועניין, אפילו בסוגיות השוליות ביותר, הנוגעים למקומות הקדושים."

שער הדו"ח של ל. קאסט מ-1929

דברים אלה מבטאים את הפירוש הדווקאני, ופעמים רבות הקטנוני, שניתן לכללי הסטטוס קוו; אולם לאווירת החשדנות והאיבה ההדדית, התווספו מספר כללים שהתגבשו במשך מאות שנים, והמסבירים את הגורמים לכך. החלפה, שיפוץ או תיקון גג או רצפה עולות כדי הצהרת בעלות בלעדית בנכס מצד מבצע העבודה, וכך גם תליית מנורה או תמונה על קיר או עמוד, או החלפתן, כולל החלפת הנורה. בנוסף, זכותה של עדה פלונית להעלות קטורת במבנה, או בחלק ממנו, ולנקותו, מצביעה על כך שהבעלות בו אינה מוחלטת.

מסיבות היסטוריות הקשורות בעקרון המילט, הכירו העות'מאנים רק בשלוש עדות - הכנסייה הקתולית (מכונה גם לטינית), הכנסייה היוונית-אורתודוקסית (או רק יוונית) והכנסייה הארמנית, שאליה צורפו יתר הכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות. המקומות הקדושים, או חלקים מהם, נחלקים בין שלוש העדות לחמש קטגוריות, בהתאם לדרגת הבעלות בהם:

• אזורים שהבעלות בהן משותפת באופן שווה בין כל שלוש העדות;
• אזורים הנתבעים באופן בלעדי על ידי אחת העדות, אך העדות האחרות תובעות בהן בעלות משותפת;
• אזורים בהם הבעלות נמצאת במחלוקת בין שתי עדות;
• אזורים בהם נהנית אחת העדות מחזקה, המותנה בזכותן של העדות האחרות להעלות בהם קטורת או לפקוד אותם בעת טקסיהן;
• אזורים הנתונים לבעלותה של עדה אחת, אך כלולים במכלול של האתר הקדוש.

כנסיית הקבר

ערכים מורחבים – כנסיית הקבר, דיר אל סולטאן, סולם הסטטוס קוו

בשל 1,700 שנותיה, בשל ממדיה הענקיים, ובעיקר בשל חשיבותה וקדושתה הראשונות במעלה, נאכף הסטטוס קוו בכנסיית הקבר הקדוש בהקפדה יתרה. מספר סכסוכים של ממש נטושים בעניינן של מספר קפלות, ובמיוחד בעניינו של דיר אל סולטאן, הנמצא בליבה של מחלוקת קשה בין הקופטים לבין האתיופים. מאידך, הכנסייה ידעה גם סכסוכים שהתגלעו בעניינים של מה בכך, כמו הסכסוך בעניין המדרגה התחתונה בגרם המדרגות המוביל מבחוץ לקפלת הפרנקים. המדרגות שייכות לקתולים ולכן להם עומדת הזכות לנקותן, אך חצר הכניסה הוא שטח משותף שהזכות לנקותו שמורה ליוונים אורתודוקסים. ב-1901 הגיע הסכסוך לכדי תגרת ידיים בין היוונים והקתולים בעקבות הוויכוח על הזכות לנקות את המדרגה התחתונה, שכן לא היה ברור אם היא מהווה חלק מהמדרגות או חלק מהחצר. הבעיה נפתרה לאחר שהקתולים הורשו לנקות את המדרגה באופן יום-יומי, עם שחר, והיוונים מדי פעם, יחד עם החצר כולה.

דוגמה נוספת לאבסורד אליו הובילו הסכמי הסטטוס קוו הוא סולם העץ הניצב מעל הכניסה למבנה ומוביל אל החלונות השייכים לארמנים. ככל הנראה שימש הסולם ליציאת הנזירים כאשר הכנסייה הייתה נעולה, וכדי להשליך ממנו סל הקשור בחבל ולקבל אוכל מבלי לשלם לריבון את האגרה הכרוכה בפתיחת דלתות הכנסייה. לפי סברה אחרת, הוא שימש את הארמנים לניקוי החלונות. על אף שכיום הכנסייה פתוחה באופן מתמיד ואין לנזירים בעיה להצטייד בצורכיהם, אין הארמנים מוכנים לוותר על זכותם להציב את הסולם באתרו.

חלוקת הבעלות והחזקה בכנסיית הקבר הקדוש. הרקע הלבן מראה על האזורים הנמצאים בחזקה משותפת

כללי הפולחן

קפלת הפרנקים במרכז, ומימין לה דלת הכניסה אל קפלת מיכאל הקדוש השנוייה במחלוקת בין הקופטים והאתיופים. הוויכוח על הזכות לנקות את המדרגה התחתונה בגרם המדרגות משמאל, הביא לתגרת ידיים בין היוונים והקתולים בשנת 1901

הבעלות על כל אחת משמונה המנורות שמעל אבן המשיחה ניכרת ב"ביצה" שממנה היא תולה: ביצה מוזהבת היא יוונית, צבעונית היא ארמנית או קופטית ובהירה היא קתולית

קבוצות המנורות מעל הקבר הקדוש

כמו במקומות הקדושים האחרים הכפופים לכללי הסטטוס קוו, החזקה ברובו המכריע של האתר נחלקת בין היוונים-אורתודוקסים, הארמנים והקתולים; אך במכלול קיימת נוכחות גם של הקופטים, הסורים והאתיופים. עם זאת, רק שלוש העדות הגדולות רשאיות לדרוש כי שערי הכנסייה יישארו פתוחים עבורן, להיכנס אליה בתהלוכות ולקיים בה טקסים ותפילות בהתאם להסדרים. הכנסיות הקטנות אינן רשאיות לערוך תפילות וטקסים מדי יום, אלא רק בחגים מסוימים; והקופטים והסורים שמחזיקים בחלקים בתוך הכנסייה, רשאים לערוך בה תהלוכות דתיות אך ורק ביחד עם הארמנים (למעט ביום שישי של פסחא, בו הם רשאים, לאחר תיאום עם העדות העיקריות, לקיים תהלוכה עצמאית). לאתיופים אין נוכחות בתוך הכנסייה עצמה, אלא רק בשתיים מהקפלות החיצוניות ועל גג הכנסייה (דיר אל סולטאן), וגם באלה מעשיהם מוגבלים.

סדר היום בקבר הקדוש מכתיב את שעות הפולחן והטקס, ולכל אחת מהעדות זכות לקיים בו מיסה יומית מושרת אחת ליום (הקתולים מלווים את המיסה בנגינת עוגב כמקובל אצלם). ב-23:00 מתקיימת הקטרה בכנסייה, והיוונים עורכים תפילה בקבר עד 2:30 או 3:00, שבמהלכה הם נעים בין הקתוליקון לקבר. לאחר מכן הם מעבירים את הקבר לרשות הארמנים שמחזיקים בו עד השעה 4:30, ואז הוא עובר לרשות הקתולים, שמקיימים בו מיסה עד 07:45, כשאז עובר הקבר שוב לידי היוונים. ב-13:00 בצהרים מתקיימת הקטרה נוספת ולאחריה תהלוכה יומית של הקתולים המתחילה ב-16:00. הקתולים מקיפים את הכנסייה ונכנסים בשעה 16:45 לתוך הקבר. היווני השומר על הקבר שב לאחר שהקתולים יוצאים ממנו. בשעה 19:00 בחורף וב-20:00 בקיץ הכנסייה נסגרת, והיוונים והארמנים מנקים את המנורות וממלאים אותן. היוונים חוזרים לתפילה ב-23:00 וחוזר חלילה. בחגים ובימי מועד חלים לעיתים הסדרים שונים. הקטרת הכנסייה נעשית פעמיים ביום (ב-13:00 וב-23:00) לפי חלוקה קבועה בין העדות, ונערכת בכל האתרים החשובים במבנה.

היוונים-אורתודוקסים

השטח הגדול ביותר בכנסיית הקבר נמצא בידי היוונים-אורתודוקסים, וכולל את הקתוליקון, שתי הקפלות של האמבולטוריום (קפלת לונגינוס וקפלת הביזוי), כלאו של ישו, חלק מהגולגולתא, "קשתות הבתולה" והמספר הגדול ביותר מבין החדרים סביב הרוטונדה הנמצא בידי מי מהעדות. היוונים תובעים גם את כיפת הקתוליקון, אך יתר הכנסיות חולקות על דרישה זו. בנוסף הם מחזיקים במרבית המבנים הסובבים את כנסיית הקבר: מנזר אברהם (דיר אברהם) ממזרח לחצר הכניסה, שלוש הקפלות שממערב לה (קפלת ארבעים המרטירים, קפלת מריה מגדלנה וקפלת יעקב הקדוש) וכנסיית גת שמנים-מטוכיון שמדרום לה. עוד נמצאים בידיהם מגדל הפעמונים והגלריה העליונה ביותר של הרוטונדה המחוברת ישירות אל בניין הפטריארכיה היוונית.

הקתולים

בידי הקתולים נמצאות קפלת הפרנקים (התחנה ה-10), התחנות ה-11 וה-13 בגולגולתא, מרבית החלק הצפוני של הכנסייה (קפלת מריה מגדלנה, קפלת ההופעה, הכנסייה הפרנציסקנית והמנזר הצמוד להן) וקפלת מציאת הצלב במפלס התחתון ביותר של המבנה, שבעניינה קיימת הסכמה שבשתיקה.

הארמנים ויתר האורתודוקסים המזרחיים

יתר חלקי הכנסייה הלא משותפים נחלקים בין ארבע העדות המונופיזיטיות (לא כלקדוניות), וכל אחת מהן מעורבת במחלוקת לגבי אחד מנכסיה לפחות:

• בידי הארמנים נמצאים קפלת הלנה הקדושה (מכוח הסכמה שבשתיקה), קפלת וארטן הקדוש, "מקום האבל", בו לפי המסורת ניצבו שלוש המריות, והאזור הצמוד לו, חדר אחד ברוטונדה, קפלת חלוקת הבגדים באמבולטוריום וקפלת יוחנן הקדוש (הקפלה האמצעית שממזרח לחצר). הארמנים נתונים במחלוקת עם הסורים לגבי הבעלות בקפלת ניקודמוס וקבר יוסף הרמתי הצמוד לה מדרום.
• בידי הקופטים נמצאת הקפלה הצמודה לקבר הקדוש ממערב, שני חדרים ברוטונדה וחדר ממערב לכניסה לכנסייה, ובו מרפסת הצופה על אבן המשיחה. כמו כן טוענים הקופטים לבעלות על שתי קפלות - קפלת מיכאל הקדוש (ממזרח לכניסה לכנסיית הקבר) וקפלת ארבע החיות שמעליה. הבעלות על קפלות אלה נמצאת בוויכוח בינם לבין האתיופים.
• בידי הסורים נמצאים רק קפלת ניקודמוס שבאפסיס המערבי של הרוטונדה וקבר יוסף הרמתי המחובר אליה מדרום, ואלה נתונים במחלוקת בינם לבין הארמנים. כיוון שכך לא ניתן היה לשפץ אותה אחרי השריפה שאירעה ב-1808, ומשך יותר ממאה שנים היא נצבה בהזנחתה כשעדיין ניכרים בה סימני השריפה, עד ביקור האפיפיור פרנציסקוס בישראל בשנת 2014 עת שופצה ונוקתה.
• לאתיופים היו זכויות בתוך כנסיית הקבר, אולם הם נדחקו ממנה לדיר אל סולטאן שעל גג הכנסייה, שם נמצא בבעלותם מנזר קטן, ולידו הם מצביעים על עץ זית המזוהה על-ידם עם אתר עקדת יצחק. האתיופים אוחזים ברשותם בשתי הקפלות של ארבע החיות ומיכאל הקדוש, והם נתונים במחלוקת מתמשכת עם הקופטים באשר לכל הנכסים הללו.

האזורים המשותפים

בחזקה משותפת של שלוש העדות העיקריות נמצאים חצר הכנסייה, הכניסה, החזית ודלתות הכניסה, אבן המשיחה, השירותים והחצר הצמודה אליהם ממערב, החלק הפנימי של הרוטונדה המוקף בעמודים (אך לא העמודים עצמם) והאדיקולה:

• החצר והכניסה - אל החצר אסורה כניסת תזמורות וחל איסור לפרוש בה דגלי לאום; ולמרות החזקה המשותפת בה, רק ליוונים עומדת הזכות לנקותה. מפתחות הכנסייה נמצאים באחריותן של שתי משפחות מוסלמיות. לפי המסורת החל נוהג זה כבר בתקופה הערבית המוקדמת, וחודש בתקופה הממלוכית. גם סולימאן המפואר אישר את המנהג וכמוהו עשה גם אבראהים פאשא, ומאז ימיו נתונים המפתחות למשמרת בידי משפחת ג'ודה, ומשפחת נשאשיבי מופקדת על פתיחת הדלתות. שתי המשפחות מקבלות עמלות קבועות מהעדות השונות בתמורה לשירותיהן, ולרשות השומרים המוסלמים עומד ספסל משמאל לכניסה. בשבוע הקדוש של הפסחא הפטריארך היווני פותח את הדלתות ביום חמישי הגדול, הלטינים עושים כן ביום שישי הטוב והארמנים בשבת האור. ביום ראשון של פסחא שוב פותחים השומרים המוסלמים את דלתות הכנסייה.
• אבן המשיחה - האבן והשטח הסובב אותה שייכים לשלוש העדות העיקריות במשותף, אך המנורות התלויות מעל האבן נחלקות כדלקמן: ארבע של היוונים, אחת של הקתולים, שתיים של הארמנים ואחת של הקופטים.
• הרוטונדה - כיפת הרוטונדה והשטח המוקף עמודים, כולל האדיקולה, שייכים לשלוש העדות העיקריות במשותף, למעט הקפלה הקופטית הקטנה הצמודה אל הקבר הקדוש עצמו, ואשר נבנתה בשנת 1834 בעקבות השתדלותו של איברהים פחה. הכיפה שוקמה ב-1866 לאחר 15 שנות משא ומתן, ובמימון בנייתה נשאו במשותף הממשלה הרוסית עבור האורתודוקסים, הממשלה הצרפתית בשם הקתולים, והממשלה העות'מאנית בשם הארמנים. שיפוץ נוסף בכיפה נערך בסוף המאה ה-20, גם הוא לאחר דיונים ממושכים. שלוש העדות רשאיות לקיים תפילות ברוטונדה על-פי לוח זמנים קבוע, וכל אחת מהן נושאת בזכות לנקות את הרצפה במשך שבוע אחד, במחזור הנמשך שלושה שבועות. אל שטח הרוטונדה אסורה הכנסת ריהוט כלשהו. 18 העמודים המקיפים את הרוטונדה ונושאים את כיפתה שייכים לעדות השונות, והדבר ניכר באיקונות שתלויות עליהם. עמודים 1 עד 4 ושלושה-רבעים מעמוד 5 הם קתולים, הרבע הנותר של עמוד 5, עמודים 6 ו-7 וחלק מעמוד 8 הם יוונים; יתרת עמוד 8 ועמודים 9 עד 11 נמצאים בידי הארמנים, עמודים 12 עד 14 וחלק מעמוד 15 הם יוונים, והיתר, מחלקו של עמוד 15 ועד עמוד 18, נמצאים בידי הארמנים.
• האדיקולה - האדיקולה על שני חדריה שייכת לכל העדות, אך תקרת הקבר עצמו מחולקת באופן מוגדר בין שלוש העדות העיקריות. 43 המנורות שתלויות מהן נחלקות כדלקמן: 13 לכל אחת משלוש העדות העיקריות וארבע הנותרות הן קופטיות.

כנסיית העלייה

ערך מורחב – כנסיית העלייה

כנסיית העלייה מוחזקת בידי המוסלמים מאז שנכבשה על ידי צלאח א-דין ב-1187, אך היא איננה משמשת כמסגד, והעדות הנוצריות עורכות בה טקסים בחג העלייה, כל אחת לפי לוח השנה הנוהג על-ידה. בבעלות היוונים-אורתודוקסים נמצא מזבח הנמצא ליד מבנה הכנסייה, ואילו שלושה מזבחות הצמודים לחומת החצר ההיקפית שייכים, מדרום לצפון, לקופטים, לארמנים ולסורים. הלטינים חוגגים את חג העלייה בתוך מבנה הכנסייה, אך ב-1922 הציבו מזבח גם בחצר בנימוק שהם רשאים לערוך את טקסיהם גם בה, והמחלוקת שהתעוררה עקב כך הוכרעה לטובתם. כאשר היוונים ערכו תיקונים בקיר ההיקפי בשנת 1926 השיג על כך הפטריארך הלטיני של ירושלים, והעבודות פסקו.

קבר מרים

ערך מורחב – קבר מרים

הסטטוס קוו בקבר מרים

קבר מרים נמצא בשליטה משותפת של היוונים-אורתודוקסים והארמנים, אשר דואגים יחדיו לעבודות הניקיון ומחזיקים במפתחותיו. שתי העדות מקיימות ביניהן תורנות יומית לסירוגין, וככלל מתנהל האתר על מי מנוחות. לקופטים ולסורים עומדת זכות לערוך את טקסיהם תוך שימוש במזבחות הארמניים - הקופטים פעמיים בשבוע במזבח ברתולומאוס הקדוש (6), והסורים פעם אחת בשבוע במזבח שבקפלה המערבית (9), שעליו הם טוענים לבעלות. ב-1923, עת ביקשו הארמנים להחליף שתי איקונות שניצבים על מזבח זה, התנגדו לכך הסורים בטענה כי המזבח והאיקונות שייכים להם, אולם כיתוב על האיקונות בארמנית הוכיח כי הצדק עם הארמנים, וההחלפה הותרה.

המדרגות היורדות אל קבר מרים. מימין נראית הכניסה לקפלת אנה הקדושה ויואכים הנמצאת בחזקת היוונים, וניכרת במנורות התולות מביצה תכלכלה. משמאל נראית הכניסה לקפלת יוסף הקדוש הארמנית, ובכניסה אליה מנורות התלויות מביצה לבנה מעוטרת

לקתולים אין חזקה בכנסייה והם אינם מקיימים בה פולחן, אף שהצהרת הסטטוס קוו התירה להם לעשות כן. הקתולים טוענים לבעלות במבנה כולו, והכנסייה אכן הייתה בחזקת הפרנציסקנים החל במאה ה-14. עם זאת, בתחילת המאה ה-18 הוקמו בכנסייה מזבח יווני ומזבח ארמני, וב-1757 נדחקו הקתולים מהמבנה באופן סופי. בשנת 1924 ביצעו האורתודוקסים והארמנים עבודות לשיפוץ החזית והגג, לאחר שמסרו על-כך הודעה לממשלת המנדט. הקתולים השיגו כנגד העבודות בטענה כי הן מפרות את הסטטוס קוו, אך טענתם נדחתה והעבודת נמשכו.

במורד המדרגות המובילות אל חלל הכנסייה שוכנות שתי קפלות - הימנית המוקדשת לאנה הקדושה וליואכים היא יוונית אורתודוקסית (1), והשמאלית המוקדשת ליוסף הקדוש היא ארמנית (2). הלאה במורד המדרגות שוכן מזבח המוקדש לניקולאוס הקדוש והוא שייך ליוונים (3). בקפלה הדרומית שבה שוכנת ההיכלית (אדיקולה) של קבר מרים, תולות מנורות יווניות בצידו הדרומי של הקבר (4) וארמניות מצפון לו (5). ליד הקבר נמצא מזבח ברתולומאוס הקדוש הארמני המשמש את הקופטים (6). המשך הקפלה מאחורי הקבר עצמו, כולל המזבח המוקדש לסטפנוס הקדוש, שייך ליוונים (7). ברשות היוונים נמצא גם המזבח בקפלה הצפונית (8). הקפלה המערבית שייכת כולה לארמנים (9).

כנסיית המולד

ערך מורחב – כנסיית המולד

מתחם כנסיית המולד וכנסיית קתרינה הקדושה

מזבח המולד של היוונים והארמנים

מזבח האבוס הקתולי

אחת הכניסות אל מערת המולד

משטר הסטטוס קוו נאכף בכנסיית המולד בדווקאנות והסדרי הפולחן בה מורכבים ומסובכים. אלה כוללים, בין היתר, הוראות מפורשות באיזה מועדים רשאית כל אחד מהעדות לקיים תהלוכות ואת מסלולן והיקף המשתתפים בהן, וכן הנחיות לגבי ביקור אורחים מטעם מי מהעדות. בעבר החזיקו הקתולים ברוב הכנסייה, אך כיום עיקר החזקה בה מסור בידי היוונים-אורתודוקסים.

החצר

החצר (1) מוחזקת בידי היוונים, אך הם אינם רשאים לערוך בה שינויים בלא הסכמת הקתולים והארמנים, וכלל זה חל גם על חזית הכנסייה ועל הקיר הצפוני של המנזר הארמני (2) שמדרום לחצר. מסיבה זו ניסיונות הארמנים להגדיל את חלונות מנזרם בצידו הצפוני נתקלו בהתנגדות. מצפון לחצר שוכן בית קברות אורתודוקסי (3), אך אלה רשאים להקים מבנים רק בחלקו הצפוני, והמבנים אינם יכולים להיות גבוהים מהגדר הסובבת אותו. המפתח לדלת הכניסה לכנסייה (4) שמור בידי האורתודוקסים, והיא נפתחת במועדים קבועים בהתאם לעונות השנה. האות לפתיחה הדלת או לסגירתה ניתן על ידי פעמוני מגדל הפעמונים הלטיני הסמוך. במספר ימי חג של העדות השונות חלים שינויים במועדי הפתיחה והסגירה של המבנה, לדוגמה בתקופת הציפייה הקתולית, בחלק מימי השבוע הקדוש ובמועדי חג המולד של העדות השונות.

הנרתקס

הנרתקס (5) מוחזק בידי האורתודוקסים אשר דואגים לנקיונו, למעט שתי המדרגות שבקצהו הדרומי, המוליכות אל המנזר הארמני, אותן מנקים הארמנים. בנרתקס תולות שתי מנורות, האחת אורתודוקסית והאחרת ארמנית, ושתי העדות רשאיות להדליקן ולכבותן כרצונן. החדר שמשמאל לכניסה (6) משמש כעמדת משטרה.

בית האורך

כל האיקונות והמנורות בבית האורך (7) שייכות ליוונים והם אלה שדואגים לנקיון הרצפה והעמודים עד לגובה הקרניז, באופן יומי, למעט חלק מלוחות השיש שעל רצפת הכנסייה שנשטפים רק בימי שבת. לאורתודוקסים עומדת הזכות לנקות גם את החלונות והתקרה במועדים המוכרזים לשם כך. כאשר התעורר הצורך הדחוף באיטום הגג מפני גשם בשנת 1926, דרשו הארמנים והלטינים להשתתף בהוצאות העבודה, אך היוונים התנגדו. מאחר שהעבודות היו דחופות, הוציאה אותן ממשלת המנדט לפועל בנוכחות נציגיהן של שלוש העדות, ונושא העלות נותר פתוח להכרעה. אגן הטבילה בספינה הדרומית (8) שייך גם הוא ליוונים. לקתולים זכות מעבר רק מדלת הכניסה של הכנסייה ועד לדלת (9) המובילה אל הקלויסטר (10) שברשותם, מצפון לכנסייה. עליהם לעבור בין העמוד הראשון והשני בשתי שורות העמודים שבמעברים הצפוניים, וכאשר ניסו בעבר לעבור בין העמוד השני והשלישי, התנגדו לכך האורתודוקסים. לארמנים זכות מעבר מדלת הכניסה אל הכניסה לכנסייתם (11) שמדרום לכנסיית המולד, ובנוסף הם רשאים לעבור לאורך בית האורך עד לקתוליקון (האזור הקדוש - 12) והלאה אל כנסיית המולד הארמנית (13) בבית הרוחב הצפוני. עם זאת, כאשר הם מבקשים לעבור בבית האורך באירוע מיוחד, דוגמת חתונה, הלוויה או הטבלה, עליהם להודיע על כך לריבון מראש ובכתב, ועל זה לידע את היוונים.

הקתוליקון

הקתוליקון (12) נמצא בחזקת היוונים ובשימושם הבלעדי, אך הם אינם רשאים לעשות בו שינויים או עבודות תחזוקה, ושינוי בריהוט מחייב מתן הודעה לריבון. היוונים רשאים לנקות את הקתוליקון כרצונם, למעט בזמן שהארמנים עורכים טקסים בכנסיית המולד הארמנית (13).

בית הרוחב

כנסיית ניקולאוס הקדוש (14) בבית הרוחב הדרומי שייכת ליוונים, כמו גם הדלת המובילה אליה מהמעבר הדרומי.

כנסיית המולד הארמנית (13) תופסת את כל שטחו של בית הרוחב הצפוני, והגישה אליה היא דרך "הדלת המשותפת" (15) שבמפתחותיה אוחזים הן הארמנים והן היוונים. היוונים סוגרים את הדלת בכל יום, אך לארמנים מותר לפותחה כרצונם. לקתולים זכות מעבר בקו ישר, מהדלת (16) המקשרת בין כנסיית קתרינה הקדושה (17) הלטינית, דרך כנסיית המולד הארמנית, ואל הכניסה הצפונית אל מערת המולד (18). שטיחי הרצפה לאורך נתיב צעידתם של הקתולים נחתכו בהתאם, ועומדת להם הזכות לנקות את נתיב ההליכה, זכות שהוקנתה להם לאחר תקריות רבות בינם לבין הארמנים. בחג המולד הארמני החל ב-19 בינואר, הדלת המובילה אל המתחם הלטיני נסגרת, והארמנים רשאים להניח שטיחים וכיסאות בכל רחבי כנסייתם. בחג המולד המזרחי (7 בינואר), עושים הסורים והקופטים שימוש במזבחות שונים בכנסייה הארמנית. הסורים תובעים חזקה על המזבח בו הם עורכים את הטקס. נוהלי הניקיון של כנסייה זו מורכבים באופן יוצא מן הכלל, וככלל משמש הקרניז כקו הגבול בין תחום האחריות הארמני המשתרע מתחתיו (כולל הקרניז עצמו), לבין תחום האחריות האורתודוקסי שמעליו. עם זאת, לגבי כל אחד מהעמודים בכנסייה יש כללים ברורים המטילים את האחריות לנקיונם על היוונים או הארמנים, ובמספר מקרים על הריבון, לפי כיוון וגובה העמוד. כך גם לגבי החלונות, התמונות והמנורות בכנסייה, וכללי הסטטוס קוו אף קובעים באילו מקרים ניתן להשתמש בסולם והיכן יש להציבו.

מערת המולד

המצב המורכב ביותר בכנסייה נוגע לחזקה, לשימוש ולתחזוקה של מערת המולד. אל המערה מוליכים שני גרמי מדרגות, האחד מבית הרוחב הצפוני (18) והאחר מהדרומי (19). המעבר הדרומי יורד מכנסיית ניקולאוס הקדוש האורתודוקסית ונמצא בחזקתם הבלעדית של היוונים, אך כל אדם רשאי להשתמש בו כל עוד אינו לובש לבוש דתי. לאורך המעבר מספר מנורות ואיקונות השייכים לעדות השונות. את המעבר מנקים הקתולים והיוונים לסירוגין, אגב הקפדה על מספר שווה של העושים במלאכה. במעבר הצפוני, היורד מכנסיית המולד הארמנית, עושים שימוש בעיקר הקתולים והארמנים, והלטינים אחראים לנקיון יומי של חלק ממנו. את החלק האחר מנקים הלטינים והארמנים לסירוגין. גם במעבר זה מנורות ואיקונות השייכים לשלוש העדות.

במערה עצמה שני מזבחות - מזבח המולד ומזבח האבוס. יתר הרהיטים והמנורות שייכים לשלוש העדות במשותף, למעט האיקונות התלויים על הקירות, הנחלקים בין שלוש העדות. הבעלות והשימוש במזבחות נחלקת כדלקמן:

• מזבח המולד שבו קבוע כוכב הכסף, שייך ליוונים ולארמנים, והסורים והקופטים עושים בו שימוש. כוכב הכסף שמסמן את מקום המולד המדויק נגנב מספר פעמים בעבר על ידי מי מהעדות, והוא שימש רקע למחלוקות בינלאומיות שהביאו להצבת משמר טורקי במקום בתקופה העות'מאנית וכוח שיטור בריטי בתקופת המנדט. היוונים מנקים את האבק מהכוכב מדי יום, ויחד עם הארמנים הם רוחצים אותו פעמיים בשבוע. המזבח שמעל הכוכב והאיקונוסטאזיס הקטן שניצב עליו שייכים ליוונים. יתר האיקונות שייכות ליוונים ולארמנים במשותף ובחלקים שווים.
• מזבח האבוס שייך ללטינים על כל שמונח ותלוי עליו. קו מחציתו של העמוד הסמוך מסמן בדיוק עד היכן רשאים הלטינים לתלות את תמונותיהם, ועניין זה ניצב בעבר בליבה של מחלוקת. הקתולים מנקים גם את העמוד שניצב בחזית המזבח, והם רשאים לתלות עליו תמונות, אך אלה אינן יכולות להגיע עד מתחת לסימן הצלב שחרוט על העמוד.

לקריאה נוספת

• מירון בנבנשתי, מקום של אש, כנרת זמורה-ביתן דביר, 1996
• אלי שילר (עורך), כנסיות, עדות ומסדרים נוצריים בארץ ישראל, הוצאת אריאל, ירושלים, מס' 137-138 (יוני 1999)
• שמואל ברקוביץ, מלחמות המקומות הקדושים, הד ארצי הוצאה לאור, 2000
• ל. קאסט, הסטאטוס קוו במקומות הקדושים, הוצאת אריאל, 1980

קישורים חיצוניים

• L.G.A. Cust ,The status quo in the Holy Places, 1929

• אודות סולם הסטטוס קוו
• הסטטוס קוו באתר משמורת ארץ הקודש(הקישור אינו פעיל)

הערות שוליים

ערך מומלץ