סטלה קרמריש
סטלה קרמריש (בגרמנית: Stella Kramrisch; 29 במאי 1896 – 31 באוגוסט 1993) הייתה היסטוריונית אמנות חלוצה ואוצרת אמריקאית ממוצא אוסטרי שהייתה המומחית המובילה בתחום האמנות ההודית (אנ') במשך רוב המאה ה-20. המחקר שלה נותר אמת מידה בנושא עד היום. היא חקרה ולימדה תולדות האמנות ההודית במשך יותר משישה עשורים בשלוש יבשות. לאחר שכתבה את עבודת הגמר שלה על מהות הפיסול הבודהיסטי המוקדם בהודו, היא הוזמנה ללמד בקאלה בהאוואנה (אנ') בסנטיניקטן (1922–1924) והמשיכה ללמד באוניברסיטת כלכותה (אנ') מ-1924 עד 1950. באירופה עבדה קרמריש במכון קורטאולד לאמנות (אנ') בלונדון (1937–1940). משנת 1950 היא הייתה פרופסור באוניברסיטת פנסילבניה במחלקה ללימודי אזור דרום אסיה, לשם גויסה על ידי האינדולוג האמריקאי ו. נורמן בראון (אנ'), בנוסף להיותה אוצרת אמנות בולטת במוזיאון פילדלפיה לאמנות.
 | |
| לידה |
29 במאי 1896 מיקולוב, צ'כיה  |
|---|---|
| פטירה |
31 באוגוסט 1993 (בגיל 97) פילדלפיה, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית, אוסטריה |
| השכלה |
אוניברסיטת וינה |
| מעסיק |
אוניברסיטת קלקוטה, אוניברסיטת פנסילבניה |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ראשית חייה והשכלתה
עריכהסטלה קרמריש נולדה ב-29 במאי 1896 בניקולסבורג באימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום מיקולוב שבצ'כיה).[1] היא הוכשרה כרקדנית בלט כשגדלה באוסטריה. כשקרמריש הייתה בת 10 הוריה עברו לווינה. יום אחד היא נתקלה בתרגום של בהגווד גיטא, עליו העידה: "התרשמתי כל כך שזה עצר לי את הנשימה".[2] היא מצאה את ייעודה בחיים.
היא נרשמה לאוניברסיטת וינה, ולמדה במחלקה לתולדות האמנות אצל הפרופסורים מקס דבוז'אק (אנ') ויוזף שטז'יגובסקי (אנ'). היא התמקדה בלימודיה באמנות ותרבות הודית. כך למדה סנסקריט וקראה פילוסופיה, ספרות ואנתרופולוגיה. בשנת 1919 סיימה את לימודיה בהצלחה וקבלה דוקטורט.[3]
חיים מקצועיים בהודו
עריכההיא נסעה ללונדון ב-1919 כחלק ממשלחת אוניברסיטאית כדי לשאת שלוש הרצאות באוניברסיטת אוקספורד. רבינדרנת טאגור שמע אותה מרצה והזמין אותה לבוא להודו וללמד באוניברסיטת ויסווה-בהאראטי (אנ') בסנטיניקטן בשנת 1922. היא מונתה לפרופסור לאמנות הודית באוניברסיטת כלכותה (אנ') בשנת 1924. באותה שנה גילתה את מקדשי מערות בדאמי. היא לימדה בקאלה בהאוואנה עד 1950.
בשנת 1924 פורסמה המונוגרפיה הראשונה שלה, "עקרונות האמנות ההודית"[4] בגרמנית, אשר נסקרה בהרחבה בכתבי עת שונים ברחבי אירופה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 קרמריש המשיכה לנסוע לווינה כדי לשאת הרצאות. מאמרים שונים של עמיתיה בווינה מופיעים כתרגומים לאנגלית בכתב העת של האגודה ההודית לאמנות אוריינטלית (אנ') שקרמריש ערכה משנת 1933 ואילך יחד עם אבאנינדארנת טאגור (אנ'). הספר המכונן שלה "פיסול הודי" (1933) היה ניתוח מעמיק של הפיסול ההודי, שהומשג בגודל ובפורמט כדי לתפקד כמדריך ממשי.[5]
לאחר שהבריטים עזבו את הודו ב-1947, בעלה לאסלו נמני בחר לעבוד עבור הממשלה החדשה של פקיסטן ועבר לקראצ'י. ב-1950 הוא התגלה ירוי למוות על חוף הים. היא היגרה לאמריקה באותה שנה.
חיים מקצועיים בארצות הברית
עריכהסטלה קרמריש עברה לארצות הברית ב-1950, לאחר שהוזמנה על ידי הסנסקריטיסט ו. נורמן בראון ללמד במחלקה החדשה שהוקמה ללימודי אזור דרום אסיה באוניברסיטת פנסילבניה. היא הייתה פרופסור לאמנות דרום אסיה עד פרישתה בשנת 1969. היא גם הייתה פרופסור משנה לאמנות הודית במכון לאמנויות יפות באוניברסיטת ניו יורק (אנ') בין השנים 1964 ל-1982. היא שימשה כאוצרת לאמנות הודית במוזיאון פילדלפיה לאמנות מ-1954 עד 1979 והייתה אוצרת אמריטוס עד מותה.[3]
במהלך כהונתה במוזיאון לאמנות בפילדלפיה, הרחיבה קרמריש את נכסיו באמנות הודית ואמנות ההימלאיה והעלתה סדרת תערוכות שאפתניות שליוו את הקטלוגים והמחקרים הנלווים שכתבה, והעניקו הכרה משמעותית למוזיאון ולתחום האמנות והתרבות ההודית. תערוכה אחת כזו נפתחה ב-1968 בשם "הודו הלא נודעת: אמנות פולחנית בשבט ובכפר". בתערוכה הוצגו כמעט 500 חפצים דתיים וחילוניים. לאחר שתים עשרה שנים של תכנון, מחקר ומשא ומתן, נפתחה בשנת 1981 תערוכה פורצת דרך נוספת, "התגלמות שיווה". זו הייתה התערוכה הגדולה הראשונה בארץ זו שבדקה את האלוהות הדתית וחקרה את הפרשנויות המרובות של משמעותה. רבים מ-197 החפצים שהוצגו בתערוכה מעולם לא עזבו את הודו. באשר לאוספי המוזיאון עצמו, קרמריש פיקחה על רכישות חשובות, כולל מסכת ברונזה מהמאה ה-6 של שיווה, דמות ברונזה של ראמה שנעשתה בתקופת שושלת צ'ולה בדרום הודו, ו"ראדהה וקרישנה", ציור של אמן מבית הספר קישנגאר.
ספריה כוללים את "Grundzüge der Indischen Kunst" ("עקרונות האמנות ההודית"; 1924; ספרה הראשון), "The Hindu Temple vols. 1 & 2" ("המקדש ההינדי כרכים 1 ו-2" 1946; נדפס מחדש ובתפוצה עולמית), "The Art of India: Traditions of Indian Sculpture, Painting And Architecture" ("אמנות הודו: מסורות של פיסול, ציור וארכיטקטורה הודית", 1954), ו-"The Presence of Siva" ("הנוכחות של שיווה", 1981). היא הייתה חברה של הבלרינה, המעצבת, השחקנית והאספנית נטשה רמבובה (אנ').[6][7] ויין א. בגלי וברברה סטולר מילר (אנ') היו בין תלמידיה. את מקומה של פרופסור קרמריש ירש מייקל ו. מייסטר (אנ') ב-1976 שהוא כיום פרופסור ו. נורמן בראון ללימודי דרום אסיה ותולדות האמנות באוניברסיטת פנסילבניה.
קרמריש מתה ב-31 באוגוסט 1993, בביתה בפילדלפיה, פנסילבניה.[1]
פרסים ומחוות
עריכהקרמריש קיבלה הכרה עולמית על הישגיה הרבים, כולל תוארי כבוד מאוניברסיטת ויסוואבהראטי (1974) ומאוניברסיטת פנסילבניה (1981). בטקס שנערך במוזיאון פילדלפיה לאמנות בשנת 1979, קיבלה קרמריש את צלב הכבוד האוסטרי למדע ואמנות, ובשנת 1985 היא קיבלה את מדליית צ'ארלס לאנג פרייר (אנ') על תרומתה ל"הבנת הציוויליזציה המזרחית כפי שהיא משתקפת באומנויות שלה". אולי ההצהרה המובהקת ביותר על מפעל חייה של קרמריש הגיעה ב-1982 כאשר ממשלת הודו העניקה לה את הכבוד האזרחי הגבוה ביותר שלה, פדמה בהושן (אנ'). קרמריש קיבלה את הכבוד על "גירוי עניין מחודש לא רק במורשת האמנותית של הודו אלא גם בפילוסופיות ובתפיסת העולם הבסיסיים שלה".
מורשת
עריכהבזמן מותה, קרמריש הותירה ירושה של 25 יצירות למוזיאון פילדלפיה לאמנות.[3] היא גם תרמה את המסמכים שלה למוזיאון, המהווים במובנים רבים את ההיקף הגדול ביותר של מורשתה. המסמכים של סטלה קרמריש מכילים את התכתבויותיה, כתביה וחומרי מחקר אחרים מ-1921 עד 1999, ומכילים מידע על חפצי האמנות באוסף האישי של קרמריש.[8] בנוסף, תפקיד האוצרת של קרמריש קיבל מחדש את התואר כ"אוצרת סטלה קרמריש"" במוזיאון פילדלפיה לאמנות, תפקיד שקיים עד היום.[9] כפי שצוין בהספד שפרסם מוזיאון פילדלפיה לאמנות, כתביה של קרמריש היו מרחיקי לכת אף יותר מכיוון שרבים מספריה ממשיכים לשמש באוניברסיטאות ברחבי העולם.
מבחר מכתביה
עריכה- Grundzüge der Indischen Kunst. Avalun Verlag, 1924.
- The Visnudharmottaram: A Treatise on Indian Painting and Image-Making. Calcutta University Press, 1928.
- "Indische Kunst", in: Handbuch der Kunstgeschichte, hg. v. Anton Springer. Alfred Kröner Verlag, 1929.
- Indian Sculpture. The Heritage of India Series. Oxford University Press, 1933.
- The Hindu Temple. 2 Bd. University of Calcutta, 1946.
- Unknown India: Ritual Art in Tribe and Village. Philadelphia Museum of Art, 1968.
- Presence of Śiva. Princeton University Press, 1981.
קישורים חיצוניים
עריכה
ביאורים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 "Stella Kramrisch, Indian-Art Expert and Professor, 97", The New York Times.
- ^ A Meeting Of Art, India And Devotion - Page 2 - Philly.com
- ^ 1 2 3 Sozanski, Edward J., "Indian Art Expert S. Kramrisch Dies at 97", Philly.com.
- ^ Kramrisch, Stella (1924). Grundzüge der Indischen Kunst. Hellerau, Dresden: Avalun Verlag.
- ^ Kramrisch, Stella (1933). Indian Sculpture. The Heritage of India Series. London/New York: Oxford University Press.
- ^ philamuseum. "Philadelphia Museum of Art". Tumblr.
- ^ "Kantha: the embroidered quilts of Bengal from the Jill and Sheldon Bonovitz Collection and the Stella Kramrisch Collection of the Philadelphia Museum of Art". Choice Reviews Online. 48 (1): 48–0072. 2010. ISSN 0009-4978.
- ^ The Stella Kramrisch papers
- ^ The Stella Kramrisch Curator of Indian and Himalayan Art