סימה סלונים
סימה סְלוֹנִים (1910 – 1999) הייתה ציירת ישראלית. הושפעה רבות מאסכולת פריז והייתה מהציירות הבולטות בארץ ישראל בתקופת הקמת המדינה ובעשורים הבאים. בשנות החמישים עברה יצירתה תהליך של הפשטה. זכתה פעמיים בפרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול.
 | |
| לידה |
1910 אחוזת בית, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
1999 (בגיל 89 בערך) |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
אסכולת פריז |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ביוגרפיה
עריכהסלונים נולדה ביפו, דור חמישי בארץ ישראל למשפחה מוותיקות היישוב היהודי בחברון. נולדה לרב הראשי של הקהילה היהודית ביפו, הרב שניאור זלמן סלונים, ולרבנית חנה מינא סלונים. היא גדלה בשכונת מנשייה, ובהיותה בת למשפחה דתית, נאלצה בצעירותה להסתיר את עיסוקה בציור.[1] בסיום לימודיה אף ביקשה אותה המורה לציור שלא להמשיך ולעסוק בתחום, אך היא התעקשה.[2] ב-1934 החלה לרכוש השכלה מקצועית בתחום והתלמדה בהדרכתם של הציירים משה מוקדי ופנחס ליטבינובסקי.[3] בסופי השבוע למדה מידיו של האמן יצחק פרנקל, אשר הביא עמו לאחר שהות בצרפת טכניקות ציור חדשניות.[2]
בתמיכתה של אחותה מנוחה, ב-1935 הצליחה ללא ידיעת הוריה לעשות דרכה לצרפת. סלונים נהגה לשמור על קשר מכתבים הדוק עם הבית, אותם שלחה אל בית אחותה בחיפה ושם הוחלפו המעטפות ליצירת מראית עין שנשלחו מן הארץ. בכל אותה תקופה לא ידעה המשפחה דבר על הימצאותה באירופה.[2]
בתקופת שהותה בצרפת במהלך 1936-1935 עבדה כאומנת במשפחה יהודית ולמדה ציור באקדמיה גראנד שומיאר בפריז. היא הצטרפה לקבוצת אמנים שהודרכה על ידי חיים סוטין, הושפעה ממנו רבות והושפעה ומאסכולת פריז.[3] לאור הצטיינותה זכתה לצייר את דיוקנו של חיים סוטין, על ציור זה כתב לימים מבקר האמנות של עיתון על המשמר: "כאב, סבל, בדידות מביע דיוקנו של ח. סוטין .. נדמה כאן ביטוי נאות לנשמתו הדואבת של האמן הגדול".[4] עוד במהלך שהותה בפריז השתתפה בתצוגה קבוצתית ראשונה בגלריה "לה ניבו" לצד יצירות של מרק שאגאל, רנואר ומאטיס.[2]
בשובה לארץ ישראל לימדה סלונים לימודי ציור בבית הספר המשותף על שם אהרונוביץ' בכפר מל"ל.[3] בתקופה זו (1936) השתתפה בתערוכה קבוצתית בתל אביב וזכתה למאמר ביקורת ראשון בעיתונות הכתובה, בה נכתב: "בעונג נשהה לפני יצירתה של סימה סלונים: "נוף בכפר נורמנדי". אם לדון לפי תמונה זו, הננו נפגשים באמן מפתיע, שיפה כוחו בציור ובצבע. דממה ועומק יש בנוף זה, החי בגוונים צנועים כל כך."[5]
ב-1937 יצאה לבריטניה והוכשרה בהוראת אמנות. לאחר חזרתה לארץ ב-1938, התיישבה בחיפה וחיה בה עד 1953 כשהיא מעורה בחוג אמני חיפה והצפון. בשנים 1939-1938 לימדה בבית הספר האזורי של קבוצת דגניה א'. לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויסה לשירות פעיל בארגון ההגנה ושירתה במחלקה לעברית של הצנזורה.[3]
ב-1953 נמנתה בין מייסדי כפר האמנים עין הוד וביתה היה באופן בלתי רשמי לתחנת קליטה עבור תושבים חדשים שהגיעו אל הכפר.[6] שלא כמרבית חברי הכפר, בית המשפחה בכפר היה למושב הקבע בכל ימות השבוע ולא שימש רק כבית לסופי שבוע, בהם נהגה דווקא לעזוב את עין הוד ולנסוע אל בני משפחה על הר הכרמל. בראיון שנתנה ב-1964 אמרה על עין הוד: "השקט המופלא הזה... אני מצליחה להגיע שם לריכוז רב".[7] סלונים גם המשיכה להתלמד במקום וב-1955 לערך השתתפה בקורס ליטוגרפיה שנלמד בכפר.
סלונים לימדה והעמידה תלמידים רבים, בהם דרורה אילון, יפה וייס-רוזנפלד, עובדיה שזר, אילנה צמחוני, יוסף דבורקין ואדיב כמאל. שנים רבות העבירה סדנאות בעין הוד והחל ב-1962 לימדה במסגרת הטכניון. בין השנים 1977-1964 לימדה בסמינר אורנים והדריכה קורסים לאנשי הוראה – מורות וגננות. ב-1972, זכתה למלגת שהייה בקריית האמנים הבינלאומית "הסיטה" שבצרפת.[3]
סלונים נישאה בחיפה בי"ט באדר תש"א (מרס 1941) לראובן ורטנברג. היו הורים לבת יחידה, אריאלה.
עץ משפחתה
עריכהיצירתה
עריכהיצירתה של סלונים התאפיינה בראש ובראשונה בקווי רישום נמרצים ובניגודי צבעים בולטים.[8] "היא נמנית עם האמנים, שיצירתם מצליחה בידם במחי יד, כביכול, בסיאנס אחד. לפיכך טובים במיוחד רישומיה. תנועת הקווים מהירה ודינמית, והמבנה רחב המידות קם לעינינו",[6] כך נכתב אודות סלונים ב-1954. מרבית יצירותיה היו ציורי נוף וציורי דמויות ובהן ניכרו מתחים שבין צבעוניות והשימוש התדיר בקווים ובין שימוש בצורות פתוחות וסגורות, כמו גם ניגודיות חזקה בין מרכז הציור לבין השוליים.[1] עם זאת, לאחר עשורים של יצירה נכתב ב-1962 על כך שסלונים "לא נתפסה מעולם למאניירה סגנונית, אם כי מזגה האישי ניכר במעשי ידיה. בתערוכה הנפתחת השבוע מציגה ציור פיגורטיבי בצד קומפוזיציות מופשטות".[8]
מאפיין חוזר שנשמר ביצירותיה של סלונים על אף השינוי בסגנון הציור נותר בשימושה בפרטים מועטים ורבים, אך גם בכך ניכרו שינויים ושיפורים. ב-1947 התייחסה לכך מבקרת האמנות ד"ר קלר לכמן וכתבה כי "הבעיה החוזרת בכל עבודותיה היא: לצמצם את המרחב הגדול במסגרת הבד, אולי מתוך עיבוד מדויק יותר של הפרטים".[9] ב-1954 כתבה בעניין זה כי "הטובות ביצירותיה הן אלו שיש בהן מיעוט של פרטים ... לעומת אלו יש יצירות המשופעות פרטים רבים והן חוזרות לעולם התוהו או קמלות בדרכן לניסוח הבהיר".[6] תהליך זה, על פי סיקוריה של לכמן את יצירותיה של סלונים הושלם כעבור עשור, אז ביקרה וכתבה כי "הדבר הבולט בתמונותיה רבות הרושם הוא כשרונה במיצוי הנושא באמצעים מועטים. לפנינו הרבה תמונות מופשטות השואבות השראתן מן הטבע אולם משוחררות מעומס הפרטים שבמציאות. רב כוחה של הציירת במיזוג הצבע והצורה מתוך איזון הרמוני של כתמים וקווים. יכולתה זו נתגלתה בה עוד לפני עשרים שנה, אולם עתה הגיעה לריכוז ולשלמות".[10]
אולם, יצירתה עברה תהליך של הפשטה רק בשנות החמישים.[3] קודם להשלמתו של תהליך זה נכתב אודותיה כי " פועלת הרגשה אינטואיטיבית יותר מאשר מחשבה מכוונת; אך אולי דווקא משום שהביטוי הוא חסר צחצוחי ליטוש, נטול מגמתיות מלאכותית, - הריהו טבעי יותר ומשכנע בפשטותו. לא סתירות, לא קפיצות ביצירתה של סימה סלונים. לבה לא הלך שבי אחר האבסטרקציה".[11] ב-1962 תוארה יצירתה ככזו אשר " פנתה אל המופשט, אבל שמרה על קו רב תנופה, על קומפוזיציה בהירה ועל חום צבעיה".[12] עדות לשינוי בסגנונה ניתן למצוא בהזדמנויות שונות וב-1955 נכתב על כך שהיא "זנחה, כנראה, את צבעי השמן הכבדים והסמיכים והריהי משתעשעת בציורי חטף בעפרון בקלמוס וברישומים צבעוניים".[13]
לכמן שסיקרה את יצירותיה של סלונים במשך עשורים, העידה במהלך שנות החמישים על חלק מאותו תהליך. ב-1958 התייחסה לכך שציוריה קרובים לסגנון הקוביסטי.[14] שנה מאוחר יותר כתבה: "סימה סלונים נוטה כעת לצורה האבסטרקטית, אמנם עדיין אפשר להכיר את הנושא הריאליסטי. היא מציגה תמונות יפות בהרמוניה של צבעים חמים ובקומפוזיציה ברורה."[15]
"שינוי גדול חל בעבודותיה מאז תערוכתה האחרונה ב-1962", העידה ב-1964 העיתונאית תמר אבידר וקשרה זאת בכך שסלונים "גילתה את עצמה ואת דרכה בציור". "מורגש כי בכל תמונה יש אצלה חיפוש מחדש של דרך הביטוי האמנותי, דרך הנקבעת לפי מצב הרוח וההשראה". על כך העידה סלונים עצמה בתשובה לשאלותיה של אבידר:[7]
המפנה הזה לא היה אצלי, למעשה, פתאומי. יש אמנים ידידים המגלים לי עתה כי כבר לפני עשר שנים ראו בעבודותיי את סימני המופשט. אבל אני עצמי נוכחתי רק בשנתיים האחרונות כי אף שאין אנו יכולים לדבר כאן על ציור ישראלי, - הרי שאני, בתור ציירת שנולדה וגדלה בנוף הארץ הזו, צריכה לבטא את הזהות המלאה שאני חשה כלפי הסביבה. אני מתגוררת בארץ שטופת אור וספוגת חום, ארץ שיש בה מראות צחיחים, סלעים ויובש, מכאן שהגישה שלי אל עבודותיי הלכה והשתנתה: חתרתי למשהו אחר, רחוק ומופשט, הגעתי אל הציור המושרש – הגורם לי לחוש כי אני שרה בו את השיר שלי, שיר השייך לסביבה שלי.
יצירותיה המאוחרות הציגו מבנה רישומי מהודק מבעבר וניכרה בהם התחזקות השימוש בצבעים, על כך נכתב ב-1970: "לכאורה בולטת לעין האינטנסיפיקציה של מערך צבעיה. גוונים חיים של צהוב וכתום, אשר קודם לכן היוו ניגוד בלבד לבסיס צבעוני שקט, עולים כעת אף לתפקיד דומיננטי ביצירות אחדות כגון "ירושלים של זהב". לעומת זאת דומה, כי מבנה תמונותיה הוא כעת סטטי יותר בהשוואה עם עבודותיה הקודמות".[16]
תערוכות
עריכהתערוכות יחיד
עריכה- גלריה טרקלין, חיפה, 1954.
- בית האמנים, ירושלים, 1955.[17]
- במהלך 1959–1960 הציגה מיצירותיה במנצ'סטר, אנגליה ולאחר מכן עברו היצירות לתצוגה בהולנד ובשווייץ.[18]
- מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה, 1964.[7]
- עין הוד[16]
- תערוכה רטרוספקטיבית, משכן לאמנות עין חרוד, 1976.
- רטרוספקטיבה - דמויות ומראות, מוזיאון ינקו דאדא, 1993.
תערוכות קבוצתיות
עריכה- התערוכה הכללית של אמני א"י, מוזיאון תל אביב, 1940. הוצגה יצירתה "ילדה בלבן".
- התערוכה השנתית של אמני א"י, בית הבימה, 1944.
- תערוכה באגודה להשתלמות במדע, 1945.
- תערוכת החמישה, הר הכרמל, 1947.[9]
- תערוכה, גלריה כ"ץ, 1950.
- תערוכת הים, חיפה, 1951. הוצגה יצירתה "נמל חיפה".[19]
- תערוכת אמני חיפה, המוזיאון העירוני, 1952.[20]
- תערוכת עשר שנות ציור ישראלי, מוזיאון תל אביב.
- תערוכה כללית בעין הוד, 1962.[12]
- תערוכת אמני ישראל למען הביטחון, מוזיאון תל אביב, 1967.
פרסים
עריכה- 1942 – פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב
- 1950 – פרס הרמן שטרוק, אגודת האמנים של חיפה והצפון. הפרס הוענק לסלונים על תמונת טבע דומם.[21]
- 1955 – פרס הרמן שטרוק, אגודת האמנים של חיפה והצפון. הפרס הוענק על יצירתה "נמל עכו".[22]
- 1958 – פרס מקומי, עין הוד[23]
- 1959 – פרס מלאך, עין הוד[3]
- 1959 – פרס המועצה הציבורית לאמנות, חיפה[3]
- 1962 – פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב
- 1983- פרס הנגב, ירוחם[3]
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 סימה סלונים באתר גלריה יפו לאמנות ישראלית
- ^ 1 2 3 4 ראובן פלץ, מפגש עם סלונים, דה מרקר קפה, 9.3.2013
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 סימה סלונים, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- ^ תערוכות, דבר, 24 בינואר 1945
- ^ תערוכת האמנים לזכר דיזנגוף, דבר, 17 בדצמבר 1936
- ^ 1 2 3 קלר לכמן, סימה סלונים ומרים היימן ב"טרקלין", דבר, 5 במרץ 1954
- ^ 1 2 3 תמר אבידר, "השיר הישראלי" בציור", מעריב, 13 בנובמבר 1964
- ^ 1 2 אריה לרנר, סימה סלונים, דבר, 9 במרץ 1962
- ^ 1 2 ד"ר ק. לכמן, תערוכת החמשה בהר הכרמל, דבר, 22 בינואר 1947
- ^ קלר לכמן, תערוכות, דבר, 27 בנובמבר 1964
- ^ דב שובל, תערוכות, משמר, 24 בינואר 1945
- ^ 1 2 ד"ר קלר לכמן, עין הוד, דבר, 6 באפריל 1962
- ^ אריה לרנר, סימה סלונים במקרא סטודיו, דבר, 1 ביולי 1955
- ^ ד"ר קלר לכמן, אמני חיפה והצפון, דבר, 18 באפריל 1958
- ^ ד"ר קלר לכמן, אולם חדש בעין הוד, דבר, 20 בפברואר 1959
- ^ 1 2 אוה גולדמן, סימה סלונים מציגה בעין הוד, מעריב, 15 במאי 1970
- ^ בבית האמנים בירושלים, דבר, 18 בנובמבר 1955
- ^ דוד סילוורה, סימה סלונים מציגה יצירותיה במנצ'סטר, חרות, 18 בדצמבר 1959
- ^ תערוכת הים בחיפה, דבר, 1 ביוני 1951
- ^ תערוכת אמני חיפה, חרות, 1 בפברואר 1952
- ^ פרס שטרוק של עיריית חיפה, דבר, 20 באפריל 1950
- ^ הוענק פרס שטרוק לשני ציירים, דבר, 12 במאי 1955
- ^ רחל אנגל, מה חדש בעין-הוד, מעריב, 27 ביוני 1958