ויקיפדיה

המשכן לאמנות על שם חיים אתר

מוזיאון בעין חרוד

המשכן לאמנות עין חרוד על שם חיים אתר הוא מחלוצי המוזיאונים הגדולים לאמנות בארץ ישראל. אוסף המוזיאון מכיל את אחד מאוספי האמנות היהודית הגדולים בישראל, הכולל אמנות ישראלית, אמנות קיבוץ ואמנות עכשווית.[1] המשכן לאמנות גם מחזיק בהוצאה לאור של ספרים וקטלוגים המופקים לרגל התערוכות המוצגות לצורך תיעוד ומחקר. במסגרת התערוכות מתקיימים סימפוזיונים, ימי עיון ואירועי השקות ספרים בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה, וכן מפגשים עם אמנים מציגים וסיורים מודרכים בתערוכות.

המשכן לאמנות על שם חיים אתר
האולם המרכזי במשכןהכניסה למשכן לאמנות
מידע כללי
סוג מוזיאון לאמנות
על שם חיים אתר עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום עין חרוד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים חיים אתר עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהל אורית לב-שגב
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1937
אדריכל שמואל ביקלס עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°33′40″N 35°23′36″E / 32.561111111111°N 35.393333333333°E / 32.561111111111; 35.393333333333
museumeinharod.org.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות" שנפתחה בצריף האטלייה של חיים אתר, ממייסדי המוזאון (1902–1953), ב-7 בינואר 1938. כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות". אוספי המשכן הושתתו על שני היבטים מרכזיים: חשיבותה של האמנות והזיקה לעבר היהודי. כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של ה"פינה":

ביסודה של עין-חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו. [...] כי בניין האמנות – הוא גם בנין החיים בתוכנו

— חיים אתר, פריז, מכתב לחברי עין-חרוד, 1938.

הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרן ציזלינג (1901–1964), עיקר עיסוקו היה בהשגת משאבים לבניית המוזאון ויצירת האוסף האדיר שאצור במחסניו.

בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1909–1975) תכנן מבנה שייחודי ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. בבניין נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה, סדנאות, אודיטוריום ובית קפה קטן.

בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ המאוחד (1952), במהלכו התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש בין החברים.[2]

המוזיאון הוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך.[3]

אוספים ותערוכות

עריכה

אוספי המוזיאון כוללים פריטי יודאיקה מקהילות ישראל ממזרח וממערב[4] ויצירות אמנות מהמאה ה-19 עד לימינו בתחומי הפיסול, הציור, הגרפיקה והצילום.

חלק מהתערוכות המתחלפות במוזיאון עסקו בהיבטים שלא הוכרו באותה עת כ"אמנות", למשל, אמנות סיבים (חומר "רך") או צילום. במסגרת זו התקיימו בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים במשכן ביאנלות לצילום, שתרמו לקידום ההכרה האמנותית בצילום בישראל. מגמה נוספת השתקפה בתערוכות, הפקת אירועים אינטראקטיביים במוזיאון, כגון תערוכת "גרייסלנדס פאלאלס" (מסעדה ומופע אלביס פרסלי) או אירוע "אוטופיה ביקורתית" (תערוכות ופעילות בסביבת המוזיאון).

המוזיאון מציג באורח קבוע תערוכות של אמנים צעירים ופרויקטים שמאפשרים התנסות חדשנית ויוצאת דופן. מגמה משמעותית נוספת משתקפת בהפקת תערוכות, ספרים ואירועים המתדיינים עם סיפורה של האמנות הישראלית. קו מחשבה מרכזי בפעילות המוזיאון הוא טיפול בהיבטים שלא כוסו בהיסטוריה הרשמית של האמנות הישראלית. במסגרת זו הוצגו תערוכות יחיד של אמניות ואמנים איכותיים שיצרו לאורך השנים גוף עבודות מחוץ לזרם המרכזי.

באוסף המוזיאון שמורים עיזבונותיהם של מירון סימה, רפי לביא, מאירה שמש ומאיר אגסי וכן עזבונות אמנים נוספים המשמעותיים לאמנות יהודית וישראלית. כחלק מתצוגת קבע במוזיאון עוצבו "מרחבי זיכרון" המשמשים מרכז לפעילות, עיון ומחקר: אגף מיוחד בספריית המוזיאון מוקדש ל"מוזיאון, ספריה, ארכיון מאיר אגסי" שעזבונו שמור במוזיאון. עבודתו של האדריכל ביקלס מוצגת ב"חדר העבודה של ביקלס" המהווה מרכז מחקר ותיעוד של האדריכלות הקיבוצית.

אמנות יהודית

עריכה

בחזון המייסדים של המשכן עמד שימורה של אמנות יהודית ויצירה של אמנים יהודים מרחבי העולם, בעיקר על רקע החורבן של יהדות אירופה במהלך השואה. חיים אתר יצר קשר עם אמני אסכולת פריז היהודים (חיים סוּטין, מרק שאגאל, מישל קיקואין, פסקין, קיסלינג ואחרים). ב-1949 הוצגה בעין חרוד תערוכה של שאגאל וביקרו בה אלפי אנשים. באוסף המוזיאון כלולות עבודות של יוזף ישראלס, לסר אורי, חנה אורלוף, יעקב לוצ'אנסקי ואחרים. חיים אתר עסק בכינוס ביטוייה השונים של היצירה היהודית לדורותיה ולאחריו פעל ברוח זו זוסיא עפרון. חיים אתר בהיותו אמן ומנהל מוזיאון, האמין שהיצירה היהודית לדורותיה רלוונטית ליצירה העברית בארץ ישראל. ברוח תפיסה זו הפעיל אהרן ציזלינג רשת ארצית ובינלאומית של תומכים וידידים שסייעו במידע ובהשגת עבודות. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 ניכרה פעילות נמרצת להרחבת האוסף, ובמרוצת הזמן הוא היה לאחד האוספים החשובים בעולם בתחום האמנות היהודית.

סמוך לפתיחתו של המשכן לאמנות בבניינו החדש, כאשר האוסף שכן עדיין בצריף, פורסם עלון חדש למוזיאון ובו צוין כי "במשכן כבר מרוכזות מיצירותיהם של מרבית היהודים הפזורים בארצות תבל ומשוועים לגבולם". ברשימה של אמנים שעבודותיהם התקבלו לאוסף המוזיאון נמנו בשנת 1948 שמותיהם של 115 ציירים ופסלים מהולנד, גרמניה, רוסיה, מזרח אירופה, צרפת, אנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה וישראל, ועוד אוסף נרחב של אמנות עממית מכל תפוצות ישראל. בתערוכת הפתיחה של המבנה החדש הוצג אוסף מייצג של המוזיאון. בין האמנים החשובים הכלולים באוסף: מרוסיה: לויתן[דרושה הבהרה], פסטרנק[דרושה הבהרה], מהולנד: ישראלס, מפולין: מאוריציו גוטליב, מגרמניה: לסר אורי, מקס ליברמן.

יודאיקה

עריכה

במוזיאון מוצג באופן קבוע אוסף של תשמישי קדושה יהודיים, חלקם עתיקים, של העדות השונות, הכולל ספרי תורה, הגדות של פסח, חנוכיות, פרוכות, וחלקם אמנות עכשווית של יוצרים צעירים. ראשית האוסף בכלי קודש שהביאו חברי הקיבוץ מבתי ההורים במזרח אירופה. בהמשך נפדו כלי קודש מיהודים במחנות העקורים באירופה והובאו על ידי חברים ששירתו בבריגדה היהודית.

אמנות ישראלית

עריכה

באוסף המשכן נמצאות עבודותיהם של אמנים ישראלים החל מראשית המאה ה-20. האוסף כולל מספר עיזבונות של אמנים (חיים אתר, מנחם שמי, פנחס כהן גן ועוד) ופריסה רחבה של האמנות הישראלית לדורותיה. איסוף האמנות הישראלית מהווה חלק בלתי נפרד מהמחקר והתיעוד ונעשה מאמץ מיוחד להאיר היבטים כגון יצירה של אמניות נשים, וללוות את האיסוף בפרסום המידע ובניתוח מהלכי עיצובם של תודעה וזיכרון קולקטיבי. תערוכות פורצות דרך שהתקיימו בשנות ה-80 (מטא סקס, עבודה עברית) היו אבני דרך בהצבתו כמוזיאון שמסמן טריטוריות חדשות ומפנה זרקור אל נרטיב תרבותי חברתי אלטרנטיבי.

הסטודיו של דודו גבע

עריכה

ביום השנה השמיני למותו של דודו גבע (פברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות עין חרוד הסטודיו המשוחזר שלו.[5] אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזיאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע" בעיצובה של יעל רשף שעבדה עמו כמעצבת גרפית ב"מעריב". בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1350 עבודות. האוסף כבר קוטלג וצולם ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו ברשת.

קטלוגים

עריכה

לצידה של כל תערוכה במשכן יוצא לאור קטלוג מקיף. מתוך מחויבות למחקר מעמיק בשורשי היצירה, תיעודה ושימור הידע.

ספריה

עריכה

ספריית המשכן מכילה אלפי ספרים בנושאי אמנות מגוונים. היא פתוחה לציבור לעיון ולמחקר. בתוכה נבנה אגף מיוחד לאוסף הספרים של האמן המנוח מאיר אגסי.

המבנה

עריכה

ראשיתו של המוזיאון ב"פינת אמנות" שנפתחה בסטודיו של האמן המקומי חיים אתר ששהה באותה התקופה בפריז ואסף יצירות אמנות עבור המוזיאון לעתיד לבוא. עם שובו של אתר לעין חרוד נפתח המוזיאון בצריף עץ גדל ממדים ובמקביל הוחל בתכנונו של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס, חבר קיבוץ תל יוסף, היה מתכנן ב"לשכה הטכנית" של הקיבוץ המאוחד שמשכנה בעין חרוד וקיבל עליו את מלאכת התכנון. מיקום המשכן נקבע על פי תוכנית האב לעין חרוד - תל יוסף שהציע אדריכל ריכארד קאופמן בשנת 1926 ולפיה מוסדות התרבות יבנו על מורדות גבעת קומי. החלק הראשון של המבנה נחנך באוקטובר 1948, שמחת תורה תש"ט, בעיצומה של מלחמת העצמאות. בחנוכת המוזיאון ציין אהרן ציזלינג שעמד מאחרי החשיבה התוכנית והארגונית של המוזיאון: "הצמא לרוח הוא ימצא טעם בעבודתו". בהמשך נבנו אולם הספרייה, חצר הפסיפס ואולם רחב ידיים. בשנת 1957 נבנה חלקו הגדול של המוזיאון הכולל את שינוי הכניסה מדרום למערב, אולם העמודים, חצר הפסלים והאולמות הצפוניים. תוכניות הרחבה של המוזיאון על ידי ביקלס עצמו המשיכו עד פטירתו בשנת 1975, אך לא מומשו. בין השאר כלל החזון הקמה של סטודיו לאמנים יוצרים, בניית בית ספר לתפאורות תיאטרון, אולם נוסף לפיסול והקמת אודיטוריום. בשנת 1992 בוצעה הרחבה בתכנון האדריכלית עדה כרמי, שכללה בניית מחסנים לאוסף, סדנה חינוכית (היום הסטודיו של דודו גבע) ושיפוץ הכניסה. בשנת 2004 נוסף בתוך הספרייה מוזיאון/ספריה/ארכיב מאיר אגסי בתכנון האדריכל יון ננו, אשר חתום גם על תכנונו של אודיטוריום מירון סימה המכיל 145 מקומות, שנחנך בשנת 2011 בצידו הצפוני של המשכן ובו מקום להרצאות, סרטים וקונצרטים.

האור הטבעי במוזיאון

עריכה

המשכן לאמנות עין חרוד מוכר בעולם כיצירת מופת אדריכלית של מוזיאון המבוסס על אור טבעי[דרוש מקור][מפני ש...]. בכל חללי המוזיאון שוררת אווירה מיוחדת שנובעת ממופעי אור מגוונים החודר למבנה במערכת מורכבת של תקרות וחלונות עיליים. כדי להבין את הרעיונות האדריכליים המקוריים של ביקלס על המבקר להרים עיניו לתקרה ולגלות את האופן שבו קמרונות הבטון מחזירים את האור הנופל עליהם מהחלונות הנסתרים. המבנה מציג מסלול עקבי של שכלול בפתרונות האור הטבעי, ויש בו יותר משמונה סוגים שונים של חלונות עליונים המתייחסים לרוחות השמים, כיווני האור והבקרה על כמות ואופן החדרתו לחלל.

מרכז ביקלס

עריכה

בשנת 2007 הועבר למוזיאון אוסף השרטוטים האדריכליים של שמואל ביקלס. משפחת ביקלס תרמה את עיזבונו האדריכלי, את הספרייה המקצועית ואת שולחן העבודה וכלי השרטוט. כל אלו רוכזו ב"חדר העבודה" שמוקדש לפועלו. השרטוטים קוטלגו ותועדו והם עומדים לרשותם של חוקרים ומבקרים. חלק נכבד מעבודתו הוצג בתערוכה "הקיבוץ - אדריכלות ללא תקדים" בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה.

תערוכות

עריכה

מבחר תערוכות שנערכו במשכן, ושנת קיום התערוכה, רובן לוו בספרים וקטלוגים:

אוצרים ומנהלי המשכן ושנות פעילותם

עריכה

המשכן לאמנות בתמונות

עריכה
  •  
    חזית בניין הקבע של המשכן לאמנות, שנות ה-50 של המאה ה-20
  •  
    אור השמש מאיר את אחד מאולמות המשכן לאמנות דרך חלונות מיוחדים בגג המבנה
  •  
    בניית המשכן לאמנות, 1948
  •  
    שולמית - ציור קיר בטכניקת סגרפיטו (שכבות טיח צבעוני) של מרדכי גומפל. נוצר בשנות ה-50 כחלק מחזית מלון שולמית בחיפה. הועבר למשכן לאמנות לאחר הריסת המלון ב-2010
  •  
    אהרן ציזלינג ורבקה שמי באירוע במשכן לאמנות, 1952. ציזלינג ושמי היו מחלוצי העלייה השנייה. הוא כיהן כשר בממשלה הראשונה והיה ממקימי המשכן לאמנות, היא הייתה אשתו של הפסל מנחם שמי
  •  
    גן הפסלים בחצר הפנימית של המשכן לאמנות, שנות ה-50 של המאה ה-20. במרכז התמונה פסל ברונזה של חנה אורלוף
  •  
    גן הפסלים בחצר הפנימית של המשכן לאמנות, שנת 2010. הגן משמש גם את אורחי קפה ביקלס
  •  
    הצריף הישן, משכנו הראשון של המוזיאון בעין חרוד, סביבות שנת 1940
  •  
    בתוך הצריף הישן, משכנו הראשון של המוזיאון בעין חרוד, סביבות שנת 1940
  •  
    צמיחה - פסל ברונזה של דב פייגין, 1959, בגן הפסלים
  •  
    פרט מתוך חלל תצוגה בביאנלה הראשונה לצילום, 1986
  •  
    מאסתיר לוואדי סאלקה - פסל של דב הלר, 1994
  •  
    חנוכיית ברונזה בצורת סהר, מרוקו, סוף המאה ה-19, אגף היודאיקה
  •  
    תערוכה באולם העמודים, 2010
  •  
    מבט במורד המדרגות מהקומה השנייה של המשכן לאמנות. מעקה הברונזה המפוסל מעל המדרגות הוא יצירתו של הפסל דוד פלומבו
  •  
    מבקרים בתערוכה "קיבוץ - אדריכלות ללא תקדים", שייצגה את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה ב-2010 והוצגה במשכן לאמנות ב-2011
  •  
    ילדי הקיבוץ מבקרים בתערוכה במשכן לאמנות, שנות ה-50 של המאה ה-20
  •  
    יציקת יסודות בניין הקבע של המשכן לאמנות, 1947
  •  
    חזית המשכן לאמנות, שנות ה-2000
  •  
    הפאטיו. במרכז: בריכה עם פסיפס עתיק, וברקע פסל של יגאל תומרקין
  •  
    אדריכל שמואל ביקלס (מילק), שנות ה-60 של המאה ה-20
  •  
    הסנה הבוער, פסל של יצחק דנציגר, 1957. מתוך התערוכה "העשור הראשון: הגמוניה וריבוי", 2008
  •  
    דלת הכניסה של המשכן לאמנות, עם סורגים מפוסלים של דוד פלומבו
  •  
    הכניסה הראשית של המשכן לאמנות

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המשכן לאמנות על שם חיים אתר
עיינו גם בפורטל:
  פורטל אתרי מורשת בישראל

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מאוצרות המשכן לאמנות, באתר המשכן לאמנות, ‏2021-11-15
  2. ^ אודות המשכן, באתר המשכן לאמנות
  3. ^ מדריך לאתרי מורשת - אתרי ביקור ומוזיאונים היסטוריים, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2019, עמ' 53
  4. ^ כחוט השני, באתר המשכן לאמנות, ‏2022-02-27
  5. ^ הסטודיו של דודו גבע, באתר המשכן לאמנות
  6. ^ בתערוכה זו הציגו וליד אבו שקרה, עאסם אבו שקרה, סעיד אבו שקרה, פריד אבו שקרה וכרים אבו שקרה.
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=המשכן_לאמנות_על_שם_חיים_אתר&oldid=39123455"