רשימת הספרים האסורים
אִינְדֶקְס לִיבְּרוֹרוּם פְּרוֹהִיבִּיטוֹרוּם (בלטינית: Index Librorum Prohibitorum, "רשימת הספרים האסורים") היא רשימה של חיבורים שהכנסייה הקתולית אסרה על פרסומם. המטרה המוצהרת של הרשימה היא להגן על ערכי האמונה והמוסר של המאמינים, על ידי הטלת איסור על קריאת ספרים או חיבורים בשל היותם לא מוסריים או סותרים את עיקרי האמונה. המהדורות השונות כוללות גם את חוקי הכנסייה הנוגעים לקריאה, למכירה ולצנזורה של ספרים. ספרים שעברו את הבדיקה הודפסו כשעל עמוד השער מופיע הציון "nihil obstat" ("אין מונע") או "Imprimatur" (ניתן להדפסה).
הרשימה לא הייתה תגובה בלבד שלאחר מעשה. לסופרים שהשתייכו לכנסייה הקתולית ניתנה ההזדמנות להגן על כתביהם, וניתנה להם האפשרות להכין מהדורה חדשה ובה התיקונים או ההשמטות הדרושים, כדי למנוע את החרמת הספר. ראשי הכנסייה עודדו צנזורה קודם פרסום החיבור, והסתמכות בלעדית על צנזורה עצמית מצד המפרסמים לא באה בחשבון.
היסטוריה
עריכהרשימת ספרים אסורים התפרסמה לראשונה ב-1529, ולא ברומא, אלא בארצות השפלה הרומיות-קתוליות. בעקבותיה ראו אור רשימות נוספות גם בוונציה (1543) ובפריז (1551, על פי הוראת אדיקט שאטובריאן). "אינדקס" ראשון הוצא ברומא על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי (1557, 1559). האיסורים שהטיל אדיקט זה נחשבו מחמירים מאוד, ולאחר שוועידת טרנטו תיקנה את חוקי הכנסייה הנוגעים לספרים אסורים, פרסם האפיפיור פיוס הרביעי ב-1564 את Index Tridentinus ("אינדקס טרידנטינוס", שמה הלטיני של טרנטו). רשימה זו הייתה הבסיס לכל האינדקסים שראו אור עד ימי האפיפיור לאו ה-13, שפרסם ב-1897 את Index Leonianus ("אינדקס לאוניאנוס"). הרשימות הראשונות נכתבו על ידי מוסד האינקוויזיציה של הכנסייה הרומית-קתולית (לימים הלשכה הקדושה וכיום הקונגרגציה הקדושה להגנת עיקרי האמונה).
ב-1571 הוקמה קוֹנְגְרֶגַצְיָה (congregatio, "מחלקה") מיוחדת בקורְיָה הכנסייתית ושמה Sacro Congregatio Indicis ("המחלקה הקדושה של האינדקס"). הוטל עליה לבדוק את החיבורים שעליהם נמסר ברומא כי הם מכילים טעויות, לעדכן באופן סדיר את רשימת האפיפיור פיוס הרביעי ולהכין רשימות תיקונים כאשר חיבור לא נאסר בשלמותו אלא הוסף לאינדקס עם הציון donec corrigatur ("אסור אם לא יתוקן") או donec expurgetur ("אסור אם לא יטוהר"). רשימות התיקונים, שלעיתים היו ארוכות מאוד, פורסמו ב-Index Expurgatorius. ספרים, שנאסרו לפרסום על ידי מחלקות אחרות (בעיקר "הלשכה הקדושה"), הועברו לטיפול "מחלקת האינדקס", שהכינה ופרסמה את ההחלטות הסופיות לאחר אישורן על ידי האפיפיור. מחלקת האינדקס פורקה ב-1917, כאשר החוקים שעניינם קריאת ספרים הוכללו בתוך ה-Codex Iuris Canonici. מזמן זה ואילך שוב מטפלת הלשכה הקדושה ברשימת הספרים האסורים.
האינדקס עודכן בצורה סדירה עד מהדורת 1948. מהדורה זו, השלושים ושתיים במספר, הכילה 4,000 כותרים שצונזרו מסיבות שונות: כפירה, מוסר ירוד, אמירות מיניות מפורשות וכדומה. בין הסופרים הידועים שהוספו לרשימה נמנים ז'אן בורידן, אראסמוס מרוטרדם, מרטין לותר, מישל דה מונטן, אדוארד גיבון, ג'ורדנו ברונו, לורנס סטרן, וולטר, דניאל דפו, ניקולאוס קופרניקוס, אונורה דה בלזק, ז'אן-פול סארטר, ויקטור הוגו, ניקוס קאזאנצאקיס וכן הסקסולוג ההולנדי תיאודור הנדריק ואן דה פלדה, מחבר מדריך המין "הנישואים המושלמים". במקרים מסוימים היה האיסור גורף, והאינדקס כלל את כל כתביו של הסופר. כך למשל נאסרו כל כתביהם של הובס, זולא וסארטר. אשר לברוך שפינוזה, הכנסייה הכלילה באינדקס את כל ספריו שיצאו לאחר מותו. כמעט כל פילוסוף מערבי מודרני נכלל ברשימה, גם אלה המאמינים באלוהים, כמו דקארט, קאנט, ברקלי, מלבראנש, לה מנה וג'וברטי. העובדה כי פילוסופים אתאיסטים אחדים, כמו שופנהאואר וניטשה, לא נכללו באינדקס, נובעת מן הכלל שנקבע בוועידת טרנטו, שחיבורים הכופרים בעיקר (כמו אלה הסותרים את הדוֹגמה הקתולית) אסורים מעצם טבעם (ipso facto). ספרים חשובים אחדים נעדרים מן הרשימה פשוט משום שאיש לא טרח להלשין עליהם.[1]
החלטות רבות של הקונגרגציות היו בעלות תוכן פוליטי מובהק. ב-1926 הוכנס לאינדקס כתב העת "אקסיון פראנסז" (Action Française), שתמך במפלגות הימין הקיצוני בצרפת. ספריו של האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("מיתוס המאה העשרים") ו-An die Dunkelmänner unserer Zeit: eine Antwort auf die Angriffe gegen den "Mythus des 20. Jahrhundert" ("על אודות האדם השחור בימינו: מענה להתקפות על 'מיתוס המאה העשרים'"), הוקעו בהחלטות מ-7 בפברואר 1934 ו-17 ביולי 1935. ספריו של הפילוסוף הגרמני ארנסט ברגמן Die deutsche Nationalkirche ("הכנסייה הלאומית של גרמניה") ו- Die natürliche Geistlehre ("משנת הרוח הטבעית") נאסרו ב-7 בפברואר 1934 וב-17 בנובמבר 1937. ברם, "מיין קמפף" של היטלר לא נכלל באינדקס, משום שהצנזורים דחו שוב ושוב את בדיקת הספר ובסופו של דבר זנחו אותה כליל.
השפעתו של ה"אינדקס" ניכרה בעולם הקתולי כולו, מקוויבק ועד פולין. משך שנים רבות היה קשה ביותר למצוא בו עותקים של ספרים שנכללו ברשימה, במיוחד מחוץ לערים הגדולות. ב-1966, בתקופת כהונתו של האפיפיור פאולוס השישי ולאחר שנסתיימה ועידת הוותיקן השנייה, הפסיקה הקונגרגציה של עיקרי האמונה להוציא לאור את האינדקס, בעיקר משיקולים מעשיים. אף שהחוק הקנוני לא אכף עוד את האינדקס, הרשימה לא נזנחה או בוטלה ואף לא זכתה לגנאי או הכחשה. "החובה המוסרית", למנוע את ההפצה והקריאה של חיבורים העלולים לסכן את האמונה והמוסר, אושרה מחדש ב-1966 באותו מסמך עצמו – הודעה שנמסרה על ידי הקונגרגציה להגנה על עיקרי האמונה: "הקונגרגציה להגנת עיקרי האמונה חוזרת ומאשרת, כי לאינדקס שלה ערך מוסרי כמקודם (...) במובן זה שהוא פונה למצפונו של המאמין (...) להישמר מפני כתבים העלולים לסכן את האמונה ואת ההתנהגות הטובה".[2]. המסמך נחתם ב-14 ביוני 1966 על ידי הקרדינל אלפרדו אוטביאני, אחד מן החברים השמרניים ביותר בקולגיום הקרדינלים באותה עת. זאת ועוד, מאחר שכל אחד מן הבישופים בכנסייה הרומית-קתולית אחראי לשלומם המוסרי של בני עדתו, עדיין נתונה לו הסמכות לפרסם admonitum, אזהרה למאמינים, כי ספר מסוים מזיק ועל כן אין לקרוא בו.
לקריאה נוספת
עריכה- מירי אליאב-פלדון, מהפכת הדפוס (ספריית האוניברסיטה המשודרת). תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס-2000. (פרק י' - צנזורה, עמ' 91-99)
