עולם המתים בתרבות הקלאסית
עולם המתים בתרבויות היוונית והרומית שימש לרוב כחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיות, מהפילוסופיות השונות ומהפולחנים שרווחו בקרב אנשי העת העתיקה. עולם המתים נזכר כמקום שאליו הגיעו נשמות בני האדם לאחר המוות, שם נשפטו וקיבלו גורל חדש מידי אלי עולם השְאוֹל בהתאם לאופן שבו התנהגו בחייהם. במקביל לסיפורי המיתולוגיה על עולם זה, התפתחו פולחנים ואמונות שונות בכל הנוגע לפילוסופיה וקבורה, אשר השפיעו על התרבות היוונית והרומית במרחב הציבורי והפרטי.
עולם המתים במיתולוגיה היוונית והרומית
עריכהניתן לראות אזכור לעולם המתים ביצירות שונות לאורך התקופה, בהן "אינאיס" מאת ורגיליוס, "האודיסאה" מאת הומרוס, "המיתוס של אר" (אנ') מאת אפלטון ועוד.
גאוגרפיה
עריכהעל פי המיתולוגיות, אף על פי שהמבנה הגאוגרפי של עולם המתים לא ברור, ניתן לראות קווים דומים ביצירות השונות, וכמו כן, לרוב מופיעים או מוזכרים אותם אלים ומקומות – כך שלעיתים רק שמם שונה, אך תפקידם בדרך כלל נשאר זהה.
מקומות
עריכהבניגוד לדתות מסוימות בו עולם המתים מתואר עם אש תמידית, במיתולוגיה היוונית ובמיתולוגיה הרומית המקום מוצג כקר, חשוך, מלא רוחות ונהרות זורמים.[1] על פי המיתולוגיות, בעולם המתים קיימים שישה נהרות – סטיכס, אכרון, לתה, פלגתון (Phlegethon), קוקיטוס (Cocytus), ואוקאנוס, שלחלקם תפקיד משמעותי בחייהם של האלים ושל נשמות המתים.
הנהר אוקאנוס מוזכר ביצירות רבות גם כאחד מהטיטנים (ילדיה של גיה) וגם כנהר המקיף את עולם החיים תשע פעמים בצורת טבעת, ממנו נשפכים שאר נהרות עולם המתים – כמו נהר הסטיכס.[2][3][4]
נהר הסטיכס מוזכר ביצירות אינאיס,[5] האודיסאה,[6] תיאוגוניה[7] ועוד. לנהר הסטיכס היה תפקיד חשוב בעולמם של האלים שנשבעו במימיו. אם אל או אלה הפרו את שבועתם, הם היו נכנסים לתרדמת של כשנה, שלאחריה היו מגורשים מחברת האלים לתשע שנים נוספות.[8][9][10] אף על פי שנהר הסטיכס מתואר לרוב כמקיף את עולם המתים, במיתולוגיות מוזכר כי הנהר הראשון אליו הגיעו הנשמות היה נהר ה-"אכרון", שם כארון העביר את נשמות המתים לצד השני,[11][12][13] והדבר אף התקבע בפולחנים השונים בתרבות הרומית והיוונית.
בפואמה תאוגוניה, שנכתבה על ידי הסיודוס במאה ה-8 לפנה"ס, המשורר מכנה את עולם השאול בשם טרטרוס, מתאר את דיירי המקום, את האזורים השונים בו ואף מסביר כמה רחוק הטרטרוס נמצא מתחת לאדמה עלייה חיים בני-האדם:
"אם סדן ארד יושלך משמים,
הוא ייפול תשעה ימים ולילות
עד שינחת על פני הארץ ביום העשירי.
כך, סדן ארד שיושלך מן הארץ
ייפול תשעה ימים ולילות
עד שינחת בטרטרוס ביום העשירי".[14]
המרחק המתואר ביצירה של הסיודוס, חוזר גם ביצירות אחרות, כמו בספר השישי בפואמה אינאיס, שנכתבה במאה ה-1 לפנה"ס על ידי ורגיליוס. בספר זה, ורגיליוס מתאר את הירידה של הגיבור אינאס אל עולם השאול, ואף על פי שהמשורר מציין כי "הטרטרוס" הוא חלק נפרד בתוך עולם המתים, התיאור של מרחק הטרטרוס מהאדמה, דומה לזה של הסיודוס ב-תאוגוניה: "[...] מאחור שוקע הטרטר, מטה פי שנים עמוק הוא משיא הררי האולימפוס, המתנוסס לשחקים וראשו לשמים יגיע".[15] כלומר, תפקיד המקום שונה בהקשרו לעולם המתים, אך תיאורו דומה בין היצירות השונות.
ניתן לראות במיתולוגיות גם אזכור למקומות שונים בתוך עולם השאול, הנקשרים עם נשמות המתים החיות שם – כמו שדות האליסיום. ביצירה האודיסאה, שנכתבה על ידי הומרוס במאה ה-8 לפנה"ס, מסופר כי מנלאוס יגיע לאחר מותו לשדות האליסיום, שמתוארים כמקום הנמצא בקצה העולם, בו אנשים חיים ללא דאגה וללא איתני הטבע שעלולים לפגוע בהם.[16] ביצירה מעשים וימים, שנכתבה על ידי הסיודוס, גם היא במאה ה-8 לפנה"ס, מוזכרים שדות האליסיום בשם "איי הברוכים", אך המראה שלהם לא מתואר, והמשורר מציין כי רק הדור הרביעי של בני-האדם זוכה להגיע אליו: "[...] גזע נוסף, רביעי, עם יתרון בסגולה ובצדק [...] דור אלוהי של אישים גיבורים שזכו לתואר חצאי האלים, [...] אלה מתגוררים בנפש פנויה מכל צער באיי הברוכים שליד סאון נבכי אוקיינוס".[17] בפואמה אינאיס, שנכתבה במאה ה-1 לפנה"ס, המקום מתואר כחלק מהממלכה של הדס, ואף מתואר הטקס שאותו היה צריך לבצע אינאס על מנת לפתוח את הדלת לשדות האליסיום: "חרש נגע אז אינאס בסף ויז ממי-נחל על שמלתו ויתקע את זמורת הזהב מול הפתח. ובהקריבם מנחתם לאלה, [...] גן-השמחה יפתח לקראתם [...]"[18]
כלומר, "שדות האליסיום" מתואר ביצירות באופן דומה, אך הנשמות הזכאיות להיכנס אליו משתנות מיצירה ליצירה בהתאם לתקופה שבה נכתבו, כך שבדרך כלל, מדובר בנשמות של חצאי-אלים או אנשים שהיו טובים בחייהם. כמו: קדמוס, אכילס, פלאוס (Peleus) ועוד.
נשמות המתים
עריכההנשמות הנמצאות בעולם המתים (בין אם הן מופיעות ב"שדות האליסיום", "טרטרוס", "אכרון" וכדומה) מתוארות כמופיעות בצורתן הגופנית, כפי שנראו בחייהן, אך למרות זאת נראו ערטילאיות, ומי שהיה בין החיים וביקר אותן, לא היה יכול לגעת בהן. בנוסף, הנשמות התהלכו במעין מצב של חוסר-הכרה ולא היה ניתן לתקשר איתן עד אשר הן שתו מספיק דם שהקריבו עבורן. כלומר, שתו מספיק מתמצית החיים.[19]
נשמות המתים לרוב מתוארות בסיפורים על גיבורים שירדו אל עולם השאול, בדרך כלל על מנת לדבר עם הרוחות, לקבל נבואה או לבצע משימות שהטילו עליהם האלים.
אחד מהסיפורים הידועים ביותר המתאר מסע לעולם המתים, מתואר בספר האחד-עשר בפואמה של האודיסאה, ובו מסופר על המסע לשאול שעשה אודיסאוס, בעצת קירקה, כדי שיוכל לשאול את רוחו של הנביא טירסיאס, כיצד עליו לחזור לביתו באיתקה. הרוח הראשונה שאותה פוגש אודיסאוס היא רוחו של אלפנור, חברו שמת בביתה של קירקה ולא נקבר כראוי. אלפנור מפציר באודיסאוס לחזור לבית קירקה ולהעניק לגופתו קבורה ראויה, על מנת שרוחו תוכל להמשיך הלאה: "אל תשאיר אותי מאחור בלי קינה ובלי קבר כשתפליג, פן בגללי חרון האלים ילווך".[20] כלומר, ניתן לראות כי טקס קבורה נאות היה חלק בלתי נפרד של מעבר הנשמה אל עולם המתים, והדבר אף התקבע בתרבות היוונית והרומית, שייחסו לטקסי הקבורה חשיבות עליונה בהמשכיות הנשמה.
בנוסף, לאחר שאודיסאוס נפגש עם חברו ועם הנביא טיירסיאס, רוחה של אמו ניגשה אליו, וכאשר הוא מנסה לחבק אותה ולא מצליח, היא מסבירה לו את משמעות המוות:
"[...] זו דרכם של בני האדם, בבוא המוות.
אין הגידים אוחזים עוד בבשר ובעצם,
את העצמות הלבנות עוזבת הרוח,
אז את הגוף מכלה כוח האש הלוהטת,
וכחלום פורחת ממנו הנפש ועפה".[21]
כלומר, אמו מסבירה כי הגוף והנפש נפרדים בעת המוות, ובעוד הגוף מתכלה, הנשמה ממשיכה הלאה. ניתן לראות כי אמונה זו התקבעה בתפיסות פילוסופיות שונות מהעת העתיקה, שהאמינו כי המוות מתרחש רק כאשר הנשמה נפרדת מהגוף הגשמי – כמו בפילוסופיה הפיתגוראית ובפילוסופיה האפלטונית.
סיפור נוסף המתאר גיבור שמבקר בעולם המתים, ניתן למצוא בספר אינאיס, בו מסופר על הגיבור הטרויאני, אינאס. הגיבור הגיע לעיר קומאי (באנגלית: Cumae) ופגש בסביליה (הנביאה) של העיר, שהתלוותה אליו בדרך לעולם המתים – על מנת לקבל את הנבואה על עתיד רומא מרוחו של אביו. כלומר, דרך סיפורו של אינאס ובזכות הנבואה שקיבל, ניתן לראות את הקשר בין הגיבור לבין הקמתה של העיר רומא, שממנה צמחה כל התרבות הרומית.
בנוסף, כמו באודיסאה, בסיפור זה מתוארת החשיבות של קבורה נאותה על מנת שרוח המת תוכל להמשיך הלאה:
"חארון פה המסיע: השטים שם – נשמות הקבורים הן.
אלה שלא נקברו מחכים בקהל בלי תוחלת.
אין מעבר בגלי תהומות לנשמת המנוח
עד אם הובאו עצמותיו לקבורה כנהוג עלי-ארץ".[22]
אף על פי שהיצירות נכתבו בתקופות זמן שונות, התיאורים של נשמות המתים וגורלן לאחר המוות, הכילו קווי בסיס דומים כמו בכל הקשור לקבורה נאותה, על מנת שרוח המת תוכל להמשיך הלאה.
אלי עולם המתים
עריכהמלבד הנשמות שנמצאו בעולם המתים, הגיבורים שביקרו בעולם השאול פגשו גם את האלים השוכנים במקום, שחלקם היו אחראים על גורלן של הנשמות שהגיעו לתחומם.
מוזכר ביצירות כי שלושת האלים ששפטו את הנשמות לאחר המוות היו מינוס, רדמנתיס ואיאקוס, בניו של זאוס, שהעניק להם את המעמד כפרס על פועלם בביסוס סדר וחוקים בעולם, בזמן שהיו בין החיים. מתואר כי איאקוס היה האחראי על המפתחות לעולמו של הדס, רדמנתיס שפט את מוסריות הנשמה והחליט מה גודל חטאה, ומינוס היה הקול הסופי והמכריע, שהחליט על גורל נשמת המת – עינויים או חיים שלווים.[23][24] כלומר, ניתן לראות כי המעשים של הנשמות לאחר המוות נשקלים כפי שהיו בחייהן.
אל נוסף שמוזכר במיתולוגיות, הוא האל הדס/פלוטו, שידוע כאל השולט על עולם המתים, לצד אשתו פרספונה/קורה. בהתחלה, השתמשו בשם טרטרוס כדי להתייחס לעולם המתים, אך לאחר מכן, המקום קיבל את שמו על שם האל הדס, ואף בנצרות, השם הדס משמש לעיתים כחלופה למילה שאול.[25]
פילוסופיות
עריכהבתחום הפילוסופיה ניתן לראות כי היו תפיסות שונות – אף על פי שחלקן אף שאבו השראה זו מזו – ויחסן לגבי נושאים כגון עולם המתים, מהות הנשמה והחיים אחרי המוות, לא בהכרח היו דומות.
מאה שישית לפנה"ס – מאה חמישית לפנה"ס
עריכההאסכולה הפיתגוראית
עריכהנוסדה על ידי הפילוסוף היווני המפורסם, פיתגורס, שחי בין המאה ה-5 והמאה ה-6 לפנה"ס.
אף על פי שלא כתב דבר בעצמו, ולא נמצאו כתבים שנכתבו על ידי בני זמנו, רעיונותיו של פיתגורס השפיעו רבות על האסכולות הפילוסופיות המאוחרות יותר ביוון של העת העתיקה, וכבר במאה ה-1 לספירה, הוא נחשב לדמות ממנה נבעה כל המסורת של הפילוסופיה היוונית.
הפילוסופיה הפיתגוראית טענה כי הנשמה נצחית ולאחר המוות מתקיים גלגול נשמות, כאשר הרוח חוזרת לתוך חיה או בן-אדם. אך, אף על פי שהאסכולה האמינה בגלגול נשמות, לא ניתן למצוא הוכחות חד משמעיות לכך ששינו את אורח חייהם על מנת לזכות ב-"גורל" טוב יותר לאחר המוות.
ניתן לראות כי האמונה בנצחיות הנשמה, השפיעה על אסכולות מאוחרות יותר בעת העתיקה, שפיתחו את רעיון גלגול הנשמות ואת הרעיון כי מעשיו של אדם בזמן שהוא בחיים, משפיעים על "גורל" נשמתו והגוף אליו היא מגיעה לאחר המוות.[26]
מאה חמישית לפנה"ס – מאה רביעית לפנה"ס
עריכההאסכולה האפלטונית
עריכהנוסדה על ידי הפילוסוף והמשורר אפלטון, שחי בין המאה ה-5 והמאה ה-4 לפנה"ס, וביסס חלק מרעיונותיו על רעיונות מהאסכולה הפיתגוראית.
האסכולה האפלטונית, טענה כי הגוף והנשמה נפרדים, וכי המוות של האדם מתרחש רק כאשר שני הגורמים מתנתקים סופית – כלומר, כאשר הנשמה עוזבת את הגוף. עם זאת, על פי תפיסתו, בעוד שהגוף הוא דבר מתכלה ודינו להיעלם, הנשמה ממשיכה להתקיים לנצח, והמעשים שביצעה בגוף שאליו השתייכה יקבעו וישפיעו על האופן בו הנשמה תמשיך לחיות בעולם הבא.
בנוסף, לפי התפיסה האפלטונית, העולם אחרי המוות הוא נצחי, נשגב ובעל רציונל. לכן, הנשמות שזכאיות לעבור אליו יטוהרו מכל מחלות ותאוות בני האדם, ויצטרפו לחברת האלים, אך הנשמות שלא יהיו זכאיות, יוחזרו לעולם בני האדם ויכלאו בתוך גוף חדש (בעל חיים או אדם) – עד שהתשוקות שהניעו אותן בחייהן הקודמים ייעלמו מחייהן החדשים.
אדם שהיה אלים בחייו, נשמתו תחזור לתוך גוף של נץ או זאב. אדם טוב, גם אם לא היה פילוסוף או הקדיש את חייו ללמידה, נשמתו לא בהכרח תעבור לעולם המתים, אלא יכולה לחזור לתוך גוף שחייו נוחים וקלים – דבורה, נמלה ואף בן-אדם. אך אלו שהקדישו את חייהם לפילוסופיה ואהבת הלמידה, ונפטרו במצב טהור לחלוטין, רק הם יהיו זכאים להמשיך לעולם הבא ובסופו של דבר – להצטרף לחברת האלים.[27]
בנוסף, בדיאלוג המדינה, אפלטון מתייחס לעולם המתים ולמסע שעוברות הנשמות לאחר המוות, ומציג אותם בסיפור שנקרא "המיתוס של אר". בסיפור זה, אפלטון מתאר כיצד הנשמות מקבלות, או בוחרות, "גורל" חדש מהאלים של עולם המתים, ולאחר מכן ממשיכות במסען לפי גורל זה.[28]
מאה רביעית לפנה"ס – מאה שלישית לספירה
עריכההאסכולה האפיקוראית
עריכהנוסדה על ידי אפיקורוס, שחי בין המאה ה-4 והמאה ה-3 לפנה"ס, והאמין בפילוסופיה המבוססת על חברות, הנאות פשוטות וחיי פרישות.[29][30]
על פי התפיסה האפיקוראית, כל הדברים בעולם מורכבים מאטומים – גם בני-האדם והאלים. אך בניגוד לאטומים של בני-האדם, האטומים של האלים לא מתכלים לעולם מכיוון שהם נמצאים באיזון תמידי, ולכן, ניתן לומר עליהם כי הם נצחיים – דבר שהוא ביטוי נוסף לשלמותם ואושרם. בנוסף, התפיסה גם טוענת כי חוסר השגחה מצד אותם אלים נובע מעצם היותם מושלמים, ולכן הם אינם טרודים בבעיות של בני-האדם.[31]
אחת מהאמירות הרווחות בתפיסה האפיקוראית הייתה: "המוות אינו ולא-כלום בעבורנו. כי מה שכבר התפרק אינו חש, ומה שאינו חש, אינו ולא-כלום בעבורנו".[32] כלומר, הפילוסופיה האמינה כי אין סיבה לפחד מהמוות מכיוון שאין שום דבר לאחר מכן, ומכיוון שהוא מעולם לא היה שייך לבני האדם – שתמיד נשלטו על ידי הגורל, המקרה או הפעולות שעשו.[33] התפיסה האפיקוראית גם האמינה כי הגוף והנפש נפרדים. ובנוסף, החיים תוארו כמחזור של חשק וסיפוק (משמע הנאה), וסוף ההנאה אינו אלא הופעת הכאב. כך, שעל פי תפיסה זו, סיום ההנאה (משמע המוות) הוא הסוף לכאבים, ולפיכך, אדם החי על פי תפיסה זו אינו פוחד מהמוות מפני שזה יביא לסוף כאביו.[34]
האסכולה הסטואית
עריכהנוסדה במאה ה-4 לפנה"ס, על ידי זנון מקיטיום, אליו מיוחסים הרעיונות העיקריים של הפילוסופיה הסטואית. מאוחר יותר, באימפריה הרומית, השיטה הסטואית שונתה מעט על ידי סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, אך שמרה על קווי הבסיס שאותם כתב מייסדה ונשארה חלק מהתרבות עד המאה ה-3 לספירה.
על פי הפילוסופיה הסטואית תכלית האדם מעל הכל הייתה לחיות בהרמוניה עם הטבע, אף על פי שעיקר עניינם ב-"טבע" הסתכם רק באופן בו הוא משפיע על חייו של האדם.
בניגוד לאפלטון, האסכולה הסטואית האמינה כי הגוף והנשמה אינם נפרדים ("חומר ורוח כאחד"), אך עדיין האסכולה ביצעה הפרדה בין הכח הפעיל לכח הסביל שפועלים בעולם. כך שעל פי הסטואיקנים, הכח הפעיל בעולם (ה-"לוגוס") הוא בעל התבונה האלוהית, והוא גם שליטו של העולם – ולכן הוא זה שמעצב את הכל, ומניע את הכח הסביל לפעולה.
בנוסף, הסטואיקנים האמינו כי ברגע שהאדם מאבד את תכליתו – כלומר, נוצר מצב שתשוקות ורצונות מערערים את שלמות תבונתו המוסרית – רשאי אותו אדם להתאבד, וזאת מכיוון שהאדם נועד ללכת רק בדרכים המובילות להגשמת תכליתו האלוהית בעולם. אך, למרות זאת, יש הטוענים כי התפיסה הסטואית לא האמינה בחיים שלאחר המוות.[35]
פרקטיקה פולחנית וריטואלים
עריכההמיתולוגיות והתפיסות הפילוסופיות השונות, הובילו להתפתחות ריטואלים ופרקטיקה פולחנית, אשר השתנו לאורך כל תקופת העת העתיקה, מיוון הארכאית ועד התפרקות האימפריה הרומית.
קבורה ושריפת המתים
עריכהשריפת המת
עריכהבמאה ה-1 לפנה"ס, בסוף ימי הרפובליקה הרומית, על פי המשורר לוקרטיוס, היו שלוש דרכי טיפול בגופות שהיו נפוצות במרחב: שריפת המת, שימור גופת המת וקבורה של המת בתוך או מעל האדמה.[36][37] אך, החל משנת 400 לפנה"ס ועמוק לתוך ימי האימפריה, שריפת המתים עדיין הייתה הפרקטיקה הרווחת במרחב,[38] אף על פי שקבורה נחשבה לפרקטיקה קדומה יותר.[39]
בנוסף, שריפת גופות המתים נחשבה לחלק בלתי נפרד מהמסורת בתרבות היוונית. המנהג של שריפת המתים, נמשך באזור זה גם תחת שלטון האימפריה הרומית,[40] ואף היווה חלק מתפיסות המוות השונות שהתפתחו הן בתרבות הרומית והן בתרבות היוונית. במקורות שונים, ניתן למצוא תיאורים של טקס שריפת הגופה של הקיסר אוגוסטוס, ובסיפורים אלו קיים אזכור לעיט גדול שעלה לשמיים בעת השריפה – דבר שיכול להעיד על התפיסה כי נשמת הקיסר עלתה לספֵירה האלוהית לאחר מותו.[41][42]
נהגי הקבורה השתנו בהתאם למעמד האנשים, אך רובם נהגו לשרוף את גופות המתים. תחת שלטונו של אוגוסטוס, העניים בקרב אנשי האימפריה בנו קברים קהילתיים בהם הם אחסנו את כדי-האפר של המתים. האנשים האמידים יותר, שמרו את אפר המתים במבנה אבן המכונה Cippus (אנ') או על מזבח-קבר (Grave-altar), והעשירים בנו מוזוליאום מפוארים.[43]
קבורה
עריכהמשריפה לקבורה
עריכהתחת שלטון האימפריה הרומית, בין המאה ה-1 לפנה"ס והמאה ה-5 לספירה, מנהג שריפת המתים נעלם בהדרגה וקבורת המתים הפכה לפופולרית בקרב האנשים במרחב.[44]
המאה הראשונה לפנה"ס – המאה הראשונה לספירה
עריכהברומא: במאה האחרונה של הרפובליקה הרומית, מנהג שריפת המת עדיין היה הפרקטיקה הנפוצה – אף על פי שקבורה הייתה בשימוש ואף נחשבה לקדומה יותר – ולאחר מלחמת בעלות הברית (במאה ה-1 לפנה"ס), מנהג שריפת המת התפשט לחלקים אחרים באיטליה וצבר תאוצה גם באזורים שלפני כן דגלו בקבורת המתים.[39] בנוסף, כבר באותה תקופה, ניתן לראות כי מהגרים וקבוצות אתניות שונות שגרו בעיר רומא, אימצו על עצמם את מנהג שריפת המתים, אף על פי שהיו להם מנהגים משלהם.[45]
בפרובינציות: באזורים המערביים שהיו תחת שלטון האימפריה, ניתן לראות כי השינוי היה אף איטי יותר, ושריפת המתים עדיין נשארה הפרקטיקה הנפוצה במרחב זה.[46]
המאה הראשונה לספירה – המאה השלישית לספירה
עריכהברומא: לאחר המאה ה-2 לספירה, לא נבנו קולומבריום חדשים בעיר, ובמבנים הקיימים, נמצאו שרידים שהעידו על קבורה ללא שריפת המת. בין המאות ה-2 וה-3 לספירה, ניתן לראות שילוב בין שתי המסורות של קבורת המתים בתוך מבני היפוגאום, ובין המסורת של שריפת המתים ושמירת כדי-האפר.[47]
בפרובינציות: במאה ה-2 לספירה, מזבחי-הקבר הגיעו לאזור חבל הריין. ובאמצע אותה המאה, בפרובינציה של בריטניה, קבורת המתים החלה להחליף את מנהג השריפה, כך שכבר במאה ה-3 לספירה, קבורה הפכה לחוק הנהוג באזור במרחב זה. בנוסף, במאה ה-2 לספירה, באסיה הקטנה, ניתן לראות ממצאים שהעידו על חזרה לקבורה תחת אבנים, ובאזור יוון – אף על פי ששריפת המתים היוותה חלק מהמסורת – ניתן לראות מעבר לקבורה ללא שריפת המת, ככל הנראה מכיוון שמנהג זה היה זול יותר.
המאה השלישית לספירה – המאה הרביעית לספירה
עריכהברומא: בסוף המאה ה-4 לספירה, שריפת המתים כבר הייתה נחלת העבר וקבורה הפכה לפרקטיקה הנפוצה במרחב.
בפרובינציות: בין המאות ה-3 וה-4 לספירה, בגאליה, מנהג שריפת הגופות – שהיה חלק מהמסורת – עדיין היה נהוג באופן תדיר, ובחבל הריין, קבורת המתים החליפה את מנהג השריפה בתור המנהג הקבוע במרחב.[48]
מיקום בית הקברות
עריכההמיקום של בתי הקברות הוחלט על פי חוקים ברורים, והדבר יכול להעיד על התפיסה החברתית של האנשים לגבי המוות, הנקברים והחברה עצמה. כך שהצבת קברים מפוארים לצידי דרכים מרכזיות, יכולה להעיד על רצון להדגיש ולהציג את מעמד הנפטר.[49]
נהגי קבורה
עריכהבדומה לחוקים בקשר לבתי הקברות, גם לסוגי הקבורה השונים, היו לרוב חוקים ברורים ביחס לטיפול בגופת המת, אופן הקבורה והטקסים הנלווים.
על פי חפירות ארכאולוגיות שבוצעו בעיר יפו, בה נתגלו יותר מ-100 קברים עד היום, ניתן לראות מספר סוגי קבורה מהתקופה הרומית, שמתוארכים החל מהמאה ה-1 לספירה. על פי הקברים שנתגלו, ניתן לראות כי היו קווי הנחיה ברורים לאופן קבורת המת.[50]
בחפירות התגלו שישה סוגי קברים עיקריים, שלחלקם אף תת-סוגים: קבר ארגז כרוי באדמה, קבורה במהמורות טבעיות,[51] מערת קבורה, קבורה בקנקנים ועוד.[52] בנוסף, סוגי הקבורה השונים שהתגלו ביפו מונים גם קבורת יחידים וגם קבורה קבוצתית, וניתן לחלקם לארבעה נְהָגִים עיקריים: הטמנה באדמה, הטמנה בארון, קבורה בהנחה וקבורה משנית.
נהגים אלו בוצעו בנסיבות שונות (למשל, קבורה קבוצתית כאשר משפחה נפטרה באותו זמן), וניתן לראות כי בהטמנה בהנחה – בה הניחו את גופת הנפטר בתוך חללים תת-קרקעיים – ובהטמנה בארון, נמנע מגע של גופת המת עם האדמה (לעומת נוהג של קבורה באדמה). בקבורה משנית, לרוב ליקטו את עצמות המת לתוך גלוסקמאות, וחוקרים רבים קישרו קבורה זו לתפיסות שונות לגבי המוות. חלק מהתפיסות היו שרקבון הרקמות מסמל את מעבר הנשמה לעולם המתים, וחלקן שהזזת עצמות המת יכלה להעיד כי לגוף כבר אין חשיבות לאחר המוות – כלומר, לאחר שהנשמה עזבה את הגוף.[53] ביפו, נמצא כי רוב המתים נקברו בתנוחת פרקדן, דבר שיכול להעיד על תפיסת המוות כשינה זמנית או תמידית.[54]
חפצים וריטואלים
עריכהלצד סוגי הקברים השונים שנמצאו ביפו – שהייתה גם היא תחת שלטון האימפריה הרומית – נתגלו בחפירות גם חפצים שנשתמרו בתוך הקברים עצמם, מהם ניתן ללמוד עוד על התפיסות שהיו נפוצות בעת העתיקה לגבי עולם המתים.
ניתן לשער כי חלק מהפריטים שימשו בטקס הקבורה, אך ניתן גם לשער כי החפצים היוו מנחות לנפטר, וככל הנראה היו בעלי משמעות סמלית עבורו – או נועדו לשמש אותו בחיים שלאחר המוות. בין החפצים נמצאו כלים מחרס, זכוכית, אבן ומתכת, ואף נמצאו תכשיטים ומטבעות שנקברו עם המת – שגם להם ברוב המקרים משמעות סמלית.[54]
מטבעות שנמצאו בקברים בדרך כלל נקשרו לאמונה כי נשמות המתים היו צריכות לשלם לחארון על מנת לעבור את נהר הסטיכס אל עולם המתים. תפיסה זו הייתה ידועה ברחבי העת העתיקה ותיעוד ראשוני לנושא ניתן למצוא כבר במאה ה-5 לפנה"ס, אך רק באתרי קבורה מהמאה ה-4 לפנה"ס, נמצאו המטבעות עצמם – שהונחו בתוך פה הנפטר או בתוך כף ידם. במקרה ששרפו את הגופה, ניתן היה למצוא מטבעות בתוך האפר, דבר שככל הנראה גם סימן את התשלום ל-"משיט המעבורת".[55]
כלי חרס רבים שנמצאו בקברים שימשו לאחסון מזון וחוקרים שונים קישרו את הכלים לאמונה כי אותו מזון, שהיה אמור לשמש את הנפטר בהיותו בחיים, עתה משמש אותו בחיים שלאחר המוות. בנוסף, כלי חרס קטנים יותר שנמצאו בקברים, וככל הנראה אחסנו שמן ובשמים, נועדו לטקס הקבורה ולטיהור גופת הנפטר – הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני – ושימשו להכנת מעבר נשמת המת אל העולם הבא.[56]
בנוסף לכלים שהוזכרו, נמצאו גם כלי מאור (כגון נרות), שייתכן ולהם מספר משמעויות סמליות. אפשרי כי הנרות נועדו להאיר את נשמת המת בדרכו לעולם המתים או סימלו את נשמות המתים עצמם, ואף ייתכן כי הנרות סימלו את המעבר מהחיים למוות – כאשר האש עצמה מסמלת את הניתוק שמתרחש בעת מות האדם.[57]
תפיסת המוות בתוך המרחב הפרטי
עריכהתפיסת עולם המתים לא רק באה לידי ביטוי במרחב הציבורי – דרך סוגי ודרכי הקבורה – אלא, ניתן גם לראות כי התפיסות השונות נכנסו לתוך המרחב הפרטי של אנשי העת העתיקה.
למשל, פרסקו הנמצא בתקרת חדר שינה בווילה מפומפיי, ומתוארך למאה ה-1 לספירה, מציג במרכז היצירה דמות אנושית הנישאת לשמיים על ידי עיט. אותה דמות, היא ככל הנראה דמותה של פסיכה מהמיתולוגיה,[58] שמקור שמה ביוונית הוא "נפש", אך משמעות מדויקת יותר של שמה יכול להתפרש כ-"נשימה" או "חיוּת".[59] ואף ניתן לראות כי כבר מהתקופה ההלניסטית, רעיון העלאת הנשמה אל הספֵירה האלוהית נקשר כדימוי לסיפורם של פסיכה וקופידון, ואופן הצגתה של פסיכה מאפשר לעקוב אחר התפתחות רעיון תפיסת הנשמה בעת העתיקה.
בנוסף, ניתן לראות כי רעיון הנפש ("פסיכה") שעוזבת את הגוף בעת המוות, הורחב עם השנים וגם התקבע בתפיסות פילוסופיות שונות – שחלקן הוזכרו לפני כן.[60] בספר טימאיוס של אפלטון, הפילוסוף מציג את הרעיון כי בזמן השינה נשמת האדם משוחררת מהגוף (מהחומר), ולכן מסוגלת להתקרב לספֵירה השמיימית ולזכות בחלומות – שהם מעין הצצה לחוכמה האלוהית.[61]
לכן, ניתן לשער, כי הפרסקו בתקרה אמור להציג שאיפה לכך שנשמתו של האדם הישן בחדר, תעלה לספֵירה האלוהית או תזכה לגאולה – וזאת במקרה והאדם בחדר מת בשנתו.[62] אך, מכיוון שתפיסת החיים לאחר המוות הוא נושא שעדיין קיימות לגביו מחלוקת בקרב החוקרים, לא ניתן לומר בוודאות כי הפרסקו מפומפיי אכן מעיד על כך שבעל הווילה שאף להגיע לספֵירה האלוהית, רצה שנשמתו תזכה בגאולה פרטית[63] או נועד להיות אך ורק יצירת אמנות שלה אין שום משמעות פולחנית.
ביבליוגרפיה
עריכהמקורות ראשוניים
עריכה- אפלטון, כתבי אפלטון: המדינה. תרגום י. ג. ליבס, ירושלים: שוקן, 1955.
- הומרוס, האודיסאה. תרגום א. שבתאי, תל אביב: שוקן, 2014.
- הסיודוס, עבודות וימים. תרגום א. שבתאי, תל אביב: שוקן, 2004.
- הסיודוס, תיאוגוניה. תרגום ש. בוזגלו, רעננה: אבן חושן, 2016.
- ורגיליוס מרו פובליוס, אינאיס. תרגום ש. דיקמן, ירושלים: מוסד ביאליק, 1962.
- Plato, Dialogues of Plato: Phaedo, trans. B. Jowett, Cambridge: Cambridge University Press, 2010. doi:10.1017/CBO9780511698033.012.
מקורות משניים
עריכה- אפיקורוס, אמירות יסוד: על האושר וההנאות האמיתיות. י. צ. ליברזון (עורך), תרגום ש. מירן, בנימינה: נהר ספרים, 2011.
- חליפה־גואטה, ש. "עילוי הנשמה בפרסקו מחדר השינה בווילה מבוסקוטרקסה מפומפיי". היסטוריה 41 (2018), עמ' 115–135.
- יורמסון ג'. או. & שרפשטיין ב. ע. (עורך), פילוסופיה. תרגום א. מור, תל אביב: ש. פרידמן, 1967. נלקח מ: https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3393 (06.08.2021, 12:30).
- יקואל, א. "קברים וקבורה בתקופה הרומית ביפו". קתדרה 159 (2016), עמ' 25–56.
- A. Nock, "Cremation and Burial in the Roman Empire", The Harvard Theological Review 25(4), (1932), pp. 321-359.
- Abel, E. L. Death gods an encyclopedia of the rulers, evil spirits, and geographies of the dead, Greenwood Press, 2009.
- Garland, R. The Greek way of death, Cornell University Press, 1985.
- Huffman, C. "Pythagoras", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, ed. E. N. Zalta, Winter 2018.
- Jones, L. & Eliade, M. & Adams, C. J. "Underworld: Greece and Rome", Encyclopedia of religion, Vol. 14, Detroit: Macmillan Reference, 2005.
- Konstan, D. "Epicurus", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, ed. E. N. Zalta, Summer 2018.
- Rahmani, L.Y. "A Note on Charon's 'Obol'", Israel Antiquities Authority 22 (1993), pp. 149-150.
- Theoi Project, Elder Titans: Okeanos.
- Theoi Project, Mythic Realms: Okeanos.
- Theoi Project, River Gods: Acheron.
- Theoi Project, River Gods: Styx.
- Theoi Project, Underworld Gods: Judges of the dead.
- Toynbee, J. M. C. Death and Burial in the Roman World, London, 1971.
- Wasson, D. L. Epicurus, World History Encyclopedia, 2016.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Robert Garland, The Greek way of death, Cornell University Press, 1985, עמ' 51-49
- ^ OCEANUS (Okeanos) - Greek Titan God of the Ocean-Stream & Fresh Water, www.theoi.com
- ^ OCEANUS - Earth-Encircling River of Greek Mythology, www.theoi.com
- ^ הסיודוס, תאוגוניה, דור האלים השני. 138-126.
- ^ פובליוס ורגיליוס מרו, תרגום: שלמה דיקמן, אינאיס, ירושלים: מוסד ביאליק, 1962
- ^ הומרוס, תרגום: אהרון שבתאי, האודיסאה, תל אביב: שוקן, 2014
- ^ הסיודוס, תאוגוניה, צאצאי קריאוס ואוריביאה.
- ^ הסיודוס, תאוגוניה, תיאור הטרטרוס ודייריו. 806-775.
- ^ E. L. Abel, Death gods an encyclopedia of the rulers, evil spirits, and geographies of the dead, Greenwood Press, 2009, עמ' 128
- ^ STYX - Greek River-Goddess & Underworld River of Hatred, www.theoi.com
- ^ Abel, עמ' 3.
- ^ ורגיליוס, אינאיס, ספר שישי. 304-295
- ^ ACHERON (Akheron) - Greek River-God & Underworld River of Pain, www.theoi.com
- ^ הסיודוס, תאוגוניה, המלחמה נגד הטיטנים. 725-721, בתרגום שמעון בוזגלו
- ^ ורגיליוס, אינאיס, ספר שישי. 577.
- ^ הומרוס, האודיסאה, ספר רביעי. 568-563.
- ^ הסיודוס, תרגום: אהרון שבתאי, חמשת הדורות, עבודות וימים, תל אביב: שוקן, 2004
- ^ ורגיליוס, אינאיס, ספר שישי. 639-635.
- ^ L. Jones & M. Eliade & C. J. Adams, Underworld: Greece and Rome, Encyclopedia of religion, כרך 14, Detroit: Macmillan Reference, 2005, עמ' 9453-9452
- ^ הומרוס, האודיסאה, ספר אחד-עשר. 83-51.
- ^ הומרוס, אודיסאוס, ספר 11, 222-218, בתרגום שבתאי
- ^ וירגליוס, אינאיס, ספר שישי. 328-325, בתרגום שלמה דיקמן
- ^ MINOS, RHADAMANTHYS & AEACUS - The Judges of the Dead of Greek Mythology, www.theoi.com
- ^ Abel, עמ' 76.
- ^ Abel, עמ' 77-74.
- ^ Carl Huffman, Pythagoras, 2005-02-23
- ^ Benjamin Jowett, Dialogues of Plato: Translated into English, with Analyses and Introduction, Cambridge: Cambridge University Press, 2010, ISBN 978-0-511-69803-3
- ^ אפלטון, תרגום: י.ג. ליבס, כתבי אפלטון: המדינה, ירושלים: שוקן, 1955
- ^ Epicurus, World History Encyclopedia (באנגלית)
- ^ David Konstan, Epicurus, 2005-01-10
- ^ אפיקורוס, י.צ. ליברזון (ע), תרגום: ש. מירן, אמירות יסוד: על האושר וההנאות האמיתיות, בנימינה: נהר ספרים, 2011, עמ' 66-65
- ^ אפיקורוס. עמ' 67-66.
- ^ אפיקורוס. עמ' 82.
- ^ אפיקורוס. עמ' 89-88.
- ^ תורת הסטואה, באתר lib.cet.ac.il
- ^ J. M. C. Toynbee, Death and Burial in the Roman World, London, 1971, עמ' 39
- ^ A. Nock, Cremation and Burial in the Roman Empire, The Harvard Theological Review 25, 1932, עמ' 322
- ^ Tonybee, עמ' 40.
- ^ 1 2 Nock, עמ' 322.
- ^ Nock, עמ' 327.
- ^ ש. חליפה־גואטה, עילוי הנשמה בפרסקו מחדר השינה בווילה מבוסקוטרקסה מפומפיי, היסטוריה 41, 2018, עמ' 125
- ^ Nock, עמ' 331.
- ^ Nock, עמ' 323-322.
- ^ Nock, עמ' 321.
- ^ Nock, עמ' 329.
- ^ Nock, עמ' 325.
- ^ Nock, עמ' 324-323.
- ^ Nock, עמ' 327-324.
- ^ א. יקואל, קברים וקבורה בתקופה הרומית ביפו, קתדרה 159, 2016, עמ' 54-53
- ^ יקואל, עמ' 30.
- ^ שימוש במהמורות סלע כורכר טבעיות, שלעיתים נחצבו והורחבו בהתאם לצורכי הקבורה.
- ^ יקואל, עמ' 35-34.
- ^ יקואל. עמ' 39-37.
- ^ 1 2 יקואל. עמ' 41.
- ^ L.Y. Rahmani, A Note on Charon's 'Obol, Israel Antiquities Authority 22, 1993, עמ' 149
- ^ יקואל, עמ' 44-43.
- ^ יקואל. עמ' 45-44.
- ^ חליפה־גואטה, עמ' 117-115.
- ^ חליפה־גואטה. עמ' 122.
- ^ חליפה־גואטה. עמ' 123.
- ^ חליפה־גואטה. עמ' 132.
- ^ חליפה־גואטה. עמ' 133.
- ^ חליפה־גואטה. עמ' 125.