עיניהם צופות באלוהים
עיניהם צופות באלוהים (באנגלית: Their Eyes Were Watching God; מוכר בעברית גם בשם עיניהם הביטו באלוהים) הוא רומן משנת 1937 של הסופרת האפרו-אמריקאית זורה ניל הרסטון. הספר מספר את סיפורה של ג'ייני קרופורד, אישה בשנות ה-40 לחייה אשר מאתגרת את מוסכמות החברה, במסגרת החוויה של שחורים בדרום ארצות הברית בין מלחמת האזרחים האמריקנית ועד שנות ה-30 של המאה ה-20. הספר נכתב במשלב עממי ולא באנגלית ספרותית תקנית, ולמרות שהוא נחשב לימים לספרה הטוב ביותר ולספר יסוד בספרות השחורה ובספרות נשים, לא התקבל בחיוב על ידי המבקרים עם יציאתו, ובמיוחד לא על ידי גברים שחורים. טיים מגזין כלל את הספר ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית שיצאו מאז 1923.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | זורה ניל הרסטון |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה |
רומן  |
| מקום התרחשות |
פלורידה |
| הוצאה | |
| הוצאה |
J. B. Lippincott & Co. |
| הוצאה בשפת המקור | ג'. ב. ליפינקורט |
| תאריך הוצאה | 1937 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הכורסא |
| תאריך | 2018 |
| תרגום | רעות בן יעקב |
| פרסים | |
|
20th Century's Greatest Hits: 100 English-Language Books of Fiction | |
  | |
עלילה
עריכההדמות הראשית בספר היא ג'ייני קרופורד, אישה בשנות הארבעים לחייה, אשר סיפורה מסופר באמצעות פלשבקים כאשר היא מספרת את סיפורה לחברתה הטובה, פיבי ווטסון, וזו מעבירתו לקהילה המקומית החטטנית. סיפורה של ג'ייני מחולק לשלושה פרקים, בהתאם לנישואיה לשלושה גברים שונים מאוד.
סבתה של ג'ייני הייתה שפחה שהרתה לאדון הלבן שלה. היא נאלצה לנוס על נפשה יחד עם בתה, ליפי, בגלל קנאותה של אשתו, ולאחר מלחמת האזרחים, עבדה קשה כדי לתת לליפי בית חם ובטוח. אך ליפי נאנסה על ידי מורה בבית ספרה, וילדה את ג'ייני כתוצאה. ליפי לא הצליחה להתגבר על הטראומה והעבירה את זמנה בהוללות, עד שברחה וזנחה את משפחתה כליל. נני (שם כינוי לסבתא) העבירה את כל אהבתה ותקוותיה לנכדתה, וכשיום אחד היא רואה את ג'ייני מתנשקת עם נער מהשכונה, היא חוששת שגורלה יהיה להיכבל לגבר שחושק בה אך בשל גופה ועמלה.
נני משדכת את ג'ייני ללוגן קיליקס, בעל חווה מבוגר ממנה משמעותית. למרות שג'ייני לא רצתה להנשא כלל וללוגן בפרט, נני דוחקת בה כדי להבטיח לה את היציבות הכלכלית שהיא עצמה לעולם לא זכתה בו. אך ג'ייני לא מצליחה להשתחרר מהרעיון שנישואים אמורים להיות הפועל היוצא של אהבה, ואילו לוגן רואה בה שותפה לעבודה בבית ובחווה, ומאוכזב מתרומתה בתחומים אלו. ג'ייני מנסה לשתף את נני בתחושותיה, אך נני סבורה שג'ייני מפונקת מידי. נני נפטרת לאחר זמן קצר.
ג'ייני נותרת בודדה ואומללה, ובסוף בורחת עם ג'ו סטרקס, גבר שרמנטי שלוקח אותה לעיירה הקטנה איטונוויל. שם, הוא משקיע באדמות ופותח חנות, ולבסוף נבחר כראש העיר. ג'ו מצפה מג'ייני לעבוד בחנות, אך אינו מרשה לה להשתתף בחיי הקהילה אשר מתרחשים ממש בפתח החנות. היא מבינה שהוא רוצה בה כקישוט לחיזוק מעמדו, והוא רואה בה רכוש, ומנסה לשלוט בכל פן בחייה – מה מותר לה ללבוש, מה מותר לה לומר, ועם מי מותר לה לדבר. במרוצת הזמן, הוא מתחיל להקניט אותה בפני אחרים על גילה המתקדם, למרות היותה רק בת כשלושים.
ג'ייני שותקת כמה שהיא יכולה, אך יום אחד היא נשברת ועונה לו שיסתכל על עצמו. ג'ו מכה אותה בברוטליות. אחר כך, הוא נופל חולה על משכבו ולא מרשה לה לבקר. הוא חוזר בו רק כאשר הוא מבין שכנראה מחלתו סופנית. גם בשלב זה הוא ממשיך להתעלל בה מילולית, ממש עד רגע מותו.
אחרי הלוויה של ג'ו, ג'ייני מרגישה חופשייה בפעם הראשונה בחייה. היא דוחה את כל מחזריה, כי היא פוחדת לאבד את עצמאותה המחודשת. אך כשהיא פוגשת את טי קייק, הצעיר ממנה ביותר מעשור, היא מתאהבת, ומתחילה איתו מערכת יחסים. למרות הריכולים והגינויים של תושבי העיירה, היא גם מתחתנת עמו.
הזוג עוקר לעיר ג'קסונוויל, וכבר בתחילת נישואיהם הם חווים בעיות קשות. טי קייק גונב ממנה ומשאיר אותה לבד בלילות, והיא חושבת שהוא נישא לה רק עבור כספה. למרות העליות והירידות ביחסיהם, הם נשארים יחד, והופכים למרכז חיי החברה בסביבתם.
כעבור שנתיים, הוריקן עז מכה, וג'ייני וטי קייק מנסים לברוח מהשטפונות שנגרמו מהסופה. במים, כלב נגוע בכלבת נושך את טי קייק. כתוצאה הוא חווה הזיות, ונהיה בטוח שג'ייני בוגדת בו. הוא יורה לעברה, וג'ייני נאלצת להרוג אותו בהגנה עצמית. היא נעצרת, ועומדת למשפט בגין רצח, אך חבר המושבעים – כולם גברים לבנים – מזכים אותה. היא חוזרת לאיטונוויל, ומגלה ששכניה לשעבר ששים להפיץ עליה שמועות לפיהם טי קייק עזב אותה וברח עם כל כספה. כשג'ייני מסיימת את סיפורה, היא מרגישה לבסוף שלמה עם עצמה.
תגובות וביקורת
עריכההרסטון הייתה דמות מרכזית בתנועת ההארלם רנסאנס אשר בין מטרותיה העיקריות היה הניסיון להאיר זרקור על גזענות ואפליה גזענית בארצות הברית של התקופה (שנות ה-20 של המאה ה-20). כספר של סופרת שחורה על נושאים שחורים, רוב התגובות נבעו מתוך התנועה הזו.
הביקורות העיקריות היו שליליות וכועסות, בייחוד מפי גברים שחורים בתנועה, כמו ריצ'רד רייט וראלף אליסון, אשר טענו שכתיבתה של הרסטון ודמויותיה לוקים ברגשנות יתר, דבר המחזק סטריאוטיפים על אפרו-אמריקאים. ואולם לא כל הביקורות היו שליליות, ודווקא הביקורות מהמיינסטרים – כמו הניו יורק טיימס – נטו להיות חיוביות.[1]
עניין בספר דעך, עד שבשנות ה-70 ושנות ה-80 החלו להפתח חוגים ללימודים אפרו-אמריקאים באוניברסיטאות אמריקאיות, יחד עם הצמיחה של הפמיניזם השחור, וכתוצאה מכך, העניין בספר ובסופרת חודש, והפעם הנטייה הייתה להכיר בה כגאונה, והסגנון הנרטיבי של הספר הולל כמתואם לניתוח פוסט סטרוקטורלי.
החל מ-1978 יצאו מהדורות חדשות לספר, שהפך לרב מכר, ונשאר בדפוס במהדורות מחודשות עד היום.
הסרט לא יכולה בלי זה של ספייק לי נפתח בציטוט מתוך הספר.
עיבודים
עריכה- 1983, מחזה שנכתב על ידי בוני לי מוס רטנר.
- 2005, סרט טלוויזיה בהפקתה של אופרה וינפרי ובככובה של האלי ברי.
- 2011, עיבוד לרדיו ששודר בBBC.
- 2012, עיבוד לרדיו לכבוד יום השנה ה-75 לפרסום הספר.
הוצאה בעברית
עריכה- עיניהם צופות באלוהים, הוצאת הכורסא, 2018. תרגום לעברית: רעות בן יעקב[2]
קישורים חיצוניים
עריכה- יערה כהן, עיניהם צופות באלוהים / ביקורת על תרגום עברי לספרה של זורה ניל הרסטון, פוליטיקלי קוראת, 22 בינואר 2018
- נועה סוזנה מורג, אצילות שחורה: "עיניהם צופות באלוהים" חסר את העומק שיהפוך אותו לעל-זמני, באתר וואלה, 8 בפברואר 2018
עדי קיסר, "עיניהם צופות באלוהים": הספר שלפיו האשה השחורה היא הפֶּרד של העולם, באתר הארץ, 22 בפברואר 2018- פרק ראשון מהספר "עיניהם צופות באלוהים" מאת זורה ניל הרסטון, באתר הארץ, 23 בפברואר 2018
- עמיחי שלו, "אנחנו השחורים ענפים בלי שורשים", בעיתון מקור ראשון, 20 באפריל 2018
- עיניהם צופות באלוהים, באתר OCLC (באנגלית)
- עיניהם צופות באלוהים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ "Love me like I like to be": the sexual politics of Hurston's 'Their Eyes Were Watching God,' the classic blues and the Black Women's Club movement, Carol Batker, African American Review Summer, 1998
- ^ ענת עינהר, בין כובעה לעקביה, באתר "ידיעות אחרונות", 15 בינואר 2018