עמוס קינן

עמוס קֵינָן (2 במאי 1927 – 4 באוגוסט 2009) היה יוצר ואמן ישראלי רב-תחומי: סופר, סאטיריקן, עיתונאי, עורך, פובליציסט, קולנוען, תסריטאי, מחזאי, משורר, פזמונאי, מתרגם, צייר, אוצר ופסל, זוכה פרס ברנר לשנת 1998.

עמוס קינן

עמוס קינן בדירתו בתל אביב, נובמבר 2000
לידה	2 במאי 1927 ל' בניסן ה'תרפ"ז תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה	4 באוגוסט 2009 (בגיל 82) ט"ו באב ה'תשס"ט תל אביב-יפו, ישראל
שם לידה	עמוס לוין
מדינה	ישראל
מקום קבורה	עינת
תקופת הפעילות	1946–2009 (כ־63 שנים)
עיסוק	סופר, עיתונאי, פובליציסט, מחזאי, צייר ופסל
מעסיק	ידיעות אחרונות
מפלגה	שלומציון
בת זוג	נורית גרץ כריסטיאן רושפור
צאצאים	רונה קינן שלומציון קינן
פרסים והוקרה	פרס ברנר (1998)

"משיח" (1996), מאת עמוס קינן

לוחית זיכרון על ביתו של עמוס קינן

לפני קום המדינה ובמלחמת העצמאות לחם קינן בשורות ארגון לח"י. לאחר מכן היה לפובליציסט ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון הארץ מתח ביקורת חריפה על הממסד של מפא"י. בתקופה זו היה מקורב לתנועת הכנענים. בתחילת שנות ה-50 הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך זוכה מחמת הספק. מדצמבר 1953 ועד יולי 1954 כתב טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "חרות". מ-1954 שהה בצרפת ושב לישראל בשנת 1962. לאחר מלחמת ששת הימים החזיק בעמדות יוניות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון ידיעות אחרונות, ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד", המתאר את מדינת ישראל תחת שלטון כת צבאית ימנית. קינן עסק אף בציור ובפיסול, בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות המזרח התיכון הקדום. לצידו של סטף ורטהיימר היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן ואוצרו הראשון.

ארכיונו מופקד במכון גנזים - ארכיון הסופרות והסופרים העבריים בישראל שבבית אריאלה בתל אביב.

תולדות חייו

ילדות, נעורים וחברות בלח"י

נולד בשם עמוס לוין בתל אביב. אביו עלה לארץ ישראל באונייה "רוסלאן", היה מיוצאי גדוד העבודה בעין חרוד ועבד כמורה ללשון. אימו הגיעה מהעיר לודז' שבפולין. לקינן היו שני אחים צעירים. אביו עבד כפועל בניין ובשלב מסוים עזב עם משפחתו לארגנטינה למספר שנים. לאחר שחזרו לתל אביב נפצע אביו בתאונת עבודה קשה ולאחר מכן אושפז שנים רבות בבית חולים לחולי נפש. קינן למד בבית החינוך לילדי עובדים ובבית הספר אחד העם והיה חבר בתנועת "השומר הצעיר". לאחר סיום כיתה י"א עזב את בית הספר ועבד כפועל על מנת לסייע בפרנסת בני משפחתו. לאחר מכן החל ללמוד תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים.

בצעירותו ניסה להתקבל ל"הגנה", אך סורב, הצטרף ללח"י והשתתף במספר פעולות כנגד השלטון הבריטי בירושלים. קינן תמך בדעותיו האנטי-אימפריאליסטיות של לח"י, שראו במנדט הבריטי כובש זר, שבו יש ללחום בראש ובראשונה, וזאת בניגוד לאצ"ל ול"הגנה" שלחמו גם נגד הערבים. קינן נמנה עם קבוצה בלח"י, אותה הנהיג נתן ילין-מור, שהאמינה כי לאחר סיום המנדט הבריטי והסתלקות הבריטים יוכלו היהודים והערבים להתקיים בצוותא בארץ ישראל. עם זאת, כאשר פרצה מלחמת העצמאות, המשיך קינן ללחום במסגרת לח"י, שעתה פעל אף כנגד הערבים. קינן נפצע במהלך הקרב בדיר יאסין. אחר-כך לחם במסגרת חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה והשתתף בכיבוש לוד (מבצע דני).

הקרב בדיר יאסין, שנקשרה בו הטענה לטבח שבוצע על ידי לוחמי לח"י באוכלוסייה בלתי חמושה, היה לאירוע מכונן בחייו של קינן. בריאיון לשבועון החדשות "כותרת ראשית" בשנת 1984 סיפר לנחום ברנע כי נפצע בתחילת הקרב, וכי לא היה עד לאירועי הקרב עצמו, אך כיוון שהשתתף בתכנון הקרב הוא יכול להעיד כי מתכנני הקרב לא תכננו ביצועו של טבח. לטענתו, מעולם לא הסתיר מעורבות זו מפני ידידיו הפלסטינים.

נורית גרץ, אשתו והביוגרפית שלו, שראיינה אותו לכתיבת הביוגרפיה "על דעת עצמו", כותבת כי סיפר לה, בריאיון שהתקיים בשנת 2002, שנפצע רק באמצע הקרב, בו פוצץ בתים, ואף ירה באישה ערבייה ואולי אף הרגה. גרץ סבורה כי פעילותו רבת השנים של קינן בקידום השלום הישראלי-פלסטיני נובעת בחלקה מהשפעת אירועים אלו ומביאה בספרה ציטוט של קינן לפיו "מי שפעם אחת החליט ובחר משהו כאשר לא הייתה לו ברירה, משום כך נבחר וזה הדבר שירדוף אותו כל ימיו עלי אדמות, ללא כל אפשרות להתחרט וללא כפרה".

כתיבת הטור "עוזי ושות'" וניסיון ההתנקשות בפנקס

עוד בנעוריו גילה קינן כישרון כתיבה. לאחר שנפגש עם יונתן רטוש, בשנת 1946, נקשר שמו לתנועת "הכנענים" ולכל אורך דרכו הספרותית והאמנותית ניכרת השפעת אידאולוגיה זו. בעיתון הכנענים "אלף" פרסם את סיפורו הראשון, בשנת 1949.

בשנים 1950–1952 כתב את הטור הסאטירי "עוזי ושות'" בעיתון "הארץ", כממשיכו של בנימין תמוז, שכתב טור זה לפניו. מאמריו והסאטירות שלו היו פורצי דרך והשפיעו על סגנון הכתיבה הישראלי. כתיבתו הסאטירית של קינן הצטיינה בחריפותה והוא כיוון את חיציו כמעט נגד כל מוסד וארגון במדינה הצעירה. הוא יצא נגד הרוח הקולקטיבית וכתב את אחד הטורים הידועים שלו על "דני (ציון לזכרו)":

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. ... בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'.

...

כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא. כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

אחד הנושאים שנהג לכתוב עליהם היה הממסד הדתי והכפייה הדתית, לה התנגד נחרצות.

בליל שבת, 20 ביוני 1952, נזרקה פצצה אל מרפסת דירתו בתל אביב של שר התחבורה דוד צבי פנקס שכיהן כנציג מפלגת המזרחי. פתיל הפצצה הוצת אך כבה בעת שפגע בקיר. למחרת היום, במוצאי שבת, בשעה אחת וחצי אחר חצות, נזרקה פצצה נוספת לדלת דירתו של השר ונגרם נזק רב לדירה, אך השר ובני ביתו לא נפגעו. המשטרה לכדה את עמוס קינן ואת שאלתיאל בן יאיר בעת שיצאו מבניין מגוריו של השר והם הועמדו לדין בחשד שהטילו את הפצצות, כמחאה על התקנה שהשביתה את תנועת המכוניות הפרטיות בישראל בשבתות לשם חיסכון בדלק. בחקירתם במשטרה ניצלו השניים את זכות השתיקה. להגנתם טענו בבית המשפט המחוזי כי הזדמנו למקום המעשה, לאחר שקינן קיבל ידיעה אנונימית כי עומד להתרחש בו אירוע מעניין. השופט זאב צלטנר קיבל את גרסת הנאשמים וזיכה אותם. המדינה ערערה על הזיכוי בבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה מחמת הספק. לאחר מותו של קינן סיפר יעקב חרותי, אף הוא איש לח"י לשעבר שהיה מעורב במספר מחתרות באותה תקופה, שסיפק את הפצצה לקינן בלא שידע מה יעדה. בהספד על קינן כתב אורי אבנרי כי קינן מעולם לא הסתיר ממנו את מעורבותו בהנחת הפצצות. בספר "על דעת עצמו" מזכירה רעייתו של קינן נורית גרץ שיחה ביניהם, בה הודה בפניה בהשלכת הפצצה. חודשיים לאחר השלכת הפצצה נפטר השר פנקס מהתקף לב. לדבריו של קינן, כמוזכר בספרו הביוגרפי, המניעים למעשה היו תסכול של יוצאי לח"י משלטון מפא"י. למעשה הכוונה הייתה ליצור הסלמה ולערער את שלטון מפא"י בארץ.

לאחר הזיכוי כתב קינן טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "חרות" מדצמבר 1953 ועד יולי 1954. כמו כן, במהלך שנות ה-50 חיבר קינן מלל עברי לחוברות קומיקס של טרזן, במקום לתרגם את המלל הלועזי, שנמחק מהן. הוא עשה זאת תחת שם העט "יובב".

השהות בפריז

בעקבות הפרשה פוטר קינן מ"הארץ". הוא התכוון לצאת לפריז, אך בתחילה סירבו הצרפתים להעניק לו ויזה, משום שמשרד החוץ הודיע להם שהוא מסוכן. בשנת 1954 הצליח לצאת לפריז ושהה בה עד שנת 1962. בתקופה זו כתב עבור השבועון "העולם הזה" מדור בשם "הסכין המשוטט" והתפרנס מהוראת עברית, שם הכיר אמנים ישראלים צעירים שהגיעו ללמוד בפריז והתיידד עם הצייר איקא ישראלי. בפריז ניהל מערכת יחסים זוגית עם הסופרת כריסטיאן רושפור. בתקופה זו פרסמה רושפור את הרומן הראשון שלה "מנוחת הלוחם" שהיה לרב-מכר. דמותו של הגיבור מבוססת במידה מסוימת על זו של קינן. מאוחר יותר תרגמה רושפור לצרפתית שלושה מספריו. בפריז עסק בפיסול ובמחזאות, בשיתוף פעולה עם אמנים כמאייר פייר אלשינסקי והכוריאוגרף מוריס בז'אר. בשנת 1962 פגש בפריז את נורית גרץ, שהייתה לאשתו.

לאחר שובו לישראל

עם שובו לישראל החלה תקופת כתיבתו ב"ידיעות אחרונות", שארכה למעלה משלושים שנה. בפברואר 1964 החל העיתון לפרסם במוסף סוף השבוע מדור בשם "ציפור הנפש", שבו כתב קינן, לצד כותבים כדן בן אמוץ, חיים חפר, בועז עברון ושמעון צבר. המוסף תקף את ממסד מפא"י והביע דעות שמאליות. בתקופה זו התרחש המאבק על הפקעת אדמות בגליל לשם בניית העיר כרמיאל. קינן ואחרים לצידו נטלו במאבק זה חלק פעיל, ובאפריל 1965 אף נקנס קינן, יחד עם הפסל יגאל תומרקין, על ידי בית הדין הצבאי בנצרת ונדונו למאסר על תנאי, משום ש"נכנסו לשטח צבאי סגור". דעות אלו של הכותבים במוסף לא עמדו בקנה אחד עם נטייתו הממסדית של העיתון ובמיוחד עם נטיותיו הימניות של העורך הרצל רוזנבלום. ב-1965 החליטו עורכי "ידיעות אחרונות", רוזנבלום ודב יודקובסקי, להפסיק את הופעת המוסף. בתגובה, החליטו קינן, בן אמוץ ואחרים להוציא את המוסף כעיתון עצמאי בשם "ציפור הנפש". העיתון יצא לאור מספר שבועות בתחילת 1965 כאשר לצד קינן, בן אמוץ וחפר כתבו בו גם דוד אבידן, יגאל תומרקין ואחרים, אך הוא לא הצליח לעמוד מבחינה כלכלית ונסגר. קינן הפסיד סכומים ניכרים בהוצאתו לאור של העיתון ושקע בחובות. לאחר מכן שב והתקבל לעבודה ב"ידיעות אחרונות" והיה במשך שנים רבות בין העורכים של עמודי האמצע של המוסף הפוליטי ביום שישי, לצידם של חיים חפר ובועז עברון. עמודים אלו כונו "פתחלנד" וכן "השובך האדום" בשל אופיים השמאלי. מדי שבוע, עד לשנות ה-90 היה קינן מפרסם טור שבועי נוקב, לצד איור בסגנונו הנאיבי והמיוחד. בשנים אלו החל גם בפרסום ספריו והיה פעיל גם כמחזאי ותסריטאי, כפזמונאי וכאמן פלסטי.

כתיבתו עסקה בעיקר בקשר אל אדמת ארץ ישראל, אל נופה ומראותיה. אך באופן עקבי היה קינן בעד פשרה טריטוריאלית ומשנת 1967 נמנה עם הראשונים שהתנגדו לשליטה הישראלית ביהודה שומרון וחבל עזה. עוד בשנות ה-50 היה חבר בקבוצת "הפעולה השמית" לצד אורי אבנרי נתן ילין-מור ובועז עברון, שקראה להקמת פדרציה ישראלית-פלסטינית, במסמך שכונה "המנשר העברי".

במלחמת ששת הימים לחם קינן בגדוד חי"ר באזור לטרון והיה עד לגירוש תושבי הכפרים עמואס, יאלו ובית נובא, במקום בו מצוי כיום פארק קנדה. קינן, שהסתייג מהגירוש ונסער ממנו, כתב דו"ח ציבורי שזכה לתהודה רבה. עם זאת, בימים שלאחר המלחמה לא התנער קינן מרוממות הרוח הלאומית שחצתה מפלגות והצטרף לשמחה: "19 שנים חיכינו למלחמת השחרור האמיתית, למלחמה שתחזיר את כולנו לרוח של 1948, שתיישב את החשבונות שלא יושבו אז, שתחזיר למדינה את המטרות שלמענן קמה".

ב-1975 היה, לצד אבנרי ואישים כמתי פלד ולובה אליאב, ממקימי "המועצה לשלום ישראל-פלסטין". זאת כאשר הביטוי "פלסטיני" עדיין נחשב לביטוי קיצוני ומעטים בלבד דיברו על הידברות עם הפלסטינים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים פעל בתנועות שמאל שונות ופרסם בעיתונים גילויי דעת ומודעות עצמיות, שבהן תמך במטרות השמאל.

בשנת 1977 עמד במגעים עם אריאל שרון להקמת מפלגה עצמאית. שרון עמד אז בקשר עם אישים מהצד השמאלי של המפה, כאורי אבנרי, קינן ויוסי שריד, ועמם דיבר על הצורך להיפגש עם יאסר ערפאת. קינן התלהב מהיוזמה ואף נתן למפלגה את שמה של בתו, שלומציון, אך לאחר שנבחר שרון לכנסת שבה המפלגה והצטרפה לתנועת הליכוד בעלת האופי הימני המובהק. בתחילת שנות השבעים הזדהה קינן עם מאבקם של הפנתרים השחורים.

בשנת 1982 מונה למנהל המוזיאון הפתוח בתפן, בשיתוף פעולה עם התעשיין סטף ורטהיימר שהיה שותף לחזונו האמנותי והפוליטי. בשנת 1984 זכה להצלחה מסחרית וביקורתית ספרו "הדרך לעין חרוד", שאף עובד לסרט קולנוע.

סכסוכו המתוקשר של קינן עם ידידו, השותף לדרכו, דן בן אמוץ, הסתיים בפיוס פומבי, סמוך למותו של בן אמוץ, בשנת 1989.

בשנת 1994 זכה קינן בתואר עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. בפברואר 2002 פרצה שרפה בביתו שבתל אביב, בה אבד חלק גדול מארכיונו האישי ובין היתר כתבי יד של דוד אבידן.

בשנותיו האחרונות החל קינן לכתוב את ספרו האחרון, "ספר הייאוש", אך לא הספיק לסיים את כתיבתו.

קינן היה נשוי לחוקרת הספרות נורית גרץ ולזוג שתי בנות, העיתונאית שלומציון קינן והזמרת רונה קינן.

בשנת 2009 יצאו לאור שתי יצירות בעלות זיקה לביוגרפיה של קינן: הספר "על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" של נורית גרץ, אשתו והאלבום "שירים ליואל" של רונה קינן, בתו.

עמוס קינן נפטר בתל אביב ב-4 באוגוסט 2009, בגיל 82, לאחר שסבל ממחלת אלצהיימר במשך מספר שנים. נקבר בקיבוץ עינת.

פעילותו האמנותית

קינן כסופר

קינן היה סופר רב-תחומי. הוא כתב סיפורת, שירה וספרי עיון בהם ביטא את השקפתו הכנענית. ספריו הבדיוניים הראשונים, "הדלת הכחולה" (1972) ו"בתחנה" (1963), התקבלו בחוסר הבנה ובהתעלמות. אך כתיבתו הסאטירית זכתה תמיד להצלחהו"ספר התענוגות", שהוציא בשנת 1970, היה להצלחה מסחרית ולציון דרך תרבותי. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, תקופת דעיכת ממסד מפא"י והקולקטיביזם הרעיוני הכרוך בו, הוציא קינן ספר שכל כולו נהנתנות ואינדיבידואליזם, בו הציג לקורא את הנאות החיים של העולם הגדול. שמו של קינן נקשר גם בתרבות האוכל הישראלית ובמשך שנים פרסם מדור ביקורת מסעדות ב"ידיעות אחרונות" בכינוי "לוקולוס".

בשנת 1984 יצא לאור "הדרך לעין חרוד", ספרו המצליח ביותר, דיסטופיה העוסקת במדינת ישראל הנשלטת על ידי חונטה צבאית רצחנית ובה פעיל מחתרת מנסה למצוא את דרכו אל עין חרוד החופשית. הספר הוסרט בהפקה בין-לאומית בשנת 1990 ועובד להצגה שזכתה לציון לשבח בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 2004. בספרו "שואה 2" הוא חוזה תחזית פסימית לגבי עתידה של מדינת ישראל. ספריו "אל ארצך, אל מולדתך" ו"שושנת יריחו" הם ספרי עיון הלוקחים את הקורא למסע אישי בנופי ארץ ישראל, כפי שרואה אותה קינן, בראייתו הייחודית, שיש בה מן האידאולוגיה הכנענית. כן הוציא לאור, בשנת 1999, ספר שירה בשם "קץ עידן הזוחלים".

על כתיבתו של קינן כתב רוביק רוזנטל: "בהיסטוריה של השפה העברית-ישראלית יש לעמוס קינן, שנפטר השבוע, מקום מיוחד. קינן כתב "שפה רזה", כלומר, פשוטה, ישירה, המקשיבה ללשון הדיבור, במשפטים קצרים וקצביים. כבר בשנות החמישים, כאשר חלק מבני דורו, סופרי דור תש"ח, נהו אחרי השפה המשנאית של עגנון."

קינן כמחזאי, מתרגם ופזמונאי

בעת גלותו בפריז כתב קינן מספר מחזות, ובהם "האריה" ו"הבלון". המחזות היו ניסיונות ברוח תיאטרון האבסורד והאוונגרד שפרחו בפריז באותה התקופה. עם שובו לישראל המשיך בפעילותו כמחזאי. מחזותיו שהוצגו על הבמה הם:

• "האריה" (1959).
• "הבלון" (1959).
• "הורה טוויסט" (1963) (מחזמר, עם יוחנן זראי).
• "הרכבת האחרונה" (1969) (הועלה על במת התיאטרון הפתוח).
• "משהו לא נורמלי" (הועלה בתיאטרון האהל) (1969).
• "אולי זו רעידת אדמה" (1970) (הועלה במועדון צוותא בבימוי עדנה שביט).
• "חברים מדברים על ישו" (1972).
• "כי עודני מאמין בך" (הועלה על במת התיאטרון הקאמרי), (1974).
• "שמפרחת" (הועלה בפסטיבל עכו) (1985).

בכתיבתו המחזאית בשנות ה-70 נטה קינן אל הסאטירה. "משהו לא נורמלי" היה רוויו סאטירי ו"הרכבת האחרונה" מעין מחזה אבסורד. מחזהו "חברים מספרים על ישו" נפסל להצגה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות בשנת 1972. הפסילה אושרה על ידי בית המשפט העליון בנימוק שהמחזה פוגע ברגשות הנוצרים. המחזה הועלה במשך תקופה קצרה לאחר מכן בשינויי נוסח קלים כ"חברים מספרים על ספרטקוס".

קינן היה גם מתרגם פורה ועל במת התיאטרון עלו מחזות רבים בתרגומו. בין היתר תרגם ועיבד למחזה את ספרו של ירוסלב השק "החייל האמיץ שווייק", שהוצג ב"תיאטרון הוורוד" בכיכובו של בומבה צור בשנת 1967 ובתיאטרון הבימה בשנת 1995. על כך זכה בפרס התיאטרון הבין-לאומי בשנת 1995. בין המחזות הנוספים שתרגם:

• "קערת העץ" מאת אדמונד מוריס (תיאטרון אהל, 1957).
• "נערת החלומות" מאת אלמר רייס (התיאטרון הקאמרי, 1957).
• "בקט" מאת ז'אן אנוי (תיאטרון הבימה, 1967).

תרגומיו של קינן נעשו לעיתים מכלי שני. כך, תרגומו ל"חמור הזהב" לאפוליאוס היה למעשה, כפי שהוכיח חיים וירשובסקי, תרגום מילולי לעברית מעיבודו של היצירה לאנגלית על ידי רוברט גרייבס, מבלי שהדבר צוין במפורש על ידי קינן (שכנראה לא היה מודע להיקפי החירות שנטל לעצמו גרייבס).

קינן כתב מערכונים ופזמונים, שבוצעו, בין היתר, על ידי יוסי בנאי, אריק לביא, להקת "החלונות הגבוהים", להקת "אחרית הימים", "שלישיית התאומים" ושלישיית "הגשש החיוור". בין הפזמונים המוכרים שכתב: "אהבה ראשונה", "בית הערבה" (עם חיים חפר), "למה לא אמרת לי", "פתחי לי את הדלת" ו"שיר סתיו". בסוף שנות ה-60 היה, ביחד עם אורי ליפשיץ, הבעלים של מועדון בשם "צוללת צהובה", ששימש כ"מרתף אומנותי" בו הועלו הופעות וערבי שירה.

קינן בקולנוע ובטלוויזיה

קינן כתב את התסריט לסרטו האוונגרדי פורץ הדרך של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1964). כמו כן, השתתף כשחקן בסרט "אורח בעונה מתה" של הבמאי משה מזרחי (1970).

בשנת 1968 ערך קינן סדרת ראיונות מצולמים עם אישים כז'אן-פול סארטר, נועם חומסקי והרברט מרקוזה.

בשנת 1969 כתב וביים את הסרט הקצר "כמה זה נפלא", בו שיחקו בין היתר ישראל גוריון, אריק לביא ואורי זוהר. הסרט אף הוצג בפסטיבל קאן.

בשנת 1974 הופיע בסרטו של הבמאי ליונל רוגוזין "Arab Israeli Dialogue", בדו-שיח עם המשורר הפלסטיני הגולה ראשד חוסיין, שעסק בשורשי הסכסוך ובדרכים אפשריות לפתרונו.

בשנים 1974–1976 היה מהכותבים לתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש".

בשנת 1981 השתתף קינן, ביחד עם נעמי שמר, בסרטו של מוטי קירשנבאום "אל בורות המים". הסרט, שזכה לשבחים רבים, היה עימות אידאולוגי בין שמר, הידועה בדעותיה הלאומיות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובין קינן, וזאת על רקע אהבתם המשותפת לארץ ולנופיה. הסרט קיבל השראה מספרו של קינן "אל ארצך, אל מולדתך".

אמנות פלסטית

"אריה" (1993), מאת עמוס קינן

"אריה מכונף", בחזית היכל הספורט בחיפה

בתקופת שהותו בפריז החל קינן לפסל פסלי אבן גדולים, בהשראת האידאולוגיה הכנענית וברוח יצירתו של יצחק דנציגר. עם שובו לישראל, בשנת 1961 עזב את הפיסול והחל בציור. סגנונו הושפע מציירים צרפתים כפייר אלשינסקי וז'אן קוקטו, אך לפי גדעון עפרת, ההשפעה הגדולה עליו היא של נחום גוטמן. יצירותיו הראשונות התמקדו ברישום דיו על נייר והתפתחו לצבעוניים ולפשוטים יותר בקוויהם. לרוב צייר בצבעי מים או אקריליק על נייר. לעיתים השתמש בטכניקה של קולאז'. בשנות ה-90 חזר לפיסול ויצר פסלי ברונזה ברוח פסלי האבן המוקדמים, המתכתבים עם תרבויות המזרח הקדום.

על פסליו של קינן כתב אדם ברוך כי "הפיסול של קינן עצמו, במיטבו, הנו חידה שפתרונה רשום על פניה, אבל אין זה פתרון מהיר, אלא מסר המזמין קריאה איטית מתפענחת: מהפיסול כממצא ארכאולוגי טבעי ועד הפיסול הקטן, הממורק, כגון פיסול שולחן שדמותו דמות גמל; המימד המונומנטלי הטמון במעט כל פיסול שכזה; התפקודים החברתיים והקרבה הסמיכה לטבע; חזרה על תצורות אם עקרוניות: פיסול כדגם יסוד."

לפי גדעון עפרת ניסה קינן לעצב בפסליו ובציוריו אמנות עברית, מקומית, נטועה בשורשיה בתרבויות העבר. אך בעוד שציוריו הצבעוניים משדרים אופטימיות ים תיכונית, הרי פסליו גדולים וכבדים ומבטאים טקסיות ועוצמה. הניגוד הזה, על פי עפרת, הוא בין קינן האישי, הפרטי, לקינן הציבורי.

קינן הוא ממייסדיו של המוזיאון הפתוח תפן, פרי שיתוף פעולה בינו ובין סטף ורטהיימר. בין השנים 1987–1989 שימש קינן כמנהל המוזיאון ולאחר מכן שימש כיועץ אמנותי עד שנת 1996. בשנת 1988 השתתף ואצר תערוכת פיסול בשם "חיפוש הזהות" בתפן ובשנת 1994 הציג שם תערוכת יחיד. כן הציג ב-1998 בתערוכה קבוצתית בבית הגפן, בשנת 2001 בתערוכה קבוצתית במרכז קסטרא בחיפה, בשנת 2006 בתערוכת יחיד במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע ובגלריה "מבט" בתל אביב. על תערוכה זו כתב נתן זך כי "בשנתיים האחרונות פנה מן הרישום הקווי אל הציור בצבעי אקריליק על נייר. ביקור במצרים ושנים של היכרות ואהבה לנופי ארצו - הארץ המובטחת, הבטחה שהופרה בעליל, מעניקים לנו כעת מראה חוזר של החלום: העיר הראויה, זו שעדיין לא כוסתה בשלמת בטון (ומלט) קבלנית: העיר שצמחה מן המדבר שבו היא ניצבת ומן החול ומן הגילום ומן הירדן שעדיין לא נמלא כלור ונשאב למכונות הכביסה ומדיחי הכלים שלנו. כאן מפליגות דוגיות מפרש בנחת בארצו של לובנגולו מלך זולו (נחום גוטמן היה שכנו וידידו של קינן הילד), בצד פילים וגמלים ובדווים משתעים בשיחה ונשים רעולות פנים המרימות גביעי יין צרפתיים (זכר לשנות צרפת הארוכות של האמן). עולם אגדי שמעולם לא היה שלנו וכבר לא יהיה."

לאחר מותו, בשנת 2009, הוצגה בבית אבי חי בירושלים התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה מיצירותיו, בה הוצגו מספר רב של ציורים מתקופות שונות ובטכניקות שונות, וכן פסלי אבן וברונזה. אוצר התערוכה, גדעון עפרת, אף הוציא לאור את ספר התערוכה, במרכזו סקירה של יצירות קינן, וכן ריאיון ארוך שערך קינן בשנות השמונים עם דן עומר.

בדצמבר 2022 הוצב בגן מאיר בתל אביב הפסל "גמל ודקל", קרוב למקום מגוריו של האמן. הפסל מהדהד את נוף ילדותו של קינן ומתאר גמל לצד דקל, ביציקת ברונזה שבוצעה מתוך פסל קטן בגובה 50 ס"מ. הגמל נראה נטוע באדמה וחוסה בצד דקל המתנשא לגובה של כ-3 מטרים.

במסגרת המיזם להנצחת אמנים ואנשי במה בתל אביב נקבעה לוחית זיכרון על ביתו של עמוס קינן ברחוב בר-כוכבא 10.

פרסים

• 1970 – פרס מועצת הקולנוע הישראלית
• 1975 – תואר כבוד של משרד התרבות בצרפת
• 1994 – אות עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל
• 1995 – פרס ארגון התיאטרון הבינלאומי
• 1998 – פרס ברנר

ספריו

• בשוטים ובעקרבים: מבחר עוזי ושות', 1952.
• בתחנה, הוצאת לדורי, 1963.
• ספר התענוגות, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1970.
• הדלת הכחולה, הוצאת שוקן, 1972.
• שואה 2, א.ל. הוצאה מיוחדת, 1975.
• מחזות ("חברים מספרים על ישו", "כי עודני מאמין בך"), הוצאת ספריית פרוזה, 1978.
• מתחת לפרחים, הוצאת ספריית פרוזה, 1979.
• אל ארצך, אל מולדתך, הוצאת עידנים, 1981.
• הדרך לעין חרוד, הוצאת עם עובד, 1984.
• ספר הסאטירות: 1948 - 1984 ולהפך, הוצאת כתר, 1984.
• את והב בסופה, כתר הוצאה לאור, 1988.
• צבעונים אחינו, הוצאת כתר, 1989.
• בלוק 23: מכתבים מנס ציונה, הוצאת זמורה ביתן, 1996.
• שושנת יריחו: ארץ ישראל - סביבה, זהות, תרבות, הוצאת זמורה ביתן, 1998.
• קץ עידן הזוחלים: שירים, הוצאת זמורה ביתן, 1999.
• הבריחה אל הכלא, הוצאת זמורה ביתן, 2003.

פילמוגרפיה

בימוי

• כמה זה נפלא (1969)
• שתי דקות ללא תקווה (1970)

תסריט

• חור בלבנה (1965)
• כמה זה נפלא (1969)
• שתי דקות ללא תקווה (1970)
• לא הכל עובר (1971)
• ניקוי ראש (1974–1975)
• הדרך לעין חרוד (1990)

בהשתתפותו

• אורח בעונה מתה (במאי: משה מזרחי, 1970) - עלילתי
• Arab Israeli Dialogue (במאי: ליונל רוגוזין, 1974) - דוקומנטרי
• אל בורות המים (במאי: מוטי קירשנבאום, 1981) - דוקומנטרי

לקריאה נוספת

• נורית גרץ, על דעת עצמו - ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, עם עובד, 2008.(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

ביוגרפיה

• רשימת הפרסומים של עמוס קינן, בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתבי עמוס קינן בפרויקט בן-יהודה
• עמוס קינן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• עמוס קינן, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• הצצה לארכיון של עמוס קינן, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
• עמוס קינן, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל(הקישור אינו פעיל, 30 במאי 2017)
• עמוס קינן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• עמוס קינן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• עמוס קינן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• עמוס קינן, שועלים קטנים, חרות, 16 בדצמבר 1953 - הטור הראשון שפורסם בעיתון
• ראיון וסקירה ביוגרפית עם אריאנה מלמד, באתר ynet, 19 באוקטובר 2003

הספדים ומאמרי דעה

• הסופר עמוס קינן הלך לעולמו, באתר ynet, 4 באוגוסט 2009
• אריאנה מלמד, שלום לנביא הזעם הגדול, באתר ynet, 5 באוגוסט 2009
• אבישי מתיה, ‏האיש שוויתר על הצלילות, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2009
• דרור פויר, ‏איפה יש עוד כותבים כמו עמוס קינן, באתר גלובס, 5 באוגוסט 2009
• מיה סלע, עכבר העיר אונליין, עמוס קינן, מאהב המולדת, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2009
• מרב יודילוביץ', לא יהיה כמותו, באתר ynet, 6 באוגוסט 2009
• רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: עמוס קינן, אבי השפה הרזה, באתר nrg‏, 6 באוגוסט 2009
• יעקב שביט, לא להוכיח שום דבר, למעט את אהבתי אל אדמת ארץ ישראל, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009
• עמנואל בר-קדמא, עמוס קינן - אמן של ניגודים והשלמות, באתר News1 מחלקה ראשונה, 6 באוגוסט 2009
• אורן פרסיקו, ללא קווים אדומים, באתר העין השביעית, 5 באוגוסט 2009
• אורי אבנרי, המאהב של ארץ-ישראל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 באוגוסט 2009
• גד גזית, אינדיבידואל ששאף להיות הקולקטיב, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 באוגוסט 2009
• נועם יורן, הצלילות הנוראה, באתר העין השביעית, 5 באוגוסט 2009
• שנה למותו של עמוס קינן 1927–2009, באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית
• אילה שקלאר, ‏הפנקס פתוח: השר דוד צבי פנקס, פעילותו, דרכו הפוליטית ופרשת ההתנקשות בחייו, ישראלים ‏7, 2015, עמ' 107–137
• חנן חבר ומאיר שניצר, פרשת הלוחם יונתן ששקעה באוקיינוס ההשתקה הציונית, באתר הארץ, 16 במרץ 2022
  • חנן חבר ומאיר שניצר, אני לא הולך למות. אני אינני גבורת היחיד, אינני אומץ, אינני איבוד לדעת, באתר הארץ, 22 במרץ 2022

הערות שוליים

ערך מומלץ