פאן-אפריקניות

פאן־אפריקניות היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות ביבשת אפריקה, מתוך הרעיון לפיו לעמים ממוצא אפריקאי קיימים אינטרסים משותפים ויש לאחד אותם. הוגי הפאן־אפריקניות, מבקשים רמות שונות של איחוד כזה, החל מגוף בין־ממשלתי הנועד לשמש כמעין ועידה (כגון האיחוד האפריקאי), ועד גוף אשר ישמש איחוד מדיני של ממש (כגון ארצות הברית של אפריקה). לדברי תומכי הרעיון, ביתור אפריקה למדינות היה פעולה קולוניאליסטית שרירותית ולכן המעשה הדה־קולוניאליסטי העליון הוא ביטול החלוקה השרירותית למדינות ואיחוד היבשת מחדש. הדרך לגירוש האירופאים ולהשגת שלטון עצמי, גורס הרעיון הפאן־אפריקאי, עוברת דרך אחדות אפריקאית והתעלות מעל הסכסוכים השבטיים.

יבשת אפריקה

ציור מ־1670 על ידי אמן לא ידוע, המתאר עבדות של אפריקאים בווירג'יניה.

אדוארד וילמוט בליידן, פוליטיקאי ליברי־אמריקאי, נחשב לאבי הפאן אפריקניות.

היסטוריה של אפריקה במאות ה־19 וה־20

ערך מורחב – קולוניאליזם

הקולוניאליזם הוא תהליך שהחל בסוף המאה ה־15 אשר במסגרתו מדינות אירופאיות כבשו אזורים מיושבים נרחבים מחוץ ליבשת אירופה. ספרד ופורטוגל היו הראשונות שהקימו מושבות במרכז אמריקה ובדרומה ולאחר מכן גם באפריקה. בהמשך הצטרפו לתהליך הקולוניאליזם גם המדינות הולנד, בריטניה וצרפת. המניעים להשתלטות האירופית היו בעיקר מסחריים־כלכליים: השתלטות על אוצרות ומשאבי טבע; מסחר בכוח העבודה המקומי הזול – אפריקאים מקומיים משועבדים; שליטה בנתיבי סחר סביב אפריקה; פיתוח גידולים חקלאיים בשטחי הקולוניות הכבושים, ועוד. במקרים רבים המניעים לקולוניות היו גם צבאיים, פוליטיים, אידאולוגיים ותרבותיים: חיזוק המעמד הצבאי־פוליטי הבין־לאומי של המדינה הקולוניאליסטית בקרב מדינות העולם, והחדרת הנצרות לאזורים שהאירופים ראו בהם אזורים נחשלים, החדרת הנצרות ביססה גם את ההשתלטות התרבותית ביבשת. עיקר הכיבוש הקולוניאלי באפריקה התרחש במאה ה־19, ונמשך דרך מלחמת העולם השנייה ואחריה עד לשנות ה־60 של המאה ה־20. תהליך יציאתן של המעצמות האירופאיות משטחי הקולוניות נקרא דה־קולוניזציה. בסופו של תהליך הדה־קולוניזציה זכו כל הקולוניות בהדרגה בעצמאות. גבולותיהן של רוב המדינות הללו נשארו כפי שהיו כששורטטו וחולקו במאה ה־19, בצורה שרירותית למדי בידי המדינות הקולוניאליסטיות השונות. הדבר גרם לסכסוכים עקובים מדם על רקע אתני בחלק מהמקרים שבהם הוגדרה מדינה שבשטחה נכללו כמה קבוצות אתניות שונות שללא התערבות האירופאים לא היו מתאגדות תחת אותה זהות לאומית.

היסטוריית הפאן־אפריקניזם

ערכים מורחבים – התנועה לביטול העבדות, התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית

הרעיון הפאן־אפריקני צמח בבריטניה ובארצות הברית בעיקר בקרב ג'מייקנים וטרינידדים^{[דרוש מקור]}. הלאומיות הפאן־אפריקנית צמחה בעידן הלאומיות האירופית במחצית השנייה של המאה ה־19, כחלק מהתרסה נגד תורות הגזע שהחלו לפרוח וכנגד תפיסת הלבנים את השחורים כ"פראיים" או "פרימיטיביים". ראשיתו של הרעיון הפאן־אפריקאי צמח עם תחילת שחרורם של עבדים (בעיקר באיים הקריביים), אז צמחו תנועות כמו "תנועת החזרה לאפריקה" שעודדו עבדים משוחררים לשוב למולדתם. כיוון שהעבדים הובאו מקרב שבטים שונים, יעד חזרתם המשותף הייתה אפריקה בכללותה ולא אזור מסוים.

עד אמצע המאה ה־20 הייתה אפריקה (למעט אתיופיה) כבושה על ידי אימפריות קולוניאליסטיות אירופאיות, שהשתמשו בסכסוכים שבטיים על מנת לנקוט במדיניות הפרד ומשול. בהקשר זה, הרעיון הפאן־אפריקאי מבקש להציע שהדרך לגירוש האירופאים ולהשגת שלטון עצמי עוברת דרך אחדות אפריקאית והתעלות מעל הסכסוכים השבטיים.

הבולטים במנהיגי הפאן־אפריקניות היו בני האיים הקריביים, שהיו מיעדיו של סחר עבדים טרנס־אטלנטי ושימשו תחנת־מעבר לעבדים. מרד העבדים בהאיטי בשנת 1792 הביא לעצמאותה והפך אותה לסמל עבור הלאומיות האפריקנית המתעוררת במאה ה־19, כאשר בתקופה זו החל להתגבש רעיון "השיבה לאפריקה" בעיקר בקרב הקהילות השחורות בארצות הברית.

בשנת 1847 ייסדו עבדים משוחררים מארצות הברית את "ארץ החופש", ליבריה העצמאית ובראשה עמדו ליברים־אמריקאים, אמריקאים שחורים ששוחררו מעבדות ונשלחו לקולוניה אמריקאית ייעודית בליבריה, שבהמשך קיבלה את עצמאותה. תקומתה של מדינה אפריקנית עצמאית העניקה תקווה ללאומיות השחורה ורוח גבית לפאן־אפריקניות המתגבשת. גם בסיירה לאון התיישבו עבדים משוחררים. המתיישבים החדשים ראו ברעיון המולדת ההיסטורית פתרון אישי וקיבוצי שישים קץ לדיכוי ולרגשי הנחיתות של השחורים בפזורותיהם. למרות התקווה, יש לציין כי החזרה של האפרו־אמריקאים למולדתם יצרה לא פעם חיכוכים, בעקבות תפיסת המקומיים אותם כקולוניאליסטים לכל דבר, והקמת המדינות החדשות לוותה בקשיים פוליטיים רבים.

עם תחילת המאה ה־20 קמו תנועות מאבק רבות ברחבי ארצות הברית ואפריקה למען סולידריות ולמען מאבק בקולוניאליזם האירופי, ואף כונסה הוועידה הפאן־אפריקנית הראשונה (1900). ההתעוררות הלאומית באפריקה הושפעה רבות ממאבקי השחורים באמריקה בחברה הלבנה וביחסה המבזה כלפיהם – שהובילו לגיבוש זהות עצמית שחורה חיובית, הזדהות עם המולדת ומורשתה וטיפוח אחווה כלל־גזעית. גם המהפכים שיצרה מלחמת העולם הראשונה לא סייעו לשחורים להיות חלק שוויוני ובלתי נפרד מהאומה האמריקנית הלבנה והאנגלו־סקסית, וכחלק מתהליך הפוליטיזציה של השחורים בארצות הברית זכה רעיון השיבה לאפריקה לפריחה מחודשת.

בתחילת הדרך הפאן־אפריקניזם בא לידי ביטוי בעיקר בדעותיהם של יחידים (אינטלקטואלים לרוב), אולם במהלך המאה ה־20 נעשו ניסיונות למסד את הרעיונות הפאן־אפריקניים לכדי תנועות רשמיות יותר. כבר בשנת 1900 היה כינוס של נציגי עמים אפריקנים שונים לדיון ראשוני, אך הקונגרס הפאן־אפריקני הראשון היה רק בשנת 1919 בפריז. הקונגרס השני התקיים כבר בשלושה מוקדים: לונדון, בריסל ופריז. בסיומו יצאה הצהרה רשמית המגנה את הקולוניאליזם באפריקה, ואת חוסר השוויון בין שחורים ולבנים. בשנת 1945 כבר התכנסה הוועידה הפאן־אפריקנית החמישית במנצ'סטר שבבריטניה, שקראה ליישום רעיונותיו של המנהיג וההוגה מרקוס גארבי (Marcus Garvey) שבעיקרם החזרה לאפריקה והשתחררות מתלות תרבותית וכלכלית באדם הלבן וכינון "ארצות הברית של אפריקה", מונח שנטבע לראשונה בשירו "הידד, ארצות הברית של אפריקה" משנת 1924. הוועידה מסמלת את "העברת הלפיד" של ההנהגה הפאן־אפריקאית מאפרו־אמריקאים ואפרו־קריביים כאיימי גארבי (Amy Garvey, אלמנתו של מרקוס גארבי), ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (William Edward Burghardt "W. E. B." Du Bois) וג'ורג' פדמור (George Padmore) לילידי היבשת ג'ומו קניאטה (Jomo Kenyatta), ראש הממשלה ונשיאה הראשון של קניה, קוואמה נקרומה (Kwame Nkrumah), מייסדה ונשיאה הראשון של גאנה המודרנית והייסטינגס באנדה (Hastings Kamuzu Banda), מייסדה ונשיאה הראשון של מלאווי. נקרומה החל להיפגש עם אישים משמעותיים כגון קיסר אתיופיה היילה סילאסי ואחרים ויחדיו גיבשו את הרעיון ליצור ארגון שבו יהיו 37 מדינות חברות מיבשת אפריקה. רעיון זה היווה את הבסיס הרעיוני להקמתו, כמה עשורים מאוחר יותר, של הארגון לאחדות אפריקה.

רעיונות מרכזיים של פאן־אפריקניזם

ראשית הרעיון של פאן־אפריקניות נעוץ בתפיסה בקרב עבדים משוחררים באיים הקריביים (שזכו לשחרור כבר בשנות ה־40 של המאה ה־19 בזכות פעולות של תנועות כגון תנועת "Quobna Ottobah Cugoano", שפעלה באנגליה בסוף המאה ה־18 נגד העבדות באימפריה הבריטית), לפיה הדרך להשגת זכויות אזרחיות מחייבת חזרה לאפריקה, בה יוכלו להקים חברה צודקת. תנועות שונות עודדו עבדים משוחררים לחזור לאפריקה, ומכיוון שהעבדים הובאו מקרב שבטים רבים ושונים יעד החזרה היה "אפריקה" ככלל ולא ניתנה עדיפות לשבט או לאזור מסוים. השינויים ההיסטוריים הם רק הרקע לצמיחתו של הרעיון, כאשר ביטויו המידי ביותר של פאן־אפריקניזם הוא פוליטי; דרך תנועות פוליטיות או תרבותיות שדחפו לרמות שונות של איחוד אפריקה עוד מימי הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי. במונחים כלליים יותר, פאן־אפריקניזם היא תחושת שייכות משותפת שיש לאותם האנשים ממוצא אפריקאי כלפי מוצאם (בשונה מלאומיות שחורה שמהותה סולידריות שחורה אך אינה מתבססת על זיקה גאוגרפית לאדמת אפריקה).

הנושא הגזעני היה מניע חשוב בהתפתחות הפאן־אפריקניזם לא רק בקרב עבדים משוחררים אלא בקרב שחורים מכל שכבות האוכלוסייה. הטענה הגזענית שהשחורים הם חסרי תרבות והיסטוריה דחפה אינטלקטואלים אמריקאים שחורים לחקור את מורשתם ששורשיה באפריקה וכך להתמודד עם הטענה בדבר מוצאם הפראי והצורך שלהם באדם הלבן בשביל תרבות והתפתחות. כך התפתח רעיון הזהות הגזעית, "אישיות אפריקנית" בעלת ייחוד וזהות חזקה העומדת בפני עצמה, ממנה מתפתחת גם "גאוות גזע". זהות זו מלווה את הפאן־אפריקניזם על כל גלגוליו, ומצטרפת לרעיון השוויון בין זכויותיהם של בני האדם.

מבחינה רעיונית, הפאן־אפריקניזם שלל את רעיון הלאומיות הטריטוריאלית של מדינה אחת וראה בה הנצחה של הישות הקולוניאלית שהייתה בעייתית עבור האפריקאים. האלטרנטיבה שלהם הייתה כינון איחוד פוליטי של כל מדינות היבשת, באופן אידיאלי, או לפחות חלוקה לאזורים מאוחדים.

הפאן־אפריקניזם הוא סוג של לאומיות כלל־גזעית וכלל־יבשתית, שרעיון אחדות הגזע השחור הוא בסיסה והזיקה לאפריקה מולדתם היא מטרתה. מבחינה רעיונית הפאן־אפריקניזם דומה לעיתים לרעיון הציוני: כוננותה של התנועה הפאן־אפריקנית כ"לאומיות של שחרור", "לאומיות של מיעוט", ו"לאומיות של פזורה" מציבה קווי דמיון בינה לבין התנועה הציונית, שהחלה גם היא כניסיון לאחד גזע שלם סביב ייחודו וליצור סולידריות שתוביל לנקיטת פעולה משותפת תוך זיקה חברתית, תרבותית וגאוגרפית.

דגלים פאן־אפריקנים

ערך מורחב – הצבעים הכלל-אפריקאיים

"הדגל הפאן אפריקאי" תוכנן על ידי מרקוס גארבי, והוא ידוע בשם "אדום, שחור וירוק". דגל זה מסמל את המאבק לאיחוד ושחרור של אנשים באפריקה. השחור הוא צבע עורם של תושבי אפריקה, האדום מסמל צבע דמם המכובד של השחורים אשר נשפך בכיבוש אפריקה והירוק מייצג את הצמחייה של אפריקה ואת יופייה.

לעיתים רבות נחשב דגלה של אתיופיה כמייצג התנועה הפאן־אפריקנית. כך שכמו בדגל הפאן־אפריקני, הצבעים אדום וירוק מייצגים את דמם של השחורים שנשפך ואת הצמחייה של היבשת, ובנוסף לאלו בדגל זה ישנו גם צבע צהוב, אשר מייצג את הזהב אשר נלקח מהעמים האפריקאים במהלך הכיבוש האירופאי.

כיום בין שליש לחצי (21 במספר) מדגלי מדינות אפריקה, נושאים שלושה או ארבע מכלל צבעים אלו (אדום, צהוב, שחור וירוק).

• 
  הדגל המסורתי של אתיופיה
• 
  "הדגל הפאן-אפריקני"
• 
  דגל ה"הארגון לאחדות אפריקה"
• 
  דגל ה"איחוד האפריקאי"

מפלגות וארגונים

"השיבה לאפריקה" היא תנועה אותה הקים מרטין דילייני (Martin Delany), רופא ועיתונאי אמריקני. רעיון השיבה לאפריקה החל להתגבש בקרב הקהילות השחורות ב"עולם החדש" במחצית הראשונה של המאה ה־19. גלי העלייה לאפריקה גברו בתקופות של רדיפות קשות, כמו מהומות הגזע בשנת 1829. הזיקה בין השחורים משני עברי האוקיינוס האטלנטי הועמקה הן בכנסים והן בפעילות של ארגונים ותנועות שהדגישו את האחווה בין הפזורה למולדת. רבים גרסו וביניהם דילייני כי אפריקה גאה וחזקה תביא מזור להמוני השחורים המדוכאים בפזורה. בפאן־אפריקניזם היבשתי כללה המסגרת הטריטוריאלית את כל אפריקה ולא רק את אפריקה השחורה. בשנת 1900 כינס סילווסטד וילאמס את הוועידה הפאן־אפריקנית (Pan African Conference) בלונדון וכמו כן, את התנועה הפאן־אפריקנית (Pan African Movement) שארגנה קונגרסים בפריז (1919), בלונדון (1921), בליסבון (1923), בניו יורק (1927) ובמנצ'סטר (1945). בפריז צמחו ארגונים פאן־אפריקנים בהנהגת אינטלקטואלים פרנקפוניים מסנגל, דהומיי (היום בנין), סודאן הצרפתית (היום מאלי) וגם מהאיים הקריביים הצרפתיים. החשובים שבהם היו "הליגה האוניברסלית להגנת הגזע השחור" (Ligue Universalle pour la Defense de la Race Noire) בראשות איש דהומיי מרק קוג'ו טובלו הוונו, אשר נוסדה בשנות ה־30 בפריז על ידי משכילים אפריקנים פרנקופוניים. התנועה פרסמה קריאה להקמת "מדינה כושית גדולה על בסיס מודרני – ציונות אפריקנית". מטרותיה של "הליגה האוניברסלית להגנת הגזע השחור" הן דוגמה למטרות פרו־לאומיות בין מלחמות העולם כגון חופש העיתונות, רפורמות משפטיות, ביטול "חוק הילידים" שהיה קובץ חוקים אחיד שהגדיר את מעמדם ואופן התנהגותם הרצוי של הנתינים בכל המושבות הצרפתיות במערב אפריקה, הגדלת ההשתתפות של הילידים במוסדות ציבור, הקמת מוסד להשכלה גבוהה בקמרון, הקמת בתי ספר תיכוניים, מסחריים וחלקאיים, ייצוג בפרלמנט הצרפתי, ביטול של עבודות כפייה, הבטחת שכר מינימום, הלאמת תעשיות גדולות ורפורמה במיסוי.

"הוועד להגנת הגזע השחור" בראשות הסנגלי למין סנגור (Lamine Senghor ו"הליגה להגנת הגזע הכושי" בראשות איש סודאן הצרפתית טיימוקו גרן־קויאטה היו ארגונים בעלי השפעה על אפריקה הצרפתית, ורובם היו מקושרים למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. הלך הרוח של הארגונים הללו משתמעת מקריאתו של סנגור: "הכושים היו בתרדמה זמן רב מדי. אירופה שימי לב, אלה שישנו אינם חוזרים לישון כשהם מתעוררים. היום השחורים מתעוררים."

בשנת 1914 עמד מרקוס גארבי בראש תנועת (UNIA (Universal Negro improvement Association And African Communities League. רצונה של תנועה זו היה לכונן באפריקה "אימפריה כושית" שאליה יזרמו המוני שחורים מכל הפזורות, והיא פעלה למען זה תוך בניית תשתית לכך; גארבי הקים כנסיות אפריקניות "לאומיות", גרעין של צבא שתפקידו היה לשחרר את אפריקה, וקו ספנות "הכוכב השחור" להחזרת הגולים למולדת. אמנם תוכניותיו של גארבי נכשלו ותנועתו התפוררה לימים, אך התרומה שלו להתעוררות הלאומית באפריקה הייתה תרומה גדולה, האפריקאים הושפעו השפעה עמוקה מגארבי, מתורתו ובשורתו.

בשנות השלושים ג'ורג' פדמור מטרינידד וטובגו, היה משכיל גדול, למד באוניברסיטת ניו יורק ולאחר מכן בהווארד, סופר, עיתונאי ופעיל פאן־אפריקאי, היה ראש תנועת המחאה כנגד כיבוש אתיופיה על ידי בניטו מוסוליני. תנועת מחאה שתרמה מאוד לצמיחת הלאומיות האנטי־קולוניאלית. הוא ייסד את התנועה הבין־לאומית "החברים האפריקנים של חבש" (International African Friends of Abyssinia) ומאוחר יותר התנועה הייתה "הפדרציה הפאן־אפריקאית".

ההישג העיקרי של הפאן־אפריקניזם היבשתי היה בשנת 1963 כאשר הוקם "הארגון לאחדות אפריקה" (OAU (Organization Of Afican Unity שלימים בשנת 2002 נהפך הארגון ל"איחוד האפריקני" (African Union). אלו היו שני ארגונים בין מדינתיים, אשר חברות בהם כל מדינות היבשת. "הארגון לאחדות אפריקה" הוקם כמענה לשתי מגמות נוגדות שרווחו באפריקה בשנות החמישים, ובעיקר בראשית שנות השישים, כשמדינות רבות יצאו לעצמאות. מגמה ראשונה הייתה הפאן־אפריקניות, שהדגישה את אחדות היבשת, את העבר הקולוניאלי המשותף, את אחוות האפריקנים, את הצורך במדינה חזקה וגדולה. מייצגה של תנועה זו היה קוואמה נקרומה, מנהיג אפריקאי אנטי קולוניאלי (ראה בהמשך: מגמות נגד לפאן אפריקניות), אשר היה מייסדה ונשאיה הראשון של גאנה, ששאף לכונן את "ארצות הברית של אפריקה", שמתגברת על הגבולות המלאכותיים והקולוניאליים. הארגון לאחדות אפריקה הוקם באדיס אבבה, שהייתה גם למקום מושבו ולמרכז מוסדותיו. הארגון כיבד את ריבונות כל המדינות והכריז על התנגדות לכל שינוי גבול. בכך התייצב הארגון נגד הפאן־אפריקניזם ונגד כל בדלנות אתנית. אמנת הארגון כוננה לשיתוף פעולה בין מדינות ריבוניות, ובכך הוא דומה יותר לאו"ם מאשר לארצות הברית. כאשר נהפך הארגון ל"איחוד האפריקני" (African Union), היו לארגון זה מספר מטרות עיקריות; להשיג אחדות בין מדינות אפריקה ועמי אפריקה, להגן על הריבונות, על השלמות הטריטוריאלית ועל עצמאות המדינות החברות, לקדם עמדות משותפות האפריקניות בסוגיות חשובות ליבש ולעמיה ולהגן עליהן, לקדם שלום, ביטחון ויציבות ביבשת ולעודד שיתוף פעולה בין־לאומי בהתחשב כראוי במגילת האו"ם ובהצהרה הכללית על זכויות האדם.

הארגון לאחדות אפריקה (OAU) ויורשו האיחוד האפריקני (AU) הם ארגונים בין מדינתיים, שחברות בהם כל מדינות היבשת. הארגון לאחדות אפריקה הוקם למעשה כמענה לשתי מגמות נוגדות רווחו באפריקה בשנות החמישים, ובעיקר בראשית שנות השישים, כשמדינות רבות יצאו לעצמאות. האחת הייתה המגמה הפאן־אפריקנית, שהדגישה את אחדות היבשת, את העבר הקולוניאלי המשותף, את אחוות האפריקנים, את הצורך במדינה חזקה וגדולה. מייצג למגמה זו היה קוואמה נקרומה, ששאף לכונן את "ארצות הברית של אפריקה", שתגבר על הגבולות המלאכותיים והקולוניאליים. המגמה השנייה הייתה היפוכה של הראשונה והדגישה את ריבונות המדינות החדשות, את "קדושת" הגבולות ואת הצורך "לבנות אומה" בגבולות הקיימים. מגמה זו הדגישה בעקיפין את הניגודים בין המדינות האפריקניות – בין מדינות ערביות ואפריקניות, בין מדינות אנגלופויות ופרנקפוניות וכמו כן, בין מדינות רדיקליות ושמרניות.

להלן רשימה של מפלגות פוליטיות וארגונים פאן־אפריקנים:

• החזית לאיחוד אפריקה
• רפובליקת אובונטו של אפריקה
• הוועדה לעניינים פאן אפריקנים (ברבדוס)
• המפלגה מהפכנית של כל עמי אפריקה (גאנה)
• הקונגרס הלאומי האפריקני (דרום אפריקה)
• הקונגרס הפאן־אפריקני (דרום אפריקה)
• הפדרציה הפאן אפריקנית (בריטניה)
• המועצה לענייני אפריקה (ארצות הברית)
• Maulana Karenga (ארצות הברית)

דמויות מפתח בהגות הפאן־אפריקנית

• אדוארד וילמוט בליידן, פוליטיקאי ליברי־אמריקאי, נחשב לאבי הפאן־אפריקניות.
• ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, פעיל זכויות אדם אמריקאי, נחשב אף הוא לאבי הפאן־אפריקניות.
• מרקוס גארבי, מייסד תנועת החזרה לאפריקה
• קוואמה נקרומה, מייסדה ונשיאה הראשון של גאנה
• ג'ומו קניאטה, מייסדה ונשיאה הראשון של קניה
• ג'וליוס נייררה, נשיאה הראשון של טנגניקה (טנזניה) וממייסדי הארגון לאחדות אפריקה
• פטריס לומומבה, ראש ממשלתה הראשון של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
• פליקס הופואה בואני, מייסדה ונשיאה הראשון של חוף השנהב
• הייסטינגס באנדה, מייסדה ונשיאה הראשון של מלאווי
• ג'ורג' פדמור, עיתונאי וסופר מרקסיסטי מטרינידד
• טיימוקו גרן־קויאטה (Tiemoko Garan Kouyaté), איש סודאן הצרפתית, תועמלן לפאן־אפריקאיות במרחב הדובר־צרפתית
• וולטר רודני, היסטוריון ופעיל יליד גיאנה
• מודיבו קייטה, נשיאה הראשון של מאלי
• אחמד סקו טורה, נשיאה הראשון של גינאה
• אמילקר קברל, מוביל ההתנגדות לשלטון הפורטוגלי הקולוניאליסטי בגינאה ביסאו, קאבו ורדה ואנגולה

מגמות נגד לפאן־אפריקניזם

הלאומיות האנטי־קולוניאלית התפתחה ברוב המושבות לאחר מלחמת העולם השנייה, ושאפה לעצמאות שונה מזו של הפאן־אפריקניזם המסורתי. היא אמנם הדגישה את יבשת אפריקה אבל טענה שהלאומיות הפאן־אפריקאית אינה פתרון לבעיות השחורים, הן באפריקה עצמה והן מחוצה לה (בעיקר הפזורה השחורה באמריקה). לאומיות זו היא בפירוש פוליטית וטריטוריאלית בדרישותיה הלאומיות הברורות להגדרה עצמית, והעצמאות המשתמעת ממנה. ללאומיות האנטי־קולוניאלית היו שלבים שונים של התפתחות עד לגיוס ההמונים ל"לאומיות של המון". דוברה המוביל היה קוואמה נקרומה והוא קרא לצאת לפעולה ולמאבק בלתי מתפשר שיכריע את המעצמה הקולוניאלית לסגת ולהפסיק את הדיכוי וההשפלה של העמים הנחשלים באפריקה. קריאתו של נקרומה לייסוד "ממלכה פוליטית" שתפתח את אפריקה, איחדה את ההמונים במאבקם לעצמאות.

בלאומיות האנטי קולוניאלית הדגש היה במישור הפוליטי, אך היו בתוכו גם זרם סוציאליסטי ואף מרקסיסטי חזק, ואלה ביקשו להדגיש את הפיתוח, התיעוש, המודרניזציה והקדמה. סגנון הלאומיות החדשה היה מיליטנטי, אם כי לא היה אלים בהכרח, וזאת משום שהושפע עמוקות מרעיונותיו של מהטמה גנדי. גנדי היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. גנדי נחשב לסמל ההתנגדות הלא־אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא – פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות פעילה אך לא אלימה – דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה אצל תנועות שונות לזכויות אדם ולחופש ברחבי העולם.

מגמה נוספת עסקה שהתנגדה לפאן־אפריקניזם הייתה תנועת הסוציאליזם אפריקני: ההוגה הוא הנשיא הראשון של טנזניה – ג'וליוס נייררה שחשב שהאמצעי העיקרי ליצור זהות משותפת היא באמצעות אידאולוגיה שוויונית. הסוציאליזם האפריקני אינו מחקה דגמים אחרים של סוציאליזם אלא מדובר באידאולוגיה לאומית אותנטית. הסוציאליזם האפריקני דחה מספר עקרונות מהסוציאליזם האירופי כמו שהדת היא אופיום להמונים, לא הכל סובב סביב מניעים כלכליים אלא גם לדת וגם לפוליטיקה יש השפעה על עיצוב המערכת המדינית. ניסיון להפוך את המדינות האפריקניות למאוחדות, להשליט סולידריות. לדוגמה הוא לקח את ברית המועצות שהיא פדרציה בין עמים שונים שמה שאיחד אותם היא הזהות האידאולוגית. מדובר בחזרה למקורות, לתקופה הקדם־קולוניאלית, לחברה המסורתית בה היה שוויון בין הקהילות כאשר כל אחת מעבדת את שטחיה ואין פערי מעמדות בולטים מאחר שכולם נהנים מעזרה הדדית. הקהילה המסורתית מסמלת אחווה, שלמות, הרמוניה ונכונות להקרבה למען הכלל – נייררה כינה את הסוציאליזם המסורתי – משפחתיות. הסוציאליזם האפריקני (בדומה לאירופי) שאף לחולל מהפכה חברתית וכלכלית – להביא לתיעוש מואץ ומשק ריכוזי ולבטל את השוק החופשי והאינדיבידואלי. התבססות על שוויוניות וקהילתיות. בסופו של דבר התפיסה כשלה מבחינה כלכלית, טנזניה הפכה לאחת המדינות העניות באפריקה.

עם זאת התפתח גם זן לאומי אנטי קולוניאלי אלים (בעיקר במושבות של התיישבות לבנה – בקניה, באנגולה, בקמרון, במוזמביק, בגינאה ביסאו, ברודזיה, זימבבווה, ובדרום מערב אפריקה – נמיביה). אף שהלאומיות האנטי קולוניאלית הייתה בעיקרה טריטוריאלית, נשמר גם בה גוון גזעי מובהק.

בתחילת שנות השישים נראה היה שאפריקה מתפצלת לא רק למדינות ריבוניות, אלא גם לגושים יריבים. הארגון המשותף ה"אפרו־מלגשי" (OCAM) הוקם על ידי הפרנקופונים השמרנים שנכללו בו חוף השנהב, בנין, וולטה עילית, קמרון, הרפובליקה המרכז־אפריקאית, צ'אד, הרפובליקה של קונגו, גבון, הרפובליקה המלגשית, מאוריטניה, ניז'ר וסנגל. כנגדם הוקם בשנת 1961 גוש קזבלנקה הרדיקלי, שנכללו בו מרוקו והממשלה הגולה של אלג'יריה, לוב, מצרים, גאנה, מאלי וגינאה. תגובת הנגד הייתה הקמת גוש מונרוביה מצירוף של מדינות הארגון האפרו־מלגשי הפרנקופוניות ושל מדינות אנגלופוניות שמרניות (ניגריה, ליבריה, סיירה לאון) כמו גם אתיופיה ותוניסיה. לוב, בהנהגת המלך אידריס סנוסי, השתייכה באותה עת לשני הגושים.

ראו גם

• האיחוד האפריקאי
• ארצות הברית של אפריקה
• הצבעים הכלל־אפריקאיים
• קוואמה נקרומה
• פאן־ערביות
• אפרו־אמריקאים

לקריאה נוספת

• מלאומיות פאן אפריקנית באמריקה לריבונות ול"בניין אומה " טריטוריאלית באפריקה הפוסט קולוניאלית בתוך: אילן רחום (עורך), חזרה לפוליטיקה : המדינה המודרנית, לאומיות וריבונות, מרכז זלמן שזר, 2009 עמ' 245–274
• נויברגר, בנימין. "הארגון לאחדות אפריקה/ האיחוד האפריקני", אפריקה ביחסים הבין־לאומיים, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א, 223 – 240.
• נויברגר, בנימין. "מלאומיות פאן־אפריקנית באמריקה לריבונות ול 'בניין אומה' טריטוריאלית באפריקה הפוסט־קולוניאלית", חזרה לפוליטיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ט, 245 – 273.
• נויברגר, בנימין. "דמוקרטיה, דמוקרטיזציה ודה־דמוקרטיזציה באפריקה", צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1979 (תשל"ט) – 1981 (תשמ"א).
• שגב, מ'. שילוני, א'. פיין, צ'. הפיתוח והתכנון המרחבי : ספר לימוד בגאוגרפיה ופיתוח הסביבה, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים, ירושלים תשע"א, 105 – 113.
• Kuryla, Peter. “Pan-Africanism”, in ENCYCLOPAEDIA BRITANNICA, Taken from the web address https://www.britannica.com/topic/Pan-Africanism#toc664787main
• Schramm, Katharina. “African Homecoming, Pan-African Ideology and Contested Heritage”, Journal Of African Archaeology, 2011.
• Tite Tiénou, “Blyden, Edward Wilmot,” in Biographical Dictionary of Christian Missions, ed. Gerald H. Anderson (New York: Macmillan Reference USA, 1998). http://www.bu.edu/missiology/missionary-biography/a-c/blyden-edward-wilmot-1832-1912

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פאן-אפריקניות בוויקישיתוף

• פאן-אפריקניות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פאן-אפריקניזם, דף שער בספרייה הלאומית