פאריטה

פאריטה הייתה אוניית מעפילים בארגון התנועה הרוויזיוניסטית במסגרת עליית אף על פי של תנועת בית"ר. יצאה לדרך בסוף חודש יוני 1939 מנמל סט ליד מרסיי בצרפת,^{[דרוש מקור]} כשעל סיפונה כ-400 מעפילים. משם היא עברה ב-12 ביולי 1939 מנמל קונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 857 בית"רים מגרמניה, אוסטריה, פולין ומרומניה שנחלצו מאירופה.

האונייה "פאריטה" מורידה מעפילים בחוף תל אביב עשרות מתושבי תל אביב צופים במעפילי האוניה יורדים ממנה. אוסף עמנואל הרוסי של הספרייה הלאומית. תושבי תל אביב צופים מגגות בתיהם בעוד שהמעפילים מובלים לאוטובוסים שייקחו אותם למעצר. תצלום: זולטן קלוגר. אוסף עמנואל הרוסי של הספרייה הלאומית. ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

אוניית המעפילים פאריטה מול חופי תל אביב, 1939. צילום: רודי וייסנשטיין, הצלמניה

מסעה של פאריטה תוכנן להימשך כשבוע, אך נמשך 42 יום. לאחר תלאות רבות, כמעט ללא מזון ומים, הגיעה הספינה לחופי תל אביב ב-22 באוגוסט 1939. הספינה הונחתה ונתקעה כחמישים מטר מהחוף. המעפילים הורדו ונעצרו על ידי הבריטים. כעשרה ימים לאחר מכן קיבלו סרטיפיקטים ושוחררו.

היסטוריה

ההכנות להפלגה

עם כניסתו של הצבא הגרמני לפראג במרץ 1939, עבר אליהו גלעזר לפריז, הוא ואברהם ("אברשה") סטבסקי (שהואשם וזוכה מרצח ארלוזורוב וב-1948 היה מהרוגי אלטלנה), מפעילי ארגון העלייה, איתרו בנמל סט סמוך למרסיי ספינת משא של פחם בנפח של כ-1300 טון נושאת דגל פנמה. הספינה נרכשה מבעליה היווניים והותאמה ליעודה החדש על ידי קבוצה של כ-25 עולים במשך שלושה שבועות: נבנו בה דרגשים צרים, מטבח וחדרי שירותים לקליטת 800 נוסעים.

למפקד הספינה התמנה יצחק ליבוביץ' – אריאל (בכינויו המחתרתי: "ארווין").

כשפנו למלא את הספינה במועמדים לעלייה, מעפילים, נתקלו בקושי למלאה. מעטים היו אנשים מצרפת שהיו מוכנים לנטוש הכל על מנת לעלות לארץ. לכן, פנו גם למדינות השכנות על מנת למלא את הספינה. הבעיה הייתה כיצד להעביר את המועמדים לעלייה לפריז ומשם להעלותם על סיפון האונייה במרסיי. הצרפתים היו מוכנים לתת ויזות מעבר בתנאי שהעולים יוכיחו שיש להם ויזות כניסה לארץ היעד. מובן שכניסה בלתי חוקית לארץ-ישראל לא סיפקה את ממשלת צרפת, ומאחר שלא ניתן היה להשיג ויזות כניסה לארץ אחרת, הוחלט להעביר את העולים לפריז באופן בלתי חוקי. בעזרת מרדכי וולף רוטנברג - נציב בית"ר בצרפת ואנשי בית"ר הצרפתיים, שהיו מעורבים בתכנון ההפלגה, החלו למלא את הספינה. קבוצות של פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה הבריחו את הגבול משווייץ, בלגיה והולנד. הם הגיעו לאזור מרסיי ושוכנו בבתי מלון (אלה כונו "הקבוצה הצרפתית"). את הקבוצה משווייץ הוביל ד"ר ראובן הכט (לימים בעל ממגורות דגון בחיפה). מפריז הועברו העולים למרסיי, שם הועלו על סירות שהביאו אותם אל האונייה.

במקביל נאספו באחריותו של סטבסקי קבוצות של ביתרים וצעירים אחרים מפולין ("הקבוצה הפולנית") ורומניה ("הקבוצה הרומנית") בקונסטנצה שבים השחור.

לקראת סוף יוני 1939 הפליגה הספינה בחשאי מהנמל ועגנה מעבר למצודת איף. הקבוצה הצרפתית הפליגה בסירות מהחוף ולאחר שהתמקמה בספינה הפליגה פאריטה לים השחור.

בליל 12 ביולי עלו הקבוצות הפולנית והרומנית על סיפונה של פאריטה ומיד הורדו לבטן האונייה לקראת ההפלגה. על החוף נפרד מהם נציב בית"ר בפולין – מנחם בגין.

מהלך ההפלגה

קונסטנצה - איסכנדרון

ההפלגה תוכננה להימשך כשישה ימים. הספינה אמורה הייתה לפגוש בדרך ספינות קלות שיפזרו את המעפילים בחשאי בחופי ארץ ישראל. המפגש המתוכנן לא יצא לפועל. הם המתינו בנקודת המפגש ארבעה ימים עד שהאוכל והמים אזלו. הספינה, שלא היו עליה אמצעי קשר חיצוניים הפליגה לבסוף לנמל אלכסנדרטה (איסכנדרון) בדרומה של טורקיה שהועברה באותם ימים מסוריה שבשליטת המנדט הצרפתי לשליטת טורקיה. שם קיוו ליצור קשר עם מרכז העלייה וכן להצטייד במים ובמזון. בכסף שאספו הנוסעים נקנו מעט מצרכי המזון ומים. אך שלטונות הנמל הורו לספינה לעזוב והיא יצאה לדרכה.

רודוס

ביום 31 ביולי הגיעה הספינה לרודוס. האי היה אז בשליטת איטליה וגם כאן קיבלו הוראה מידית לעזוב, אך המעפילים סירבו בדרישה למזון ומים. תשועתם באה מספינת "מרקו פולו", ספינת טיולים מפוארת שעגנה בסמוך ותייריה יכלו לראות את הנעשה על אוניית המעפילים. אחת התיירות, יהודייה אמריקנית, קנתה מים, מזון, אבטיחים ובירה, ובאמצעות שתי סירות שלחה אותם כמתנה למעפילים.

ב-2 באוגוסט השתלטו מלחי ספינת מלחמה של הצי האיטלקי על האונייה, והכריחו את רב החובל להרים עוגן ולהפליג לים הפתוח.

איזמיר

ב-8 באוגוסט הגיע "פאריטה" לנמל איזמיר ושוב נדרשו על ידי שלטונות טורקיה לעזוב את הנמל. המעפילים הרעבים והתשושים תבעו ממשטרת טורקיה ושלטונות הנמל לקבל מזון, מים ופחם לספינה. כשאלה החלו להתנות קבלת האספקה בדרישה ליציאת הספינה מהנמל, פתחו מאות המעפילים במאבק. קבוצה אחת התגודדה סביב כננת העוגן למנוע הרמתו. קבוצה שנייה הפגינה בצעקות ובהנפת שלטים בשפות רבות, לרבות בדרישה ללחם ומים (בטורקית: "אֶקמֶק, סוּ"). קבוצה אחרונה התארגנה לרדת בשחייה לחוף. לאחר משא ומתן שניהל נציג משרד ההעפלה שהגיע במטוס שכור למקום, התרצו שלטונות הנמל וכל האספקה הדרושה הועלתה לסיפון האונייה.

תל אביב

ידיעה בעיתון על האונייה למחרת הגעתה לחופי ארץ ישראל

לאחר טלטולים בים במסע שארך 42 יום, ולאחר שנואשו מפגישה עם ספינות קלות, שאמורות היו לפוגשם ולהוריד את המעפילים אל החוף, הורו מפקדי הספינה לרב החובל ולדימיר ניקולאייביץ' להשיטה ישירות לחוף תל אביב. כשהתקרבו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל סירב רב החובל להמשיך בשל חששו מהבריטים. מפקדי הספינה כלאו אותו בחדרו והאונייה הופעלה על ידי שני בית"רים – אברהם (אברשה) בש ויוסף חבקינס – שקיבלו את הכשרתם כימאים בספינת הלימוד "תיאודור הרצל", ספינת הלימודים של בית"ר.

הספינה, נושאת דגל כחול לבן, שטה במלוא כוח המנוע לחוף תל אביב ועלתה על שרטון מול מלון "ריץ" (אזור מלון דן תל אביב של ימינו). המעפילים הורדו לחוף בליל ה-22 באוגוסט 1939, שבוע ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בבוקר למחרת הגיעו לחוף רבבות מתושבי העיר לקבל את פני המעפילים במזון, שוקולד וסיגריות. הנוסעים הורדו על ידי הבריטים, רוכזו במלון "ריץ'" ובקפה "סאבוי", ולאחר קבלת טיפול רפואי מאנשי מגן דוד אדום הועברו למעצר במחנה הצבאי בסרפנד (צריפין).

הנוסעים שהו עשרה ימים במעצר, ובסופם הורשו להיכנס בשערי הארץ. הסרטיפיקטים שקיבלו מעפילי פאריטה נוכו ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצו לכניסת יהודים לארץ ישראל המנדטורית על פי הספר הלבן.

ממשלת המנדט העמידה את רב החובל ו-15 אנשי צוותו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו, באשמת השתתפות בכניסה בלתי חוקית של 800 איש לארץ ישראל, ובאשמת שהותם של רב החובל ואנשי הצוות עצמם בארץ ישראל ללא היתר. הנאשמים, שהיו מיוצגים על ידי עורך הדין יעקב שמשון שפירא (לימים שר המשפטים בממשלת ישראל) הודו בפרט האישום השני של שהות בלתי חוקית בארץ, ונגזר עליהם בגינו עונש של חודש מאסר, בעוד שעל האישום הראשון והעיקרי הם טענו טענת "אין להשיב לאשמה", מאחר שלדבריהם הם נכלאו בספינה בהיותה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ובעת כניסת הספינה בפועל לחופי הארץ, הם כבר סולקו מהובלת הספינה ולא הם שהכניסו את הספינה ונוסעיה לארץ. בית המשפט קיבל את הטיעון וזיכה את הנאשמים מן האישום. התובע הכללי של ממשלת המנדט הגיש ערעור על פסק הדין. ב-4 בינואר 1940 נערך הדיון בערעור בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של זקן השופטים, הארי הרברט טראסטד. השופט טראסטד ושני חבריו, לאחר שמיעת טיעוניו של עו"ד שפירא, החליטו לזכות הנאשמים.

שלד הספינה נותר מול מלון דן תל אביב, ובמשך מספר שנים שימש כנקודת ציון. במהרה פשטו עליו בוזזים שלקחו מכל הבא ליד. כן היוותה הספינה יעד לשחיינים. לאחר שנים אחדות, פוצץ שלד האונייה והוטבע למניעת סכנה למתרחצים.

לוחית זיכרון ל"פאריטה" על חוף הים מול מלון דן

ציון זיכרון לנחיתת הספינה בחוף תל אביב

ייצוגיה בתרבות

כיסאו של קברניט הספינה פאריטה מוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. דגם האונייה ודגל הלאום המקורי שהונף עליה נמצאים במוזיאון האצ"ל בתל אביב. עמוד זיכרון הוצב בטיילת סמוך למלון דן בתל אביב, מול המקום בו נחתה הספינה. העמוד הוחלף בלוחית זיכרון הנמצאת על חוף הים מול מלון דן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פאריטה בוויקישיתוף

• האניה פאריטה, באתר "דעת", אנציקלופדיה יהודית
• פאריטה, באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים
• תמונה תושבי תל אביב צופים על החוף בספינת המעפילים "פאריטה"
• צילומים של האונייה פאריטה, בארכיון מכון ז'בוטינסקי
• פגישה בפנורמה, דבר, 30 באוגוסט 1939
• פאריטה בחוף תל אביב 1939, סרטון באתר יוטיוב
• עצורי האונייה פאריטה משוחררים ממחנה סרפנד, יומני כרמל, נובמבר 1939 (התחלה 5:23)
• חיים לזר-ליטאי, אף-על-פי – ספר עליה ב', תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1957, באתר "כותר". פרק י"ט.
• סוף נדודיה של "פאריטה": מסיפורו של אחד מעולי "פאריטה", חרות, 30 באוגוסט 1957 (מתוך הספר "אף-על-פי")
• תיק בקשות הגירוש של מעפילי פאריטה הכוללים פרטי זיהוי אישיים ותמונה, מסמך באתר ארכיון המדינה