פולצ'ינלה
פולצ'ינלה (באיטלקית: Pulcinella) הוא בלט מאת איגור סטרווינסקי, המבוסס על מחזה מן המאה ה-18 - "פולצ'ינלה" היא דמות שמקורה בקומדיה דל'ארטה. הצגת הבכורה של הבלט הייתה בפריז, ב-15 במאי 1920, בניצוח ארנסט אנסרמה. הרקדן לאוניד מאסין יצר הן את הלברית והן את הכוראוגרפיה, ופבלו פיקאסו עיצב את התלבושות ואת התפאורות המקוריות. היצירה נכתבה לפי הזמנתו של סרגיי דיאגילב.[1]
היסטוריה
עריכהדיאגילב רצה בלט על פי לברית של קומדיה דל'ארטה מן המאה ה-18 ומוזיקה, שחשב כי מחברה היה ג'ובאני פרגולזי. אף כי המוזיקה יוחסה לפרגולזי, נמצא מאז והוכח, שחלק גדול מייחוס זה היה שגוי; ייתכן שחלקים ממנה הולחנו בידי דומניקו גאלו,[2] קרלו איגנציו מונצה, ואפשר שגם לאלסנדרו פאריזוטי ולאוניקו וילהלם ואן ואסנר הייתה יד בחיבורה. המנצח ארנסט אנסרמה כתב אל סטרווינסקי בשנת 1919 בנושא זה, אך המלחין לא נטה תחילה לרעיון של מוזיקה מאת פרגולזי. אף על פי כן, לאחר שעיין בפרטיטורות, שדיאגילב מצא בספריות בנאפולי ובלונדון, שינה את דעתו. סטרווינסקי שכתב את המוזיקה העתיקה לגרסה מודרנית יותר; הוא עשה שימוש בנושאים ובמרקמים ספציפיים, אך שילב בהם מקצבים, קדנצות והרמוניות מודרניים. פולצ'ינלה כתובה לתזמורת קאמרית מודרנית עם סופרן, טנור ובריטון סולו.[3] מקובל לראות ב"פולצ'ינלה" את היצירה הראשונה מן התקופה הנאו-קלאסית של סטרווינסקי.
פרקי הבלט השלם
עריכה- אוברטורה: אלגרו מודרטו (מהיר מתון)
- סרנדה: לרגטו (איטי למדי), Mentre l'erbetta (טנור)
- סקרצינו: אלגרו (מהיר)
- אלגרו
- אנדנטינו (בקצב הליכה מהיר למדי)
- אלגרו
- אנקורה פוקו מנו (המשך קצת פחות): Contento forse vivere (סופרן)
- אלגרו אסאי (מהיר מאוד)
- אלגרו-אלה ברווה: Con queste paroline (בס)
- אנדנטה (בקצב הליכה): Sento dire no'ncè pace (סופרן, טנור ובס)
- אלגרו: Ncè sta quaccuna po (סופרן וטנור)
- פרסטו (מהיר ביותר): Una falan zemprece (טנור)
- אלגרו: - אלה ברווה
- טרנטלה
- אנדנטינו: se tu m'ami (סופרן)
- אלגרו
- גאבוט עם שתי וריאציות
- ויוו
- בקצב מינואט: Pupillette, fiammette d'amore (סופרן, טנור ובס)
- פינאלה: אלגרו אסאי
סוויטת פולצ'ינלה
עריכה"סוויטת פולצ'ינלה" לקוחה מן הבלט ואין בה פרקי זמרה. הסוויטה נערכה ותוקנה על ידי המלחין בשנת 1947, או, לפי מקורות אחרים, 1949.
פרטיטורת הבלט נערכה מחדש בשנת 1965.
סוויטת פולצ'ינלה מורכבת משמונה פרקים:
- סינפוניה
- סרנדה
- א: סקרצינו ב: אלגרטו ג: אנדנטינו
- טרנטלה
- טוקטה
- גאבוט (עם שתי וריאציות)
- ויוו
- א: מינואט ב: פינאלה
סוויטה איטלקית
עריכהסטרווינסקי ביסס את היצירות הבאות על הבלט:
- Suite d'après des thèmes, fragments et morceaux de Giambattista Pergolesi לכינור ופסנתר, (יחד עם פאול קוכנסקי), 1925
- "סוויטה איטלקית" (Suite italienne) לצ'לו ופסנתר (יחד עם גרגור פיאטיגורסקי 1932/33
- "סוויטה איטלקית" לכינור ופסנתר (יחד עם סמואל דושקין, 1934
עלילת הבלט
עריכההבלט מתפתח במערכה אחת וגיבוריו הם פולצ'ינלה, נערתו פימפינלה, חברו פורבו, פרודנצה ורוזטה, וכן פלורינדו וקלוביאלו. הסיפור מתחיל בסרנדה, שפלורינדו וקלוביאלו שרים לפרודנצה ורוזטה. שתי הנשים אינן מתרשמות ועונות למחזריהן במטר מים. אביה של פרודנצה, רופא, מופיע ומגרש את השניים.
אפיזודה חדשה מתחילה בהופעת רוזטה ואביה. רוזטה רוקדת לפני פולצ'ינלה והם מתנשקים. אבל פימפינלה עדה לכך וקוטעת את ההתרחשות. פלורינדו וקלוביאלו מגיעים ובקנאתם בפולצ'ינלה, הם חובטים בו. אחר הם דוקרים את פולצ'ינלה, אבל זו אינה אלא העמדת פנים, שתכליתה להניע את פימפינלה לסלוח לפולצ'ינלה. פורבו, מחופש לקוסם, מופיע ומשיב את פולצ'ינלה המת כביכול לחיים לעיני כל. פימפינלה סולחת לפולצ'ינלה, פרודנצה ורוזטה נענות לחיזורי פלורינדו וקלוביאלו. הבלט מסתיים בנישואי הזוגות.
חשיבות
עריכהעם "פולצ'ינלה" נכנס סטרווינסקי לתקופתו השנייה כמלחין, הנאו-קלאסיציזם. הוא כתב על פולצ'ינלה: "פולצ'ינלה הייתה התגלית שלי את העבר, ההתגלות שבאמצעותה התאפשרה כל יצירתי המאוחרת. היה זה מבט לאחור, כמובן - הראשון בהרבה פרשיות אהבה בכיוון זה - אבל היה זה גם מבט בראי.[4] הבלט הוחזר לבמה לאחר שינויים ותיקונים מצד אמני ניו יורק סיטי בלט, ג'ורג' בלנשין וג'רום רובינס, שרקדו שניהם, רובינס בתפקיד פולצ'ינלה, בפסטיבל סטרווינסקי של ניו יורק סיטי בלט בשנת 1972.
קישורים חיצוניים
עריכה
- Programme notes
- Source for the composers, on whose music Stravinsky based the score
הערות שוליים
עריכה- ^ "פולצ'ינלה" באוקספורד אונליין
- ^ צ'ארלס קדוורת', "דומניקו גאלו", גרוב אונליין
- ^ אוקספורד אונליין
- ^ דברים בתוכניית תזמורת סנט לואיס, בקישורים חיצוניים