פורטל:תנועת החסידות/מאמר נבחר/גלריה
מאמר נבחר
לעריכה לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים להם. המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 1770–1805.
הבעל שם טוב (בר"ת: בעש"ט, נהגה: "בֵּשְט") הוא כינויו של רבי ישראל בן אליעזר (נולד בין ת"נ ל-ת"ס, 1690 עד 1700 – נפטר בו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760), אבי תנועת החסידות.
בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", כינוי שהצביע על עיסוקו כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות. כמקובל, הדגיש את הדבקות עם הבורא והעלאת העולם כולו לשורשו העליון. בכמה מקרים מסופר שפעל להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים.
הבעש"ט לא כתב את תורתו. מעט מדברי תורתו והנהגותיו נרשמו על ידי תלמידיו ונדפסו בספריהם ובספרי תלמידיו תלמידיו.
רבי דב בֶּר (יידיש: בער) ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (נולד בסביבות שנת ת"ע, 1710, נפטר: י"ט בכסלו תקל"ג, 15 בדצמבר 1772) היה תלמיד של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות. בחצרות מסוימות הוא מכונה "המגיד הגדול" או "הרבי ר' בער". שימש מגיד בטורשין ואחר כך בקוריץ וברובנו. הצטיין בכוח הדיבור ובכשרון השכנוע. כשנתגלה הבעל שם טוב, התנגד המגיד בתחילה לתנועת החסידות, אך משהתקרב אליו נהפך לתלמידו החשוב ביותר. בתקופת הנהגתו החסידות הפכה לתנועה גדולה, והתפשטה ברחבי מזרח אירופה.
רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי המכונה אדמו"ר הזקן (וביידיש:דעֶר אַלטעֶר רבי) מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך, (נולד בי"ח באלול ה'תק"ה ונפטר בכ"ד בטבת ה'תקע"ג) היה מתלמדיו הגדולים של המגיד ממזריטש. בהיותו בן 25 בלבד נבחר על ידי המגיד מתוך חמשה מתלמדי המגיד שהיו ראויים לכך לחבר שולחן ערוך על פי פסקי הרמ"א והמגן אברהם עם טעמי ההלכות, בו ישולבו גם פוסקים שהיו לאחר רבי יוסף קארו והנהגות בדרך הקבלה שאינם סותרות להלכה, שנקרא לבסוף שולחן ערוך הרב. מונה בשנת תקל"ו על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסק (שאז היה מנהיג החסידות לאחר פטירת רבו, עד לעיילתו ארצה בשנת תקל"ז עקב רדיפות המתנגדים) לרבם של החסידים ברוסיה. ערך ויכוחים רבים עם המתנגדים להוכחת צדקת שיטת החסידות. נאסר בשנת תקנ"ט עקב הלשנת המתנגדים כי הכספים שמעביר לארץ ישראל הינם ספי תמכיה בסולטן הטורקי ששלט אז בארץ ולחם בצאר הרוסי ומסייע למהפכה הצרפתית, והשתחרר לאחר 53 ימים בי"ט בכסלו לאחר שהוכח כי הוא חף מפשע. חסידי חב"ד רואים במאסרו ושחרורו קטרוג שמימי על תורת החסידות שהתבטל, שהתבטא בעולם הזה במאסרו ושחרורו, ומנים אותו חג הגאולה. ומשום כך נערכות ביום זה התוועדיות רבות על ידי חסדיו.
רבי אהרן ראטה (נקרא: רוֹט; נודע בכינוי רבי אהרל'ה וכן בתוך החסידויות שייצאו ממנו ביידיש: דעֶר אַלטעֶר רבי; תרנ"ה, 1894 – ו' בניסן תש"ז, מרץ 1947) היה אדמו"ר חסידי, מייסד חבורת שומר אמונים, ממנה התפצלו חסידויות "שומרי אמונים", "תולדות אהרן" (הנקראת על שמו), "תולדות אברהם יצחק" חסידות "נחלת אהרן" ו"מבקשי אמונה".