פסק דין מירנדה נגד אריזונה

מירנדה נגד אריזונה (באנגלית: Miranda v. Arizona) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית הקובע שחשודים בפלילים חייבים לקבל מידע על זכותם להתייעץ עם עורך דין ועל זכותם להימנע מהפללה עצמית באמצעות שמירה על זכות השתיקה, כל זאת לפני שהם נחקרים על ידי המשטרה. אזהרת מירנדה קרויה על שם פסק דין זה, שהשפיע רבות על הליכים פליליים ומשפטיים גם בישראל ובמדינות נוספות.

ארנסטו ארתור מירנדה נגד מדינת אריזונה
Ernesto Arthur Miranda v. State of Arizona

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות	28 בפברואר - 1 במרץ 1966
תאריך החלטה	13 ביוני 1966
מראה מקום	86 S. Ct. 1602; 16 L. Ed. 2d 694; 1966 U.S. LEXIS 2817; 10 A.L.R.3d 974
ערכאות נמוכות	הרשעת הנאשם אושרה על ידי בית המשפט העליון של אריזונה; בקשה לעיון חוזר התקבלה
החלטה
לפי התיקון החמישי, על מנת למנוע הפללה עצמית נציגי החוק חייבים להודיע לחשוד המצוי בחקירה או במשמורת על זכותו לשמור על שתיקה ולהתייעץ עם עורך דין. פסק הדין של בית המשפט העליון של אריזונה נהפך ותוקן
חברי המותב
נשיא בית המשפט	ארל וורן
חברי המותב	הוגו בלאק, ויליאם או. דאגלס, טום סי. קלארק, ג'ון מרשל הרלן השני, ויליאם ברנן הצעיר, פוטר סטיוארט, ביירון וייט, אייב פורטאס
דעות בפסק הדין
דעת רוב	וורן מסכימים: בלאק, דאגלס, ברנן, פורטאס
דעות נוספות	דעת מיעוט: קלארק דעת מיעוט: הרלן מסכימים: סטיוארט, וייט
החוק הנדון
התיקון החמישי והתיקון השישי לחוקת ארצות הברית
היסטוריה מאוחרת
משפט חוזר על מעצר פסק הדין של בית המשפט העליון של אריזונה אושר בקשה למשפט חוזר נדחתה בקשה לעיון מחדש נדחתה

פסק הדין חוזק על ידי וסטובר נגד ארצות הברית, ויגנרה נגד ניו יורק, וקליפורניה נגד סטיוארט. פסק הדין התקבל ברוב של חמישה כנגד ארבעה. הטיעונים נשמעו בתאריכים 28 בפברואר עד 1 במרץ 1966, וההחלטה ניתנה ב-13 ביוני של אותה שנה.

רקע

תנועת הסיוע המשפטי

בשנות ה-60 התאגדו מספר עורכי דין אמריקנים במסגרת תנועה שסיפקה סיוע משפטי לנאשמים. במישור האזרחי מגמה זו הובילה להקמת איגוד השירותים המשפטיים לפי תוכנית החברה הגדולה של הנשיא לינדון ג'ונסון. בפסק דין אסקובדו נגד אילינוי (1964) נקבע כי עורך דינו של החשוד צריך להיות נוכח במהלך החקירה המשטרתית. הרפורמה הזו התרחבה לכדי דאגה באשר לשיטות החקירה המשטרתיות, שנחשבו על ידי רבים ללא הוגנות. שיטות חקירה הכוללות כפייה היו ידועות באותה תקופה בסלנג "דרגה שלישית".

מעצר והרשעה

בשנת 1963 נעצר אזרח בשם ארנסטו מירנדה באשמת אונס, שוד וחטיפה. הוא הודה, במסגרת החקירה המשטרתית, בביצוע שוד ובניסיון לאונס. התובע במשפטו הביא כראיה רק את ההודאה. מירנדה הורשע באונס ובחטיפה, ודינו היה 20 עד 30 שנים בעבור כל אישום, וריצוי שתי תקופות המאסר במקביל (כלומר 30 שנים ולא 50). אלווין מור, עורך דינו של מירנדה מטעם בית המשפט, הגיש ערעור בפני בית המשפט העליון של אריזונה שבו אושרה החלטת בית המשפט הראשונה. בית המשפט העליון של אריזונה הדגיש בפסק הדין כי מירנדה לא ביקש באופן מפורש להתייעץ עם עורך דין.

פרקליטו של מירנדה החליט לערער על ההחלטה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.

החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית

הערותיו של השופט ברנן על פסק הדין

השופט ארל וורן, שבעברו היה תובע, הקריא את החלטת בית המשפט שבה נפסק כי בגלל מאפייני הכפייה של החקירה המשטרתית (וורן ציטט מספר חוברות הדרכה משטרתיות על מנת לחזק את דבריו) הודאתו של נאשם איננה קבילה בגלל הסעיף המגן מפני הפללה עצמית בתיקון החמישי, ובגלל הזכות לעורך דין המעוגנת בתיקון השישי, אלא אם החשוד קיבל מידע על זכויותיו ובחר לוותר עליהן. מסיבה זו בוטלה הרשעתו של מירנדה.

האדם המצוי במשמורת חייב, לפני החקירה, להיות מיודע בבירור כי זכותו לשמור על שתיקה, וכי כל דבר שיגיד ישמש נגדו בבית המשפט; חובה להודיע לו בבירור כי יש לו זכות להתייעץ עם עורך דין וכי זכותו לבקש שעורך דין יהיה נוכח במהלך החקירה, ובמקרה שאין ידו משגת לשלם לעורך דין יש למנות עבורו עורך דין שייצג אותו

כמו כן, בית המשפט הבהיר מה אמור לקרות כאשר החשוד בוחר לממש את זכויותיו:

אם החשוד רומז בדרך כלשהי, בכל זמן לפני או במהלך החקירה, כי ברצונו לשמור על שתיקה, החקירה חייבת להיעצר לאלתר... אם החשוד מצהיר שהוא רוצה עורך דין, החקירה חייבת להיעצר עד להגעת עורך הדין. לאחר הגעת עורך הדין, חובה לתת לחשוד הזדמנות להתייעץ איתו ולאפשר לעורך דין לנכוח בהמשך החקירה.

אף על פי שהאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות דחק בבית המשפט לקבוע כי בכל תחנת משטרה יוצב עורך דין באופן קבוע, וורן סירב לכתוב זאת בפסק הדין, או אפילו לכלול הצעה כי דרישה מיידית של עורך דין תהיה לטובת החשוד. וורן סבר כי נקיטת אמצעים כאלה תהפוך את החקירות לחסרות תועלת, כיוון שאפילו סניגור מתחיל ייעץ למרשו לא לומר דבר למשטרה.

וורן ציין את הפרקטיקות הקיימות של ה-FBI והכללים של החוק הצבאי האמריקני, שבשניהם כתוב כי יש להודיע לחשוד על כך שהוא רשאי לשמור על זכות השתיקה; באזהרה של ה-FBI מוזכרת גם הזכות להתייעץ עם עורך דין.

אולם, השופטים שהיו בדעת מיעוט סברו שהאזהרה המוצעת תגרום להשפעה דרסטית מדי - ככל הנראה הם סברו כי ברגע שחשוד יקבל מידע על זכויותיו הוא ידרוש להתייעץ עם עורך דין וימנע מהמשטרה את האפשרות לחלץ ממנו הודאה - וטענו כי שופטי דעת הרוב מגיבים בצורה מוגזמת לבעיית מאפייני החקירה שיש בהם אלמנט כפייתי.

דעת המיעוט של הרלן

השופט הרלן כתב בדעת המיעוט כי

אין כל אזכור בגוף או ברוח החוקה או בתקדימים כלשהם לפעולה הנוקשה והחד צדדית הננקטת בחופזה על ידי בית המשפט על מנת למלא את תפקידיו בהגנה על החוקה.

הרלן סיכם את דבריו בציטוט של השופט בדימוס רוברט ה. ג'קסון:

בית המשפט הזה מרבה להוסיף קומות חדשות למקדשים של המשפט החוקתי, ולמקדשים יש נטייה לקרוס כאשר יש להם יותר מדי קומות.

דעת המיעוט של קלארק

השופט טום קלארק כתב בדעת מיעוט נפרדת כי לדעתו בית המשפט של וורן הוא "יותר מדי נמהר". קלארק העדיף את מבחן "סכום הנסיבות" שנקבע על ידי השופט ארתור גולדברג בפסק דין היינס נגד וושינגטון. לפי המבחן הזה בית המשפט יכול:

לשקול בכל מקרה האם קצין המשטרה הודיע כראוי לחשוד לפני החקירה על זכותו לקבל ייעוץ, וכי בית המשפט ימנה לו עורך דין לבקשתו במקרה שאין הוא יכול לממן לעצמו עורך דין. בהיעדר האזהרות הללו, המדינה תיאלץ להוכיח כי החשוד ויתר מרצון ומידיעה על זכותו לקבל ייעוץ מתאים, ובהתאם לסכום הנסיבות לקבוע, כולל היעדר האזהרות הדרושות, האם ההודאה אכן ניתנה מרצון.

השפעות ההחלטה

מירנדה נשפט מחדש, ובמשפט זה התביעה לא עשתה שימוש בהודאתו, ובמקום זאת הציגה עדויות אחרות וקראה לעדים שלא העידו במשפט הראשון. מירנדה הורשע פעם נוספת, וריצה 11 שנים בבית הכלא. לאחר שחרורו הוא חזר לשכונה שבה התגורר, התקיים בדוחק ונהרג בקטטה שנערכה בבר ב-31 בינואר 1976.

בעקבות פסיקת מירנדה נדרשו מחלקות המשטרה ברחבי ארצות הברית להודיע לחשודים על זכויותיהם לפי הפסיקה, במה שזכה לכינוי אזהרת מירנדה.

לאחר ההחלטה בעניינו של מירנדה נמתחה ביקורת רבה, כיוון שרבים חשו שאין זה הוגן להודיע לחשודים פליליים על זכויותיהם, כפי שנקבע בפסיקה. ריצ'רד ניקסון ושמרנים אחרים גינו את החלטת בית המשפט וטענו שהיא חותרת תחת יעילותה של המשטרה, וכי הפסיקה תגרום לעלייה ברמת הפשע. ניקסון, לאחר שהחל לכהן כנשיא, הבטיח למנות שופטים שיהיו יותר "קשוחים מבחינת הפרשנות" ויפגינו איפוק שיפוטי. תומכים רבים של אכיפת החוק כעסו על ההחלטה ועל הצגתם של קציני המשטרה כאנשים שליליים. החוק הפדרלי לבקרת פשע ורחובות בטוחים, שהתקבל ב-1968, היה אמור לעקוף את החלטת מירנדה במקרים של פשעים פדרליים ולהחזיר את "מבחן סכום הנסיבות" שקדם למירנדה. תוקפו של החוק הזה, שעדיין רשום ב כרך ה-18 של החוק האמריקני, מעולם לא הועמד במבחן כיוון שמחלקת המשפטים מעולם לא ניסתה להשתמש בו כדי לתמוך בהבאתה של הודאה כראיה במשפט פלילי. החלטת מירנדה עורערה בכמה החלטות מאוחרות יותר שבהן נקבעו מספר חריגים ל"אזהרות מירנדה", שערערו את הטענה כי ההחלטה היא מסקנה הגיונית של התיקון החמישי.

אולם, ככל שחלפו השנים פסיקת מירנדה הפכה למוכרת והתקבלה בקרב קהלים נרחבים יותר. בגלל שכיחותן הגבוהה של סדרות טלוויזיה אמריקניות שבהן מככבת המשטרה (כגון חוק וסדר) ואזהרת מירנדה מוקראת לחשודים במקרים רבים, האזהרה הפכה למרכיב צפוי וידוע של הליכי המעצר. האמריקנים החלו לחוש שהאזהרות תורמות ללגיטימיות של חקירות המשטרה. בבדיקות שנערכו התברר כי במקרים רבים החשודים מוותרים על זכויותיהם לפי פסיקת מירנדה ומודים בכל מקרה.

בישראל

בישראל אומצו עקרונות פסק דין זה בהדרגה, החל מאמצע שנות התשעים. בשנת 1995 נקבעה לראשונה בסעיף 19 לחוק הסניגוריה הציבורית החובה להודיע לחשוד גם אם איננו עצור, על זכותו להיוועץ בסנגור ציבורי, ושנה אחר כך נקבע בסעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו 1996, על חובת ההודעה לחשודים במעצר.

החלטה זו אוזכרה בפסקי דין רבים בישראל, והפסיקה בנושא זה הושלמה בהחלטה שהתקבלה בהרכב מיוחד של תשעה שופטים בבית המשפט העליון, בהחלטה המכונה "הלכת יששכרוב", המתייחסת ל"אי-מתן הודעה כדין בדבר הזכות להיוועץ בעורך-דין".

התפתחויות מאוחרות

כיוון שבדרך כלל החשוד נשאל האם הוא מבין את זכויותיו בתי המשפט נוטים לפסוק כי לאחר הקראת הזכויות כל ויתור על זכויות מירנדה חייב להיעשות במודעות מלאה ומרצונו החופשי של החשוד. מחלקות משטרה רבות בארצות הברית הדפיסו טפסים רבים שעליהם כתובות הזכויות, שעליהם החשודים צריכים לחתום ולהוסיף את התאריך (לאחר ששמעו וקראו את האזהרות פעם נוספת) במקרה שהם עתידים להיחקר.

אולם, משמעות הוויתור שנראה כרצוני היא שניתן להניח בסבירות גבוהה כי החשוד מבין מה הוא עושה, וכי הוא לא מאולץ לחתום על כתב הוויתור; בית המשפט פסק בקולורדו נגד קונלי (1986) כי אין זה רלוונטי כלל וכלל אם החשוד אכן היה לא שפוי בזמן החקירה.

הודאה שהושגה תוך הפרה של תנאי מירנדה עשויה להיות שמישה בתנאים מסוימים. התביעה יכולה להשתמש בהודאתו של הנאשם במקרה שהוא טוען טענה מסוימת, והתביעה מעוניינת להציג את ההודאה על מנת לערער את אמינותו.

הודאה "ספונטנית" שניתנה על ידי החשוד בזמן שהיה במשמורת עשויה להיות קבילה כראיה אם היא ניתנה שלא כתגובה לתשאול של המשטרה או התנהגות אחרת שנועדה לגרום לתגובה מפלילה, אף על פי שעדיין לא הוקראו לו זכויות מירנדה או שהוא ביקש לנצל את זכותו לייעוץ משפטי ועורך הדין טרם הגיע.

אולם, ישנו חריג לפסיקת מירנדה כאשר מדובר בנושאים הקשורים לביטחון הציבור. אם, לדוגמה, החשוד מחזיק במידע הנוגע לאיתורו של כלי נשק, או בכל נסיבות דומות אחרות, ניתן לחקור אותו גם ללא הקראה של אזהרת מירנדה, ודבריו יהיו קבילים כעדות בבית המשפט.

במספר מחקרים אמפיריים שנערכו על ידי תומכי ומתנגדי מירנדה התברר כי הקראת הזכויות משפיעה במידה מועטה על ההסתברות שהחשוד יסכים לדבר עם המשטרה ללא עורך דין. אולם, מתנגדי הפסיקה, כולל הפרופסור למשפטים פול קאסל, טענו כי שחרורם של 3% או 4% מהחשודים בפלילים הוא עדיין מחיר גבוה מדי.

פסיקת מירנדה נותרה על כנה גם לאחר פסק דין דיקרסון נגד ארצות הברית (2000), שבו נבחן התוקף של החקיקה העוקפת שנקבעה בקונגרס לאחר מירנדה. הסוגיה שעמדה במרכז הדיון הייתה האם אזהרות מירנדה אכן מתחייבות מתוקף החוקה, או האם הן מופעלות כאמצעי בקרה.

בית המשפט קבע ברוב 7 לעומת 2 כי "האזהרות חייבות להפוך לחלק מהתרבות הלאומית", בפסק דין שנכתב על ידי השופט ויליאם רנקוויסט. השופט אנטונין סקאליה כתב בדעת המיעוט שלו כי האזהרות שניתנו לאליס סמית' אינן מחויבות המציאות כתוצאה מהחוקה. סקאליה ציטט שורה של מקרים שבהן בית המשפט (בהרכבו בתקופתו של סקאליה) קבע כי "[הם] תועדו ברשומות כשאמרו כי הפרה של מירנדה איננה הפרה של החוקה". סקאליה ציטט כתומכים בדעה זו את רנקוויסט, אנתוני קנדי, סנדרה דיי או'קונור וקלרנס תומאס.

המקרה של דיקרסון הגיע אל בית המשפט בנסיבות שנחשבו לחריגות. אף על פי שמחלקת המשפטים בתקופת קלינטון ראתה במירנדה כפסק דין תקף ומחייב, בית המשפט נאלץ להוציא צו בירור (לטינית: certiorari) על מנת למנוע פיצול מחוזי לאחר שבית המשפט לערעורים במחוז הרביעי פסק על דעת עצמו כי הקונגרס עקף את מירנדה בכך שחוקק את חוק בקרת הפשע והרחובות הבטוחים. עורך הדין הראשי סירב להגן על חוקתיות החוק, כך שבית המשפט הזמין את פרופסור קאסל לטעון כנגד התוקף של מירנדה.

לאורך הזמן החוקרים החלו לפתח שיטות מתוחכמות על מנת לכבד את "לשון" אך לא את "רוח" מירנדה. במקרה של מיזורי נגד סייברט (2004) בית העליון עצר את אחת השיטות השנויות במחלוקת. משטרת מיזורי נהגה לא להקריא את זכויות מירנדה בכוונה, לחקור את החשודים עד להשגת ההודאה, ואז להקריא את האזהרות ולהחתים את החשודים על כתב ויתור זכויות. השופט דייוויד סוטר כתב בדעת הרוב:

Strategists dedicated to draining the substance out of Miranda cannot accomplish by training instructions what Dickerson held Congress could not do by statute.

אסטרטגים החותרים לעקר את פסק-דין מירנדה מתוכנו, אינם יכולים להשיג באמצעות נהלים פנימיים את מה שהקונגרס, כפי שקבע פסק-דין דיקרסון, לא יכול היה להשיג באמצעות תחיקה.

גם כאשר מתעלמים מהולכת שולל של החשוד על ידי חוקריו, הנושא של בחירה חופשית בוויתור על זכויות מירנדה נדון פעמים רבות, ונטען כי עצם היותו של החשוד במשמורת היא סיבה מספקת להטיל ספק ביכולת הבחירה החופשית שלו.

ראו גם

• פרי העץ המורעל

לקריאה נוספת

• Stuart, Gary L. Miranda: The Story of America's Right to Remain Silent. Tucson, Arizona: University of Arizona Press: 2004. ISBN 0-8165-2313-4.
• Baker, Liva. Miranda: Crime, law, and politics. New York, NY: Atheneum, 1983.

קישורים חיצוניים

• הטקסט המלא של החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית באתר Findlaw.com
• הקלטת קול של הדיונים בפני בית המשפט
• פסק דין מירנדה נגד אריזונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)