פרנסואה מוריאק
פרנסואה מוריאק (בצרפתית: François Mauriac; 11 באוקטובר 1885 – 1 בספטמבר 1970) היה עיתונאי, עורך עיתון, משורר וסופר צרפתי זוכה פרס נובל לספרות.
 | |
| לידה |
11 באוקטובר 1885 בורדו, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
1 בספטמבר 1970 (בגיל 84) הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת |
| שם לידה |
Charles François Mauriac |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
Cimetière de Vémars |
| שם עט |
Forez, François Sturel |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת בורדו, Sainte-Marie Grand Lebrun, אקול נסיונל דה שרט |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| סוגה |
ספר זיכרונות, מסה |
| יצירות בולטות |
Thérèse Desqueyroux, La Fin de la nuit, The Dark Angels, Questions of Precedence, A Woman of Pharisees, Vipers' Tangle, Le mystère Frontenac : roman, Le Désert de l'amour, Les arbres et les pierres, L'Agneau, Un adolescent d'autrefois, Asmodée, Les Mal-aimés, Maltaverne, Les Chemins de la mer, Le mystère Frontenac : roman, Le Fleuve de feu, Destins, La Robe prétexte, L'Enfant chargé de chaînes, Ce qui était perdu, La Chair et le Sang, Genitrix, passage du malin, Le Feu sur la terre, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| תקופת הפעילות |
1906–1970 (כ־64 שנים) |
| הושפע מ |
מוריס בארס |
| בן או בת זוג |
Jeanne Mauriac |
| צאצאים |
Claire Mauriac, Luce Mauriac, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
חייו
עריכהמוריאק נולד בעיר בורדו בחבל אקוויטניה שבצרפת. הוא למד ספרות באוניברסיטה של בורדו וב-1905 עבר לפריז כדי להמשיך בלימודיו, אך מקץ מספר חודשים החליט להקדיש את עצמו לכתיבה. קובץ שיריו הראשון "ידיים שלובות" פורסם ב-1909. כתיבתו של מוריאק הופרעה בעת מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת בבלקן בבית חולים של "הצלב האדום". ב-1922 פרסם את הרומן "נשיקה למצורע" שזכה להצלחה בציבור. ב-1933 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית. במשך מלחמת העולם השנייה המשיך בכתיבה ופרסם את "היומן השחור". פרנסואה מוריאק כתב למעלה משלושים נובלות, ומחזות אחדים שהוצגו על ידי "קומדי פרנסז" בפריז. הוא היה גם עיתונאי ושימש כעורך של העיתון "לה פיגרו". ב-1960 הגיע לישראל לסקר את משפט אייכמן[1]. הרומן המפורסם ביותר שלו, “תרז דסקרו”, עובד פעמיים לסרט קולנוע. ב-1962 בבימוי של ז'ורז' פראנז'ו, וב-2012 בבימוי של קלוד מילר ובכיכובה של אודרה טוטו[2].
בשנות החמישים תמך פרנסואה מוריאק בעצמאות אלג'יריה, וגינה את עינויי השבויים שנפלו בידי הצבא הצרפתי. הוא פרסם את זיכרונותיו האישיים, וביוגרפיה של שארל דה גול. ב-1952 זכה בפרס נובל לספרות, וב-1958 זכה באות לגיון הכבוד הצרפתי. כל יצירותיו של פרנסואה מוריאק הופיעו ב-12 כרכים ב-1950–1956. הוא עודד את אלי ויזל לכתוב על חווייתו האישית את השואה לאחר מלחמת העולם השנייה.
פרנסואה מוריאק נפטר בפריז ב-1970, ונקבר בבית העלמין דה וֶמַר שמצפון לעיר[3].
משפחתו
עריכהבנו קלוד מוריאק גם היה סופר[4].
נכדתו הייתה השחקנית אן ויאז'מסקי שנישאה לבמאי הצרפתי ז'אן-לוק גודאר[5].
מספריו בעברית
עריכה- הנשיקה למצורע, (1922), בעברית יצא בתרגומו של יהושע קנז, עם עובד, 1981.
- מדבר האהבה, רומן, (1924), בעברית יצא בתרגומה של בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1964.
- תרז דסקרוּ, רומן, (1927), בעברית יצא בתרגומה של אביבה ברק, כנרת, תל אביב, 1984[6].
- פקעת הצפעונים, רומן, (Le Noeud de Viperes) ,(1932), תורגם על ידי יעקב חסון והופיע בשנת 1960 בהוצאת עם עובד
- תעלומת פרוֹנטנק (1933)
קישורים חיצוניים
עריכה
- פרנסואה מוריאק, באתר פרס נובל (באנגלית)
- פרנסואה מוריאק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פרנסואה מוריאק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
לאחר מותו:
- אורלי עפרת, פרנסואה מוריאק - סופר ולוחם, למרחב, 11 בספטמבר 1970
- מת פרנסואה מוריאק זקן הסופרים בצרפת, על המשמר, 2 בספטמבר 1970
פרנסואה מוריאק (1885-1970), דף שער בספרייה הלאומית
פרנסואה מוריאק, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
עריכה- ^ פרנסואה מוריאק "יכסה" המשפט, הארץ, 27 בנובמבר 1960
- ^
אורי קליין, התסכול המתון של תרז דסקרו, באתר הארץ, 24 במרץ 2013
- ^ 6 בספטמבר, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2005
- ^ קלוד מוריאק מספר על ,הגל החדש׳, הארץ, 1 בספטמבר 1961
- ^ אורי קליין, פריחתה ומותה של אן ויאזמסקי, שחקנית וסופרת, בת נסיך, רעייתו של גודאר, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2017
- ^ סקירות:
אמנון אחי נעמי, הסיוט הפרובינציאלי, כותרת ראשית, 12 בדצמבר 1984
אהרן פאפו, נשמה צרפתית מיוסרת, חדשות, 7 בספטמבר 1984
ענת לויט, מהו חטא, למי העונש?, מעריב, 23 בנובמבר 1984
