ויקיפדיה

צדק נאצי ללא עונש: מסמכים על צדק נאצי

צדק נאצי ללא עונש: מסמכים על צדק נאצי (בגרמנית: Ungesühnte Nazijustiz – Dokumente zur NS-Justiz) היה שמה של תערוכה נודדת בגרמניה שעסקה בפשעי מערכת המשפט בגרמניה הנאצית בין השנים 1933–1945 ברייך הגרמני ובאזורים שנכבשו על ידו. בתערוכה הוצגו מסמכים שהעידו על הליכים פליליים ועונשי מוות וכן על הקריירות של השופטים והתובעים הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה. לתערוכה זו קדמו שני קמפיינים של עצומות באוניברסיטה החופשית של ברלין. במסגרת הקמפיין "צדק נאצי ללא עונש" הוגשו כתבי אישום פליליים נגד 43 עורכי דין נאצים שהושבו לתפקידם. הסיבה לכך הייתה התקרבותה של תקופת ההתיישנות לגבי חלק גדול מפשעי הנאצים נגד האנושות (תחילת תוקף ההתיישנות: 31 בדצמבר 1959) והתקרבותה של תקופת ההתיישנות לגבי הריגה שבוצעה עד 1945 (תחילת תוקף ההתיישנות: 31 במאי 1960).

התערוכה הוצגה מ-27 בנובמבר 1959 עד פברואר 1962 בעשר ערים אוניברסיטאיות גרמניות ובמספר ערים אוניברסיטאיות זרות. תחילה הוצגה התערוכה בקרלסרוהה, מקום מושבו של בית המשפט הפדרלי לצדק ובית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה, ולאחר מכן בברלין המערבית, שטוטגרט, פרנקפורט אם מיין, המבורג, טובינגן, פרייבורג, היידלברג, גטינגן, מינכן, אוקספורד, לונדון, אמסטרדם, אוטרכט וליידן. יוצר התערוכה היה ריינהרד שטרקר (Reinhard Strecker), סטודנט ממערב ברלין, והמארגנים היו קבוצות סטודנטים מקומיות, בעיקר חברי אגודת הסטודנטים הסוציאליסטית הגרמנית (SDS). התערוכה מומנה מתרומות פרטיות, השתמשה באמצעי הייצוג הפשוטים ביותר, התקיימה בעיקר בחדרים פרטיים ונדחתה כמעט על ידי כל המפלגות והתקשורת בגרמניה. למרות זאת, הייתה לה השפעה ציבורית משמעותית.

היסטוריה

עריכה

הממשלה הפדרלית הראשונה תחת קונרד אדנאואר נקטה מדיניות של שילוב מחדש של הנאצים בחברה, במשפט, בכלכלה ובפוליטיקה. הממשלה ניסתה להפוך על פיהם צעדים מסוימים של בעלות הברית נגד הנאצים. בשנת 1949 סייעה הממשלה לפושעים נאצים מורשעים להשיג חנינה חלקית.[1] מאז 1951, חוק 131 (גר') אפשר ליותר מ-55,000 עובדי מדינה נאצים שאיבדו את זכאותם לעבודה ולפנסיה כתוצאה מהדה נאציפיקציה לחזור לשירות המדינה. החוק קבע שרק פושעי מלחמה נאצים בכירים לא יוכלו לחזור לשירות המדינה.

מאז החימוש מחדש והצטרפות הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לנאט"ו ב-1954, הגבירה ממשלת מזרח גרמניה את התקפותיה על המערב, ואמרה שהרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מערב גרמניה דאז) נמצאת ברצף ישיר עם הפשיזם הנאצי. לשם כך ייסדה "ועדה לאחדות גרמניה" (Ausschuß für deutsche Einheit, ובראשי תיבות ADE) בראשות אלברט נורדן (Albert Norden). משנת 1956 פורסמו במזרח גרמניה חוברות המתעדות את האנטישמיות במערב גרמניה ואת הקריירה שפיתחו נאצים לאחר המלחמה במערב גרמניה. החוברת הראשונה, "שופטים נאצים בשירות בון [בירת מערב גרמניה]" (Nazi-Richter im Bonner Dienst), טענה כי 80 אחוזים מבכירי המשפט הפדרליים הגרמנים הגבוהים היו תומכים בדיקטטורה של אדולף היטלר. בין השאר צוינו בחוברת שמות של 39 שופטים ותובעים שהיו רשומים בתיקי פשעי מלחמה מהולנד, פולין וצ'כוסלובקיה. בחוברת הושוו משרדיהם בתקופת הנאציזם למשרדיהם הנוכחיים. ה-ADE החלה אפוא מסע צלב רב-שנתי, שבין תולדותיו - הספר החום של מזרח גרמניה שיצא לאור ב-1965, ובו שמותיהם של למעלה מ-1,800 נאצים ופושעי מלחמה שהיו בעמדות הנהגה במערב גרמניה. החוברת שיצאה ב-23 במאי 1957, "שופטי הדמים של היטלר אתמול - עלית המשפט של בון היום" (Gestern Hitlers Blutrichter – Heute Bonner Justiz-Elite), פירטה את גזרי דין המוות שפסקו, את הנמקותיהם לפסיקות אלה, את שמות הקורבנות ותאריכי הוצאתם להורג, ולאחר מכן את שמותיהם, תפקידיהם ומיקום משרדיהם הנוכחיים של השופטים. החומר הגיע מתיקים של משרד המשפטים של הרייך, בית הדין העממי, הפרקליטות העליונה של הרייך ובתי דין מיוחדים של התקופה הנאצית. עד 1960 פרסם ADE עוד שמונה חוברות כאלה עם שמותיהם של יותר מ-1,000 עורכי דין מהתקופה הנאצית.[2]

בראשית המלחמה הקרה, ובגלל האנטי-קומוניזם ששרר במהלכה, מערכת המשפט, הפוליטיקאים והתקשורת במערב גרמניה כמעט לא הקדישו תשומת לב לחוברות אלה. שר המשפטים הפדרלי, הנס-יואכים פון מרקץ (Hans-Joachim von Merkatz), סירב ליזום חקירות נגד עורכי הדין שהוזכרו. ביולי 1957 אסר על ארנסט קנטר (Kanter), הפקיד האחראי לחקירת מערכת המשפט הנאצית, לשאול אם רשויות המשפט חוקרות את ההאשמות. רוב המדינות ברפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה ביקשו מהנאצים לשעבר שנגדם היו ראיות, הצהרה לא מחייבת, ואלה לעיתים קרובות סירבו לתתה. ממשלות מדינות גרמניה הסכימו לא לפנות לחקירות פליליות ולפתוח בהליכים משמעתיים רק במקרים בודדים, במקרה של פניות הציבורי. הן לא שקלו העברת המופללים מתפקידם או התפטרותם.

בנובמבר 1957 הופיעו החוברות שהודפסו במזרח גרמניה גם בבריטניה. עקב חשש מתגובתם של חברי פרלמנט בריטים, דרש שר החוץ הפדרלי היינריך פון ברנטאנו תגובה משר המשפטים הפדרלי פריץ שפר על ההאשמות. התייחסויותיו הקצרות לשלטון החוק ברפובליקה הפדרלית חיזקו בחו"ל את הרושם שהממשלה הפדרלית רוצה להפסיק את ההליכים הדרושים. עד מרץ 1958, עשרים חברי פרלמנט בריטים שאלו את ממשלתם על כך. אזרחים בריטים רבים התלוננו. צהובונים בריטיים העלו את הנושא. בעצת הכפוף לו, קרל היינריך קנאפשטיין, שפר טען בפני ברנטאנו שבדיקת כוח אדם פנימית הראתה שהחשדות שפירטה ADE היו "בלתי מבוססים". כל הפוליטיקאים האחראים של מערב גרמניה דבקו בקו טיעון זה. לאחר הדיווחים הביקורתיים הראשונים בעיתונות, ועידת שרי המשפטים (Justizministerkonferenz) של המדינות השונות החליטה בנובמבר 1958 לבחון עורכי דין נאצים לשעבר רק במקרה של "האשמות קונקרטיות". שר המשפטים של סקסוניה התחתונה, ורנר הופמייסטר, טען כי השופטים בבית הדין העממי פעלו שלא כשורה רק במקרים מועטים, וכי מבחינה משפטית, "עמדתם בטוחה", ואי אפשר לשפטם בגלל הדה-נאציפיקציה שהתקיימה והסתיימה. שני שרי משפר. זמן קצר לאחר מכן, איגוד השופטים הגרמני הביע סולידריות עם כל עורכי הדין שהותקפו והתלוננו כי הם מושמצים.

בינואר 1959 הצהיר אדולף ארנדט מה-SPD כי גזרי הדין במשפטי הנאצים בגרמניה היו קלים מדי עבור האופוזיציה של ה-SPD בבונדסטאג, אך הוא לא תהה אם יש לכך קשר להחזרתם של עורכי דין נאצים לשעבר אל שורות המשפטנים הפעילים. הוא נמנע מלגנות אותם מוסרית ודרש לא להמשיך להפיץ את "ההשמצה הקולקטיבית הממוקדת" של מזרח גרמניה. מערכת המשפט הפדרלית הגרמנית הייתה אמורה להבטיח ששופטים בעלי עבר פלילי קודם לא ישמשו עוד במשפטים של פושעים נאצים. רק כמה מחברי ה-SPD בפרלמנט המדינה, כמו פריץ הלמשטדטר בבאדן-וירטמברג, קראו לחקירות פליליות נמרצות ומהירות נגד עורכי דין נאצים לשעבר בשירות המדינה.[3]

באותה תקופה הגיע לשיאו העיסוק של הפוליטיקה הגרמנית בעבר (Vergangenheitspolitik). מאז השערורייה סביב עורך הדין הנאצי וראש הקנצלריה הנס גלובקה, פשעים קודמים של נאצים שעדיין הועסקו נדונו בפומבי, בעוד שעד אז הוחזרו לתפקידם וקיבלו בחזרה את הפנסיה שלהם.[4] במעין תגובת נגד, החל מאוקטובר 1959 הייתה סדרה ארצית של התקפות אנטישמיות על בתי כנסת ובתי קברות יהודיים, ואלה משכו תשומת לב רבה, הן בגרמניה והן מחוצה לה. בהקשר זה, הסרט "שושנים לתובע" (Rosen für den Staatsanwalt ) והתערוכה "צדק נאצי ללא עונש" סימנו נקודת מפנה: מכאן ואילך, הציבור במערב גרמניה היה מודאג יותר מבעיית העבריינים הנאצים לשעבר במשרדי המדינה מאשר מהחשבת החוברות של מזרח גרמניה כניסיון פגיעה במערב גרמניה.[5]

התחלה

עריכה

בשנת 1958 ריינהרד שטרקר, סטודנט בן 29 לבלשנות מהאוניברסיטה החופשית של ברלין (FUB), התוודע לפרסומים במזרח גרמניה בנושא עורכי הדין הנאצים. את תוכני החוברת "אנחנו מאשימים: 800 שופטי דם נאצים תומכי משטר אדנאואר" (פברואר 1959) המשיך לחקור באופן עצמאי.[6] הוא זעם על אי ההתייחסות להאשמות המזרח-גרמניות, והחליט לאסוף באופן עצמאי תיעוד של הפשעים שביצעו עורכי דין נאצים. רשויות המשפט הפדרליות בגרמניה לא העניקו לו גישה לתיקים, וגם בית משפט אזורי דחה את פנייתו. הוא פנה לצ'כוסלובקיה, וגם שם נמנעה ממנו גישה לתיקים המקוריים. הוא פנה ל-ADE במזרח ברלין לצורך המחקר. הוא היה ידוע לשלטונות מזרח גרמניה כאנטי-קומוניסט, אך למרות זאת תמר מנהל ADE, אדולף דטר (Deter) בפרויקט שלו ואיפשר לו לצפות במסמכים מקוריים נבחרים.[7] לאחר סקירת כ-3,000 קבצים שה-ADE אסף מארכיונים גרמניים ומזרח אירופיים, שטרקר הגיע למסקנה שהם אמיתיים ושההאשמות של ADE מוצדקות בעיקרן.[8]

במהלך המחקר עלה רעיון התערוכה. כדי לתמוך בכך, אספה אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה החופשית של ברלין חתימות בשתי עצומות שהוגשו לבונדסטאג ובהן צוינו עורכי דין נאצים לשעבר שחזרו לתפקידם ורופאים לשעבר במחנות הריכוז שחזרו לעבוד כרופאים. האיגוד הארצי של איגודי הסטודנטים הגרמניים (VDS) תמך בעצומות.[9] שטרקר בדק עם כ-30 סטודנטים עמיתים כ-100 תיקי משפט, ערך הקבלה בין עבריינים לבין שופטים ממערב גרמניה ובנה כ-140 תיקיות אישיות. הוא הציג חומר זה במאי 1959 בפרנקפורט אם מיין בקונגרס SDS (ארגון הסטודנטים הסוציאליסטים הגרמנים, Sozialistischer Deutscher Studentenbund) "למען דמוקרטיה - נגד מיליטריזם ורהביליטציה לפושעים". נשיא בית הדין האזורי העליון, קורט סטאף (Staff), אישר את אמיתות המסמכים.[10]

ה-SDS היה על סף פיצול, ועדיין, ועידת הנציגים הפדרלית החליטה ב-30 ביולי 1959 פה אחד לתמוך בתערוכה של שטרקר. בישיבה נכחו חברי הנהלת ה-SPD ולדמר פון קנרינגן (Waldemar von Knoeringen) ווילי אייכלר. לפי הצעתם של חברי מועצת המנהלים של SDS מוניקה מיטשרליך ויורגן זייפרט, התערוכה קיבלה את השם "צדק נאצי ללא עונש".[11] ה-SDS קרא לכל ארגוני הסטודנטים באוניברסיטאות להכין קמפיינים חינוכיים מקבילים. אלה נועדו לעורר את הציבור ולבטל את המבנה השיפוטי הקודם, לפיו היה צריך להוכיח כי למבצעי הפשעים הנאצים היו "מניעים בסיסיים" על מנת שתתאפשר הענשתם ברצח או בהריגה. המטרה הייתה העמדה מהירה לדין של עורכי דין נאצים לשעבר, שכן תקופת ההתיישנות על פשעיהם קרבה. לאחר מכן, ניתן היה להעמידם לדין רק על פי הדין המשמעתי. במקרים מוצדקים של חשד, המועצה הפדרלית של SDS רצתה להגיש בעצמה כתבי אישום פליליים. התערוכה הייתה אמורה להתחיל בקרלסרוהה כי שם נמצאו בתי המשפט הגרמניים הגבוהים ביותר.[12]

בחוזר מ-30 באוקטובר 1959 אישר היו"ר הלאומי של SDS, גינטר קאלאוך (Günter Kallauch), את הקביעה שפשעי השופטים הנאצים יתיישנו בקרוב, ולכן כל קבוצות ה-SDS המקומיות יצטרכו לעזור בפתיחת הליכים נגד כמה שיותר מהשופטים הללו. התערוכה נועדה לסייע במציאת שופטים נאצים נוספים במשרדים חדשים ולהצביע על נטיות משקמות במערכת המשפט הפדרלית הגרמנית. לשם כך, סוציאל-דמוקרטים בולטים היו אמורים לתת הרצאות בנושא "צדק פוליטי". קאלאוך הזמין לשם כך את וולפגנג אבנדרות', אדולף ארנדט, פול האג, גוסטב היינמן ודיתר פוסר (Diether Posser). ה-SDS בקרלסרוהה נוצר ביוזמת הוועדה המארגנת של וולפגנג קופל (Wolfgang Koppel), ועדה שהכינה את התערוכה הראשונה עם ריינהרד שטרקר, הזמינה את מנהל מפלגת SPD ב-11 בנובמבר 1959 וביקשה תמיכה כספית בתערוכה.

מועצת המנהלים של SPD הגיבה בשלילה ודרשה מידע נוסף לפני הענקת כספים. אדולף ארנדט כתב לקופל ב-20 בנובמבר 1959 שהתערוכה לא מתאימה לאכיפת ההליכים הפליליים ההכרחיים נגד עורכי דין נאצים. אם ל-SDS היה חומר רלוונטי, היה על ה-SDS להעביר אותו לקבוצות הפרלמנטריות הרלוונטיות, שיעשו את ה"הכרחי". לפני שקופל ענה, החליטה נשיאות ה-SPD ב-23 בנובמבר 1959 להתרחק מהתערוכה. ולדמר פון קנורינגן (Waldemar von Knoeringen) (גר'), אריך אולנהאואר (Erich Ollenhauer) והרברט ונר (Herbert Wehner) תבעו מכל הארגונים המקומיים של ה-SPD להימנע מתמיכה בתערוכה. הדירקטוריון הפדרלי של SDS התבקש לשלוח חוזר כזה לכל קבוצות SDS. לכן קאלאוך לא הצטרף לוועדה המארגנת של קרלסרוהה ולא שלח נציג לפתיחת התערוכה. במכתב מיום 28 בנובמבר (יום לאחר פתיחת התערוכה) דרש מכל קבוצות ה-SDS לארגן את התערוכה בעצמן ולא לערב "ועדות פעולה נייטרליות" מ"סיבות ברורות".

הרקע לכך היה התנאים הנוקשים שהציבה ה-SPD ל-SDS מאז יולי 1959, לתאם פרויקטים פוליטיים כלליים עם הנהלת המפלגה ולהימנע מכל מגע עם קומוניסטים. היה חשש שהוועדה המארגנת של קרלסרוהה עובדת למעשה עם תומכי המגזין, שהדחתו מה-SDS נכפתה בעבר על ידי ה-SPD.[13] קופל השתייך לאגף השמאלי של ה-SDS סביב יו"ר ה-SDS לשעבר, אוסוולד הילר (Oswald Hüller), וארגן מסע לימודי למזרח גרמניה. הוא והילר לא היו עובדי שטאזי.[14] עם זאת, מועצת המנהלים של SPD הייתה משוכנעת שהקומוניסטים ניהלו ומימנו את התערוכה מכיוון שמסמכים רבים הגיעו ממזרח ברלין וכמה נציגים של SDS טיפחו "מגעים מזרחיים" בלתי רצויים.[15] המועצה גירשה את מארגני קרלסרוהה מה-SPD כדי למנוע את המשך התערוכה ודיון ציבורי על נושא הנאצים בשירות המדינה הגרמני. משבר ברלין השני של 1958 ותוכנית גודסברג (Godesberg Program) ב-15 בנובמבר 1959, סיכן הנושא את פתיחת ה-SPD למצביעים ממעמד הביניים.[16]

יישום

עריכה

ב-27 בנובמבר 1959 נפתחה התערוכה במרכז הקונגרסים של קרלסרוהה (Stadthalle Karlsruhe) (אנ'). קבוצות מקומיות של SPD תמכו בה ותרמו 300 מארק מראש. למחרת, חוזר מהוועד הפועל של SPD אסר על המארגנים להמשיך להשתמש במרכז ואילץ אותם לעבור בהתראה קצרה. בין 28 ל-30 בנובמבר התקיימה התערוכה במהלך היום במסעדת "תנין", ליד משרד התובע הפדרלי. וולפגנג קופל שכר את המסעדה בתרומות והסכים לפתוח אותה עם שטרקר. נציג EKD מרטין נימולר ו-וולפגנג אבנדרות' תמכו. עורך הדין דיטר ראל דיבר בפתיחה. הוא השווה את הנס גלובקה למשתפי פעולה באושוויץ. ה-Volksbund für Frieden und Freiheit, ארגון אנטי קומוניסטי, שנוסד על ידי נציונל-סוציאליסטים לשעבר, דיווח על כך בדו"ח שלו מ-3 בדצמבר 1959. במסיבת עיתונאים הודיעו שטרקר וקופל כי יגישו כתבי אישום פליליים נגד שופטים ותובעים בגין עיוות החוק בתקופה הנאצית. בשונה מה-ADE, שטרקר לא טען נגד הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, אלא בעד עקרון שלטון החוק: לפיו, יש להפקיד את סמכויות השיפוט רק בידי אותם אנשים המסוגלים וראויים לכך. לעיתים קרובות התעלמו מכך, אך האחראים לא רצו לראות את טעויותיהם ולתקנן. יש להצביע על בעיה זו. כל אזרח אחראי במשותף לשמירת שלטון החוק ולהרחבתו, מבלי ש"מעללי הזולת" יובילו ל"צדקנות". הנאצים לשעבר לא התקבלו רק למערכת המשפט הגרמנית, אלא גם לתחומי מינהל, עסקים, חינוך ועיתונות. עם זאת, "כל האידאולוגיה של העידן החום [הנאצי] ממשיכה לחיות. לא מדובר בהטלת אשמה, אלא בהכתבת עתידה של מדינתנו באופן טוב מכפי שהיה בשלושים השנה האחרונות."[17] המציגים סתרו את ייחוס הדמוניזציה הנרחבת של הדיקטטורה הנאצית לכוחות הפיתוי של היטלר בלבד. עם זאת, הם הסכימו שרק פסקי דין שרירותיים במיוחד של שופטים נאצים בודדים היו אמורים להיענש.

בקטלוג התערוכה של קופל נכתב: "במקום שבו תומכי הנציונל-סוציאליזם זוכים לסובלנות, להגנה ולהוקרה, שם הרוח הישנה [של הנאציזם] מוצאת הצדקה ועם זאת הזדמנות לערער את סדר המדינה הדמוקרטי. לכן יש חשיבות מכרעת לביקורת על כך ששופטים נאצים מכהנים ושאין ערעור על העובדה הזו". המחברים רצו לתקוף את הסובלנות הזו ולהגביר מודעות לכך שחזרתם של הנציונל-סוציאליסטים למשרדים ולרשויות הייתה בלתי נסבלת מבחינה מוסרית. על מנת לעשות דה-לגיטימציה למדיניות הקודמת, שהעניקה לגיטימציה לפשעי הנאצים על-ידי שילוב פושעי מלחמה ומשפט נאצים, במערכת השלטון, היה צורך ליצור ציבור שיתקומם נגד הסובלנות הזו. על כן בחרו מעצבי התערוכה בשפה מתלהמת.[18]

בתחילה הוצגו 100 מקרים מתועדים. הם עסקו ב-206 עורכי דין המעורבים בפסקי דין שגויים. בשל המחסור בכסף של הסטודנטים היוזמים, התערוכה כללה רק צילומים של פסקי דין מיוחדים של בתי המשפט, תיקי משפט וכוח אדם, שהורכבו לתיקיות ולעיתים באיכות ויזואלית ירודה. כרזות בכתב יד שימשו כהסברים.[19] התוכן כלל רשימות שמות שהראו כיצד עורכי דין פעילים במערכת המשפט היו פעילים במערכת השיפוט הנאצית, תיעדו את עונשי המוות שנגזרו בהשתתפותם של עורכי דין אלה, וחשפו את פעילותם הנוכחית במערב גרמניה. בין היתר הוצגו תיקים שיפוטיים מבית המשפט המיוחד בפראג. עורכי דין שעבדו שם בעבר, כמו השופט יוהאן דנגר, חבר מועצת בית המשפט המחוזי ולטר אייזל והשופט קורט בלמן, שוב פעלו בבתי המשפט בגרמניה. השופט לשעבר ארווין אלברכט היה חבר בפרלמנט של מדינת חבל הסאר. האופי הבלתי צודק של פסקי הדין הוצג עבור המבקרים בתערוכה בהתבסס על עותקי הפרוטוקולים הפרוצדורליים.

ב-18 בינואר 1960 הגישו קופל ושטרקר כתבי אישום פליליים נגד 43 שופטים לשעבר של בתי המשפט המיוחדים של הנאצים. הם תיארו לפחות מקרה אחד כזה במכתבים למשרדי התובע הציבורי האחראי ברחבי גרמניה. בכך מילאו את החלטת מועצת המנהלים של SDS משנת 1959, שקראה לכל החברים לפתוח בהליכים פליליים נגד עורכי דין נאצים לשעבר לפני תום תקופת ההתיישנות.[20] עונש שלילת חירות על עונשי מאסר בלתי חוקיים פג ב-1950; רק עבירות של הריגה, שלילת חירות הגורמת למוות ורצח על ידי גזרי דין מוות לא חוקיים עדיין היו ניתנות להעמדה לדין. מאז פסק דין של בית המשפט הפדרלי הגרמני (Bundesgerichtshof) (אנ') משנת 1956, היה צורך להוכיח שהנאשם סילף את החוק, כלומר. שהשופטים עצמם הוציאו בכוונה ובמודע פסקי דין בלתי חוקיים לפי החוק הנאצי.

במערב ברלין הוצגה התערוכה מ-23 בפברואר 1960 עד 7 במרץ 1960 בגלריה שפרינגר בקורפירסטנדאם. למחרת הפתיחה דיווחו עליה העיתונים היומיים של ברלין. אריקה אלטגלט (Der Kurier) מסרה את שעות הפתיחה והדגישה: "כמובן שהכניסה חופשית".[21] בגלל הניסיונות המאסיביים למנוע את הצגת התערוכה בקרלסרוהה, ייסד שטרקר חבר נאמנים. אליו הצטרפו אישים רבים, בהם פרופסור מרגריטה פון ברנטנו, הלמוט גולביצר, וילהלם וייסדל, אוסיפ ק' פלכטהיים, הסופרים אקסל אגברכט, גינטר גראס ו-וולפדיטריך שנורה, יו"ר הקהילה היהודית היינץ גלינסקי, הפרובוסט (Provost, כוהן הדת) היינריך גרובר, המו"ל אקסל שפרינגר ואחרים. הם ביטאו באמצעי התקשורת תמיכה בתערוכה ודחו האשמות נגד SDS. גם קבוצות אוניברסיטאיות אחרות תמכו בתערוכה, בהן קבוצות לימוד גרמנית-ישראלית, קהילת הסטודנטים האוונגליסטית ואגודת הסטודנטים הליברלית של גרמניה. כבר ב-1958 פעלו במשותף במאבק נגד נשק גרעיני. מינואר 1960 ואילך הציגה התקשורת הגרמנית את התערוכה כפעולה חד פעמית של שטרקר וקראה לה על שמו.[22]

בפברואר 1960, הסנאט של מערב ברלין הורה שהאוניברסיטאות המקומיות יאסרו על הצגת התערוכה בשטחן. הפרויקט היה "מעשה של תסיסה ציבורית לטובת הרשויות האזוריות הסובייטיות" במטרה לפגוע ב"מוניטין של מערכת המשפט כעמוד התווך של הסדר הציבורי". הטענה הייתה כל חברי מערכת המשפט במערב ברלין שהיו נאשמים כבר נבדקו והמארגנים לא מילאו את הבקשה למסור מסמכים. סוחר האמנות רודולף שפרינגר פתח גלריה בקורפירסטנדאם לסטודנטים שפעלו בתערוכה. הסנאט ביקש מבעל הבית לאסור זאת ולהפסיק את חוזה השכירות של הגלריה. האירוע תפס את ראש העיר וילי ברנדט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) בתקופה קשה מבחינה פוליטית. עיתונים בריטיים דיווחו בביקורתיות על פעולות הסנאט והתערוכה נפתחה בגלריה.

ב-2 במרץ 1960, לפני סיום התערוכה במערב ברלין, הציג מועדון הלייבור של אוקספורד בקולג' קורפוס קריסטי באוקספורד (אנ') מבחר מחומריו של שטרקר על 22 שופטים נאצים. מרטין גילברט, לימים חוקר השואה, היה אחד היוזמים. הם ביקרו בפולין ובמחנה אושוויץ כחלק מחילופי סטודנטים ב-1959 ולאחר מכן הסכימו לעבוד עם שטרקר.[23] העיתון הבריטי "ניו סטייטסמן" דיווח על כך וסתר את ההאשמות הגרמניות בזיוף: ניתן להחליף את המסמכים של שטרקר בעותקים שברשות ממשלת ארצות הברית במהלך אימותם. שטרקר הבחין בין משפט פלילי רגיל לבין עונשי מוות, ששופטים נאצים יכלו להימנע מהם אפילו לפי החוק הנאצי. הוא גם הוכיח שה-ADE עשה כמה טעויות. שלטונות מערב גרמניה לא יכלו להוכיח אי דיוקים בדיווחיו, אך מנעו כל ניסיון לאשש את העדויות במזרח ברלין ממקורות מערביים. במכתבים לעורך ה"טיימס" בלונדון, שכנעו הסטודנטים הבריטים את חברי בית הנבחרים הבריטי לשקול לבחון בעצמם את מסמכי מזרח ברלין. הממשלה הפדרלית הגרמנית סירבה לאשר זאת. חברי הפרלמנט מטעם הלייבור, ברברה קאסל וסידני סילברמן, הקימו ועדה של כל המפלגות כדי להציג תרגומים לאנגלית של מסמכי התערוכה בבית הנבחרים. באפריל 1960 הזמין הבית התחתון את שטרקר להסביר כיצד אישי מערכת המשפט הנאצית ממשיכים לפעול באותם תפקידים בגרמניה הנוכחית, ואת חוסר הנכונות להתמודד עם פשעי משפט נאציים ברפובליקה הפדרלית. חברי פרלמנט בריטים קראו לממשלתם להפעיל לחץ על הממשל הפדרלי לאור העובדות שהוצגו ולדרוש את פיטורי עורכי הדין הנאצים לשעבר.

בטיבינגן ובפרייבורג בפרט, נתקלה התערוכה בדחייה מצד שרי החינוך והמשפטים, איגוד השופטים הגרמני, הנהלת האוניברסיטה וסטודנטים שהתנגדו ל-SDS. על מנת לקבל חדר, קראו המארגנים לתערוכה בטיבינגן "מסמכים על הצדק הנאצי" ובפרייבורג - "מסמכים על צדק טוטליטרי". הם הסירו אלמנטים נפיצים מבחינה פוליטית והוסיפו אלמנטים חדשים.[24] התערוכה נפתחה במינכן ב-10 בפברואר 1961. המשטרה אסרה על פרסום משום שהכרזות לא ביטאו הקשר ברור מספיק לנאציזם. בהמבורג, שבה התקיימה התערוכה בין 29 במאי ל-9 ביוני 1961, הוצגו כרזות עם הכיתוב "האם שופטים יכולים להיות רוצחים?" וכן רשימת שמות שעליהן הודגשו שמות השופטים הנאצים המכהנים בהמבורג. בתי המשפט בהמבורג אסרו את גרסת הכרזה הזו והתירו רק גרסה ללא ייחוס כותרת ושם.[25] עד 1962 הוצגה התערוכה בעשר עיירות אוניברסיטאיות בגרמניה, למרות ניסיונות למנוע זאת. קבוצות סטודנטים בריטיות והולנדיות ארגנו תערוכות דומות באוקספורד, ליידן, אמסטרדם ואוטרכט. עיתונים אזוריים וארציים במזרח ובמערב גרמניה, בארצות הברית, בריטניה ושווייץ דיווחו על כך.

השפעה

עריכה

פוליטיקאים פדרליים ומדינתיים מכל המפלגות ראו בתערוכה שוברת טאבו ונלחמו בה. הם דחו את הטענות נגד השופטים מבלי לבדוק אותן, בטענה שהחומר מזויף וכי התלמידים עסקו בתעמולה מזרח גרמנית. הם ראו בהשתלטות ובפרסום מסמכים מברלין המזרחית, אפילו עותקים גרידא, כהפרה חמורה של נורמות. מארגני התערוכה הושמו בפיקוח המשרד להגנת החוקה של הממשלה הפדרלית. חבריהם וקרוביהם נשאלו על חייהם הפרטיים ועל מצבם הכלכלי. שר המשפטים של באדן-וירטמברג, וולפגנג האוסמן, האשים את המארגנים בבגידה.[26] רוב כלי התקשורת הגיבו באופן דומה. העיתון השמרני Badische Neueste Nachrichten, למשל, תיאר אותם כ"העוזרים של שליטי פנקו", שכונה במזרח ברלין בה שכנו מוסדות השלטון של מזרח גרמניה. שטרקר ומשפחתו קיבלו איומים אנונימיים רבים, ודירתו של שטרקר נפרצה. רק שני עיתונים (Badisches Volksblatt, Die Tat) דיווחו בהרחבה על תוכן התערוכה ומטרותיה.[27]

אדולף ארנדט (SPD) קיבל חומרי תערוכה מהמארגנים בנובמבר 1959 ונאלץ להודות שהיא מכילה "מסמכים אמיתיים ורציניים". הוא העביר אותם לוועדה המשפטית של הבונדסטאג, אליה השתייך, כדי לנווט את הטיפול לערוצים פרלמנטריים ולא ציבוריים. בפומבי, שמר על חשדנות כללית לגבי מארגני התערוכה, גם לאחר שיחה ארוכה עם שטרקר על מקורותיו. באפריל 1960, במאמר למגזין הסטודנטים Colloqium, הוא חזר ואמר: "לא ברור מי ארגן את התערוכה, מי ידבר ומי גייס עבורה את הכספים הרבים".[28]

בתחילת ינואר 1960 הציג שטרקר לתובע הכללי הפדרלי הפדרלי מקס גידה (Güde) בלשכתו את חומר התערוכה במשך מספר שעות. לאחר מכן הכריז גידה בפומבי: "ראיתי פסקי דין בין החומר, פסקי דין שבאופן כללי אני מחשיב כאמיתיים, עותקים שאני מאמין שהם פסקי דין אמיתיים, ראיתי פסקי דין שזעזעו אותי". הצהרתו הקנתה לתערוכה רושם אמין וכפתה תגובות פוליטיות נוספות. האוסמן הכריז כי הצילומים ששלחה מזרח ברלין הם ברובם "לא זיופים". הוא הבטיח לפתוח בהליכים אם יהיו מספיק מסמכים או להורות על בדיקת האנשים הנוגעים בדבר. הפרלמנט של מדינת באדן-וירטמברג הקים ועדה המורכבת משני נשיאי בתי משפט אזוריים גבוהים ופרופסור למשפט פלילי, אשר קיבצה 66 שופטים נאצים לשעבר ותובעים ציבוריים, ארבעה מהם נדרשו להיבדק. ההליכים כללו גם 23 שופטי צבא לשעבר בשירות המשפטי במדינה. נגד כמה שופטים ופקידים בשירות המשפטי הגבוה בבאדן-וירטמברג נפתחו חקירות. במקביל, האוסמן הצדיק את העבריינים: אף עובד מדינה או שופט לא הסתיר פעילות קודמת בבתי משפט נאציים. אפילו גזרי דין מוות מבתי משפט צבאיים ובתי דין מיוחדים הם חוק תקף, שכן כל עוד החוקים שהיו בתוקף באותה עת כיסו אותם, לא ניתן להאשים שופטים בהחלת העונש הקבוע בחוק באותה עת.

לאחר מכן הדגיש גישה בראיון כי יש לבחון פסקי דין של שופטים אלה בבתי משפט מיוחדים, כל מקרה לגופו. הם לא יכלו לסרב לשירות, אך יכלו להפעיל שיקול דעת משפטי. "רבים מעונשי המוות לא היו צריכים להינתן. הם לא היו צריכים להינתן, אפילו על בסיס החוקים שלפיהם ניתנו". בכך הסיר גידה את הבסיס להצדקות המקובלות באותה עת. עיתונאים מערב גרמניה עימתו את האוסמן עם גזרי דין מוות מוקדמים יותר שניתנו על ידי פקידי באדן-וירטמברג בגין העבירות הקלות ביותר, למשל ביקורת פשוטה על משטר היטלר, אי דיווח על בריחה ממלחמה, סירוב להציג תעודות זהות, הפרת תקנת מכס ואף מסירת כביסה לאח המבוקש על ידי הגסטפו. כתב העת "דר שפיגל" תיאר במיוחד את עונשי המוות של ולטר אייסלה (Walter Eisele) וציטט עמוד אחר עמוד של קטעים מהחלטות בתי המשפט של השופטים הנאצים לשעבר.[29] הסנאטור במערב ברלין, ולנטין קילינגר, פתח בחקירות נגד חמישה שופטים ושני תובעים ציבוריים עד 22 בדצמבר 1959. ארבעה שופטים במערב ברלין שעבדו על גזרי דין מוות יצאו לפנסיה מוקדמת. ממשלות מדינות הסה, המבורג ונורדריין-וסטפאליה ניסו במשא ומתן חסוי לאלץ את השופטים המופללים לעזוב את תפקידם. למרות זאת, רק 16 שופטים או תובעים לשעבר יצאו לפנסיה מוקדמת בתחילת 1961, בעוד כ-70 המשיכו לכהן. השופט אדולף ארנדט תיאר את "דרכו השקטה" כשגיאה. סעיף 116 הוכנס לחוק השופטים משנת 1961, ואיפשר לשופטים שהיו בנטל לקחת פרישה מוקדמת בשכר מלא אם רצו בכך. עד תום תקופת הבקשה (30 ביוני 1962) הצטרפו 149 שופטים ותובעים להסדר זה. הצעת חוק לפרישה כפויה של עורכי הדין הנאצים הנותרים הייתה מחייבת תיקון לחוק היסוד, שלא ניתן היה למצוא לו רוב של שני שלישים בבונדסטאג.[30] למרות זאת, התערוכה העצימה את הדיון על הפוזיטיביזם המשפטי. שופטים נתפסו כמי שלא צריכים להיות רק טכנאים משפטיים, אלא, בניגוד לתפקודם ברפובליקת ויימאר, להיות מחויבים לסדר הדמוקרטי. בשנת 1960 הקים איגוד השופטים הגרמני ועדה שהכינה המלצות לרפורמה שיפוטית גדולה במטרה לחזק את סמכותה של הרשות השופטת ולהכשיר "אישים מתאימים". הוועדה לא עסקה בהדרה של שופטים נאצים לשעבר, במיוחד אלה שגזרו גזר דין מוות, כדי לא לצפות את חקיקתו של חוק שופטים גרמני, שהיה בהכנה מאז 1955 בערך.

לפני ששטרקר וקופל הגישו כתבי אישום פליליים בשם ה-SDS, רק קורבנות נאצים בודדים דיווחו על שופטים נאצים לשעבר; התקשורת כמעט לא הבחינה בכך. כתוצאה מפעולת SDS, אגודות נפגעים גדולות יותר כמו איגוד הקורבנות הנרדפים על ידי המשטר הנאצי - איגוד האנטי-פשיסטים והאגודה הצ'כוסלובקית של לוחמים אנטי-פשיסטים - הגישו תלונות קולקטיביות עם האשמות קונקרטיות.[31]

התובע הכללי של הסה פריץ באואר, ניצול השואה, השתמש בכותרת ובנושא התערוכה במאמרו "צדק נאצי ללא עונש" (1960) בכתב העת Neue Gesellschaft, מאמר בו הסביר את ההמשכיות האישית ואי ההעמדה לדין על פשעי נאצים כנובעים מאותה "רוח שממנה יצאה המדינה הבלתי צודקת". אי ההתמודדות עם פושעים נאצים שעדיין הועסקו מראה על "נטייה כרונית" בגרמניה לרוח זו. היא מבוססת על עבר, הווה ועתיד לא פתורים.[32] באואר השתמש במסמכי התערוכה כמקרה בוחן של פסקי דין בלתי צודקים בעליל ואמצעים משפטיים לא נאותים שבהם נעשה שימוש כדי להעניש על פסדי דין אלה. הוא הטיל ספק בכך ש"כפרה" היא מטרה הגיונית על פי המשפט הפלילי, שכן היא מניחה תובנה מראש של העבריין ואין לצפות לכך משופטים נאצים בדיוק כמו מפושעים רגילים. הם תמיד היו מתרצים את מעשיהם בנסיבות הרות גורל. באואר תיאר את המכשולים המשפטיים להסרת תקופת ההתיישנות באמצעות הגשת כתבי אישום בזמן: זה היה מאוד לא סביר שניתן להוכיח שלשופטים הנאצים יש מניעים כמו רצון לביצוע רצח. בנוסף, רוב השופטים הוכשרו במהלך עידן הנאציזם, כך שלמעשה היו אמורים לשפוט את ערכיהם-עצמם.

ב-17 בפברואר 1960 הוזמן באואר על ידי משרד המשפטים של הסה לבחון את כל פסקי הדין של בתי המשפט המיוחדים בהסה (בסביבות 5,470). ב-21 במרץ שלח את הדו"ח למשרד המשפטים בהסה ובו בקשה להעריך מחדש במיוחד עונשי מוות "מופרזים" מבעוד מועד, לפני תום תקופת ההתיישנות ההולכת וקרבה. המשרד אמר שהוא בדק 67 מקרים אך לא מצא גזרי דין מוות הדורשים צעדים פליליים או משמעתיים. נפתחו חמש חקירות, שתים מהן לא מוצו, ובאואר נאלץ להפסיק את שלושת ההליכים האחרים מכיוון שלא היו ראיות לעיוות צדק מכוון. עד 3 ביוני 1960 עלה מספר המקרים החשודים בהסה ל-159.

הממשלה הפדרלית הודיעה שיש לא לכבד את חוק ההתיישנות עבור כל האישומים הפליליים בהקשר זה. למרות זאת, שרי המשפטים של המדינות השונות המשיכו לשלול חקירות משלהם והגבילו את עצמם לבקשות כלליות לסיוע מנהלי. רק פריץ באואר הגיש בקשה ב-5 במאי 1960 לפתוח בהליכים מקדמיים נגד 99 עורכי דין ממדינת הסה. הוא ציפה לראיות נוספות להרשעות שגויות, שעליהן הצביעו הרשויות הפולניות והצ'כיות בפניו בהכנותיו למשפט אושוויץ השני. ב-8 במאי 1960 נכנס לתוקף חוק ההתיישנות בגין הריגה. רוב בבונדסטאג דחה את בקשת ה-SPD להארכת התקופה. פשעים נאצים רבים קיבלו כך חנינה דה פקטו ופטור מכל העמדה לדין. באמצע מאי 1960, שאר התובעים הכלליים של המדינות הפדרליות דחו את עצתו של באואר להקים ועידה מיוחדת לבעיית עורכי הדין הנאצים. ב-2 ביוני 1960 דן הפרלמנט של מדינת הסה בנושא. התברר שמשרד המשפטים בהסה כבר החל בסקר של עורכי הדין המופללים, כפי שהציע באואר ב-1959, וכתב ל-72 עורכי דין נאצים לשעבר. מפלגות האופוזיציה התנגדו לכך נחרצות וביקשו להוסיף דיון עד לתום תקופת ההתיישנות (30 ביוני 1960). הם לא רצו להכיר בפעילות בית דין צבאי או בית דין מיוחד של התקופה הנאצית, וגם לא להכיר ברשימות השמות של התלונות הפליליות של ADE או SDS כסיבה לקטוע את תקופת ההתיישנות של פשעיהם של אנשים אלה. למרות זאת, הוועדה המשפטית החליטה בעילות אלו להכיר באי התיישנות, ברוב דחוק. עם זאת, הליכים פליליים המשיכו להיפתח נגד אנשים אלה, לעיתים כתוצאה מתלונות פליליות. מאמציו של באואר להעניש את הפושעים הנאצים לא צלחו ברובם. מספר העבריינים הנאצים הידועים בשירות המדינה הגרמני גדל בהתמדה. תקופת ההתיישנות על רצח בעידן הנאצי הוארך על ידי הבונדסטאג ב-1965, אבל במערב גרמניה אף לא שופט אחד של בית הדין העממי, בתי המשפט המיוחדים ובתי משפט נאציים אחרים, הורשע לאחר 1945.[33]

לפני 1959, התקיימו רק תערוכות קטנות, שלא הבחינו ברובן בנושא הנאצי. התערוכות "צדק נאצי ללא עונש" ו"העבר מזהיר" (1960–1962) זכו לפרסום רב יותר וסימנו מהפך תרבותי זיכרון בהתמודדות עם העידן הנאצי, שסלל את הדרך לתנועת הסטודנטים במערב גרמניה של שנות ה-60. התערוכה משכה תשומת לב לכשלי מערכת המשפט הפדרלית הגרמנית, אך החמיצה את מטרתה האמיתית: אף אחד מלמעלה מ-100 עורכי הדין הנאצים שנחשפו לא הואשם. פרויקט SDS "חשף את 'הכבשה השחורה'". הוא לא הראה את מלוא היקף ההשתלטות של עורכי דין נאצים על משרדים גרמניים: מאז 1949 שוחזרה מערכת המשפט של התקופה הנאצית כמעט לחלוטין מבחינת כוח אדם.[34] בין השנים 1933 ו-1965 נותרו במשרדי המשפט 34,000 עורכי דין גרמנים, 8,000 מהם ברציפות. בשנת 1954, 74 אחוזים מעורכי הדין בבתי המשפט המחוזיים, 68 אחוזים בבתי המשפט האזוריים, 88 אחוזים בבתי הדין האזוריים הגבוהים ו-75 אחוזים בבית המשפט הפדרלי הגרמני (Bundesgerichtshof, BGH) היו כאלה שעבדו כעורכי דין בעידן הנאצי.[35] התערוכה הראתה באופן בסיסי כיצד שופטים שפעלו בגרמניה הנאצית ניהלו כעת את זכויותיהם והענישו פושעים נאצים אחרים מעט מאוד או כלל לא. הביקורת לא שינתה את פרקטיקת השיפוט של בתי המשפט בגרמניה. הם כמעט ולא האשימו פושעים נאצים, בעיקר זיכו את אלה שהואשמו, הפחיתו את אומדן החומרה של מעשיהם והחשיבו אותו רק כסיוע לעוול, הצדיקו את העוול הגרוע ביותר בחוקיות פורמלית וכך במשך עשרות שנים פירשו מחדש את המשטר הנאצי כמדינה חוקתית. כתוצאה מכך, רק 6,494 מתוך מאות אלפי פושעים נאצים נענשו עד 1998; נגד יותר מ-150,000 רוצחים מהתקופה הנאצית מעולם לא נקבע אישום. רק ב-1999 שלל הבונדסטאג את התוקף המשפטי של פסקי הדין הלא צודקים של המשטר הנאצי.[34]

מחקר

עריכה

התערוכה עוררה מחקר על מערכת הצדק הנאצית והמשכיותה. ב-1963 פרסם וולפגנג קופל את הקטלוג "Justiz im Zwielicht" (צדק בדמדומים), שהציג את תרומתה של מערכת המשפט הנאצית לפשעי הנאצים ומונה את בתי המשפט הגרמניים שבהם עבדו אז שופטים נאצים לשעבר. כך נסתר הנרטיב הנפוץ שרק פושעים סדיסטים משורות האס-אס ביצעו את הפשעים הנאצים. עבודתו פורצת הדרך של אינגו מילר משנת 1987 בשם "עורכי דין נוראים" (Furchtbare Juristen) השתמשה במסמכי התערוכה כראיות לתיאורי מקרה. נורברט פריי תיאר את הישגו של שטרקר "קריירות בדמדומים" (Karrieren im Zwielicht) משנת 2001. אנט ויינקה תיארה את ההשפעה העכשווית של התערוכה: היא הביאה למהפך מאוחר בדעת הקהל כלפי נאצים בשירות המדינה.[36]

ההיסטוריון סטפן אלכסנדר גלינקה קבע ב-2005 שרק התגובות בחו"ל, במיוחד בבריטניה ומזרח גרמניה, העניקו לתערוכה השפעה רחבה יותר. בעבודת הדוקטורט שלו (2008) הראה גלינקה את הדחף שנתנה התערוכה: הראיון של גידה הוא שהעניק למציגים פרסום בלתי צפוי ואת הטיעון המשפטי להאשמותיהם הפליליות נגד עורכי דין נאצים. בפעם הראשונה, האוניברסיטה החופשית של ברלין (FUB) צמצמה חלק מחופש הביטוי של תלמידיה. הדבר עורר גל של סולידריות מצד כמה ועדות סטודנטים ועמותות אוניברסיטאיות וכן עימות בין ה-SDS ל-SPD, שהגביר את הסכסוך ביניהם והוביל לסילוק ה-SDS מה-SPD ב-1961. ניסיונות הסנאט במערב ברלין למנוע זאת משכו תשומת לב של העיתונות הבריטית. כתוצאה מכך, ובאמצעות מגעים של שטרקר עם סטודנטים בריטים וחברי פרלמנט של הלייבור, יצרה התערוכה כנראה את הלחץ הדרוש על הממשל הפדרלי, ששכנע אותה לעשות ויתורים מינימליים בשאלת השופטים הנאצים.

בינואר 2012 הקים משרד המשפטים הפדרלי (BMJ) ועדה מדעית עצמאית, אשר הוזמנה על ידי שרת המשפטים סבין לויתויסר-שנארנברגר (Sabine Leutheusser-Schnarrenberger) לבחון באופן שיטתי את ההמשכיות האישית ובכך הטכנית-פוליטית מהתקופה הנאצית בפעילות משרד המשפטים והממשלה בתקופה שלאחר המלחמה.[37] במאי 2012, מנהלי הוועדה, מנפרד גורטמייקר וכריסטוף סאפרלינג וכן יואכים רוקרט הסבירו את התוצאות הראשונות: בהתבסס על מידת הלחץ על עובדים רשמיים בתקופה הנאצית, עד 50 אחוז או יותר עורכי דין לשעבר מהתקופה הנאצית עבדו בניהול במשרד המשפטים ב-1959 עד 1961. עורכי דין בני 23 עד 33 ב-1933 היו בשיא הקריירה המקצועית שלהם בשנות ה-50 וה-60. כבר ב-1950, מחצית מכל ראשי המחלקות ו-21% מכלל היועצים, וב-1959 כ-33% או יותר עובדים בדרגי ההנהלה במשרד המשפטים היו נאצים בעברם. ב-1966, כל ראשי המחלקות ויותר ממחצית מראשי המחלקות היו עורכי דין נאצים לשעבר. בפרט אלה שקודמו על ידי המשטר הנאצי כ"עורכי דין מהשורה הראשונה", שהיו נאמנים למערכת ושהמשיכו לעלות גם בתקופה שלאחר המלחמה בגלל ריחוקם לכאורה מהטרור הנאצי. אדוארד דרהר, למשל, הטיל עונשי מוות כתובע בעבירות קלות בתקופת הנאצים וכעורך דין פלילי השפיע על חוק המבוא לחוק העבירות המנהליות ב-1968. משרד המשפטים פסק ב-1969 תקופת התיישנות על שותפות לרצח. באותה תקופה, ארבעה מתוך חמשת שופטי בית המשפט הפדרלי היו שופטים נאצים לשעבר. מסיבה זו ביקשה הוועדה גם לחקור ביתר פירוט שותפויות אפשריות להגנה הדדית, כמו השתתפותם של נאצים לשעבר בחוקי החנינה הגרמניים של 1949 ו-1954, כיצד להתמודד עם פושעי נאצים כלואים שטרם הועמדו לדין, וכיצד עורכי דין נאצים לשעבר השפיעו על תוכנו של הקוד הפלילי הגרמני. במשרד המשפטים הייתה צפויה התנגדות, למשל לבדיקת תיקים. הדו"ח הסופי מ-2016 הכיר בתערוכה "צדק נאצי ללא עונש" כהישג חלוצי.[38]

גוטפריד אוי (Gottfried Oy) וכריסטוף שניידר (2013) הסבירו את הטענות על תעמולה וזיוף נגד מציגי התערוכה והדרתם מה-SPD בעוינות שבין שתי מדינות גרמניה. מערב גרמניה ניסתה להתרחק מהאשמתה בכך שהיא מאפשרת לנאצים לשעבר לכהן בשורות מערכת המשפט שלה, בפרט על רקע התיימרותה של מזרח גרמניה לייצג את קורבנות הנאציזם, בעיקר את הקומוניסטים מביניהם. רק השתדלותו של גידה היא שאפשרה את ההאשמות הפליליות, מה שאילץ תובעים ציבוריים וועדות משפטיות ברחבי גרמניה לבחון מקרים של עוול נאצי ואילץ 149 עורכי דין נאצים לפרוש מוקדם. התערוכה תרמה אפוא תרומה חשובה לבירור פשעי הנאצים. עם זאת, ב-1969 נכשל ניסיונה לסלק את עורכי הדין הנאצים ממשרדיהם. ההמשכיות בין מערכת המשפט הנאצית למערכת המשפט הפדרלית הגרמנית המשיכה להשפיע בטווח הארוך, כפי שהראה הקשר בין רשויות הביטחון לקבוצת הטרור שנחשפה ב-2012 במחתרת הנציונל-סוציאליסטית.[39] לטענת אוי ושניידר, "קונצנזוס הברזל של השתיקה" לגבי המשכיות זו עד הופעתה של התערוכה, והניסיונות המעטים להעניש את פשעי השיפוט הנאצים, הפכו דיון בכשלונה של הרפובליקה הפדרלית להתעמת עם העבר שלה ל"כמעט בלתי אפשרי". מחאות החברה האזרחית, כמו זו של המציגים, נותרו חריגות.[40]

לרגל יום הולדתו ה-85 של ריינהרד שטרקר בשנת 2015, ארגנו המרכז הממלכתי של ברלין לחינוך פוליטי, הפורום להיסטוריה משפטית eV והמרכז למחקר על אנטישמיות ב-TU Berlin אירוע משותף. מיכאל קולשטרוק נזכר בטקסט ההודעה: שטרקר הכין את התערוכה במשך חודשים של מחקר מדוקדק, הצביע לראשונה על המשכיות אישית בין המערכת הנאצית לרפובליקה הפדרלית ובכך תרם תרומה משמעותית לתהליך למידה היסטורי. למרות פעולות איבה ניכרות, הוא דבק במטרתו של "הארה עצמית קריטית של הדמוקרטיה" ובכך נתן דוגמה מאלפת לאומץ אזרחי.[41]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

ספרות

עריכה
  • Kristina Meyer: Zu weit links: Der SDS und die „Ungesühnte Nazijustiz“. In: Kristina Meyer: Die SPD und die NS-Vergangenheit 1945–1990. Wallstein, Göttingen 2015, ISBN 3-8353-2730-5, S. 217–227.
  • Gottfried Oy, Christoph Schneider: Die Schärfe der Konkretion. Reinhard Strecker, 1968 und der Nationalsozialismus in der bundesdeutschen Historiografie. Westfälisches Dampfboot, Münster 2013, ISBN 978-3-89691-933-5.
  • Dominik Rigoll: „Ungesühnte Nazijustiz“ und die Folgen für die VVN. In: Dominik Rigoll: Staatsschutz in Westdeutschland: Von der Entnazifizierung zur Extremistenabwehr. Wallstein, Göttingen 2013, S. 145–164.
  • Stephan Alexander Glienke: Die Ausstellung „Ungesühnte Nazijustiz“ (1959–1962). Zur Geschichte der Aufarbeitung nationalsozialistischer Justizverbrechen. Nomos, Baden-Baden 2008, ISBN 978-3-8329-3803-1.
  • Stephan Alexander Glienke: Clubhaus 1960 – Szenen einer Ausstellung. Konfliktlinien der Tübinger Ausstellung „Dokumente zur NS-Justiz“ als Vorgeschichte des studentischen Faschismusdiskurses. In: Hans-Otto Binder (Hrsg.): Die Heimkehrertafel als Stolperstein. Vom Umgang mit der NS-Vergangenheit in Tübingen. Tübingen 2007, ISBN 978-3-910090-76-7 (Textauszug online)
  • Stephan Alexander Glienke: Aspekte des Wandels im Umgang mit der NS-Vergangenheit. In: Jörg Calließ (Hrsg.): Die Reformzeit des Erfolgsmodells BRD. Die Nachgeborenen erforschen die Jahre, die ihre Eltern und Lehrer geprägt haben. Rehburg-Loccum 2004, ISBN 978-3-8172-1903-2, S. 99–112.
  • Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? Westdeutsche Justiz und Vergangenheitspolitik in den sechziger Jahren. Wallstein, Göttingen 2004, ISBN 3-89244-748-9, S. 27–56.
  • Paul Ciupke: „Eine nüchterne Kenntnis des Wirklichen …“: Der Beitrag von politischer Bildung und Ausstellungen zur „Vergangenheitsbewältigung“ zwischen 1958 und 1965. In: Forschungsinstitut Arbeit – Bildung – Partizipation an der Ruhr-Universität Bochum (Hrsg.): Jahrbuch Arbeit – Bildung – Kultur, Band 19/20 (2001/2002). ISSN 0941-3456, S. 237–250.
  • Michael Kohlstruck: Von der politischen Aktion zur privaten Empörung. Die Ausstellung „Ungesühnte Nazijustiz“ (1959) und die Wehrmachtsausstellung (1995) im Vergleich. In: Freibeuter 80 (1999), S. 77–86.
  • Michael Kohlstruck: Das zweite Ende der Nachkriegszeit. Zur Veränderung der politischen Kultur um 1960. In: Gary S. Schaal, Andreas Wöll (Hrsg.): Vergangenheitsbewältigung. Modelle der politischen und sozialen Integration in der westdeutschen Nachkriegsgeschichte. Nomos, Baden-Baden 1997, ISBN 3-7890-5032-6, S. 113–127.
  • Klaus Bästlein: „Nazi-Blutrichter als Stützen des Adenauer-Regimes“. Die DDR-Kampagnen gegen NS-Richter und -Staatsanwälte, die Reaktionen der bundesdeutschen Justiz und ihre gescheiterte „Selbstreinigung“ 1957–1968. In: Helge Grabitz und andere (Hrsg.): Die Normalität des Verbrechens. Berlin 1994, S. 408–443.
  • Wolfgang Koppel: Justiz im Zwielicht. Dokumentation: NS-Urteile, Personalakten, Katalog beschuldigter Juristen. Karlsruhe 1963.
  • Wolfgang Koppel: Ungesühnte Nazijustiz. Hundert Urteile klagen ihre Richter an. Herausgegeben im Auftrag der Organisationskomitees der Dokumentenausstellung „Ungesühnte Nazijustiz“ in Karlsruhe. Karlsruhe 1960 (Ausstellungskatalog).

סרטים

עריכה
  • Gerolf Karwath: Hitlers Eliten nach 1945. Teil 4: Juristen – Freispruch in eigener Sache. Regie: Holger Hillesheim. Südwestrundfunk (SWR, 2002).
  • Christoph Weber: Akte D (1/3) – Das Versagen der Nachkriegsjustiz. Dokumentation, 2014, 45 Min. Mitwirkung von Norbert Frei (Senderkommentar bei Phoenix.de vom Nov. 2016)

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Devin O. Pendas: Der 1. Frankfurter Auschwitz-Prozess 1963–1965. Eine historische Einführung. In: Raphael Gross, Werner Renz (Hrsg.): Der Frankfurter Auschwitz-Prozess (1963–1965): Kommentierte Quellenedition. Campus, Frankfurt am Main 2013, ISBN 3-593-39960-1, S. 55–85, hier S. 56f.
  2. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? Westdeutsche Justiz und Vergangenheitspolitik in den sechziger Jahren. Wallstein, 2004, ISBN 3-89244-748-9, S. 27–30.
  3. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? 2004, S. 31–44.
  4. ^ Devin O. Pendas: Der 1. Frankfurter Auschwitz-Prozess 1963–1965. Eine historische Einführung. In: Raphael Gross, Werner Renz (Hrsg.): Der Frankfurter Auschwitz-Prozess (1963–1965): Kommentierte Quellenedition. Frankfurt am Main 2013, S. 55–85, hier S. 57.
  5. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? 2004, S. 48f.
  6. ^ Kristina Meyer: Die SPD und die NS-Vergangenheit 1945–1990. 2015, S. 218
  7. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? 2004, S. 50f.
  8. ^ Meyer, 219
  9. ^ Stephan A. Glienke: Clubhaus 1960 – Szenen einer Ausstellung. Tübingen 2007, S. 118f. (PDF-Download)
  10. ^ Michael Kohlstruck: Das zweite Ende der Nachkriegszeit. Zur Veränderung der politischen Kultur um 1960. In: Gary S. Schaal, Andreas Wöll (Hrsg.): Vergangenheitsbewältigung. Modelle der politischen und sozialen Integration in der bundesdeutschen Nachkriegsgeschichte. Nomos, Baden-Baden 1997, ISBN 3-7890-5032-6, S. 113–127, hier S. 116.
  11. ^ Irmtrud Wojak: Fritz Bauer 1903–1968: Eine Biographie. Beck, München 2011, ISBN 3-406-62392-1, S. 367
  12. ^ Tilman Fichter: SDS und SPD. Parteilichkeit jenseits der Partei. Westdeutscher Verlag, Opladen 1988, S. 306 f.
  13. ^ Willy Albrecht: Der Sozialistische Deutsche Studentenbund (SDS). J.H.W. Dietz, Bonn 1994, S. 356f.
  14. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? 2004, S. 51f. und Fn. 32
  15. ^ Kristina Meyer: Die SPD und die NS-Vergangenheit 1945–1990. 2015, S. 217f. und Fn. 2
  16. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? 2004, S. 53f.
  17. ^ Dominik Rigoll: Staatsschutz in Westdeutschland, 2013, S. 145f.
  18. ^ Christoph Schneider: Die Aneignung. In: Gottfried Oy, Christoph Schneider: Die Schärfe der Konkretion, Münster 2013, S. 198f.
  19. ^ Stephan A. Glienke: Die Ausstellung Ungesühnte Nazijustiz (1959–1962). In: Bernd Weisbrod (Hrsg.): Demokratische Übergänge. Das Ende der Nachkriegszeit und die neue Verantwortung. Tagungsdokumentation der Jahrestagung des Zeitgeschichtlichen Arbeitskreises Niedersachsen (ZAKN), Göttingen, 26./27. November 2004. Göttingen 2005, S. 31–37, hier S. 31.
  20. ^ Glienke, 174
  21. ^ Glienke, S. 260 und Fn. 1113
  22. ^ Glienke, S. 265
  23. ^ Glienke, S.141
  24. ^ Glienke, S.126
  25. ^ Glienke, 115 sowie Fn. 461 und 462
  26. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? 2004, S. 54
  27. ^ Glienke, S. 248, Fn. 1051
  28. ^ von Miquel, S. 52 und Fn. 361
  29. ^ Marc von Miquel: Ahnden oder amnestieren? 2004, S. 55; NS-Richter: Leichte Fälle? Der Spiegel, 17. Februar 1960
  30. ^ Manfred Görtemaker, Christoph Safferling: Die Akte Rosenburg, München 2016, S. 306f.
  31. ^ Glienke, S. 204f
  32. ^ Claudia Fröhlich: „Wider die Tabuisierung des Ungehorsams“: Fritz Bauers Widerstandsbegriff und die Aufarbeitung von NS-Verbrechen. Campus, Frankfurt am Main 2006, ISBN 3-593-37874-4, S. 224
  33. ^ Irmtrud Wojak: Fritz Bauer 1903–1968, München 2011, S. 368 – 376
  34. ^ 1 2 Christian Staas: Deutsche Juristen und die NS-Diktatur: Was damals Recht war… In: Die Zeit, 25. Februar 2009
  35. ^ Georgios Chatzoudis: Der befangene Rechtsstaat: Die westdeutsche Justiz und die NS-Vergangenheit. Gerda-Henkel-Stiftung, 20. April 2010; Zahlen aus Hubert Rottleuthner: Karrieren und Kontinuitäten deutscher Justizjuristen vor und nach 1945: mit allen Grund- und Karrieredaten auf beiliegender CD-ROM. Berliner Wissenschafts-Verlag, Berlin 2010, ISBN 3-8305-1631-2 (Tabellen ab S. 71)
  36. ^ Stephan A. Glienke: Die Ausstellung „Ungesühnte Nazijustiz“ (1959–1962), 2008, S. 20; Norbert Frei: Karrieren im Zwielicht: Hitlers Eliten nach 1945. Campus, 2001, ISBN 3-593-36790-4, S. 210–213; Annette Weinke: Die Verfolgung von NS-Tätern im geteilten Deutschland: Vergangenheitsbewältigungen 1949–1969, oder, Eine deutsch-deutsche Beziehungsgeschichte im Kalten Krieg. Ferdinand Schöningh, Paderborn 2002, ISBN 3-506-79724-7, S. 101–107 und S. 400
  37. ^ Deutscher Bundestag: Finanzierung und Umfang des Forschungsprojekts zur NS-Vergangenheit im Bundesministerium der Justiz. Drucksache 17/10495, 16. August 2012
  38. ^ Manfred Görtemaker, Christoph Safferling: Die Akte Rosenburg, München 2016, S. 302ff.
  39. ^ Stephan A. Glienke: G. Oy u.a.: Die Schärfe der Konkretion. HSozKult, 29. Oktober 2013
  40. ^ Sebastian Felz: Forschungen zur NS-Justiz nach 1945 – Eine Zwischenbilanz. HSozKult, 1. April 2014
  41. ^ Michael Kohlstruck: Reinhard Strecker. Pionier der kritischen Vergangenheitspolitik. HSozKult, 17. September 2015
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=צדק_נאצי_ללא_עונש:_מסמכים_על_צדק_נאצי&oldid=37046558"