ציון כהן (איש המוסד לעלייה ב')
ציון כהן (16 באפריל 1916 – 21 בנובמבר 1986) היה איש המוסד לעלייה ב' וממקימי מעוז חיים, בית הערבה וגשר הזיו. היה פעיל בהעלאת יהודי איראן ועיראק לישראל בשנותיה הראשונות של המדינה.
 | |
| לידה |
16 באפריל 1916 ירושלים, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה | 21 בנובמבר 1986 (בגיל 70) |
| מדינה | ישראל |
| כינוי | חג'י |
| בת זוג | ציפורה כהן |
| השתייכות |
ההגנה המוסד לעלייה ב' |
ביוגרפיה
עריכהנולד בירושלים, בן להורים ממוצא פרסי. הוא היה הבכור בין 12 אחיות ואחים.
המשפחה הייתה דתית ודלת אמצעים והם נהגו להתפלל בבית הכנסת "החורבה" בעיר העתיקה. כהן למד בחדר ולאחר מכן בבית ספר "דורש ציון" מול משטרת מחנה יהודה. מאוחר יותר המשיך ב"תלמוד תורה ירושלמי".
אביו אברהם העריץ את זאב ז'בוטינסקי ואף היה משומרי ראשו ולכן היה טבעי שגם כהן הצטרף לבית"ר. עם זאת, בגיל 14 הצטרף כהן להגנה בהשפעת קרוב משפחה, השופט אהרון חיים כהן שהצטרף למפא"י.
במהלך האימונים של ההגנה, בשל גילו הצעיר ומראהו הרזה, היכרותו הטובה עם השפה הערבית מהחיים בירושלים וצבע עורו הכהה, קיבל משימה ממפקד ההגנה בירושלים יעקב פת להיכנס למסגד עומר בזמן התפילות ולהקשיב לנאמר, כנער ערבי.[1]
תנועת "מחנות העולים"
עריכהבהמשך הצטרף לתנועת "מחנות העולים", הפסיק את לימודיו והחל ללמוד את מקצוע השרברבות.
הוא החליט לצאת להכשרה, בין היתר בעקבות רצח ארלוזורוב, אותו הכיר בתנועה וממנו התרשם עמוקות. החיים בתנועה הרחיקו אותו ממנהגי הבית, ומשפחתו לא ראתה בעין יפה את בחירתו לצאת להכשרה.[2]
בתום ההכשרה, גויס כאינסטלטור על ידי יהודה אלמוג לפלוגה שפעלה במפעל האשלג בסדום, במטרה להניח קו מים מסאפיה לסדום. העבודה הייתה בתנאי אקלים קשים ביותר.[3]
ב-1937, יחד עם הגרעין שלו, השתתף בהקמת קיבוץ מעוז חיים, אחד מיישובי חומה ומגדל.[4]
פלוגות הלילה
עריכהבתקופת מאורעות תרצ"ט בשנת 1938, גויס לעבוד בנמל יפו במקום הערבים השובתים. שם הוא גויס על ידי אורד וינגייט לפלגות הלילה, במטרה להילחם בפורעים הערבים. תפקידם היה לאבטח את צינור הנפט כירכוכ–חיפה שעבר בעמק יזרעאל, באמצעות מארבים ומרדפים אחר הכנופיות. בפלגות הלילה הכיר לוחמים רבים ביניהם משה דיין וצבי ברנר.[5]
באחד המקרים ב-1938 התבקש להצטרף לליווי מספר מפקדים מההגנה חיים שטורמן, אהרון אטקין, דוד מוסינזון וקצין בריטי. המפקדים ביקשו להוביל בשל תנאי הדרך הקשים, והליווי היה אחריהם. המפקדים עלו על מוקש ונהרגו.[6]
באוקטובר 1938, אחרי הטבח בטבריה בראשותו של אבו דורא על בית הכנסת בקריית שמואל, יצא למרדף כוח של פלגות הלילה, ובו גם כהן, יחד עם מפקדים בכירים מההגנה, כולל יגאל אלון. הם עצרו את המחבלים בכפר חיטים. וינגייט והחיילים הבריטים הוציאו להורג 10 גברים שהיו חשודים במעשה.[7][8]
בתום התקופה חזר כהן למעוז חיים ופעל לבניית נקודת הקבע. כמו כן, הוא גויס על ידי אורי ברנר לבנות סליקים להסתרת נשק ביישובים.[9]
בית הערבה
עריכהבראשית 1940 יצא כהן לעזרת קיבוץ בית הערבה בכדי להתקין קו מים מהירדן, בשל הצורך במים רבים לשטיפת הקרקע לחקלאות, לגידולים ולשתייה, פרויקט שביצע בהנחייתו של המהנדס שמחה בלאס, שתכנן את הקו.
בבית הערבה הכיר את ציפורה סוכובולסקי. זמן קצר לאחר מכן נישאו, ועל אף שתכננו להקים ביתם במעוז חיים, הם החליטו להשתקע בבית הערבה.
בבית הערבה נבחר להיות מפקד האזור, ונשלח לקורס מ"מים יחד עם יצחק רבין, משה נצר, נחום שריג ורבים אחרים, בפיקודם של יגאל אלון וישראל בר. את הקורס סיים כחניך מצטיין.
בבית הערבה, בעזרתו של דוד קורן שהיה המוכתר, הצליחו ליצור יחסים טובים עם השכנים הערבים.[10]
מבצע העלאת יהדות איראן ועיראק
עריכהבסוף 1945 גויס על ידי יוסף ברפל ושאול אביגור למוסד לעליה ב' במטרה להעלות יהודים מפרס.
בתחילת 1946 יצא כהן לבגדד בזהות בדויה של חייל יהודי בריטי ושם קיבל מאנשי המוסד זהות של ערבי בשם חאג' עבדאללה. הוא הגיע לטהראן, גייס מספר יהודים מקומיים לעזרתו, ארגן את העולים, דאג למסמכים מזויפים ולמטוסים שטסו מבגדד ישירות לישראל. פעילותו הצליחה מאוד וזכתה להערכה רבה. בתקופה זו רכש את השפה המקומית והכיר את המערכת השלטונית שם.
ביולי 1946 חזר לארץ ישראל, למשפחה ולבית הערבה, לא לפני שנעצר, נכלא ונחקר על ידי הבריטים כחשוד בטרור. הוא הצליח להיחלץ בעזרת משה כרמיל, משה שרת וראובן שילוח.[11]
עם שובו לקיבוץ, לאחר אישור האו"ם לחלוקת הארץ (1947), נרתם לחיזוק היכולת ההגנתית של בית הערבה. הוא קיבל סיוע מיצחק רפאל ודוד שאלתיאל, שעזר לספק לקיבוץ מעט ציוד הגנתי ומצרכים חיוניים.
ב-1948 נשלח מטעם הקיבוץ לפעול מתל אביב למען האינטרסים השונים של בית הערבה. בתקופה זו יצא כהן גם למספר פעולות הפצצה ממטוסים קלים, בהן הוא ישב קשור ליד פתח מטוס שדלתו הוסרה, והמטיר רימונים על כוחות הקרקע של האויב.[12]
בהמשך הוטל עליו לארגן שדה תעופה חלופי שישרת את אזור סדום, ובאחת הנסיעות לקידום הנושא כהן ומוסיה לנגוצקי, נציג מפעל האשלג, נפצעו קשה בתאונת דרכים. במאי 1948, למרות כל המאמצים של אנשי סדום ובית הערבה להיאחז במקום החליטו בצמרת המדינית לפנות את האזור.
עם שוך הקרבות הוחלט להקים ישוב חדש בגליל. תומכי מפא"י, ביניהם כהן, דוד קורן ונוספים החליטו ביחד עם גרעין אמריקאי מתנועת הבונים להקים את קיבוץ גשר הזיו.
באותו זמן גויס כהן לצאת שוב לאיראן, הפעם על ידי בן-גוריון בעצמו,[13] בכדי להחליף את שלמה הלל, ולטפל במצבם המחמיר של יהודי עיראק. אחת מדרכי המילוט הייתה לעבור את הגבול ולהתרכז ליד טהראן.
לשליחות זו יצא עם משפחתו, כולם עם דרכונים צרפתים מזויפים ובשמות כיסוי, מאחר שלישראל טרם היו קשרים דיפלומטים רשמיים עם איראן.[14]
העולים מעיראק רוכזו בשטח בית הקברות היהודי והוטסו ישירות לישראל, במהלך מורכב ומסוכן. בשיא המהלך הוטסו כל יום כ-360 עולים ב-4 טיסות.
ממשלת עיראק דרשה מאיראן לעצור את המהלך ואף להחזיר את הבורחים.[15] כהן נדרש על ידי ראובן שילוח ממשרד החוץ ומיוסף ברתל מהמוסד לעליה לטפל בבעיה זו. הוא פנה לגדעון הדרי, שהיה נספח חקלאי מטעם ארצות הברית (אחיו היה חבר גשר הזיו), ובאמצעותו הוא הגיע אל ראש הממשלה האיראני, מוחמד סעיד (אנ'), והם ניצלו את ביקורו של השאה מוחמד רזא פהלווי בארצות הברית להפעלת לחץ עליו על ידי הלובי היהודי וגורמים נוספים בעיתונות, תוך אזכור הקשר ההיסטורי הטוב עם היהודים בזמן כורש. המטרה הושגה ובעצם כך נפתחו היחסים הרשמיים בין איראן של השאה לישראל.
המהלך עלה הון רב, כולל תשלומים לשרים איראנים. את הכסף גייס כהן מועלם ציון, יהודי עיראקי עשיר, וכתוצאה מכך מינה אותו משה שרת לנציג מיוחד של ישראל באיראן. המהלך אפשר לו ולמשפחתו למשפחתו להשתמש מאותו זמן בדרכונים הישראלים.[16]
אחת התוצאות הראשונות למעמד ישראל באיראן הייתה התגברות קצב העלייה מעיראק, כורדיסטן ואיראן.
בהמשך מצב היהודים בעיראק הלך והורע וצוות השליחים, בראשותו של כהן ויהודים עיראקים בעלי השפעה, כמו יחזקאל שם טוב, ראש הקהילה היהודית בבגדד ואחרים, הצליחו להביא להסכמת ממשלת עיראק ברשות נורי א-סעיד, ראש ממשלת עיראק, ובהסכמת המלך, להתיר ליהודים לצאת מעיראק, תמורת תשלום עבור כל עולה ועולה, שאותו הצליח כהן להסדיר בעזרת משלחת נציגי קהילת יהודי עיראק: יחזקאל שם-טוב, יחזקאל תאופיק, ג'ורג עובדיה, רחמים נמרודי, מועלם ציון וניסים שהרבני. מול נציגי האוצר הם הצליחו להגיע לפתרון דרכי המימון.
החלטה זו הובילה לכך שכל יהודי עיראק שרצו לעלות לישראל יכלו לטוס ישירות מעיראק במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, אך נאלצו לוותר על רכושם.[17]
בסוף שנת 1950 עבר תיק העלייה לידי הפועל המזרחי, ובתחילת 1951 סיים כהן את שליחותו. הוא בחר שלא להמשיך במשרד החוץ, כפי שהוצע לו, וחזר לגשר הזיו.
מעט לפני חזרתו נסע לבגדד בכדי לנסות להציל את השליחים הישראלים שנתפסו - יודקה תג"ר ומרדכי בן-פורת וגם יהודים מקומיים מפעילי התנועה. לא כולם ניצלו - יוסף בצרי ושותפו הוצאו להורג.[18]
חיי הקיבוץ
עריכהבחזרתו לקיבוץ נאלץ להסתגל למגורים הדלים חדר קטן בצריף ללא חשמל שירותים ומים. בקיבוץ קיבל על עצמו את ריכוז הבניה והעבודה ושימש כמא"ז (מפקד אזור) הקיבוץ.
לפני מבצע קדש גויס לטפל במיגון יישובי הצפון.
בשנת 1957 גויס לפעילות מפא"י בגליל העליון. עליו היה להרגיע את כל האוכלוסיות שסבלו ממתחים רבים ביניהם. באותה תקופה הבין שלעדות המזרח היה צידוק בהרגשתם ש"דופקים את השחורים". כהן הצליח מאוד בתפקידו זה וזכה לתמיכה רחבה מתושבי האזור שאף הציעו שייצגם בכנסת- הוא סרב.
בהמשך מילא את תפקיד גזבר הקיבוץ שנים ארוכות לאחר מכן ועד יום מותו מילא מספר תפקידים במפעל הקיבוץ "מילוז". בין לבין יצא מטעם המגבית היהודית לאיסוף תרומות מיהדות אירן ועיראק וזכה להצלחה.
כהן נפטר ממחלת הסרטן ב-21 בנובמבר 1986, והובא למנוחות בבית העלמין של גשר הזיו. הוא הותיר אחריו את ציפורה אשתו, ארבעת ילדיו ו-14 נכדים. לאחר מותו ערך ידידו, דוד קורן, את זיכרונותיו כפי שהם סופרו לקורן. הזיכרונות יצאו לאור כספר, "לטהרן וחזרה", בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1995.
לקריאה נוספת
עריכה- לטהרן וחזרה: מזכרונותיו של ציון כהן (חג'י), נערך על ידי דוד קורן, (משרד הביטחון – ההוצאה לאור: 1995)
קישורים חיצוניים
עריכה
- כהן ציון - קיבוץ גשר הזיו, באתר מרכז מורשת יהדות בבל
סרט לזכרו של ציון כהן, סרטון באתר יוטיוב- ציון כהן, באתר מורשת גשר הזיו
- שולמית גבע, על הספר: לטהרן וחזרה, מזכרונותיו של ציון כהן (חג'י) (מאורכב), פורסם במקור במעריב, 20 בדצמבר 1996
הערות שוליים
עריכה- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 23–29
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 29
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 42–46
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 47–48
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 49–53
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 53–54
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 54–55
- ^ תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, (כתר הוצאה לאור: 1999), עמ' 349
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 58–60
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 61–79
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 82–93
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 97–98
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 108
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 110–113
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 114–121
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 121–124
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 125–126
- ^ לטהרן וחזרה, עמ' 127–131