ציונות ברומניה
הציונות ברומניה, הייתה חלק נכבד מן התנועה הציונית בכללה; שכן, במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר החלה ראשית הציונות, התגוררו במרחב הרומני יהודים רבים במעמד משפטי-אזרחי נחות.
היהודים נכחו במרחב הרומני מימי קדם, אך בכמויות זעירות. מהמאה ה-18 החל תהליך משמעותי של הגירה יהודית אל המרחב הרומני. הגירה זו נבעה מפעולות פיסקליות ואדמיניסטרטיביות, שנועדו לצמצם את הנוכחות היהודית בפרוסיה, בפולין, ברוסיה ובאוסטריה. לעומת הלחץ נגד היהודים בארצות אלה, בנסיכויות הרומניות, בעיקר בנסיכות מולדובה השליטים והבויארים הפיקו רווחים מבואם של היהודים והתיישבותם בחבלי ארץ דלילי אוכלוסייה, בהם הקימו עיירות חדשות והמריצו את הכלכלה המקומית[1].
לחצים כלכליים וחוק הקנטוניסטים, שהופעלו על יהודי האימפריה הרוסית, הגבירו את רצונם להגר, אך בהיותם חסרי אמצעים, חלקם לפחות הסתפקו בהגירה אל הארץ השכנה, אל רומניה.
חקיקה רומנית אסרה התיישבות יהודים באזורים הכפריים, שם ישבה מרבית אוכלוסיית רומניה, לכן היהודים התרכזו בערים ובעיירות ושם הם היוו חלק נכבד מהאוכלוסייה, לעיתים אפילו רוב האוכלוסייה. הבולטות שלהם בערים ובעיירות ומספרם הגדול יחסית שם עורר ברומנים חששות דמוגרפיים. הרומנים התחילו לעלות תאוריות קונספירציה על רצונם של היהודים להקים "ישראל אירופאית" על טריטוריות רומניות. בהיותם במאבק מתמיד אמיתי עם שכניהם על חבלי ארץ שנויים במחלוקת, התאוריות האלה, על עם נוסף הרוצה לגזול את ארצם, התקבלו באמון יחסי, במיוחד משום המספרים המופרזים, שהופרחו בתקשורת הרומנית על מספרם של יהודי רומניה. בשיאה יהדות רומניה מנתה כ-800,000 נפש, אך בתקשורת הרומנית דיברו על שניים, שלושה מיליוני יהודים והגירתם נמשכת, לכן המספר עוד יגדל.
במאמר שפרסם ב-4 בינואר 1868 בכתב העת Monitorul Oficial, יון ברטיאנו, מהפוליטיקאיים הרומנים הבולטים ביותר בתקופתו, שהתנגד בתוקף למתן זכויות אזרחיות ליהודי רומניה, טען: "היהודים שמו להם כמטרה לא פחות מהרס הקיום הלאומי שלנו"[2]. ברטיאנו הציג עצמו כתומך נלהב בהגירת יהודי רומניה לארץ ישראל ובשנת 1868, כשפנו אליו ארמן לוי והרב יצחק איזיק טאובס וביקשו את עזרתו להגירה המונית יהודית לארץ ישראל, נענו בחיוב. ברטיאנו טען שלפחות רבבת משפחות יהודיות צריכות לעזוב ללא דיחוי את רומניה והבטיח לפעול להשגת אשראי מהפרלמנט הרומני למימון זאת. להבטחות לא היה המשך מעשי והתוכנית לא מומשה[3].
ראשית הציונות ברומניה
עריכההמדינה הרומנית הוקמה ב-1859, תוך איחוד הנסיכויות מולדובה ווולאכיה תחת שליט אחד. השליט הבטיח אמנציפציה ליהודים, אולם לא עמד בהבטחתו. עקב לחצם של החוגים האנטישמיים, שכללו חלקים גדולים מחוגי המשכילים, חזר בו השליט אלכסנדרו יואן קוזה מהבטחתו והציע הפעם "השתלבות מדורגת". הדחת השליט והחלפתו בנסיך מבית הוהנצולרן ממוצא גרמני, מחקה גם הבטחה זו, ונקבע בחוקה שאך ורק נוצרים זכאים לאזרחות רומנית.
אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים לחיים חדשים, מחוץ לרומניה. ב-1873, בקומונה (מועצה אזורית) ניקורשט (Nicoreşti) שבמחוז גאלאץ וכן בעיירה טקוץ' (Tecuci) שבאותו מחוז, קמו האגודות הראשונות של חיבת ציון, שמטרתן הייתה התכוננות לעלייה לארץ ישראל[4]. מאה משפחות יהודיות מניקורשט, שכל משפחה צברה 500 פרנקים, פנו באמצעות המייצגים שלהם אל הרב צבי קלישר, כדי לקנות עבורם קרקע בארץ ישראל. פרויקט זה לא צלח[3], אך שנתיים מאוחר יותר, אגודה דומה, שקמה במוינשט, שלחה ב-1875 את דוד שוב עם שני מלווים, לחפש דרכים לרכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל.
קונגרס פוקשאן
עריכהביום כ' בטבת תרמ"ב התכנס בפוקשאן שברומניה קונגרס פוקשאן בשם: "קונגרס אגודות יישוב א"י על ידי עבודת-אדמה". הקונגרס הורכב מ-51 צירים שייצגו 32 אגודות. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הגוף הראשון שעסק בעלייה מאורגנת.
הנהלת הקונגרס הורכבה משמואל פינלס (נשיא הקונגרס), מאיר ויינברג מבוקרשט ונפתלי זוננבליך מבוטושאן (סגני נשיא), דויד רינצלר (מזכיר), י. מ. ברנר, המורה והסופר ישראל טלר, נפתלי פופר וג. ס. גולדשטין (חברי נשיאות). לקונגרס הגיעו גם אורחים מחוץ לרומניה וביניהם לורנס אוליפנט ואלעזר רוקח שנאמו בפני המתכנסים ותיארו להם את נופי ארץ ישראל. רוקח הגיע במטרה לאסוף כספי תמיכה בהתיישבות בגיא אוני, אך נאומיו הנלהבים על ארץ ישראל עוררו ביהודי רומניה את הרצון להתיישב בה.
הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה ארגן הפלגות, של עולים מקהילות יהדות רומניה, מנמל גאלאץ שעל הדנובה, לארץ ישראל. בסיוע פעילות הוועד עלו כ-600 נפש, מתוך כ-1000 המתיישבים במסגרת העלייה הראשונה בארץ ישראל, והם התיישבו בתשע נקודות יישוב, הראשונות בהם ראש פינה וזכרון יעקב.
העיתונות הציונית ברומניה
עריכה
ערך מורחב – העיתונות הציונית ברומניה
העיתונות הציונית ברומניה הייתה אחד הענפים של העיתונות היהודית ברומניה, ענף שהופיע ברומניה לראשונה בשנת 1897, בעקבות הקונגרס הציוני העולמי הראשון. העיתונות הציונית ברומניה היוותה מכשיר תעמולה למען העלייה ולמען פיתוח המוסדות הציוניים והתמיכה הכספית במטרות הציוניות.
בין העורכים והכותבים בעיתונות זו היו אישים בולטים ביהדות רומניה וגם מחוצה לה, אנשי רוח וממלאי משרות ציבוריות, נבחרי ציבור ואנשי דת. העיתונות הציונית ברומניה הייתה מפוצלת לפי הזרמים הפוליטיים והדתיים השונים וגם לפי שפת הכותבים והקוראים, רומנית, יידיש, עברית, לדינו, צרפתית וגרמנית, לכן הופיעו כתבי עת מרובים, שהתקשו להחזיק מעמד מבחינה כלכלית.
התנועות הציוניות ברומניה
עריכה
ב-6 בינואר 1903 נוסד ברומניה הארגון הציוני של העדה הספרדית, Benei Israel Zion (בני ישראל ציון), שמנה בראשיתו מאה חברים. בראש הארגון עמד הנשיא משה אלגזי, סגן נשיא היה יצחק אשכנזי וגזבר יצחק נחמיאס[5]. הרב יעקב יצחק נימירובר, שבהמשך דרכו היה הרב הראשי הראשון של יהדות רומניה, השתתף בקונגרס הציוני של 1905 והיה בין מתנגדי תוכנית אוגנדה. ב-1908, בנאום בקונגרס הציוני, עורר הדים שימושו במושג "ציונות סינתטית" כדי לציין דרך, עדיפה בעיניו, שתאחד את הציונות המדינית עם הציונות המעשית.
הרב דוקטור נימירובר קנה לו חסידים רבים ברומניה ובהדרגה הגיע להיות מנהיג קהילתי, רב ראשי של כל יהדות רומניה. היותו ציוני גלוי ונלהב השפיע על בני הקהילה מבחינת דוגמה ומופת. בשנת 1938 הגיע לארץ ישראל לקראת המכביה השלישית ובניסיון לארגן עלייה המונית מרומניה לארץ ישראל, אך שלטונות המנדט הבריטי התנגדו ושנה לאחר מכן נפתחה מלחמת העולם השנייה שסגרה לגמרי את האופציה. זמן קצר אחרי פתיחת המלחמה הלך יעקב נימירובר לעולמו.
היבנאיזם
עריכה- ערך מורחב – אקדמיה יבנאית חדשה
מהות היהדות, עם, אומה, או קהילה דתית ויחסו של הפרט היהודי אליה, העסיקו רבות את נימירובר והוא נתן לכך ביטוי בכתביו. נימירובר קרא להשקפתו לגבי מציאת פתרונות למצב העם היהודי בעולם יבנאיזם (נגזר מיבנה). הוא שילב בהשקפה "יהודית תרבותית" זו יסודות של ציונות רוחנית מהגותו של אחד העם עם התזה של אוטונומיה תרבותית בגולה של ההיסטוריון שמעון דובנוב. מתוך השקפה זו העלה אף את הרעיון של הקמת תחליף מודרני לסנהדרין, מעין אקדמיה בירושלים, שדוגמת חכמי יבנה בתקופה הרומית, תהיה מרכז רוחני מנחה של העם היהודי[6].
בני עזרא
עריכהצורה נוספת של ציונות רוחנית ברומניה הייתה תנועת "בני עזרא", שהונהגה על ידי הרב הראשי של פלוישט, דוקטור חיים ברזיס, מי שהיה גם נציג קרן קיימת לישראל ברומניה[7] ותלמידו, בנימין מנדלסון.
הציונות בטרנסילבניה
עריכהחבל טרנסילבניה היה תחת ריבונות הונגרית עד מלחמת העולם הראשונה, אולם במהלכה נכבש על ידי רומניה ואחריה סופח לרומניה והגבולות בין רומניה ובין הונגריה נקבעו בחוזה ורסאי.
עד לסיפוח טרנסילבניה לרומניה יהודי טרנסילבניה הזדהו לשונית ותרבותית עם הונגריה. במפקד של 1910 כ-70% מיהודי טרנסילבניה הצהירו על הונגרית כשפת האם שלהם. המשך ההזדהות היהודית הלשונית והתרבותית עם ההונגרית הציבה את היהודים במעמד של מיעוט כפול ברוב הרומני. על היהודים הופעלו לחצים מכל הכיוונים, מכיוון המיעוט ההונגרי, שרצה אותם לצידו במאבק על הלשון והתרבות ההונגרית ומצד השלטון הרומני, שחשש מפני המיעוט ההונגרי הגדול, בעל שאיפות הסתפחות להונגריה. לנוכח מציאות זו חלק נכבד מהאינטלקטואלים היהודים של טרנסילבניה הגיבו בהצטרפות לתנועה הציונית, להבדיל מהמתרחש ביהדות הונגריה, שם היו הדים חלשים מאוד לציונות. ב-1918, בקלוז', ייסד חיים וייסבורג את הארגון הציוני "ההתאחדות הלאומית של יהודי טרנסילבניה" (Uniunea Naţională a Evreilor din Transilvania)[8].
לתנועה הציונית בטרנסילבניה הצטרפו אישים בולטים מהיהדות המקומית, כולל הרב הראשי האורתודוקסי, מוזס גלזנר והרב הראשי הנאולוגי, מטיאש אייזלר. ב-19 בדצמבר 1918, ביוזמת וייסבורג, החל להופיע בקלוז' השבועון הציוני בשפה ההונגרית, אוי קלט, שהפך ב-1920 ליומון.
אברהם לייב זיסו
עריכה
אברהם לייב זיסו היה מתחילת המאה העשרים הדמות הבולטת ביותר בין ציוני רומניה.
התחדשות הפעילות הציונית ברומניה לאחר השואה
עריכהמשטרו של יון אנטונסקו אסר את קיומם של הארגונים הציוניים, הרס את הארכיונים שלהם והחרים את רכושם. לאחר הפיכת 23 באוגוסט 1944 שבו הארגונים הציונים לפעול, אך היו צריכים לבנות את עצמם מחדש. הארגונים הציונים פנו אל יהודי רומניה וקראו להם להתגייס לפעילות. בארגונים הציונים של רומניה נכללו כל היהודים הציונים מעל גיל 18, ששילמו מס מסוים. פדרציית הארגונים היהודים ברומניה הייתה יחידה ובראשה עמד הוועד הפועל הציוני, אך היו לה התפצלויות משנה לפי השקפות פוליטיות ודתיות שונות.
הוועד הפועל הציוני פעל דרך שלוש לשכות מנהליות, לשכת העלייה, שכללה את העלייה החוקית ואת עלייה בית, לשכת הכספים, שכללה את קרן קיימת לישראל ואת קרן היסוד ואת לשכת החינוך והתעמולה. הוועד הפועל הציוני היה מקושר לארגונים הציונים העולמיים ונציגיו לקחו חלק בכינוסים הציונים, דוגמת בקונגרס הציוני בבזל, בדצמבר 1946.
אלה היו הקבוצות הציוניות העיקריות, שפעלו ברומניה לאחר נפילת המשטר הפשיסטי:
- בשמאל הציוני נכללה מפלגת "איחוד", מפלגת עובדים ציונית-סוציאליסטית (Partid Muncitoresc Sionist-Socialist), בעלת ההשקפה הסוציאליסטית ומקושרת ל"האיחוד העולמי" ולמפלגות הפועלים בארץ ישראל וקבוצות נוער שונות, כשהחשובה מביניהן הייתה גורדוניה.
- מפלגת המרכז הציונים הכלליים, שכללה את "התחייה" וארגוני הסטודנטים הציונים "הנוער הציוני" ו"דור חדש".
- הבלוק הציוני הדתי שכלל את מפלגות תנועת המזרחי והפועל המזרחי.
- בימין הציוני הייתה התנועה הרוויזיוניסטית.
משפטי הציונים ברומניה
עריכה- ערך מורחב – משפטי הציונים ברומניה
הארגונים הציוניים ברומניה הוצאו אל מחוץ לחוק בתקופת ממשל יון אנטונסקו, אולם למחרת הפלתו של אנטונסקו, בהפיכת 23 באוגוסט 1944, שבו ארגונים ציונים לפעילות.
אירועים ומאבקים ציוניים ברומניה
עריכההקשר העמוק, שהתקיים בין הקהילה היהודית של רומניה ובין מדינת ישראל, מודגם בסיפוריהם של מקהלת הילדים על שם צדיקוב שערכה ב-1969 סיבוב הופעות ברומניה ושל הזמרת ריקה זראי מסיבוב הופעות שהיה לה ברומניה ב-1978.
מקהלת הילדים הישראלית זכתה להצלחה עצומה, האולמות בהן הופיעה היו מלאים, בעיקר ביהודים, ובעת שירת "ירושלים של זהב" פרץ הקהל בבכי שהדביק גם את הזמרים הצעירים[9]. זראי, שהגיעה לשם כזמרת צרפתייה, רצתה להכניס למופע גם שירים בעברית ולמרות התנגדות השלטונות עמדה על דעתה. במופע הראשון בבוקרשט, כשהתחילה לשיר את השיר "ירושלים של זהב" בעברית, קמו מאזיניה על רגליהם, הושיטו כלפיה ידיים בתנועת תחינה וחלקם התחילו לבכות. זראי, שהשיבה להם בתנועת ידיים דומה, סיפרה שהמחזה חזר על עצמו בכל אחת מ-12 הופעותיה בבוקרשט[10].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Procese şi contexte social-identitare la minorităţile din România מעמוד 184 עד עמוד 201 (ברומנית)
- Idealul sionist în presa evreiască din România 1881 - 1920, Editura Hasefer, București, 2010 (ברומנית)
- Studia et acta historiae iudaeorum romaniae XI, Editura Hasefer, 2010, הפרק "ראשית תנועת התחיה הלאומית היהודית, מעמוד 18 עד עמוד 40 (ברומנית)
- Harry Kuller, Presa evreiască din România, Tritonic, București, 2004 (ברומנית)
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ Dan Berindei, Evreii din Moldova în ultimile decenii din secolul al XV-lea și din prima jumătate a secolului al XIX-lea עמוד 23 בקובץ Permanențe și rupturi în istoria evreilor din România (ברומנית)
- ^ Sfera Politicii, Sabin Drăgulin, Originile rasismului românesc. O istorie a ideilor (ברומנית)
- ^ 1 2 Studia et acta historiae iudaeorum romaniae XI, Editura Hasefer, 2010, הפרק "ראשית תנועת התחיה הלאומית היהודית", עמוד 21 (ברומנית)
- ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie (תרומת יהודי רומניה לתרבות ולציוויליזציה) - הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה - עמוד 168
- ^ Bucuresti, panorama sefarda/Bucharest a sephardic outlook, עמודים 11 - 12 (ברומנית)
- ^ "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", מאת ברוך טרקטין ולוציאן-זאב הרשקוביץ', בוקרשט: הוצאת HASEFER, 2008, עמ' 46–47.
- ^ Baruch Tercatin şi Lucian-Zeev Herşcovici, „Prezenţe rabinice în perimetrul românesc”, Editura HASEFER, Bucureşti, 2008 - ברוך טרקטין וזאב-לוצ'יאן הרשקוביץ', "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", הוצאת HASEFER, בוקרשט, ,2008, ע' 47
- ^ IoanaCOSMAN, Holocaustul evreilor din Transilvania de Nord:Etapeistorice şi mărturii עמוד 85 (ברומנית)
- ^ "השבוע הרומני" של ילדי מקהלת צדיקוב מאת זאב רב-נוף
- ^ דברי ריקה זראי ברשת ב' של קול ישראל ביום 19 בינואר 2008