ויקיפדיה

המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה

המעמד האזרחי והמשפטי של יהודי רומניה

המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה העסיק רבים ברומניה ומחוץ לה במשך דורות, והיה נתון לשינויים. איחוד הנסיכויות הרומניות הוביל להסדרה של מעמד יהודי רומניה בחקיקה אחידה, שבמהלך הזמן חלו בה שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

לואיג'י לוצאטי, מי שכינה את יהודי רומניה "אחרוני העבדים באירופה"
מפת תחום המושב

בניגוד למגמה שהתפתחה בכל רחבי אירופה, סירבו הממשלים השונים ברומניה להעניק זכויות אזרח מלאות ליהודי המדינה. מעמדם האזרחי-משפטי של היהודים בתקופה מסוימת תואר על ידי המדינאי והפובליציסט היהודי איטלקי לואיג'י לוצאטי במילים: "אחרוני העבדים באירופה"[1]. כשאולצה ממשלת רומניה על ידי מעצמות אירופה, להסדיר את מעמד היהודים, ניסו הרומנים בדרכים שונות לצמצם זכויות אלה וכשנוצרו קונסטלציות מדיניות מתאימות, פעלו לביטול אזרחות יהודי רומניה, שלב מקדים לשואת יהודי רומניה.

באוקטובר 1857 נקראו אסיפות מיוחדות בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה ואסיפות אלה, על ידי בחירת אותו שליט בשתי הנסיכויות, אלכסנדרו יואן קוזה, יצרו אוניה פרסונלית, שזכתה לשם הנסיכויות הרומניות המאוחדות, שם ששונה בהמשך לרומניה. איחוד הנסיכויות איחד גם שתי קהילות יהודיות, יהדות נסיכות מולדובה ויהדות ולאכיה, שיצרו יחד את יהדות רומניה. הנסיכויות נקטו בחוקים ונוהגים דומים כלפי הקהילות היהודיות אך לא זהים, והאיחוד יצר את ההכרח לייצור חקיקה אחידה להסדרת המעמד האזרחי-משפטי של המיעוט היהודי במדינה המאוחדת. החקיקה החלה במרומז בחוזה פריז (1856), אך עם הזמן חלו בחקיקה זו שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

רקע היסטורי

עריכה

הכרזת איסלאז

עריכה

בתקופת אביב העמים, בשנת 1848, השתתפו אינטלקטואלים ובויארים צעירים בנסיכויות הרומניות בפעולות פוליטיות לשינוי השלטון ברוח המהפכה הצרפתית. הפעולה המשמעותית ביותר נערכה בנסיכות ולאכיה, שם פורסמה ואושרה הכרזת איסלאז, שנכפתה בהמשך על השליט המקומי. התנועה המהפכנית דוכאה וחלק מהמהפכנים הוגלו או נאלצו להימלט. לצד המהפכנים הרומנים פעלו גם יהודים והם גם שמימנו חלק משמעותי מהפעילות המהפכנית. בהכרזת איסלאז, אחד הסעיפים תומך באמנציפציה ליהודים (ישראליטים בלשון ההכרזה) ומתן זכויות פוליטיות שוות.

לאחר איחוד הנסיכויות הרומניות עמד בראשן אלכסנדרו יואן קוזה, אחד ממהפכני 1848, ורבים מהמהפכנים האחרים נמנו עם הנהגה הפוליטית של רומניה. לא כל המהפכנים האלה נשארו נאמנים לסעיף האמור בהכרזת איסלאז, היו כאלה, דוגמת יון ברטיאנו, ששינו כיוון לחלוטין[דרושה הבהרה].

הסכמת פריז (1858) והשלכותיה

עריכה
 
דיונים ליד השולחן לקראת ניסוח חוזה פריז (1856)

בחוזה פריז (1856) נחתם השלום שלאחר מלחמת קרים ובהזדמנות זו נדון גם גורלן של נסיכויות הדנובה, השם בו הכירו בשתי נסיכויות רומניות נפרדות, נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה, שדרך שתיהן זרם נהר הדנובה. הסכמת פריז משנת 1858 יצרה את הבסיס החוקי לאיחוד שתי הנסיכויות הרומניות ונחשבת לחוקה הראשונה של הנסיכויות הרומניות[2].

בסעיף 46 של הסכמת פריז נקבע שאנשי מולדובה וולאכיה בני כל זרם נוצרי יזכו לזכויות פוליטיות שוות. היהודים כלל לא הוזכרו, אך הניסוח הראה בבירור, שהם לא יהנו מהזכויות הפוליטיות המוענקות לתושבי מולדובה וולאכיה.

ב-1864, בעקבות הפיכת 2 במאי 1864, אומץ בנסיכויות המעמד המתפתח של הסכמת פריז, מסמך בעל אופי של חוקה, שפירט את סוגי הבוחרים לפי הכנסותיהם, אך גם מסמך זה נכתב ברוח הסכמת פריז ולא נתן זכויות פוליטיות ליהודי הנסיכויות הרומניות. הדומניטור אלכסנדרו יואן קוזה תמך באמנציפציה יהודית, אך, כפי שהעיד בפני היהודים, אף על פי שרצה לתת להם שוויון מלא, הדבר לא עלה בידיו, לכן החליט לקדם את האמנציפציה של היהודים בצורה הדרגתית. ב-31 במאי 1864 חוקק סעיף 26 של חוק המועצות האזוריות, בו הייתה הכרה במעמד של יהודים ילידי המקום וניתנו להם זכויות פוליטיות בתהליך הבחירות המקומיות, אולם גם זכויות אלה היו מותנות בעמידה בקריטריונים מסוימים, הון, יזמות עסקית ולימודים[3].

 
מיכאי אמינסקו, גדול משוררי רומניה ופובליציסט בולט, שנאבק נגד הענקת אזרחות קבוצתית ליהודי רומניה. הוא הבדיל בין יהודים "ותיקים" (ממוצא ספרדי או מזרחי), שהשתלבו בנוף הרומני ובין מהגרים יהודים "חדשים" (שהגיעו מהאימפריה הרוסית), שבלטו בשונותם ובחוסר רצונם להשתלב במרקם הרומני

הנוכחות היהודית בנסיכויות הרומניות

עריכה

נמצאו בנסיכויות הרומניות ראיות לנוכחות יהודית קדומה, אך לא גדולה[4]. בתקופה העות'מאנית לא היו נתונים סטטיסטיים, אך כל ההערכות קובעות, שבתחילת המאה ה-19 היו בנסיכות מולדובה פחות מאלפיים משפחות יהודיות ובנסיכות ולאכיה רק משפחות מעטות. אל הנסיכויות הרומניות הייתה הגירה יהודית משלוש אימפריות, האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הרוסית. עיקר ההגירה הגיעה ממזרח ומצפון, מכיוון תחום המושב. ב-1791 בלחץ סוחרים רוסים שחששו מתחרות נקבע ליהודי האימפריה הרוסית "תחום המושב" באזורי השוליים המערביים של האימפריה, ובו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב כלל את רוב שטחי פולין לשעבר, וכמעט את כל שטחי אוקראינה וליטא, שהיו מיושבים בריכוזי יהודים. יצירת תחום המושב גררה עקירה וגירוש של יהודי מוסקבה וסנקט פטרבורג אל תוך גבולותיו. בהמשך, נאסר גם על יהודי קייב לגור בתחומי העיר (אף שקייב נכללה גאוגרפית ב"תחום המושב"). בתקופת הצאר ניקולאי הראשון, 1825 - 1855, הוטלו גזירות נוספות על היהודים, ביניהן "גזרת הקנטוניסטים" - החובה לספק מכסת נערים לשירות של 25 שנה בצבא הצאר, ובהדרגה הורע מצב היהודים במהלך המאה ה-19. הלחץ שהופעל על היהודים היה מכוון לעידוד הגירתם מהאימפריה הרוסית וחלקם אכן היגרו, בין היתר לנסיכויות הרומניות הסמוכות.

שמות המשפחה של המהגרים היהודים במאה ה-19 היו אשכנזים, להבדיל משמות המשפחה של היהודים הוותיקים יותר, שהגיעו בעבר מהאימפריה העות'מאנית, חלקם ספרדים וחלקם מזרחיים. ב-1859 כבר היו במולדובה 118,000 יהודים ובוולאכיה 9,200 - ארבעים שנה מאוחר יותר, ב-1899, היו במולדובה 201,000 יהודים ובוולאכיה 68,000[5].

ההגירה היהודית התרכזה בערים ובעיירות, שם היוו היהודים אחוז גבוה באוכלוסייה ולעיתים את רובה. רבים מהמהגרים היהודים לא ידעו לדבר רומנית ולבשו בגדים שונים מהמקובל ברומניה - גם בהמשך לא למדו את שפת המקום, התבדלו מהאוכלוסייה המקומית ואפילו נבדלו במנהגי הכשרות מהיהודים הוותיקים יותר. התבדלות זו גרמה להתבלטותם ותחושת המקומיים הייתה, שהם עומדים בפני פלישה של המוני יהודים; ההערכות על כמותם היו מופרזות ביותר.

היהודים שהגיעו לרומניה נתפסו על ידי הרומנים כמתחרים לא הוגנים, הם היו משכילים יותר, סוחרים מוצלחים יותר ונקטו בתחבולות שונות, תוך ניצול מצבים. למרות המגבלות החוקיות, אף על פי שלא הייתה להם אזרחות ולמרות שבועת היהודים, שיפרו המהגרים היהודים מהר מאוד את מצבם הכלכלי לעומת הנוצרים המקומיים. הנוצרים חששו ממה שיקרה אם וכאשר יהנו היהודים גם מזכויות שוות, לכן הייתה התנגדות כללית למתן זכויות ליהודים. את ההתנגדות הובילה האינטליגנציה הרומנית ובראשה אישים דוגמת יון הליאדה רדולסקו, מיחאי אמינסקו, וסילה אלכסנדרי, צ'זאר בוליאק ואחרים, שניהלו מערכה עיתונאית מקיפה למניעת התאזרחות היהודים[6].

החוקה העות'מאנית

עריכה

האימפריה העות'מאנית עמדה בלחצים רבים, שהפעילו עליה מעצמות אירופה למען מתן זכויות שוות לכל תושבי האימפריה. באימפריה העות'מאנית היה נהוג החוק הדתי המוסלמי וחוק זה הפלה בין מוסלמים ובין מי שאינם מוסלמים. רומניה הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית כמדינה משלמת מס, אך נהנית מאוטונומיה במסגרת גבולותיה. ב-23 בנובמבר 1876 הכריזה האימפריה העות'מאנית על החוקה הראשונה של האימפריה, חוקה שנתנה שוויון זכויות ואזרחות מלאה לכל תושבי האימפריה. רומניה צוינה בחוקה כ"פרובינציה מועדפת" ותושביה הוכרזו כאזרחים עות'מאנים. החוקה העות'מאנית פתרה למעשה את "הבעיה היהודית", אך נוצרה בעיה רומנית. הרומנים רתחו מזעם על החוקה, הם רצו בעצמאות מלאה וקיוו לקדם משא ומתן בנושא זה, וציונה של רומניה כ"פרובינציה" באימפריה הייתה עבורם נסיגה במעמד[7]. הם פנו למסלול של עימות עם האימפריה העות'מאנית, מסלול שהוביל את רומניה להשתתפות במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) ולאחר מכן להכרזה חד-צדדית על עצמאותה.

לקראת עצמאות רומניה

עריכה

החוקה הרומנית הראשונה

עריכה
 
אדולף כרמיה

אלכסנדרו יואן קוזה הודח בהפיכה, שבה לקחו חלק כל המפלגות הגדולות ולאחר ההפיכה החליטו בנסיכויות הרומניות שהשליט יהיה בן אצולה לא רומני. המועמד שנבחר היה נסיך גרמני בעל קשרי משפחה עם כמה משליטי אירופה באותה תקופה, מי שלימים הוכרז מלך רומניה בשם קרול הראשון, מלך רומניה. לשינוי השלטוני נדרשה התאמה במערכת החוקים ולשם כך חוקקה חוקת 1866, לפי הדגם של חוקת בלגיה (1831). לקראת חקיקת החוקה החדשה האינטרסים של יהודי רומניה ייוצגו על ידי כל ישראל חברים. אדולף כרמיה ביקר בבוקרשט וניסה להשפיע על כך שהחוקה תאפשר התאזרחות ללא תלות בדת ושילוב הדרגתי של היהודים והציע לגייס עבור רומניה הלוואה קצרת מועד של 25 מיליוני פרנקים. התגובה הרומנית הייתה שלילית וחריפה ביותר, המונים יצאו לרחוב, ביצעו פוגרום ביהודים והרסו את בית הכנסת היכל קורל, שהיה בתהליכי סיום הבנייה. הפגנה סוערת סביב בניין הפרלמנט גרמה להפסקת הדיונים ויון ברטיאנו, ראש הממשלה, הודיע שהממשלה מתכוונת לבטל לחלוטין את הסעיף הדן ביהודים (פירוש הדבר היה השארת המצב הקודם, יהודים חסרי אזרחות). האירועים התרחשו זמן לא רב אחרי איחוד שתי הנסיכויות שהרכיבו את רומניה והיה הבדל גדול בין ההתייחסות להתאזרחות היהודים בין תושבי שני החבלים, במולדובה, שם היו יהודים רבים, הייתה התנגדות חריפה, אך בוולאכיה, שם היהודים היו מעטים, הייתה אדישות מסוימת. ההנהגה הפוליטית חששה שהנושא היהודי עלול לתרום לחיזוק מחרחרי פיצול המדינה והפרדה מחודשת של הנסיכויות[8].

 
המשפטן יוהאן קספר בלונצ'לי

היהודים לא הוזכרו במפורש בחוקה, אך בסעיף 7 של החוקה נקבע נחרצות שרק זר נוצרי יכול להתאזרח ברומניה. בהשפעת יהדות ארצות הברית שלח נשיא ארצות הברית דאז, יוליסס גרנט, את בנימין פרנקלין פיישוטו, יהודי אמריקאי, להיות קונסול ארצות הברית ברומניה, כשמשימתו המוצהרת לדאוג לאמנציפציה של יהדות רומניה. את החזקת הקונסוליה מימנו ארגונים יהודים.

חוקת 1866 קבעה גם שאין למכור קרקע למי שאינו אזרח רומני או שהוא חסר מולדת[9] ואף על פי שהדבר לא נאמר, ברור שהכוונה הייתה בראש ובראשונה ליהודי רומניה חסרי האזרחות.

ב-1867 התחילו השלטונות הרומניים לגרש יהודים מהמרחב הכפרי ובמרץ 1868 הוגשה לבית המחוקקים הרומני הצעת חוק בנושא גירוש היהודים מהמרחב הכפרי. ביולי 1869, בתגובה למחאה של הממשל הצרפתי על היחס ליהודי רומניה, הגיב מיכאיל קוגלניצ'אנו, שר החוץ הרומני באותה תקופה, במכתב בו סירב להכיר ביהודי רומניה כאזרחים רומנים.

המשפטן הגרמני שווייצרי הנודע יוהאן קספר בלונצ'לי הביע דעתו במחלוקות משפטיות בינלאומיות שהיו על סדר היום בתקופת חייו. במאמר שפרסם ב-1879, הקרוי "המדינה הרומנית ומצבם המשפטי של יהודי רומניה", טען ש"אין ספק בכך, שמספר גדול של משפחות יהודיות הגיעו לדאקיה בתקופת הקיסרות הרומית ומכאן, שהוותק שלהם על האדמה הרומנית לא נופל מהוותק של האומה הרומנית והן מהוות את הגרעין של יהדות רומניה". דברים אלה, בתקופה בה התנהל הפולמוס על מתן אזרחות ליהודי רומניה, הרגיזו מאוד את המתנגדים להענקת האזרחות ומתנגדיו וממשיכיהם מתווכחים ללא הפסק עם דברים אלה, גם בתקופה המודרנית (המאה ה-21), כשיהדות רומניה נמוגה למעשה[10].

חוזה סן סטפנו וקונגרס ברלין

עריכה
 
ציור מאת אנטון פון ורנר, המתאר את קונגרס ברלין
 
ויליאם הנרי ודינגטון, שר החוץ הצרפתי ונציג צרפת בקונגרס ברלין

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הסתיימה בתבוסת האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית הכתיבה לעות'מאנים את חוזה סן סטפנו, שלפי אחד מסעיפיו זוכה רומניה לעצמאות. מעצמות אירופה לא היו מרוצות מחוזה שלום זה, שהגדיל מאוד את כוחה של רוסיה, לכן כינסו את קונגרס ברלין.

בקונגרס ברלין השתתפו המדינות, שעל פי החלטתן בהסכמת פריז אוחדו הנסיכויות הרומניות ושימשו כנותנות חסות לרומניה. במהלך הדיונים בקונגרס ברלין הציע שר החוץ הצרפתי ונציגה בקונגרס, ויליאם הנרי ודינגטון, להתנות את ההכרה בעצמאות רומניה וסרביה, בכך שהן יכירו בכלל הגדול של שוויון הזכויות וחופש הפולחן[11]. בהתאם להצעה זו נוסח סעיף 44 של חוזה ברלין בזו הלשון: "ההבדלים באמונות הדתיות או השקפות לא ישמשו נגד שום אדם כעילה למניעתו או אי כשרותו ליהנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות". סעיף זה חייב שינוי סעיף 7 בחוקה הרומנית כתנאי לקבלת ההכרה בעצמאות רומניה[12].

באוקטובר 1879 נענתה רומניה ללחצים ושינתה את סעיף 7 בחוקתה ולאחר השינוי הסעיף קבע: "השוני באמונות הדתיות ובהשקפות אינו מהווה ברומניה מכשול בהשגת הזכויות האזרחיות והפוליטיות ובשימוש בהן". לקבלת אזרחות התנאים הבאים:

  • הגשת בקשה לשלטון ובה יפורטו ההון העצמי, משלח היד והרצון לדור ברומניה
  • ותק של עשר שנות מגורים ברומניה והוכחה להיותו מועיל למדינה

הבקשות נזקקו לאישור בתי המחוקקים של רומניה, כל אחת בנפרד. עם הגשת החוק אושרה באופן יוצא דופן וחד פעמי גם אזרחותם של 1074 יהודים, 888 ששירתו בכוחות המזוינים של רומניה במלחמה האחרונה והיתר יהודים מדוברוג'ה, חבל שצורף לרומניה במסגרת החלטות קונגרס ברלין[13].

 
מאוריצ'יו ברוצ'ינר, גיבור מלחמה יהודי רומני, מהיהודים המעטים שזכו לאזרחות רומנית

יהודים רומנים, שהתבלטו בשתדלנות למען מתן אזרחות ליהודי רומניה, נתפסו בעיני הרומנים כבוגדים וננקטו נגדם אמצעי ענישה, דוגמת פיטורים ממוסדות ממשלתיים. גם החיילים היהודים (אף שלא הייתה להם אזרחות, חלה על היהודים חובת גיוס לצבא) נתפסו כלא נאמנים, לכן נתן מפקד המשמר הלאומי הוראה לסלק אותם משורותיו[14]

פרשת סטרוסברג ויהודי רומניה

עריכה
  ערך מורחב – פרשת סטרוסברג

הדיפלומטיה הרומנית התאמצה להשיג את ההכרה בעצמאות רומניה לפני הסדרת סעיף 7 בחוקתה, וב-1878, שלוש האימפריות השכנות, האימפריה העות'מאנית, האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית הכירו בעצמאות רומניה, אך יתר המעצמות, פרוסיה, צרפת, בריטניה הגדולה ואיטליה דחו זאת. התובענית ביותר בנושא הייתה פרוסיה בהנהגת ביסמרק ומעצמות המערב התחשבו מאוד בדעתה. שינוי החקיקה הרומנית ואישור אזרחותם של כאלף יהודים שכנעו גם את איטליה, שהכירה בעצמאות רומניה ושלחה אליה שגריר בדצמבר 1879. פרוסיה שכנעה את צרפת ובריטניה לעכב את הכרתן עד פתרון נושא מסילות הרכבת הרומניות.

יהודי פרוסי מומר בשם סטרוסברג הוביל פרויקט רכבת שאפתני ברומניה, פרויקט שמומן באיגרות חוב הנותנות ריבית של 7.5% לשנה, שנמכרו לציבור הרחב, בעיקר לשועי פרוסיה.

בניית מסילות הרכבת ברומניה נתקלה בקשיים שנבעו משימוש בחומרי גלם באיכות נמוכה, חוסר מקצועיות של העוסקים בכך וניהול כושל, ולכן הקונסורציום לא עמד בלוח הזמנים שנקבע בזיכיון. עסקיו של סטרוסברג נפגעו קשה ממלחמת צרפת–פרוסיה (1870-1871), ובדצמבר 1870 הכריז שבגלל קשייו אינו רואה עצמו מסוגל לשלם את התלוש המתאים של איגרות החוב, שהיה צריך להיפדות ב-1 בינואר 1871 ושלח את מחזיקי איגרות החוב לתבוע את התשלום מממשלת רומניה. ממשלת רומניה, שלא קיבלה לידיה את מקטע מסילות הברזל, שרק לאחר קבלתו הייתה אמורה לקבל על עצמה את האחריות לתשלום איגרות החוב, התנערה מכל אחריות. הפרשה כונתה פרשת סטרוסברג.

ב-5 ביולי 1871 קיבל הפרלמנט הרומני החלטה המבטלת את הזיכיון שהוענק לקונסורציום של סטרוסברג, שבינתיים הגיעו יותר ויותר מעסקיו, שהושפעו מהמלחמה, לפשיטת רגל. ב-4 באוקטובר, באותה שנה קבע בית דין בינלאומי של בוררים, שהצדק עם הרומנים ואישר את החלטת הפרלמנט הרומני. בעלי איגרות החוב והמניות, מרביתם בני החברה הגבוהה של גרמניה, הפעילו לחצים חזקים. עקב לחצים אלה התערב בנושא אוטו פון ביסמרק, שהפעיל את השפעתו על המלך הרומני, שהיה גרמני במוצאו ונסמך במידה רבה על קרובי משפחתו בחצר המלוכה הפרוסית. למרות הלחצים הפרוסיים, הרומנים לא היו מוכנים ליטול על עצמם את תשלום חובות הקונסורציום.

ההנהגה הפרוסית, שפעלה בצורה תקיפה למען מתן אזרחות ליהודי רומניה, דאגה לטפטף לאוזני המנהיגים הרומנים, שביקרו בברלין, שאם נושא מסילות הרכבת יוסדר, גם המשבר השני יוסדר ורומניה תזכה להכרה המיוחלת בעצמאותה. בתחילת 1880 הגיעה רומניה להסדר עם הגרמנים בנושא איגרות החוב וכתוצאה מכך מיהרו הגרמנים, הצרפתים והבריטים להכיר בעצמאות הרומנית ולשלוח אליה שגרירים, אך עדיין עמדה בעינה ההסתייגות לגבי צורת התאזרחות היהודים[15].

במהלך כל השנים שחלפו עד לסיום מלחמת העולם הראשונה רק כאלף יהודים רומנים הצליחו לעבור את מסלול המכשולים של אישור אזרחות בבתי המחוקקים הרומנים.

מעמד יהודי רומניה לפני מלחמת העולם הראשונה

עריכה

השינוי בחוקה הרומנית היה חסר משמעות עבור מרבית יהדות רומניה. חוץ מהמעטים שזכו לאזרחות, מאות אלפי יהודי רומניה היו בחזקת זרים חסרי אזרחות כלשהי, הנסבלים ברומניה. המעמד היה רופף מאוד ואפשר לשלטונות לנהוג ביהודים בקשיחות יתר. בשנים 1878 - 1900 זכו רק 200 יהודים רומנים לקבל רשמית אזרחות רומנית. באמצעים שונים, כמו חקיקה מפלה וקיפוח בכל דרך אפשרית, נדחקו היהודים כמיעוט וכקהילה לחיי עוני מרודים. בין השאר נאסר על היהודים לשהות בתחום הכפרי והעוסקים ברוכלות או בתיווך הואשמו בשוטטות והיו צפויים לגירוש. כן נאסרה קבלתם לשירות המדינה, לבתי חולים כלליים וכדומה. אפילו בעסקים פרטיים של יהודים נדרש שמספר העובדים היהודים לא יעלה על רבע ממספרם הכללי של העובדים[16].

 
הברון יעקב דה נוישוץ

דוגמה להצרת רגלי היהודים בתקופה זו הוא השינוי החדש בחוק מ-23 במאי 1893, שעל פיו מי שאינו אזרח (הרוב המוחלט של היהודים לא זכו לאזרחות) לא יהנה מחינוך יסודי חינם. ילד יהודי התקבל לבית הספר רק אם היה מקום פנוי ונדרש לשלם[17]. כתוצאה מהגבלות אלה, בשנת 1890 נשארו מחוץ למסגרת הבית ספרית כעשרים אלף ילדים יהודים[18]. היהודים, על בסיס אי היותם אזרחים רומנים, נחסמו מעיסוקים שונים: ב-1880 נאסר עליהם לעסוק במכירת משקאות חריפים בכפרים ובעיירות, חוק הבורסה מיולי 1881 אסר עליהם להיות מתווכים או סוכני בורסה וחוק הרוכלות ממרץ 1884 אסר עליהם עיסוק זה. רשימת העיסוקים מהם הודרו נמשכה עם מסילות הברזל, ממכר טבק, ממכר כרטיסי פיס ויתר המונופולים.

 
משה גסטר

ב-5 במרץ 1902 חוקק ברומניה "החוק לארגון המקצועות" שנועד להסדיר את קיומן של אגודות מקצועיות והיחסים בין בעלי מקצועות בדרגות שונות. לחוק הזה היו גם סעיפים שנגעו ישירות ליהודים, אף על פי שהמילה "יהודי" לא הוזכרה בו. החוק קבע שזרים יהיו מורשים לעסוק במקצועם ברומניה רק אם יוכלו להוכיח שהרומנים מורשים לעסוק באותו מקצוע בארצם. יהודי רומניה, שהיו במעמד של זרים ללא מדינה, נזקקו לקבלת רישיון מיוחד ממשרד המסחר והתעשייה וללא קבלת רישיון כזה היו בחזקת עבריינים, אם ינסו לעבוד במקצועם. אם בכל זאת קיבלו רישיון לעבוד במקצועם, היו עוד כמה סעיפים בחוק שהפלו אותם לרעה לעומת הרומנים הנוצרים, כמו העדפת בעל מקצוע רומני גם אם מחיריו עולים על מחירי בעל המקצוע הזר בעד 5%. רבים מהיהודים היו בעלי מקצוע, שמצאו עצמם לפתע במצב של גזילת פרנסתם[19].

בנוסף לחקיקה המפלה, בעלי תפקידים, שהבינו את רוח החוקים, הרחיבו את פרשנותם לרעת היהודים. כך למשל, בדצמבר 1909, ביאשי, מנהל הפרפקטורה אסר על הקברנים היהודים לבצע את מלאכתם בבית העלמין היהודי. ההנמקה הייתה שבית העלמין נמצא מחוץ לתחומי העיר, לכן נחשב לשטח חקלאי וליהודים אסור לעבוד בחקלאות[20]... היהודים, אשר הבינו שמצבם הכלכלי והאזרחי ברומניה אינו עומד להשתפר, הצמיחו מתוך יאושם תנועת הגירה, שרובה פנתה לארצות הברית ושאר מדינות מערב אירופה וחלקה הקטן פנתה אל ארץ ישראל. בגלל מצבם הכלכלי הירוד, נאלצו לרוב המהגרים לנוע בדרכים ברגל ולהסתמך במידה רבה על סיוע הקהילות היהודיות דרכן עברו. בשנים 1899 עד 1912 לבדן ירדה האוכלוסייה היהודית מ-269,015 תושבים ל-239,967[21].

מדינות זרות, בעיקר אלה אליהן שמו את פניהם המהגרים היהודים, מחו בפני ממשלת רומניה, כך מחתה ארצות הברית בספטמבר 1902, תוך כדי אזכור חובתה של רומניה על פי החלטות קונגרס ברלין לכבד את הזכויות האזרחיות של יהודי רומניה[22]. כעבור עשר שנים, ב-27 בינואר 1912, חוקק חוק מתוקן, שהחליף את החוק הקודם. בחוק החדש, בסעיף הנוגע לזרים, צוין שזרים חסרי חסות זרה פטורים ממנו[23].

  • טבלה הכוללת מפקדי האוכלוסייה היהודית ברומניה ואחוזם בכלל האוכלוסייה.
השנה היהודים % השנה היהודים % השנה היהודים % השנה היהודים % השנה היהודים % השנה היהודים %
1859 135,000 3,0 1899 266,652 4,5 1910 243,729 3,5 1912 239,967 3,3 1916 230,000 2,9 1930 264,038 3,1[24]


אי מתן אזרחות ליעקב נוישוץ

עריכה

יעקב נוישוץ היה יהודי יליד נסיכות מולדובה וגם הוריו היו ילידי המקום. נוישוץ התעשר מאוד, היה מחלוצי תחום הביטוח ברומניה, מראשי הקהילה היהודית, זכה לאותות כבוד רבים ונודע במעשי צדקה מהם נהנו יהודים ונוצרים גם יחד. הוא ביקש את האזרחות הרומנית ובין ממליציו היו יון ברטיאנו ומיכאיל קוגלניצ'אנו, מראשי ממשלות רומניה. בית המחוקקים הרומני העליון אישר לו את האזרחות ברוב קולות, אך בבית המחוקקים התחתון לא הושג רוב להצעה והאזרחות סורבה ליעקב נוישוץ. למרות אכזבתו, המשיך נוישוץ לראות את עצמו כבן רומניה ונתן ביטוי לכך גם בצוואתו[25]. יעקב נוישוץ השאיר בצוואתו עשרים אלף לאי לאקדמיה הרומנית, לייסוד פרס על שם נוישוץ, פרס שהוענק ליצירות ספרותיות איכותיות. בין מקבלי פרס נוישוץ הייתה גם אלנה פאראגו, משוררת ילדים רומניה[26].

גירוש הפובליציסטים

עריכה

ביום 6 בספטמבר 1885 פרסם הרב ד"ר משה גסטר, יהודי יליד רומניה, אדם משכיל ורב זכויות, מאמר חריף נגד האנטישמיות של האיכרים הרומנים בעיתון "רומנול" (הרומני). בתגובה לכך גורש מרומניה (קיבל 48 שעות להתארגן לקראת עזיבת רומניה לצמיתות) על ידי ממשלתו ה"ליברלית" של יון ברטיאנו ב-16 באוקטובר באותה שנה[27], כמו אליאס שוורצפלד[28], מרקו ברוצ'ינר, יוליוס שיין, מישל עזיאל ואחרים, סה"כ כעשרה פובליציסטים יהודים רומנים.

לאחר כמה שנים ביטלה הממשלה הרומנית את צווי הגירוש, חלק מהפובליציסטים שבו לרומניה, אך חלקם, דוגמת גסטר ושוורצפלד, נשארו בארצות בהן התיישבו לאחר הגירוש, שם פיתחו קריירה חדשה.

 
הבלשן לאזר שייניאנו

ביזויו של שייניאנו

עריכה

לאזר שייניאנו היה בלשן וחוקר השפה הרומנית, מחלוצי הבלשנות הרומנית. למרות היותו יליד רומניה, אף שלמד בבתי הספר הרומנים, אף ששירת שירות צבאי מלא בצבא רומניה ולמרות תרומתו הגדולה לבלשנות הרומנית, הוא היה במעמד של חסר אזרחות רק בגלל היותו יהודי ובמעמד זה נחסמו מפניו המשרות האקדמיות ברומניה[29]. בשנת 1881 ניסה להתאזרח בדרך שהחוק איפשר, על ידי פניה לשלטונות והמתנה של עשר שנים ולאחר מכן הצבעה בשני בתי המחוקקים הרומנים. עשר שנים לאחר הגשת בקשתו, ב-1891, היא נידונה בבית המחוקקים העליון ונדחתה בתוצאה של 79 מתנגדים ושני תומכים.

לדחייתו גרמו היותו יהודי וקטע במחקריו הלשוניים, בו עשה קישור עם הכוזרים ומתנגדיו פירשו את הדברים כניסיון להציג את היהודים ברומניה כוותיקים יותר מהרומנים עצמם - פרשנות זו עוררה גלי אנטישמיות ניכרים, למרות הכחשותיו של שינייאנו. שייניאנו המשיך לפרסם מחקרים חשובים וכעבור שנתיים, ב-1893, הגיעה בקשת ההתאזרחות שלו לבית המחוקקים התחתון יחד עם המלצה של המלך הרומני, שפנה לראש הממשלה של התקופה - הבקשה קיבלה מענה חיובי בתוצאה של 76 בעד ועשרים מתנגדים. רק באפריל 1895 חזרה הבקשה לבית המחוקקים העליון, לאחר שהוא פרסם עבודות נוספות וזכה בפרסים חשובים.

בבית המחוקקים העליון יצאו מתנגדיו במתקפה רבתית עליו, טענו שמחקריו נועדו רק לזכייה בפרסים כספיים, טענו שמי שנולד יהודי לא יכול להבין את השפה הרומנית לעומקה, התקיפו אותו על אי יציאה פומבית למען הרומנים הטרנסילבניים, שהיו תחת ריבונות אוסטרו-הונגרית, אף שבהיותו יהודי חסר אזרחות, הייתה פעילות פוליטית אסורה עליו והוא אכן לא היה פעיל פוליטית - הבקשה נדחתה בתוצאה של 61 נגד ורק 12 בעד והאנטישמיים חגגו. שייניאנו עדיין לא נואש, הוא המיר את דתו לנצרות אורתודוקסית, כשסנדקו בטקס היה המדינאי הרומני טאקה יונסקו. ב-1899 הצליחה בקשת ההתאזרחות שלו לעבור את ההצבעה בבית המחוקקים העליון ושייניאנו, שניסה לברר את נוהל קבלת האזרחות, גילה להפתעתו שהסיפור לא נגמר - בחידוש פרוצדורלי של הרגע האחרון, שגם סנדקו תמך בו, נקבע שהתאזרחות של יהודי זקוקה לאישור של שני בתי המחוקקים באותה קדנציה, לכן הוא נזקק לאישור מחודש של בית המחוקקים התחתון.

ביום האחרון של הקדנציה הובאה בקשת ההתאזרחות לאישור הבית התחתון, אך מתנגדיו הצליחו למנוע יצירת הרוב הדרוש - הבקשה לא אושרה. יתר על כן, הפקולטה לבלשנות, שבראשה קיווה לעמוד, בוטלה. בשנת 1900 התכנס שוב בית המחוקקים התחתון לדון בבקשת ההתאזרחות של שייניאנו ולאחר מאבק צמוד נדחתה הבקשה ברוב דחוק של 48 מתנגדים ו-45 תומכים[30]. שייניאנו, לאחר כל שנות ההמתנה והדחיות, נואש - הוא היגר עם משפחתו לצרפת, שם הקדיש עצמו לחקר הצרפתית ופרסם מחקרים בנושא.

ציור היהודי עם אווז

עריכה
  ערך מורחב – יהודי עם אווז
 
יהודי עם אווז ברומניה, ציור של ניקולאה גריגורסקו

יהודים רומנים אחרים, שראו מה קרה לשייניאנו, מלומד גדול, לא פוליטי, יליד רומניה, שהתנצר, הסיקו את המסקנות לגבי סיכוייהם, אם יבקשו להתאזרח. תהליך ההתאזרחות של היהודים הפך למסלול ביזוי וסחיטת טובות הנאה עם מעט מאוד סיכויי הצלחה. על רקע זה צייר הצייר הרומני הנודע, ניקולאה גריגורסקו, את תמונת היהודי עם אווז. התמונה הוצגה ב-1880 בתערוכה בפריז והשם המקורי היה: Juif moldave allant demander la naturalisation à l'Assemblée roumaine (יהודי ממולדובה בדרכו לפרלמנט הרומני, כדי לבקש התאזרחות). זו לא הייתה פעם ראשונה שגריגורסקו צייר יהודים דתיים, אך הפעם, בנוסף לאווז, היהודי מחזיק בידו מכתב מבויל, שניתן לקרוא את הכתוב עליו: המכתב מופנה לנשיא ולחברי בית המחוקקים. כלכלתם של יהודי מולדובה הייתה מבוססת במידה רבה על גידול אווזים ואכילת בשרם ושומנם. הציור הוא למעשה התייחסות אירונית של גריגורסקו לתהליך ההתאזרחות - בעיני הצייר, היהודי העני והתמים מבקש התאזרחות ומביא את האווז כדמי שלמונים לקידום התהליך. הציור זכה לתהודה גדולה, אך לא כל המביטים בו מתעמקים במכתב ובמשמעותו[31].

היהודים בצבא הרומני

עריכה

בחקיקה הצבאית הרומנית נכללו אפליות מובהקות נגד היהודים חסרי האזרחות. חוק מ-11 ביוני 1868 חייב את גיוס הרומנים והזרים חסרי האזרחות (רק יהודים היו במעמד זה). בהמשך, עד 1882 ניסו להדיר את היהודים מהצבא, אך לאחר מכן שבו לחייב אותם בגיוס בהיותם "תושבים" וחיוב זה נמשך עד מלחמת העולם הראשונה יחד עם הגבלות שמנעו מהיהודים עלייה בדרגות צבאיות מכל סוג. מצב חוקי זה נמשך תחת ממשלות רומניות מכל הזרמים הפוליטיים[32].

13,000 יהודים גויסו והשתתפו גם במלחמת הבלקן הראשונה ובמלחמת הבלקן השנייה ועל רקע זה צידדו הלכי הרוח ברומניה ועמדת המדיה במתן אזרחות רומנית לחיילים היהודים, כפי שניתנה האזרחות לחיילים היהודים ששרתו במלחמת 1877–1878. המלחמות הסתיימו, נחתמו חוזי השלום והחיילים היהודים נשכחו.

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה עלתה שוב שאלת אזרחות היהודים הנקראים לשרת בצבא רומניה. ב-1916, כשרומניה נכנסה למלחמה, גויסו 25,000 חיילים יהודים[33].

שבועת היהודים ברומניה

עריכה

שבועת היהודים (בלטינית: juramentum more judaico) הייתה שבועה מיוחדת ומשפילה שיהודים אולצו להישבע בה בהתדיינויותיהם בבתי דין נוצריים או מוסלמיים. בנסיכות מולדובה הונהגה לראשונה שבועת היהודים בתקופת השליט גריגורה גיקה (1739–1741)[34]. אותר נוסח מ-1786, מתקופת שלטונו של אלכסנדרו מברוקורדאט, שהועתק פעם נוספת ב-1828, בתקופת שלטונו של יואן-סנדו סטורזה. נוסח זה הונהג ביאשי ובערים אחרות של נסיכות מולדובה. בטרם מתן השבועה, היה על היהודי לצום, לגזור צפורני ידיו ורגליו, לטבול במקווה, ללבוש תכריכי מת ולהתיצב בבית הכנסת ביום שני או ביום חמישי, כשקוראים את ספר התורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין של יד ושל ראש, לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את ספר התורה בידיו. את בית הכנסת היו צריכים להכין עם רקע אפור על ידי הדלקת נרות שעווה שחורים, עבורו ועבור ילדיו. הנשבע היה אמור לשכב על מיטת מת ומעל ראשו החזיקו נר ותקעו בשופר שבע פעמים, תוך כדי הקראת כל הקללות מהתוכחה. הנשבע אמור היה לחזור אחרי הרב, להניח את אצבעותיו על ספר התורה ולהגיד שמע ישראל ופסוקים נוספים. השופט או בא כוחו איימו על הנשבע שאם ישקר תפתח האדמה את פיה ותבלע אותו, את רעיתו, את ילדיו, את הוריו ואת כל רכושו.

בנסיכות ולאכיה השכנה הנהיגו את השבועה מ-1800 והוסיפו כמה פרטים לטקס המשפיל: מיטת המת כוסתה באריג שחור ולידה הוצבו שני נרות שחורים, הנשבע עמד יחף ובנוכחות מנין יהודים מהמכובדים ביותר קרא את השבועה בעודו מחזיק בספר התורה ונוגע במיטת המת. בו זמנית תקע הרב בשופר וקרא את הקללות ואחרי כל קללה נדרשו הנשבע ויתר היהודים להגיד "אמן".

לאחר איחוד הנסיכויות הרומניות ויצירת רומניה, נמשך בה השימוש בשבועת היהודים. בכל העולם וגם ברומניה נערך מאבק לביטול שבועת היהודים המבזה. ברומניה התבלטו הרב הספרדי הראשי של בוקרשט, חיים בז'רנו והרב ישראל מרגוליס מבראילה, שנעלו את בתי הכנסת שלהם, כדי למנוע את עריכת השבועה והרב אבנר קסוואן מרמניקו סראט, שסירב להשתתף בטקס. בלטו בפעילותם הציבורית ובפובליציסטיקה האישים הבאים: דוקטור יעקב נימירובר, הרב יצחק איזיק טאובס מברלאד ודוקטור יעקב נאכט מפוקשאן (השניים כתבו מחקרים השוואתיים על השבועה ושלחו עצומות לשלטונות) והרב מאיר מוריץ בק שכינה את השבועה בשם "מורה בארבארו" ונטל חלק חשוב במאבק לביטולה. המאבק נשא פרי ב-1904, כאשר השלטונות הרומניים ביטלו את נוהג שבועת היהודים[35]. השבועה בוטלה רשמית ברומניה רק ב-1912 וגם אחרי זה היו ערים ברומניה שהמשיכו בכך עד שנות העשרים של המאה ה-20.

רב שיח בנושא יהודי רומניה ופעילות לוצאטי

עריכה

העיסוק המתמיד במעמדם המיוחד של יהודי רומניה גרם ליוזמה של כתב עת רומני חדש לזימון אישים רבי השפעה מהמערב לרב שיח בנושא זה. כתב העת Noua Revistă Română (רביסטה רומנית חדשה) שלח ב-1901 שאלון בנושא "הבעיה היהודית" לז'ורז' קלמנסו, אמיל זולא, צ'זארה לומברוזו, תאודור מומזן, קרל לואגר, ארנסט מאך ולואיג'י לוצאטי ועוד.

בתשובתו לוצאטי תמך בחום באמנציפציה של יהודי רומניה, הדרגתית, אך הכרחית, אך המצב לא השתפר. בתקופת המלחמות הבלקניות התעוררה בלב יהודי רומניה התקווה, שבהסכמי השלום מעצמות אירופה יביאו לאמנציפציה שלהם. נרסיס לוון, שהיה נשיא כל ישראל חברים, נפגש בפברואר 1913 עם לוצאטי ומסר לו תיק עם חומר רקע למאבק זה.

ב-3 במרץ 1913, בעיתון ה איטלקי קוריירה דלה סרה, התפרסם מאמר של לוצאטי בשם Un appello alla diplomazia europea per salvare la liberta religiosa (קריאה לדיפלומטיה אירופאית למען הצלת חופש הדת) ובו קריאה למאבק דיפלומטי בשלטון הרומני המונע זכויות מיהודים. מאמר נוסף, שפרסם באותו עיתון ב-27 במרץ יצר כבר גל של תגובות היסטריות בעיתונות הרומנית ושר הפנים הרומני, טאקה יונסקו, הגיב בשני מאמרים בעיתון La Roumanie ותגובתו זכתה לתגובה של לוצאטי ב-20 באפריל. במקביל למאבק העיתונאי הבטיח לוצאטי לאדולף שטרן לייצור קשר עם שר החוץ האיטלקי, כדי שהאחרון יארגן לחץ דיפלומטי בנושא. מאמריו של לוצאטי צוטטו ותורגמו לעיתונים שונים במערב אירופה ובאמריקה. בסתיו 1913התממשה יוזמתו של לוצאטי, על פי רעיון של אדולף שטרן, להוצאת קריאה אל השלטון הרומני לאמנציפציה של היהודים. על הקריאה חתמו אישים נכבדים רבים של התקופה באירופה ובארצות הברית ובהם: ז'ורז' קלמנסו, ז'אן ז'ורס, אנטול פראנס, ג'ורג' ברנרד שו, תאודור רוזוולט, גאספארה פינאלי, הלורד רוטשילד ועוד[36].

מלחמת העולם הראשונה והאמנציפציה של יהודי רומניה

עריכה

הסכם השלום עם גרמניה

עריכה

במלחמת העולם הראשונה, לאחר המהפכה ברוסיה, רומניה מצאה את עצמה מבודדת מול יריביה, כשחלק גדול משטחה, כולל בירתה, כבושים על ידי האויב. בנסיבות אלה החליטה רומניה לחתום על הסכם שלום נפרד, הסכם בוקרשט. בהסכם זה, בפרק השביעי, בסעיף XXVIII נקבע שיהודי רומניה חסרי האזרחות יקבלו אזרחות מלאה[37].

ראש ממשלת רומניה הזמני, אלכסנדרו מרגילומן, חתם על ההסכם ב-7 במאי 1918. ההסכם אושר על ידי בית הנבחרים ב-28 ביוני ועל ידי הסנאט ב-4 ביולי 1918. עם זאת, פרדיננד הראשון, מלך רומניה, סירב לחתום על ההסכם. ההסכם החדש היה קצר מועד מכיוון שלאחר 4 ימים, ב-29 בספטמבר, נאלצה רומניה להיכנע להתקדמותן של מדינות ההסכמה. בהסכם שביתת הנשק, שנחתם ב-11 בנובמבר 1918, בוטל ההסכם עם מעצמות המרכז.

הצו המלכותי להענקת זכויות אזרחיות ליהודי רומניה

עריכה

בועידת השלום בפריז (1919) התחייבה רומניה לתת אזרחות ושוויון זכויות למיעוטים שונים, כולל היהודים, ולשם כך הוכנס סעיף מיוחד, סעיף 7 וזו לשונו:

"רומניה מתחייבת להכיר ביהודים החיים בשטחי רומניה, שאינם יכולים לתבוע לאומיות אחרת, כנתינים רומנים, בעלי זכויות מלאות, ללא פורמליסטיקה."

כדי לקיים את התחייבות רומניה, הוציא מלך רומניה ביום 28 במאי 1919 צו למתן זכויות אזרחיות ליהודי רומניה וזו לשונו:

  • התושבים היהודים הבוגרים של הממלכה הישנה (בגבולות שקדמו למלחמת העולם הראשונה), שנולדו בארץ (רומניה) או שנולדו בחוץ לארץ להורים יושבי הארץ (רומניה) ואינם נתינים של מדינה זרה, הם אזרחים רומנים ויהנו מכל הזכויות האזרחיות, אם יפגינו את רצונם בכך על ידי הצהרה על לידתם ברומניה ועל כך שאינם נהנים מחסות זרה.
  • מי שעמדו בתנאי חוק הגיוס, מי שגויסו באחת המערכות משנת 1913 ואילך, אף אם הם קטינים, גם האלמנות והילדים החוקיים הקטינים של החללים של המערכות משנת 1913 ואילך, אינם צריכים להצהיר על לידתם בארץ (רומניה) ועל כך שאינם נתינים זרים - די להצהיר שהם רוצים באזרחות הרומנית והצהרה זו תאפשר להם קבלת זכויות אזרחיות מלאות.
  • יהנו מזכויות של אזרחות רומנית מלאה גם האלמנות ומי שהיו אז ילדים קטינים של מי שהתאזרח באופן אישי לפני פרסום צו זה. הצהרות של אלמנות עם ילדים קטינים ישמשו גם עבור הילדים. עבור ילדים קטינים ללא הורים יינתנו הצהרות על ידי האפוטרופסים שלהם. אם האם או האפוטרופוס לא יגישו את ההצהרות הדרושות, יוכל הקטין להצהיר בעצמו בשנה הראשונה שלאחר היותו לבגיר. הקטינים שגויסו לאחת המערכות משנת 1913 ואילך יכולים להצהיר בעצמם את הצהרת ההתאזרחות.

הבחירות הראשונות בהשתתפות היהודים

עריכה
 
הרב יהודה לייב צירלסון, מראשוני היהודים שנבחרו לפרלמנט הרומני

הצו המלכותי ניתן עדיין לפירושים, האם היהודים יקבלו את האזרחות רק על סמך ההצהרה, כפי שפורטה בצו או שדרוש עדיין חוק אינדיבידואלי לכל מתאזרח, כפי שכתוב בחוקה. עמדת המעצמות הייתה ברורה, אך ראש ממשלת רומניה, יון (יונל) ברטיאנו, ניסה לקבל נוסח שיאפשר לרומנים להתחכם ולמנוע התאזרחות כל היהודים. המועצה העליונה של בני הברית לא קיבלה את עמדת ברטיאנו והוא פרש מוועידת השלום וב-12 בספטמבר 1919 התפטר מראשות הממשלה.

ראש הממשלה, שהתמנה במקום ברטיאנו, ארתור וטויאנו, ארגן בחירות כלליות לפרלמנט ברומניה על כל חבליה, כולל החבלים החדשים שסופחו אליה ובבחירות אלה ניתנה זכות לבחור ולהיבחר גם ליהודים. הבחירות נערכו בימים 3 עד 6 בנובמבר ובין חברי הפרלמנט החדשים נמנו גם היהודים: נתן לרנר, יהודה לייב צירלסון, ינקו מליקזון, איליה מוסקוביץ' ואלכסנדרו דוברוג'אנו-גרה[2].

חוקת 1923

עריכה

בחוקת רומניה 1923 כבר לא היו סעיפים המפלים בין בני אמונות שונות, להפך, סעיפים 7 ו-8 ציינו במיוחד שהבדלים באמונה הדתית או מוצא אתני לא יהוו מכשול בקבלת אזרחות וזכויות שוות[38].

ההתנגדות לסעיפים אלה בחוקה הייתה חריפה במיוחד, לפני שאושרה, אך גם אחרי האישור המשיכה ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית לארגן הפגנות נגד התאזרחות היהודים.

חוק מרזסקו

עריכה

במאי 1924 החליטה ממשלת רומניה לאמץ את מה שכונה "חוק מרזסקו" על שמו של שר המשפטים, כללים מפורטים לקבלת אזרחות רומנית על ידי זרים[39]. יש הערכות שחוק מרזסקו ביטל את אזרחותם של כמאה אלף יהודים, בעיקר מהחבלים שסופחו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה[40], כרסום ראשון באמנציפציה של יהודי רומניה.

מאבקי הסטודנטים להנהגת נומרוס קלאוזוס

עריכה
  ערך מורחב – פולמוס גופות היהודים בפקולטות לרפואה ברומניה

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בפקולטות לרפואה במרכזים האוניברסיטאיים ברומניה, החלו סטודנטים לא יהודים בהפגנות ומהומות על רקע סירוב הקהילות היהודיות לספק גופות לנתיחה שלאחר המוות עבור הסטודנטים, חרף העובדה שביניהם היו לא מעט יהודים.

ברומניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה זכו היהודים לאמנציפציה ויכולתם להתחרות ברומנים גברה. האנטישמיות ברומניה, שניזונה במידה רבה מהתחרות על מקומות העבודה של בוגרי בתי הספר התיכוניים והאוניברסיטאות, התעצמה, בעיקר משום שהכמות היחסית של היהודים באוניברסיטאות באופן כללי ובפקולטות לרפואה במיוחד הייתה גדולה בהרבה מחלקם באוכלוסייה הכללית. בשנת הלימודים 1920–1921 למדו רפואה באוניברסיטת בוקרשט 1,808 סטודנטים, כש-537 מתוכם היו יהודים (29,7%) - באותה תקופה אחוז היהודים באוכלוסייה הרומנית נע סביב 4%. בהונגריה השכנה הייתה תופעה דומה והשלטונות הנהיגו שם נומרוס קלאוזוס, הסטודנטים הרומנים שאפו אפוא להנהיג גם ברומניה הגבלות דומות[41].

  ערך מורחב – פרעות הסטודנטים באורדיה

פרעות הסטודנטים באורדיה, שהופנו כנגד יהדות אורדיה והתפשטו כנגד יהודים וקהילות יהודיות במקומות נוספים, התרחשו בתחילת חודש דצמבר 1927, במהלך כינוס ארצי של קונגרס הסטודנטים הלאומי של רומניה, שנערך בעיר אורדיה. הכינוס נערך על ידי גופים אנטישמיים בעידוד ובמימון של ממשלה רומנית ליבלית. ברומניה, להבדיל מהמקובל ביתר אירופה, הליברלים נשאו את דגל המאבק ביהדות והשמרנים היו נוחים יותר לציבור היהודי.

החקיקה האנטישמית לפני מלחמת העולם השנייה

עריכה

ב-15 השנים שבין פרסום חוקת רומניה 1923 ובין הקמת הממשלה האנטישמית של גוגה-קוזה ליהודי רומניה היה לכאורה שוויון זכויות מלא, אולם המציאות הייתה מורכבת יותר, המאבקים להדרת היהודים מתחומים שונים נמשכו. כדי לא להתעמת עם מעצמות המערב, שהיו בנות הברית המסורתיות של רומניה, ממשלות רומניה לא ניסו לבטל את אזרחות היהודים, אך המציאו הפליה על בסיס מוצא, לפי דין הדם, תוך הבדלה בין אזרח רומני ממוצא אתני רומני ובין מי שאינו כזה. גם בין המיעוטים השונים הבדילו - כדי לבודד את היהודים הכירו בלגיטימיות של מיעוטים שיש להם מדינות לאום, לעומת מיעוט שאין לו מדינה כזאת, כלומר: היהודים.

בתחום הלימודים האוניברסיטאיים היה מאבק מתמיד של הלאומנים להנהגת נומרוס קלאוזוס, בדומה למה שנעשה בהונגריה. מאבק זה זכה לתנופה רבה בעקבות פולמוס גופות היהודים בפקולטות לרפואה ברומניה ואומנם נכפו החלטות מפלות נגד הסטודנטים היהודים. בשל החלטות אלה, החליטו סטודנטים יהודים רבים לצאת ללימודים במערב אירופה ובמקרים רבים, גם להגר סופית מרומניה.

חלק גדול מהעם הרומני והנהגתו לא השלימו עם מתן זכויות שוות ליהודי רומניה. המאבק שלהם, נגד מימוש הזכויות וליצירת דיפרנציאציה אזרחית, החל באוניברסיטאות, בהנהגת פרופסורים אנטישמיים, במקומות ציבוריים, בהם פגעו סטודנטים אנטישמיים מאורגנים ביהודים ולבסוף בתקשורת ובזירה הפוליטית, שהולידה מפלגות אנטישמיות. הפופולריות של האנטישמיות הדאיגה את הנהגת המדינה, כולל בית המלוכה, ולבסוף, כדי לשלוט על הגל, החליטו להצטרף אליו וליזום חקיקה אנטישמית.

החקיקה האנטישמית נגד אזרחים רומנים יהודים התחילה ב-1934 עם החוק להפעלת סגל רומני במפעלים (Legea pentru folosirea personalului romanesc in intreprinderi). חוק זה שהופיע לראשונה ב-23 בינואר 1935, פעל ברוח חוקי נירנברג והבדיל לראשונה בין שלושה סוגי תושבים ברומניה, "אזרחים רומנים אתניים", "אזרחים רומנים שאינם רומנים אתניים" ו"זרים" - כך הופרדו היהודים מהרומנים האתניים. חוק זה פגע גם במיעוטים אחרים, אך לא באותה מידה כמו ביהודים, המיעוטים האחרים, בדרך כלל, התגוררו באזורים חקלאיים ועסקו במקצועות מסורתיים, כך שהחוק לא השפיע עליהם, אך על היהודים, שהתגוררו בערים, הייתה לו השפעה חזקה. לאחר חקיקת החוק החלו כל מיני ארגונים מקצועיים לפעול להרחקת היהודים, כך עשו עורכי הדין, המהנדסים וארגונים אחרים, שהכריזו על עצמם כארגונים נוצרים[42]. בנוסף לכך, חוק זה חייב שבמפעלים יהיו 80% מהסגל ו-50% מההנהלה רומנים "אתניים". חלק מהיהודים, שרצו להתחמק מפגיעת החקיקה נגד יהודים, החלו להמיר את דתם לנצרות. בתחילת 1937, בבוקרשט לבדה הוגשו 200 בקשות להמרה. מ-1936 עד 1937 התנצרו 676 יהודים ברומניה. בשנים 1941 עד 1944, למרות איסור בחוק על המרות דת של יהודים, רק בשטחי הרגאט נרשמו 1,361 המרות דת[43].

ב-1936 החלה ועדה פרלמנטרית ברומניה לדון בהצעת חוק לדיון מחודש ברשימות בני המיעוטים, שזכו להתאזרחות ברומניה, הצעה שהופנתה בראש וראשונה כלפי היהודים. הצעה זו לא הפכה לחוק, אך הממשלה קידמה ואישרה חקיקות פחות שאפתניות, שהגבילו והדירו את היהודים מתחומים שונים[44].

רומניה הייתה מונרכיה חוקתית וקרול השני, מלך רומניה, שהייתה לו פילגש נודעת, אלנה לופסקו, בת להורים יהודים מומרים, הוצג על ידי הזרמים האנטישמיים ובעיקר התנועה הלגיונרית, כמשרת האינטרסים היהודיים. כדי להתמודד עם המצב הטיל המלך את הרכבת הממשלה על אוקטביאן גוגה שעמד בראש המפלגה הלאומית-נוצרית, מפלגה אנטישמית מאוד, המתחרה של "התנועה הלגיונרית".

הצו המלכותי לבדיקה מחודשת של אזרחות היהודים ברומניה

עריכה
 
אוקטביאן גוגה

ביום 21 בינואר 1938 בתקופת ממשלתם של אוקטביאן גוגה ואלכסנדרו קונסטנטין קוזה, הוצא צו מלכותי מס' 169, צו לבדיקה מחדש של אזרחות היהודים ברומניה וזו לשונו (הסעיפים הרלוונטיים):

בדיקה מחודשת של רישומי פנקסי הלאום.
סעיף 5:
תוך שלושים ימים מפרסום חוק זה יכינו ראשי הרשויות המקומיות דו"ח תמונת מצב של היהודים הרשומים בפנקסי הלאום של הרשות. רישום שנעשה על בסיס החלטה של ועדת ערער או החלטה שיפוטית יצוין בדו"ח. העתק של הדו"ח יוצג על לוח המודעות ויובא לידיעת הציבור בעזרת תופים או אמצעים מקובלים אחרים.
סעיף 6:
תוך 20 ימים מהפרסום על לוח המודעות, כל מי שהופיע בדו"ח או צאצאיו הנהנים מהאזרחות הרומנית יגישו לבית המשפט מסמכים המוכיחים את התנאים שנדרשו...
סעיף 8:
השופט שיבחן את המסמכים שהוגשו יוכל לצוות על חקירה ווידוא נכונות המסמכים המוגשים. החקירה תיעשה באמצעות הזרועות האדמיניסטרטיביות ומשטרת בית המשפט. כל הרשויות מצוות לתת ללא דיחוי את כל ההבהרות הנדרשות.
סעיף 9:
לאחר שיפוג מועד הגשת המסמכים שצוינו בסעיף 8 בית המשפט יבדוק, מבלי לזמן את הצדדים, אם הנרשם עומד במלוא התנאים לקבלת האזרחות הרומנית.
סעיף 10:
אם על פי המסמכים שבתיק יסיק בית המשפט שמולאו התנאים שנדרשו בסעיף 6, יצווה בית המשפט על סיום ההליך.
סעיף 12:
אם לצורכי הרישום לא הוגש אף מסמך או אם יסתבר, על פי המסמכים שבתיק, שהנרשם אינו עומד בתנאים הנדרשים על ידי החוק לקבלת אזרחות רומנית, בית המשפט יצווה על מחיקתו מהפנקסים והרישום הקודם ייחשב לכזה שהושג במרמה. קביעת בית המשפט היא מוחלטת. ההחלטה תובא לידיעת המעוניין במגורים שצוינו בסעיף 6, לידיעת משרד הפנים ולידיעת הרשות המקומית בה נעשה הרישום. הרשות המקומית תבצע את המחיקה מהפנקסים תוך ציון מספר ההחלטה והתאריך שלה...
סעיף 22:
האנשים הרשומים בפנקסים הנוגעים ליהודים, שהוענקו להם זכויות אזרח, חייבים, תוך 20 ימים מפרסום חוק זה, להגיש לבית המשפט, במקום בו רשומה הצהרת האזרחות, את המסמכים הבאים:
  • תעודת לידה.
  • מסמכים המוכיחים שהורי המגיש התגוררו ברומניה, במקרים בהם מדובר במי שנולד בחוץ לארץ.
  • מסמך המוכיח שלא היה נתין של מדינה זרה.
  • מסמך המוכיח שעמד בדרישות חוק הגיוס או שהשתתף באחת המערכות לאחר 1913.
  • מסמכים אחרים המוכיחים את אחד המצבים מהצו של שנת 1919, שעל פיו ניתנו הזכויות האזרחיות.
אם הנרשם בפנקסים נפטר, חובת הגשת המסמכים עוברת ליורשו.

מעשית נדרשו 617,396 יהודים, שהיוו 84% מיהודי רומניה (728,115), להוכיח מחדש את זכאותם לאזרחות, תוך 20 ימים. רק בתחום הרגאט ניתנה הארכה. פקידים רבים הקשו על היהודים, אם מתוך רצון רע, אם מתוך רצון לסחוט דמי לא ייחרץ ואם מתוך סתם בירוקרטיה, לכן יהודים רבים לא הצליחו לעמוד במשימה ו־225,222 איבדו את אזרחותם וסווגו כתושבים זרים. לתושבים זרים אלה ניתן אישור שהייה, שנזקק לחידוש לאחר שנה.

ההפרדה הגזעית

עריכה
  ערך מורחב – חוקים להגדרת היהודים ברומניה 1940–1944

ב-8 באוגוסט 1940 האנטישמיות הרומנית היורידית הגיעה לשיא מסוים, כאשר קרול השני, מלך רומניה, יון ג'יגורטו, ראש ממשלת רומניה ויון גרויה, שר המשפטים של רומניה, חתמו על הצו-חוק מספר 2,560, שקבע את הסטטוס החדש של היהודים ברומניה על פי עקרונות דין הדם, סטטוס שמבחינות מסוימות היה גרוע מהחקיקה הנאצית. באותו יום נחתם צו-חוק נוסף, מספר 2,651, שאסר נישואים מעורבים בין רומנים על פי ה"דם" ובין יהודים[45][46],

סילוק היהודים מהצבא הרומני

עריכה
  ערך מורחב – סילוק החיילים היהודים מצבא רומניה

ביום 19 באוגוסט 1940 הוצא לראשונה צו לסילוק היהודים מהצבא הרומני. הצו התבסס על סעיף מתוך חוקים להגדרת היהודים ברומניה 1940–1944 שחוקק ביום 9 באוגוסט 1940 ובו נקבעה חלוקת יהודי רומניה לשלוש קבוצות - שתי קבוצות נפסלו לשירות צבאי (סוגים א' ו-ג'). היהודים שנפסלו לשירות צבאי חויבו לפדות עצמם בתשלום מס מיוחד או ב"עבודות ציבוריות" לתקופה שיקבע המשרד להגנה לאומית.

ב-5 בדצמבר 1940 הופעל סעיף זה גם על היהודים מסוג ב' ובכך הושלם סילוק היהודים מהצבא הרומני (פרט ליוצאים מן הכלל שעוד יפורטו בהמשך). הסעיף המחייב את היהודים ב"עבודות ציבוריות" שימש בהמשך כבסיס חוקי להקמת מחנות העבודה ופלוגות העבודה. חוק זה נקרא "חוק המעמד הצבאי של היהודים"[47].

ביום 21 בינואר 1941 פורסם "תקנון המעמד הצבאי של היהודים". החוק החדש קבע שהיהודים חייבים, תמורת הפטור משירות צבאי, בתשלום כספי ובעבודות כפייה. החוק פירט את התשלום שחייב כל יהודי, בהתאם לגילו ובהתאם להכנסותיו. לצורך חישוב הכנסותיו נכללו גם הכנסות אשתו, הכנסות הוריו והכנסות הורי אשתו. החוק גם קבע שבעת גיוס כללי התשלום מוגדל ב-50% ובעת מלחמה ב-100%.

הצבא הרומני נזקק מאוד לחלק מהחיילים היהודים שהיו בעלי התמחויות מיוחדות, לכן הטיהור לא היה מושלם. מאות חיילים יהודים בעלי התמחויות נדרשות, כמו מכונאים ורופאים, נותרו בצבא הרומני. גם הבירוקרטיה הרומנית תרמה את חלקה לכך שנשארו יהודים בצבא הרומני. יותר ממאתים יהודים, חלקם קצינים שיהדותם לא הייתה ידועה, נותרו בשורות הצבא הרומני. נוכחות היהודים, שנותרו בשורות הצבא הרומני, הוצנעה על ידי שלטונות הצבא, אך היחשפותם של בודדים על ידי ההמון הביאה לא פעם למעשי לינץ' בטענה שמדובר ביהודי שהתחפש לחייל כדי לפגוע בצבא.

המדינה הלאומית-לגיונרית

עריכה
  ערך מורחב – המדינה הלאומית-לגיונרית
 
הוריה סימה, כראש התנועה הלגיונרית וסגן ראש ממשלת רומניה באוקטובר 1940, מצדיע במועל יד מעל הבימה

קריעת חבלים גדולים מרומניה והעברתם למדינות אחרות ללא מלחמה גרמה לדיכאון ותסיסה ברומניה המקוצצת. קרול השני, מלך רומניה, ששלט שלטון דיקטטורי, חיפש חיזוק למשטרו, לכן הציע, ב-4 בספטמבר 1940, לגנרל יון אנטונסקו, להקים ממשלה בשותפות עם התנועה הלגיונרית, שעד אז נרדפה על ידי המלך. אנטונסקו קיבל את ההצעה וכעבור יומיים תבע מהמלך ויתור על הכתר לטובת בנו ועזיבת רומניה. המלך נכנע.

ב-14 בספטמבר הוכרז המשטר החדש, מיכאל הראשון, מלך רומניה היה לראש מדינה סמלי עם סמכויות מוגבלות מאוד, יון אנטונסקו הוכרז קונדוקטורול (מנהיג עליון), המקבילה הרומנית לפיהרר, הוריה סימה, מנהיג התנועה הלגיונרית, מונה לסגן ראש ממשלת רומניה ורומניה עצמה כונתה משלב זה בשם המדינה הלאומית-לגיונרית[48].

התנועה הלגיונרית הייתה תנועה אנטישמית מוצהרת ועם הגעת אנשיה לעמדות שלטוניות פעלה לפגוע ביהודים וברכושם ולהעשיר את אנשיה ואת קרנות התנועה. בחקיקה נמשכה המגמה של חקיקה אנטישמית מפלה ובתקופת המדינה הלאומית-לגיונרית חוקקו מעל 20 חוקים נגד היהודים.

המדינה הלאומית-לגיונרית הונהגה על ידי שני כוחות, שכל אחד מהם שאף להנהגה בלעדית והיו קיימים ביניהם מתחים שהלכו וגברו, במיוחד בנושא הטיפול ביהודים. שני הגופים היו בעד הדרת היהודים ושוד רכושם, אך בעוד יון אנטונסקו ותומכיו רצו לעשות זאת בצורה הדרגתית, כדי לא לפגוע בכלכלה הרומנית, ולנתב את רכוש היהודים לאוצר המדינה, הלגיונרים רצו לעשות זאת מהר ככל האפשר ואת רכוש היהודים לנתב לכיסיהם. המתח בין שני המחנות הלך וגבר והגיע לשיאו במרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט, שהיוו אקורד הסיום בשותפות הזאת - עם דיכוי המרד, אנטונסקו הכריז על סוף המדינה הלאומית-לגיונרית ועבר למשטר של דיקטטורה צבאית בראשותו.

בנובמבר 1942 פורסמה רשימת סופרים יהודים שיצירותיהם נאסרו לפרסום.

הדיקטטורה של אנטונסקו

עריכה

החקיקה נגד היהודים בתקופת אנטונסקו

עריכה

בתקופת שלטונו של יון אנטונסקו נחקקו עשרות חוקים במסגרת הרומניזציה וכנגד היהודים, ביניהם הפקעת כל נכסי היהודים באזורים הכפריים, ובכלל זה קרקעות (5 באוקטובר 1940), יערות, מבשלות כוהל ומנסרות לעיבוד עצים (7 בנובמבר 1940), הפקעת ספינות שיט (4 בדצמבר 1940), הפקעת בתים ודירות (27 במרץ 1941), חוק העבודה לטובת הציבור (שחייב את היהודים בעבודות כפייה) וצו לסגירת כל בתי הקפה היהודיים (19 ביוני).

היהודים חויבו במיסים מיוחדים, נאסרה עליהם החזקת מקלטי רדיו וכלי רכב, כולל אופניים, והוטל עליהם לספק כמויות של מצרכים ומלבושים שונים.

הדת היהודית הוצאה מרשימת הדתות המוכרות והמוגנות על ידי השלטון ומצב זה אפשר הפקעת מבנים ששמשו את הקהילה היהודית, כולל מבנים של בתי כנסת.

לפי הוראות ממשלת אנטונסקו נקבעו אזורים בהם לא אושרו מגורי יהודים והתושבים היהודים גורשו, מרביתם למחנות בטרנסניסטריה.

בצו-חוק המפרט את הענישה של המעשים שסיכנו את המדינה או את האינטרסים שלה נוסף סעיף 16 שקבע, שבמקרה בו הנאשם אינו בעל מוצא רומני או שהוא קומוניסט, העונש יוכפל[49].

עבודות כפייה ואגרות כחלופה לשירות צבאי

עריכה
 
מודעה חתומה על ידי ראש עיריית פשקאן ובה פירוט מגבלות, שהוטלו על היהודים ואיומים להוציא להורג בני ערובה יהודים. ההוראות מבוססות על צו של יון אנטונסקו

על פי צו-חוק 3,984 מדצמבר 1940 יהודי רומניה קיבלו פטור משירות צבאי, אך החוק הזה וחוקים נוספים, שבאו בעקבותיו תבעו מהיהודים תמורה לפטור על ידי ביצוע עבודות כפייה ותשלום מיסים ואגרות. חקיקה זו הייתה ייחודית ליהודים. יהודים בעלי הכשרה מיוחדת, שהצבא הרומני נזקק להם, נשארו בשירות צבאי, אך במעמד שונה ובלבוש שונה מבעלי הכשרה דומה לא יהודים. רופאים שבעבר זכו לדרגת קצונה, קיבלו דרגת "רופא" ואלה שקיבלו בעבר דרגת תת-קצין, קיבלו דרגת "רופא מסייע". במקום הכוכבים על הדרגות, קיבלו מגיני דוד, כדי להדגיש את יהדותם.

השתמטות היהודים מתשלום המיסים המיוחדים או אי ביצוע נאמן של עבודות הכפייה נענשו בעונשים מדורגים, לפי החומרה, כשהעונש המרבי הוא הגלייה, יחד עם המשפחה, לטרנסניסטריה. אותם יהודים, שנמצאו בלתי כשירים לביצוע עבודות כפייה, חויבו בתשלום מיסים נוספים ואותם יהודים שלא היו להם האמצעים לתשלום מיסים, חויבו בעבודות כפייה תמורתם. מי שהיה חסר אמצעים וחסר כושר עבודה, נמצא פטור מתביעות.

חובת עבודות הכפייה הוטלה על גברים יהודים בני 18 עד 50 ונשים יהודיות בנות 18 עד 40. הנשים נועדו לתפקידי כובסות, תופרות ועבודות משרדיות. בפועל נלקחו לעבודות כפייה גם צעירים יהודים מתחת לגיל 18[50].

כל יהודי בגיל 17 - 21 חויב בתשלום שנתי של 7,000 לאי, בגיל 21 - 24 תשלום שנתי של 6,000 לאי, בגיל 24 - 41 תשלום שנתי של 4,000 לאי ובגיל 41 - 50 תשלום שנתי של 1,000 לאי. מיסים אלה היו בנוסף למיסים המוטלים בהתאם להכנסה.

על פי הוראה של יון אנטונסקו, שפורסמה על ידי משרד הפנים ב-18 ביולי 1941, על כל היהודים הנמצאים במחנות או שנתפסו כשבויים יוטלו עבודות פרך ואם יהיו הימלטויות, יוצא להורג כל עשירי. אם העבודות לא יבוצעו היטב, ימנע מהם מזון ולא יאפשרו להם לקבל או לקנות מזון אחר[51].

שואת יהודי רומניה

עריכה
 
יהודים רומנים, שהובלו לטרנסניסטריה ובדרך נרצחו על ידי המלווים הרומנים בין בריזולה ובין גרוזדובקה[52].
  ערך מורחב – שואת יהודי רומניה

יון אנטונסקו שלט כדיקטטור, לכן מדיניותה של רומניה בתקופתו נקבעה על פי ראות עיניו. גם מצב יהודי רומניה, שדידתם המאורגנת, הדרתם, בידודם וגירושם נקבעו על ידי אנטונסקו, תוך התאמת המערכת החוקית לרצונו.

אנטונסקו והחקיקה הרומנית הבדילו בין יהודי הרגאט ובין יהודי המחוזות שצורפו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, האחרונים היו במצב הגרוע ביותר. ביום 8 ביולי 1941 נאם אנטונסקו לפני מועצת השרים של רומניה ואמר: "...אני בעד הגירה כפויה של היסוד היהודי מבוקובינה ומבסרביה, צריכים להשליך אותם מעבר לגבול. אני גם בעד הגירה כפויה של היסוד האוקראיני, אין להם מה לחפש כאן ברגע זה. לא אכפת לי אם בהיסטוריה יראו בנו ברברים. האימפריה הרומית ביצעה סדרה של מעשים ברבריים לפי קני המידה הנוכחיים ובכל זאת הייתה המבנה הפוליטי הדגול ביותר. אין בהיסטוריה שלנו רגע מתאים יותר. אם יהיה צורך, תירו במקלעים".

היהודים גורשו, תחילה מהאזורים הכפריים אל הערים. בהמשך הניסיון לגרש אותם מיאשי הסתיים בפרעות יאשי. היהודים גורשו מדורוחוי ומיתר ערי הגבול עם ברית המועצות ולאחר הפלישה של גרמניה הנאצית ורומניה לשטחי ברית המועצות, הרומנים טיהרו את שטחי הכיבוש שלהם מיהודים, כשהם רוצחים אותם בהמוניהם ואת הנותרים מגרשים לטרנסניסטריה, שם מרביתם מתו מרעב, קור ומחלות.

אנטונסקו תכנן לטהר את כל רומניה מיהודים וכבר הוכנו הסכמים עם גרמניה הנאצית לשילוח יהודי הרגאט למחנה השמדה בפולין, אך ההתפתחויות במלחמה גרמו לאנטונסקו לשקול זאת שנית ולעצור את ביצוע התוכנית, כנראה מחשש להתחשבנות שתהיה איתו לאחר המלחמה, אם הצד שלו יפסיד בה[53].

המשטר הקומוניסטי

עריכה
 
אנה פאוקר, שרת החוץ של רומניה
 
יוסיף קישינבסקי, סגן ראש ממשלת רומניה

תקופת המעבר

עריכה

ב-23 באוגוסט 1944 ביצע מיכאי הראשון, מלך רומניה הפיכה שלטונית, כשפיטר את ראש ממשלת רומניה ומנהיגה, המרשל יון אנטונסקו וציווה על מעצרו. הממשל החדש, שהוקם בעקבות ההפיכה, החליט על יציאה מהברית עם גרמניה הנאצית והצטרפות הצבא הרומני לכוחות הלוחמים נגד גרמניה ובנות בריתה.

ב-31 באוגוסט 1944 פורסם צו מלכותי המשיב לתוקף את חוקת 1866 עם התוספות והשינויים של חוקת רומניה 1923‏[54].

חרף השינוי החד בשלטון הרומני ובחוקה הרומנית, שינוי החקיקה בעקבותיהם לא היה מהיר כל כך והחקיקה האנטישמית המפלה נשארה בתוקף ורק בחודש דצמבר 1944 הוציא הפרלמנט הרומני החלטה המבטלת את כל החקיקה המפלה כלפי יהודים, מצווה על השבתם למקומות העבודה מהם פוטרו בגלל היותם יהודים, על השבתם לאגודות המקצועיות מהן סולקו בגלל היותם יהודים, על סידורים לביטול גיטין בין בני זוג שלפחות אחד מהם יהודי, שנכפו על בני הזוג ושניהם מעוניינים בביטולם ועל השבת טובים, שהוחרמו מיהודים לטובת המדינה[55].

הקונסטיטוציות הקומוניסטיות

עריכה

החקיקה בתקופת המשטר הקומוניסטי של רומניה, הן בשם הרפובליקה העממית הרומנית והן בשם הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה, פסלה כל אפליה על בסיס גזע, דת, לאום או מין, לכן, להלכה, מצבם האזרחי משפטי של יהודי רומניה היה זהה למצבם של יתר אזרחי המדינה[56][57], השוויון הזה לא היה רק אות מתה בחוקה, זה בא לידי ביטוי גם בחיי המדינה, לראשונה בהיסטוריה של רומניה זכו יהודים לכהן בתפקידי ממשל רמי מעלה, להיות שרים בכירים (אנה פאוקר, יוסיף קישינבסקי ועוד), חברי בתי מחוקקים ועוד.

רדיפת הציונים

עריכה
  ערך מורחב – משפטי הציונים ברומניה

יחסם של השלטונות הקומוניסטיים ברומניה לציונות היה מורכב והושפע מהוראות, שהגיעו מברית המועצות. תמיכת ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל לא סימנה תמיכה בפעילות ציונית במדינות הגוש הקומוניסטי. לאחר הפלת משטר אנטונסקו, ניסו היהודים לחזור למצב שקדם למשטרים האנטישמיים, חידשו את התארגנותם במפלגות, חידשו את הופעת כתבי העת היהודים ואת הפעילות החברתית וגם את הפעילות הציונית. לפני שהתייצבו הגבולות וירד מסך הברזל, חצה חלק נכבד מיהדות רומניה את גבולות רומניה ושם פעמיו, חלקו אל ארץ ישראל וחלקו אל המערב. מרבית היוצאים אל ארץ ישראל אותרו על ידי הצי הבריטי ונכלאו במחנות בקפריסין עד להכרזת העצמאות.

השלטונות הקומוניסטים ברומניה, לפי איתות שקיבלו מברית המועצות, עברו ב-1948 למסע תעמולה נגד הציונות ונקיטת צעדים מנהליים ומשטרתיים נגד הפעילים הציונים. בהדרגה נסגרו כל המוסדות הציונים ופעילים ציונים נעצרו באמתלות שונות, נחקרו תקופות ממושכות (חודשים ושנים) בעינויים והואשמו בריגול ובניסיון לפגוע במשטר ולבסוף נידונו לעונשי מאסר[58].

יציאת היהודים מרומניה

עריכה
 
תעודת מסע שסיפקו שלטונות רומניה ליהודיה ולשני ילדיה לאחר שנאלצה לוותר על אזרחותה
  ערכים מורחבים – העלייה מרומניה, פדיון יהודי רומניה

בתקופה בה שלטו ברומניה הקומוניסטים, לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, היה יחסם של שלטונות רומניה לעלייה שלילי (פרט לניסיון שלא צלח לחזק את המפלגה הקומוניסטית הישראלית), העלייה נחשבה להצבעת אי אמון בשלטון הקומוניסטי ודוגמה רעה ליתר תושבי רומניה. למרות עמדה בסיסית זאת ישראל והארגונים היהודים הצליחו לשכנע את השלטונות, מפעם לפעם, לתת ליהודי רומניה לעלות לישראל, אך זה לא היה בחינם, השלטונות הרומניים גבו מישראל ומהארגונים היהודים תמורה בצורת העדפות סחר, ציוד מבוקש, טכנולוגיות תעשייתיות וחקלאיות, הלוואות בתנאים טובים במיוחד, תשלומים עקיפים ולבסוף תשלום ישיר עבור כל עולה ועולה לפי תעריפים קבועים.

בנוסף לתמורה שקיבלה רומניה מגורמים יהודים בחו"ל, השלטונות הרומניים הטילו על העולים הפוטנציאליים אגרות למיניהן ומיני תשלומים וחובות שנועדו להוציא מידם את נכסיהם לפני עלייתם ארצה. יהודי רומני הורשה להוציא מרומניה רק 70 קילוגרם חפצים משומשים. בתכשיטים הותר להוציא רק טבעת נישואין לכל בן זוג וזוג עגילים אחד לכל אישה. היו עוד איסורים רבים ומשונים, אך שאיפת היהודים לצאת מרומניה ולהגיע לישראל גברה עליהם.

בנוסף לכספים שנגבו עבור מתן אישורי יציאה ליהודי רומניה, הטילו השלטונות הרומניים מיסים ואגרות על היוצאים. כל יהודי שהגיש בקשה ליציאה מרומניה חויב לוותר על האזרחות הרומנית ולשלם אגרת ויתור בגובה 1,000 לאי. כל מי שביקש לצאת מרומניה אולץ להשאיר בה את כל רכושו. מי שהיה לו בית משלו אולץ לתרום אותו למדינה[59], אך התרומה התקבלה רק לאחר שהבית שופץ לשביעות רצון השלטונות ושולמה אגרת התרומה למדינה.

השגריר הישראלי בבוקרשט, ראובן רובין, דיווח לשר העלייה, חיים משה שפירא ולסוכנות היהודית שעלויות הרישום בלבד מגיעות לחמישים דולר לאיש[60]

אחרי המהפכה של 1989

עריכה

אחרי המהפכה הרומנית המשטר הרומני השתנה לכיוון הדמוקרטי לפי הדוגמה המערבית, כולל שוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע או לאום[61]. לפי החקיקה החדשה התאפשר למי שאיבד את אזרחותו בנסיבות דומות להגירת היהודים בשנות השלטון הקומוניסטי ולילדיהם, לבקש ולקבל אזרחות רומנית. החקיקה החדשה גם נתנה אפשרות של אזרחות כפולה, כך שבקשת אזרחות רומנית לא חייבה ויתור על האזרחות הקיימת של המבקש[62]. כניסת רומניה לשוק האירופי המשותף הגדילה את כמות המעוניינים בקבלת דרכון רומני. היו ישראלים יוצאי רומניה וילדים של ישראלים יוצאי רומניה שהגישו בקשות לאזרחות רומנית וקיבלו אותה. מקרה בולט הוא של נתי מאיר, יהודי יליד ישראל, שהוריו נולדו ברומניה. נתי מאיר, בעל עבר פלילי בישראל, קיבל אזרחות רומנית, נכנס לפוליטיקה רומנית והגיע לבית המחוקקים, אך נאלץ לפרוש ובעקבות כמה משפטים פליליים. נכון לשנת 2014, הוא מרצה עונש מאסר ברומניה[63].

החקיקה הרומנית נגד האנטישמיות

עריכה

לאחר הפיכת 23 באוגוסט 1944 בוטלה ברומניה החקיקה האנטישמית ובהמשך חוקקו חוקים שאסרו את האנטישמיות.

לאחר המהפכה הרומנית (1989), ששמה קץ למשטר הקומוניסטי ברומניה, רומנים, חסידי תנועות שדוכאו על ידי המשטר הקומוניסטי, התחילו לעשות נפשות לרעיונותיהם ולנסות להקים מחדש מפלגות ותנועות בעלות אופי פשיסטי ואנטישמי.

ב-28 במרץ 2002 פרסמה ממשלת רומניה צו דחוף בנוגע לאיסור הארגונים והסמלים בעלי אופי פשיסטי, גזעני או קסנופובי וקידום הערצת האישים האשמים בביצוע מעשים נגד השלום והאנושות[64]. הצו חוקק לעצירת ניסיונות טיהור שמם (אנ') ("רהביליטציה") של יון אנטונסקו ופושעי מלחמה נוספים. צו זה לא כיסה במידה ראויה את תחיית התנועה הלגיונרית, לכן הפרלמנט הרומני חוקק את חוק 217/2015, שנכנס לתוקפו ב-30 ביולי 2015 ולשונו הייתה מפורטת יותר וכללה גם ציון מפורש של איסור הסמלים והאופי הלגיונרי[65].

ב-7 ביולי 2018 נכנס לתוקפו החוק הרומני 157/2018 למניעת ומאבק באנטישמיות. החוק מפרט מה הן תופעות אנטישמיות וקובע עונשי מאסר לפי חומרת העבירות[66]. החוק התקבל בתמיכת כל המפלגות ובהצבעה כמעט פה אחד - רק חבר אחד בבית הנבחרים נמנע[67].

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • התפוצה: מזרח-אירופה בעריכת יעקב צור, בית הוצאה כתר ירושלים בע"מ, 1976, הפרק "רומניה" שנכתב על ידי דוקטור תיאודור לביא
  • מיכאי אמינסקו, "Chestiunea evreiască" (השאלה היהודית), הוצאת VESTALA, בוקרשט, 2008 (ברומנית)
  • ז'אן אנצ'ל, Contribuţii la Istoria României - Problema evreiască 1933 - 1944 (תרומות לתולדות רומניה - הבעיה היהודית 1933 - 1944), הוצאת הספר, בוקרשט, 2001.
  • ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה - רומניה, הוצאת יד ושם.
  • מתתיאס קרפ, הספר השחור כרך א', מהדורה שנייה, הוצאת דיוג'נה 1996. (ברומנית)
  • Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România(1919–1939) (ברומנית)
  • דוד שערי (2004). יהדות בוקובינה בין שתי מלחמות העולם. המרכז לחקר התפוצות ע״ש גולדשטיין־גורן, אוניברסיטת תל אביב. ISBN 9653380605.
  • יחיאל בנדיטר, מעמדם המשפטי של יהודי רומניה בעת מלחמת העולם השנייה, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ג

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Luigi Luzzatti per gli Ebrei della Romania (באיטלקית)
  2. ^ 1 2 Statutul politico-juridic al evreilor din Romania 1858 - 2004 - (המעמד הפוליטי-משפטי של היהודים ברומניה) (ברומנית)
  3. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמוד 87
  4. ^ Minorităţi etnice în spaţiul românesc: Evreii. Mărturii de cultură şi civilizaţie. עמודים 4 - 8 (ברומנית)
  5. ^ Seton-Watson, R. W., "O istorie a românilor" עמוד 293 - 294 (ברומנית)
  6. ^ De la patriotism la naţionalism antidemocratic (ברומנית)
  7. ^ Vasile – Sorin Curpăn, Științe politice. Istorie și doctrină, עמוד 32 (ברומנית)
  8. ^ Contribuția evreilor din România la cultură și civilizație, Editura Hasefer, București, 2004, עמוד 91
  9. ^ Regimul juridic special al terenurilor proprietate privată (ברומנית)
  10. ^ CER SI PAMANT ROMANESC (ברומנית)
  11. ^ Sorin Liviu Damean, Romania si Congresul de Pace de la Berlin (1878), Editura Mica Valahie, עמוד 73
  12. ^ Sorin Liviu Damean, Romania si Congresul de Pace de la Berlin (1878), Editura Mica Valahie, עמודים 87 - 88
  13. ^ Sorin Liviu Damean, Romania si Congresul de Pace de la Berlin (1878), Editura Mica Valahie, עמוד 97
  14. ^ חדשות שונות מתפוצות ישראל, הלבנון, 23 באוגוסט 1878
  15. ^ Sorin Liviu Damean, Romania si Congresul de Pace de la Berlin (1878), Editura Mica Valahie, עמודים 98 - 101
  16. ^ רומעניען, חבצלת, 6 ביולי 1900
  17. ^ Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004, עמוד 380
  18. ^ Hary Kuller, Presa evreiască din România, Tritonic, Bucureşti - הארי קולר, העיתונות היהודית ברומניה, הוצאת טריטוניק, בוקרשט עמוד 212
  19. ^ Legea pentru organizarea meseriilor din 5 Martie 1902 (ברומנית)
  20. ^ Evreii din România (1900 - 1920) Fast și Nefast într-un răstimp istoric עמוד 60 (ברומנית)
  21. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמודים 94 - 97
  22. ^ I. C. Butnaru, The Silent Holocaust: Romania and Its Jews, עמוד 23 (באנגלית)
  23. ^ Legea pentru organizarea meseriilor, creditului și asigurărilor muncitorești din 27 ianurie 1912 (ברומנית)
  24. ^ ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה - רומניה, הוצאת יד ושם, כרך ראשון עמוד 5
  25. ^ Lumânărică - Sfântul de la Tutova şi epoca în care a trăit עמוד 210
  26. ^ הקהילה היהודית הרומנית
  27. ^ משה קליינמאן, ד"ר גאסטר, דבר, 17 במרץ 1939
  28. ^ משפחת שוורצפלד באתר של האנציקלופדיה היהודית. (באנגלית)
  29. ^ על פי סעיף 353 בחוק 1150 משנת 1864 רק רומנים מלידה או מתאזרחים היו מורשים ללמד באוניברסיטאות רומניה. החוק היה עדיין בתוקף.
  30. ^ לסלו אלכסנדרו, "מדען שדרכו עליו" (ברומנית)
  31. ^ אנדריי אוישטאנו, "מדוע יהודי רומניה הם אחרים" (ברומנית)
  32. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמוד 97
  33. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמודים 102 - 103
  34. ^ בספר יהודי סוצ'בה (שוץ) והסביבה
  35. ^ I. C. Butnaru, The Silent Holocaust: Romania and Its Jews, עמוד 24 (באנגלית)
  36. ^ Ioan Bolovan, Interferențe româno-italiene în problema situației evreilor din România la începutul secului XX (ברומנית)
  37. ^ תוכנו המלא של הסכם בוקרשט (באנגלית)
  38. ^ חוקת רומניה 1923 ברומניה (ברומנית)
  39. ^ REGULAMENT nr. 1.131 din 14 mai 1924 privitor la dobandirea nationalitatii romane prin naturalizare si la redobandirea acestei nationalitati (ברומנית)
  40. ^ Lucian Nastasă, Antisemitismul universitar în România, 1919-1939: mărturii documentare, עמוד 10 (ברומנית)
  41. ^ Războiul pentru cadavre: studențimea română și antisemitismul interbelic (ברומנית)
  42. ^ Carol IANCU, O lectie a istoriei (II) (ברומנית)
  43. ^ יעקב גלר, "העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה", הוצאת הספר, 2004, עמוד 131 (ברומנית)
  44. ^ [Microsoft Word - document-romana2.doc - ICHR-2004.pdf שורשי האנטישמיות הרומנית, עמוד 21] (ברומנית)
  45. ^ Carol Iancu, Luptele marelui rabin Alexandru Șafran înainte de expulzarea sa din România בקובץ Permanențe și rupturi în istoria evreilor din România עמודים 402 - 403 (ברומנית)
  46. ^ DECRET-LEGE nr. 2.651 din 8 august 1940 pentru oprirea casatoriilor intre romani de sange si evrei (ברומנית)
  47. ^ Legi rasiale în regimul Ion Antonescu Munca obștească obligatorie Arhivele Sfera Politicii (ברומנית)
  48. ^ STATUL NAŢIONAL LEGIONAR - Bilanţul unei guvernări (septembrie 1940 – ianuarie 1941) המדינה הלאומית לגיונרית - מאזן של שלטון (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) באתר של פדרציית הקהילות היהודיות ברומניה
  49. ^ STAREA JURIDICĂ A EVREILOR ŞI IMPLICAŢIILE COTIDIENE ALE LEGISLAŢIEI ANTIEVREIEŞTI 1940 – 1944 (ברומנית)
  50. ^ המעמד המשפטי של יהודי רומניה (1800 - 1944) באתר של הקהילה היהודית ברומניה (ברומנית)
  51. ^ ALEXANDRU FLORIAN, Legi rasiale în regimul Ion Antonescu (ברומנית)
  52. ^ Carp, Matatias: Cartea neagră. Suferințele evreilor din România: 1940—1944, vol. III: Transnistria, Dacia Traiană (Socec), București, 1947
  53. ^ תמצית דו"ח ועדת ההיסטוריונים שמונתה על ידי נשיא רומניה לחקר השואה ברומניה (ברומנית)
  54. ^ צו מלכותי מס' 1626 מיום 31 באוגוסט 1944 (ברומנית)
  55. ^ Legea nr. 641/1944 pentru abrogarea măsurilor legislative anti-evreeşti (חוק מס' 641/1944 לביטול החקיקה האנטי-יהודית) (ברומנית)
  56. ^ חוקת הרפובליקה העממית הרומנית משנת 1948, סעיפים 16 ו-18 (ברומנית)
  57. ^ חוקת הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה משנת 1965, סעיף 17 (ברומנית)
  58. ^ משואה - במלחמה ולאחריה, ש. אבני "יציאת רומניה (חלק ב') מעמוד 192 עד עמוד 216
  59. ^ DECRET nr.402 din 1 noiembrie 1982 (ברומנית)
  60. ^ מכירת היהודים לא התחילה בתקופתו של צ'אושסקו (ברומנית)
  61. ^ חוקת רומניה משנת 1991 סעיף 4 (2) (ברומנית)
  62. ^ חוק האזרחות הרומנית שפורסם מחדש ב-2010 (ברומנית)
  63. ^ Fostul ”prezidențiabil” Nati Meir, condamnat la șapte ani de pușcărie pentru înșelăciune. Promitea locuri de muncă în Israel (ברומנית)
  64. ^ Ordonanţa de urgenţă a Guvernului nr. 31/2002 (ברומנית)
  65. ^ Legea nr. 217/2015 pentru modificarea şi completarea Ordonanţei de urgenţă a Guvernului nr. 31/2002 (ברומנית)
  66. ^ Legea nr. 157/2018 privind unele măsuri pentru prevenirea și combaterea antisemitismului (ברומנית)
  67. ^ Legea care pedepsește antisemitismul cu închisoarea a fost adoptată, în timp record și unanimitate de Camera Deputaților. Doar un singur parlamentar s-a abținut (ברומנית)
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=המעמד_האזרחי-משפטי_של_יהודי_רומניה&oldid=40160295"