קובי ניב
קובי ניב (נולד ב-8 בנובמבר 1947) הוא סאטיריקן, תסריטאי, סופר ומבקר אמנות ישראלי.
 | |
| לידה |
8 בנובמבר 1947 (בן 77) נְתַנְיָה, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| מעסיק |
הערוץ הראשון, הארץ, מעריב |
| בן או בת זוג |
אורנה בן דור |
| קישורים חיצוניים | |
| פייסבוק | kobi.niv |
|
www | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהניב נולד בנתניה. בתחילת שנות השבעים למד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה עת החל לכתוב טורים סאטיריים בשבועון הסטודנטים "פי האתון"[1]. לאחר-מכן ייסד וערך מדור סאטירי באותו עיתון, ובו כתבו בין השאר גם אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי, שבהמשך כתבו יחד עם ניב את המדור הסאטירי "זו ארץ זו?" בשבועון "העולם הזה" (ובו חידש את הביטוי "יורים ובוכים" שהפך למטבע לשון). במקביל ייצרו מפוע קברט סאטירי, בהפקת תיאטרון בימות שלה במועדון התיאטרון[2]. ב-1975 הוציאה החבורה לאור ספר סאטירי בשם "Zoo ארץ zoo?", שאויר בידי דודו גבע[3].
בעקבות הצלחותיהם נקראו ניב, מרמרי, סידון ומיכאל על ידי מפיק הטלוויזיה מרדכי קירשנבאום להפיק עבורו מגזין סאטירי, וכך נולדה התוכנית הסאטירית הנודעת "ניקוי ראש"[4]. עם רדתה של התוכנית, פנה ניב לעבוד בטלוויזיה החינוכית, שם כתב את הפרקים הראשונים של התוכנית זהו זה!, שברבות הימים הפכה לתוכנית הומור וסאטירה פופולרית. ניב כתב שנים ארוכות ל"זהו זה!", ובין השאר כתב שם את פינת הטיולים של יאצק (שלמה בר-אבא), ואת פינת הלשון "סערה בכוס תה" (ממנה זכור הביטוי "זה לא אני, זה פופטיץ" כסמל לבירוקרטיה). בסוף שנות השבעים היה ניב שותף בכתיבת התסריט (במיוחד הדיאלוגים) לסרטו של ג'אד נאמן "מסע אלונקות".
בהמשך דרכו בעיתונות הכתובה כתב ניב מדור סאטירי במוסף "הארץ", ולאחר מכן החל לפרסם ביחד עם דודו גבע רצועות קומיקס במקומוני רשת שוקן - "אהלן וסהלן" ב"כל העיר" הירושלמי ו"יוסף ואחיו" ב"העיר" התל אביבי. ניב וגבע פרסמו יחדיו ארבעה ספרי קומיקס - "ספר מגוחך", "בנו של מגוחך", "מגוחך בעורף האויב", ו"אהלן וסהלן במערב הפרוע", ושלושה ספרי ילדים - "ברטה השמנה", "עצרת הינשופים" ו"הפיל מניו-יורק". ניב כתב בעצמו שני ספרי ילדים נוספים, שאוירו בידי אורה איל - "אבא סבבה" ו"האשה הכי כועסת בעולם", וכן את "ספר הלא נכון", שאייר נעם נדב. כמו כן, כתב ניב על פי ספרו של יוסי אלפי את הצגת הילדים המוזיקלית "המלך הלך לישון" - אודות מלך שהלך לישון ושריו, יועציו ונתיניו אינם יודעים מה לעשות - שזכתה ב"פרס כינור דוד".
בשנות השמונים כתב ניב בעיתון "חדשות" טור פמיניסטי, שאסופה ממנו יצאה לאור בשנת 1991 בספר "פמיניסט". הוא כתב וערך מדורים סאטיריים בעיתונים רבים, וכמו כן יזם, הקים וערך את מוסף הפנאי "עכבר העיר" המצורף למקומון "העיר".
מאז ראשית שנות השמונים מלמד תסריטאות בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. החל משנת 2000 שימש כראש מגמת התסריטאות, וב-2009 הוחלף על ידי אסף צפור.[5] כמו כן, בשנת 1989 היה בין צוות מייסדי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ושימש בו כמורה לתסריטאות[6], העביר קורסים בנושא קולנוע ותסריטאות במדרשה לאמנות של המכללה האקדמית בית ברל וגם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ב-1986 העלתה קבוצת תיאטרון נוה צדק את מחזהו הסאטירי "קרמבו בעורף האויב"[7].
ניב כתב את התסריט לסרט "ארץ חדשה" שיצא לאקרנים ב-1994[8] ואת התסריט לסרט "שואה טובה" לפי סיפור מאת גבריאל (פטיה) דגן.
הוא פרסם שישה ספרים בתחום הקולנוע – "איך לכתוב תסריט" (1994); "על מה הסרט הזה?" (1999) - שבו מנתח ניב חמישה סרטים ישראליים; "החיים יפים, אבל לא ליהודים" (2000)[9] - ביקורת על הסרט "החיים יפים", שאף הופיעה בארצות הברית באנגלית בשם "Life is beautiful, but not for Jews"; "תסריטאות - המדריך השלם לכתיבת תסריט" (2004) ו"עבר שחור, עתיד ורוד - החזון ההומוסקסואלי של גל אוחובסקי ואיתן פוקס" (2011) המנתח את הסרט ללכת על המים.[10] בתחילת שנת 2014 יצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלו, "החיים קשים, הא?".[11] בדצמבר ראה אור ספרו "בזרוע נטויה ובעין עצומה - הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון", המנתח את הסרטים "לבנון", "בופור" ו"ואלס עם באשיר".[12] בראשית 2024 התפרסם ספרו "אי.טי ואמנות הקולנוע" כספר דיגיטלי, הניתן להורדה בחינם, באתר ע-ברית.
ב-2016 יצא לאור ספרו "שטנה", שהוא לקט של קללות, נאצות, איחולי־מוות ואיומים ברצח שקיבל ניב בפייסבוק.[13] ב-2019 יצא לאור ספרו "בסוף כולם נמותו" - רומן דיסטופי, שהיה בין 12 המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2019. במאי 2020 יצא לאור בהוצאת "פרדס" ספרו "אהבה קטלנית 977"[14] וביוני 2021 יצא בהוצאת “מרום תרבות ישראלית” הרומן “שיתוק ילדים”.
היה מבקר התיאטרון של היומון הכלכלי "גלובס", כתב במדור "דעות" של העיתון "מעריב" וכיום כותב אחת לשבוע במדור "דעות" של עיתון "הארץ".
חיים אישיים
עריכההיה נשוי לבמאית ומנחת הטלוויזיה אורנה בן דור, ולהם בן ובת, וכן לעורכת הראשית של הוצאת הספרים "כתר", עינת ניב, וגם להם בן ובת. כיום הוא בן זוגה של הסופרת מאיה לביא.
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של קובי ניב
קובי ניב, ברשת החברתית פייסבוק- קובי ניב, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- קובי ניב, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
קובי ניב, באתר MusicBrainz (באנגלית)- קובי ניב, דף שער בספרייה הלאומית
- קובי ניב, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- רשימת הפרסומים של קובי ניב, בקטלוג הספרייה הלאומית
- קובי ניב, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- מאמרי קובי ניב, באתר "הארץ"
- הטור של קובי ניב בגלובס
- נטע הלפרין, עכבר העיר אונליין, "יש גם הומואים רעים": קובי ניב נגד גל אוחובסקי ואיתן פוקס, באתר הארץ, 11 במרץ 2011
- נועה לימונה, חמש שאלות לקובי ניב | מים עומדים, באתר הארץ, 9 בפברואר 2011
- רונית רוקאס, עכבר העיר אונליין, קובי ניב מציג: קורות חייו של תרנגול, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2011
- דוד רוזנטל, "החיים קשים, הא?": קובי ניב, עם רעיונות לא הולכים למכולת, באתר וואלה, 2 במרץ 2014
.svg){kind=logo}
ממאמריו:
המדורה של ירון לונדון, באתר הארץ, 26 במרץ 2014- תמותו אתם, תמותו, באתר הארץ, 15 ביוני 2017
הערות שוליים
עריכה- ^ יעקב גרוס, שלושה צוחקים על כולם, על המשמר, 24 בינואר 1973
- ^ מיכל סנונית, איפה טעינו ארץ שלנו?, על המשמר, 14 בדצמבר 1973
סיפורי ZOO הנה, כך נראים מחברי הסקצ'ים של הקאבארט הסאטירי המקיים את הצגותיו ב,,מועדון התיאטרון", על המשמר, 1 במרץ 1974 - ^ באמצע חודש מרץ עומד לראות אור בהוצאת «א.ל. הוצאה מיוחדת* הספר Zoo ארץ zoo, על המשמר, 21 במרץ 1975
- ^ שלומית טויב, ההומור והסאטירה שבתוכנית "נ’יקוי ראש" מעוררים תגובות והתרגזויות לרוב בקרב קהל צופי הטלוויזיה. מאותן תגובות אפשר ללמוד רבות על הישראלי כצרכן־ הומור, המתקשה עדיין לצחוק גם... על עצמו, על המשמר, 8 בנובמבר 1974
- ^ נטע הלפרין, "יש גם הומואים רעים": קובי ניב נגד גל אוחובסקי ואיתן פוקס, באתר הארץ, 11 במרץ 2011
- ^ ניר בכר, הצגת הקולנוע הראשונה - לבית־הספר החדש לקולנוע יש כבר בית, מורים, קפטריה ותוכנית הוראה. נותרו עדיין כרטיסים בודדים לשנת הלימודים הבאה, כל העיר, 4 באוגוסט 1989
- ^ מנחם פרי, הצגה - ללא מוצא - "קרמבו בעורף האויב" בביצוע קבוצת התיאטרון בנוה־צדק, מאת קובי ניב, בימוי: ישראל גוריון, חדשות, 4 ביוני 1986
- ^ רן בן-נון, ישראלים ראשונים - סרטה העלילתי הארוך הראשון של אורנה בן רור ניב, "ארץ חרשה", מחזיר אותה לטריטוריה מוכרת: נסיונם של ניצולי שואה להיקלט בישראל, חדשות, 21 בנובמבר 1993
- ^ החיים יפים אבל לא ליהודים, Bookme
- ^ מאיר שניצר, אויב ההומוקרטיה: כך ניסו גל אוחובסקי ואיתן פוקס לכונן שלטון הומואי בישראל, באתר nrg, 4 בפברואר 2011
- ^ פרק ראשון: "החיים קשים, אה?" של קובי ניב, באתר וואלה, 12 בפברואר 2014
- ^ אורלי נוי, ואלס עם המלחמה: הקולנוע הישראלי בשירות האין ברירה, באתר "שיחה מקומית", 10 בינואר 2015
- ^ נירית אנדרמן, כך הפכתי את האיומים והקללות של "האריות של הצל" לספר הומוריסטי, באתר הארץ, 11 באפריל 2016
- ^ יוחאי ג'רפי, "אהבה קטלנית 977" של קובי ניב הוא רומן דיסטופי מלהיב, באתר הארץ, 13 באפריל 2021