ויקיפדיה

קולנוע הודי

תעשיית הקולנוע בהודו
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "בוליווד".

הקולנוע של הודו או הקולנוע ההודי (מוזכר לעיתים קרובות גם כתעשיית הקולנוע ההודית) מורכב מסרטי קולנוע שהופקו בהודו, אשר השפיעו רבות על הקולנוע העולמי מאז סופה של המאה ה-20.[1][2] המרכזים העיקריים של הפקת סרטים ברחבי המדינה כוללים את מומבאי, צ'נאי, היידראבאד, ויסקהפטנאם, קוצ'י, קולקטה, בנגלור, בובנשוואר בנגלור, קאטאק, גוואהטי, דלהי, פונה, לאקנאו ונוידה. במשך מספר שנים תעשיית הקולנוע ההודית מדורגת הראשונה בעולם מבחינת תפוקת סרטים שנתית.[3] במונחים של הכנסות כלכליות היא מדורגת במקום השלישי ב-2019, עם סך ברוטו של כ-2.7 מיליארד דולר.[4]

הקולנוע ההודי מורכב מאמנות קולנוע רב-לשונית ורב-תרבותית. בשנת 2019, בוליווד (תעשייה הקולנוע בעיר מומבאי) ייצגה 44% מהכנסות תעשיית הקולנוע, ואחריה תעשיות הקולנוע הטלוגו והטמילית, כל אחת מהן מייצגת 13%, תעשיות הקולנוע מלאיאלאם וקנאדה, מייצגות 5% כל אחת.[5] שפות בולטות נוספות בתעשיית הקולנוע ההודית כוללות בנגלית, מראטית, אודיה, פנג'בי, גוג'ראטי ובהוג'פורי. נכון לשנת 2022, ההכנסות המשולבות של תעשיות הסרטים בדרום הודו עלו על זו של תעשיית הסרטים ההודית הנמצאת במומבאי.[6][7] בנוסף, נכון לשנת 2022, קולנוע טלוגי מוביל את הכנסות הקופות של הקולנוע ההודי.

הקולנוע ההודי הוא מיזם עולמי,[8] ולסרטיו יש קהל צופים וקהל מעריצים רחב ברחבי דרום אסיה ובעולם כולו.[9] סרטים מודרניים הודיים מדובבים ומתורגמים לשפות רבות, מה שיצר תנועת סרטים פאן-הודית. ההודים הגרים מחוץ להודו מהווים 12% מההכנסות של תעשיית הקולנוע ההודי.[10]

היסטוריה

עריכה

ההיסטוריה של הקולנוע בהודו משתרעת עד תחילת עידן הקולנוע. מיד לאחר הקרנת התמונות המרגשות של האחים לומייר ורוברט פול בלונדון ב-1896, הפך הקולנוע המסחרי לסנסציה עולמית וסרטים אלה הוצגו בבומביי (כיום מומבאי) באותה שנה.[11]

סרטים אילמים (1890–1920)

עריכה

בשנת 1897, מצגת קולנועית של הקולנוען פרופסור סטיבנסון הציגה מופע במה בתיאטרון הכוכבים של כלכותה. במצלמתו של סטיבנסון ובעידודו, הצלם ההודי היראלאל סן צילם סצנות מאותה תוכנית, שהוצגו בתור "הפרח של פרס" (1898).[12] "המתאבקים" (1899), מאת ה. ס. בטבדקר (אנ'), המציג משחק היאבקות בגנים התלויים בבומביי, היה הסרט הראשון שצולם על ידי אדם הודי והסרט התיעודי ההודי הראשון.

הסרטים ההודיים הראשונים באורך מלא שיצאו בהודו היו הסרטים האילמים בשפה המראטהית "שרי פונדליק" (1912, בבימויו של דאדאשב תורן) ו"ראג'ה הרישצ'נדרה" (1913, בבימויו של דבשאב פאלק). שניהם הוקרנו בבכורה בקולנוע קורוניישן בבומביי.[13] כמה חוקרי קולנוע טענו שפונדליק לא היה סרט הודי אמיתי מכיוון שהוא פשוט היה הקלטה של מחזה במה, שצולם על ידי צלם בריטי כשהסרט מעובד בלונדון.[14] לסרט האחרון היה סיפור המבוסס על אלמנטים מאפוסים בסנסקריט, והצלחותיו הביאו רבים לראות בפאלק כחלוץ הקולנוע ההודי.[15]

הסרטים הטמילים המלאים הראשונים, היו גם הם סרטים אילמים, "קיצ'קה ואדהאם" (1917–1918, בבימויו של ר' נטרג'ה מודליאר)[16] ו"ויגאטאקומראן" (1928,בבימויו של ג"ק דניאל מדר). האחרון היה סרט הדרמה החברתית ההודית הראשון והציג את שחקנית הקולנוע הראשונה דלית.

הרשת הראשונה של בתי קולנוע הודיים, תיאטרון מדאן, הייתה בבעלותו של היזם הפרסי ג'משדי פרג'י מדן, שפיקח על ההפקה וההפצה של סרטים עבור הרשת. הסרטים שהוקרנו בה כללו עיבודים קולנועיים מהספרות הפופולרית של בנגל והסרט האילם בשחור לבן מ־1917 סאטיאוואדי ראג'ה הרישצ'נדרה, עיבוד מחודש לסרטו המשפיע של פאלק מ-1913.

בדרום הודו, חלוץ הקולנוע רגפוטאי ונקאיה, שנחשב כאבי הקולנוע הטלוגי, בנה את בתי הקולנוע הראשונים במדרס (כיום צ'נאי), ואולפן קולנוע הוקם בעיר על ידי נטראג'ה מודליאר.[17]

בשנות ה-20 של המאה ה-20 סרטים צברו פופולריות בהתמדה ברחבי הודו כבידור במחיר סביר להמונים (כניסה במחיר של שש עשרה רופי בבומביי). מפיקים צעירים החלו לשלב אלמנטים מחיי החברה והתרבות ההודית בקולנוע, אחרים הביאו רעיונות חדשים מרחבי העולם. עד מהרה התוודעו הקהל והשווקים העולמיים לתעשיית הקולנוע של הודו.

בשנת 1927 הקימה ממשלת בריטניה, מתוך מטרה לקדם את השוק בהודו של סרטים בריטיים על פני סרטים אמריקאיים, את ועדת החקירה של הקולנוע ההודי. הוועדה כללה שלושה בריטים ושלושה הודים, ובראשם ט. רנגצ'ארי, עורך דין ממדרס. ועדה זו לא המליצה לתמוך בקולנוע הבריטי, במקום זאת היא המליצה על תמיכה בתעשיית הקולנוע ההודית הצעירה.

סרטים מדברים (שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40)

עריכה

הסרט הקולי ההודי הראשון היה "עלאם ערה" (1931, בבימויו של ארדשיר אירני).[15] הוא גם הפיק את סרט הקול הראשון של דרום הודו, התמונה המדברת הדו-לשונית טמילית-טלוגית "קאלידאסה" (1931, בבימויו של ה"מ רדי).[18][19]

"ג'ומאי ששטי" היה הסרט המדבר הבנגלי הראשון. צ'יטטור נגאיה היה אחד מראשוני היוצרים הרב-לשוניים בהודו.[20][21]

חברת הסרטים של מזרח הודו הפיקה את סרט הטלוגו הראשון שלה, "סביטרי" (1933, בבימויו של ס פולאיה).[22] הסרט קיבל תעודת כבוד בפסטיבל הסרטים הבינלאומי השני של ונציה.

אולפן הסרטים הראשון בדרום הודו, דורגה סינטון, נבנה בשנת 1936 על ידי נידמרתי סוריאה, בראג'המונדרי, ואנדרה פראדש.[23] הגעתו של הסאונד לקולנוע ההודי השיקה מחזות זמר כמו "אינדרה סבהה" ו"דווי דוויאני", שסימנו את תחילת השיהר והריקודים בסרטים הודיים. עד 1935, הופיעו אולפנים בערים גדולות כמו מדרס, כלכותה ובומביי, כאשר יצירת הקולנוע הפכה לתעשייה מבוססת, המודגמת בהצלחתו של הסרט דבדאס (1935). הסרט הצבעוני הראשון שנוצר בהודו היה קיסאן קניה (1937, בבימויו של מוטי ב.).[24]

סרט מסאלה ההודי – מונח המשמש לסרטי ז'אנר מעורבים המשלבים שירה, ריקודים, רומנטיקה ועוד – נוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה. במהלך שנות ה-40, הקולנוע בדרום הודו היווה כמעט מחצית מאולמות הקולנוע של הודו, והקולנוע הפך להיות מכשיר לתחייה תרבותית. איגוד התיאטרון העממי ההודי (IPTA), תנועת אמנות בעלת נטייה קומוניסטית, החלה להתגבש במהלך שנות ה-40 וה-50. תנועת ה-IPTA הדגישה את הריאליזם בסרטים "אמא הודו" ו"פיאסה", שעד היום נחשבות בין ההפקות הקולנועיות המוכרות ביותר בהודו.

לאחר קבלת העצמאות, החלוקה של הודו ב-1947 חילקה את נכסי האומה ומספר אולפנים עברו לפקיסטן. ממשלת הודו הקימה חטיבת סרטים ב־1948, שהפכה בסופו של דבר לאחת מיצרניות הסרטים הדוקומנטריים הגדולים בעולם עם הפקה שנתית של למעלה מ-200 סרטים דוקומנטריים קצרים, שכל אחד מהם יצא ב-18 שפות עם 9,000 יציאות לבתי קולנוע קבועים ברחבי המדינה.

תור הזהב (סוף שנות ה-40 ועד שנות ה-60)

עריכה
 
סטיאג'יט ריי מוכר כאחד מגדולי יוצרי הקולנוע של המאה ה-20.

התקופה מסוף שנות ה-40 ועד תחילת שנות ה-60 נחשבת בעיני היסטוריונים של הקולנוע כתור הזהב של הקולנוע ההודי.[25][26] בתקופה זו הופיעה תנועת הקולנוע המקביל, שהדגישה את הריאליזם החברתי. בעיקר על ידי קולנוענים בנגלים,[27] דוגמאות מוקדמות כוללות את "דרטי קה לאל" (1946, בבימויו של חוואג'ה אחמד עבאס), "נחה נגר" (1946, בבימויו של צ'טאן אנאנד), נגאריק (1952, ריטוויק גאתאק)[28][29] ו-"דו ביגמה זמין" (1953, בבימויו של בימל רוי), שהניחו את היסודות לנאו-ריאליזם הודי.[30]

"טרילוגיית אפו" (1955–1959, בבימויו של סטיאג'יט ריי) זכתה בפרסים במספר פסטיבלי קולנוע בינלאומיים גדולים וביססה היטב את תנועת הקולנוע המקביל.[31][32] סטיאג'יט ריי נחשב לאחד מגדולי היוצרים של הקולנוע של המאה ה-20,בשנת 1992, סקר מבקרי ה-Sight & Sound דירג את ריי במקום ה-7 ברשימת 10 הבמאים המובילים בכל הזמנים.[33]

במהלך שנות ה-50, הקולנוע ההודי הפך על פי הדיווחים לתעשיית הקולנוע השנייה בגודלה בעולם, והרוויח בשנת 1953 הכנסה שנתית השווה כיום ל־280 מיליון דולר.[34] הממשלה ההודית הקימה את תאגיד מימון הסרטים (FFC) בשנת 1960 כדי לספק תמיכה כספית ליוצרי קולנוע. בזמן שכיהנה כשרת המידע והשידור של הודו בשנות ה-60, אינדירה גנדי תמכה בהפקת קולנוע לא קצבי דרך ה-FFC.

הקולנוע ההינדי המסחרי (בוליווד) החל לשגשג, כולל הסרטים המוערכים "פייאסה" (1957), "קגאז קה פול" (1959), הנווד (1951) והנודד (1955, ראג' קאפור). סרטים אלו ביטאו נושאים חברתיים העוסקים בעיקר בחיים העירוניים של מעמד הפועלים בהודו; הנווד הציג את בומבי כסיוט וגם כחלום, בעוד שפייאסה מתח ביקורת על חוסר המציאות של חיי העיר.[27]

הסרט האפי "אמא הודו" – Mother India (1957, בבימויו של מהבוד ח'אן) היה הסרט ההודי הראשון שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר והגדיר את המוסכמות של הקולנוע ההינדי במשך עשרות שנים.[35][36][37] זה הוליד ז'אנר חדש של סרטי דאקויט: סרטי פשע. "גונגה ג'ומנה" (1961, בבימויו של דיליפ קומאר) היה דרמת פשע דאקואיט על שני אחים בצדדים מנוגדים של החוק, נושא שהפך נפוץ בסרטים הודיים בשנות ה-70. "מדהומאטי" (1958, בבימויו של בימאל רוי) פרסם את נושא גלגול הנשמות בתרבות הפופולרית המערבית.[38]

השחקן דיליפ קומאר זכה לתהילה בשנות ה-50, והיה כוכב הקולנוע ההודי הגדול ביותר באותה תקופה.[39][40] הוא היה חלוץ שיטת המשחק המתודי ובכך הקדים את שחקני השיטה הזו בהוליווד כמו מרלון ברנדו. בדומה להשפעתו של ברנדו על שחקנים בהוליווד החדשה, קומר נתן השראה לשחקנים הודים, כולל אמיטאב באצ'אן, נסירודין שאה, שאה-רוח' ח'אן ונוואזודין סידיקי.[41]

הסרט "נחה נגר" זכה בפרס דקל הזהב בקאן[42] וסרטים הודים התחרו על הפרס רוב שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. סרטים רבים מתקופה זו נכללים בין הסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים בסקרים שונים של מבקרים ובמאים, כולל "טרילוגיית אפו", "הנווד", "אמא הודו", ועוד.[43]

סיוואג'י גאנסאן הפך לשחקן הראשון של הודו שזוכה בפרס בינלאומי כאשר זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים האפרו-אסיאתי ב-1960 וזכה בתואר שבלייה בלגיון הכבוד על ידי ממשלת צרפת ב-1995.

שנות ה-70–הווה

עריכה

עד 1986, תוצרת הסרטים השנתית של הודו גדלה ל-833 סרטים בשנה, מה שהפך את הודו למפיקת הסרטים הגדולה בעולם.[44] הפקת הסרטים ההינדית של בומביי, הפלח הגדול ביותר בתעשייה, נודעה בשם "בוליווד".[45]

עד 1996, תעשיית הקולנוע ההודית ככלה מספר צפיות בקולנוע מקומי של 600 מיליון איש, מה שביסס את הודו כאחד ממשווקות הסרטים הגדולים ביותר, כאשר התעשיות האזוריות הגדולות ביותר הן סרטים הינדים, טלוגו וטמילית.[46] בשנת 2001, במונחים של מכירת כרטיסים, הקולנוע ההודי מכר כ-3.6 מיליארד כרטיסים בשנה ברחבי העולם, בהשוואה ל-2.6 מיליארד כרטיסים של סרטים הוליוודיים.

הקולנוע ההינדי (בוליווד)

עריכה
  ערך מורחב – בוליווד

המונח "בוליווד" נטבע בשנות ה-70,[47][48] כאשר נבנתה התשתית של סרטים הינדיים מסחריים המופקים בבומביי. המפתח לכך היה יצירתם של נאסיר חוסיין וסלים-ג'אבד אשר יצרו את ז'אנר סרטי המסאלה, המשלב אלמנטים של אקשן, קומדיה, רומנטיקה, דרמה, מלודרמה ומוזיקל.[49] סרטם "יאאדון קי באארט" (1973) זוהה כסרט המסאלה הראשון וכסרט הבוליוודי הראשון במהותו.[50] סרטי מסאלה הפכו את אמיטאב באצ'אן לכוכב הקולנוע הבוליווד הגדול ביותר של התקופה. ציון דרך נוסף היה "אמאר אקבאר אנתוני" (1977 בבימויו של מנמוהאן דסאי).[50] דסאי הרחיב עוד יותר את הז'אנר בשנות ה-70 וה-80.

בסוף שנות ה-80, הקולנוע ההינדי חווה תקופה נוספת של קיפאון, עם ירידה באחוז המכירות בקופות, עקב האלימות הגוברת, ירידה באיכות המלודית המוזיקלית ועלייה בווידאו הפיראטי, מה שהוביל לנטישת אולמות הקולנוע של קהל משפחתי ממעמד הביניים. נקודת המפנה הגיעה עם שובר הקופות ההודי "רקדן דיסקו" (1982) שהחל את עידן מוזיקת הדיסקו בקולנוע ההודי. השחקן הראשי מיתהון צ'קרבורטי והמנהל המוזיקלי בפי להירי היו בעלי המספר הגבוה ביותר של סרטי להיט הודי מיינסטרים באותו עשור. בסוף העשור, צ'אנדני של יאש צ'ופרה (1989) יצרה נוסחה חדשה לסרטי רומנטיקה מוזיקלית בוליווד, להחיות את הז'אנר ולהגדיר את הקולנוע ההינדי בשנים שלאחר מכן.[51][52]

מאז שנות ה-90, שלושת כוכבי הקולנוע הגדולים של בוליווד היו "שלושת החאנים": אמיר ח'אן, שאה-רוח' ח'אן וסלמאן ח'אן.[53][54] יחד, הם כיכבו בעשרות סרטי בוליווד הרווחיים ביותר,[53] ושלטו בקופות ההודיות מאז שנות ה-90.[55][56] שאה רוח ח'אן היה המצליח ביותר במשך רוב שנות ה-90 וה-2000, בעוד שאמיר חאן היה המצליח ביותר מאז סוף שנות ה-2000.[57] לפי פורבס, שאה רוח' חאן הוא "ללא ספק כוכב הקולנוע הגדול בעולם" נכון ל-2017, בשל הפופולריות העצומה שלו בהודו ובסין.[58] כוכבי קולנוע הינדיים בולטים נוספים בעשורים האחרונים כוללים את אקשאיי קומאר, אג'אי דבגן, ריטיק רושאן, אניל קאפור, סנג'אי דאט, סרידווי, מדהורי דיקסיט וקאג'ול.

שנות ה-2000 וה-2010 ראו גם את עלייתו של דור חדש של שחקנים פופולריים כמו שאהיד קאפור, רנביר קאפור, רנביר סינג רנביר סינג, איושמן ח'ורנה, וטייגר שרוף כמו גם שחקניות כמו קתרינה קאיף, פריאנקה צ'ופרה, דיפיקה פדוקון, אנושקה שארמה, שראדה קאפור אליה בהאט. אלו זוכות להכרה בינלאומית רחבה בזכות סרטים מצליחים המתמקדים בנשים כגון התמונה המלוכלכת (2011), כהאני (2012), המלכה (2014), טנו וודס מאנו חוזר (2015) ומניקארניקה: מלכת ג'הנסי (2019).

קולנוע טלוגו

עריכה

קולנוע טלוגו, הידוע גם בשם טוליווד, מוקדש להפקת סרטי קולנוע בשפת הטלוגו, המדוברת במדינות אנדרה פראדש וטלנגאנה. קולנוע טלוגו מבוסס בהיידראבאד.

מכון הקולנוע והטלוויזיה של טלנגנה, מכון הקולנוע והטלוויזיה של אנדרה פראדש, בית הספר לקולנוע רמאנדיו ובית הספר הבינלאומי לקולנוע ומדיה אנאפורנה הם בין בתי הספר הגדולים לקולנוע בהודו.[59][60] במדינות הטלוגו יש כ-2800 בתי קולנוע, יותר מכל מדינה אחת בהודו.[61] בהיותו בסיס מסחרי, הקולנוע הטלוגו השפיע על הקולנוע המסחרי בהודו.[62]

התעשייה מחזיקה בשיא גינס למתקן הפקת הסרטים הגדול בעולם, Ramoji Film City.[63] ה-Prasads IMAX הממוקם בהיידראבאד הוא אחד ממסכי ה-IMAX התלת-ממדיים הגדולים, והוא מסך הקולנוע הנפוץ ביותר בעולם.[64][65] לפי דו"ח המועצה המרכזית להסמכת סרטים בהודו, לשנת 2014, התעשייה ממוקמת במקום הראשון בהודו, מבחינת סרטים המופקים מדי שנה. בשנים 2005, 2006, 2008 ו-2014 התעשייה הפיקה את המספר הגדול ביותר של סרטים בהודו, מעבר למספר הסרטים שהופקו בבוליווד.

נכון לשנת 2021, קולנוע טלוגו הוא תעשיית הקולנוע הגדולה ביותר בהודו מבחינת רווחים. סרטי טלוגו מכרו 233 מיליון כרטיסים בשנת 2022, הסכום הגבוה ביותר מבין תעשיות הקולנוע השונות בהודו.

ב-2022 הסרט "RRR זכה להכרה בינלאומית, כולל פרס אוסקר על השיר "Naatu Naatu" ופרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לסרט הזר הטוב ביותר.[66]

הקולנוע הטמילי

עריכה

תעשיית הקולנוע בשפה הטמילית הידועה גם בשם קוליווד, שימשה פעם כמרכז לכל תעשיות הקולנוע של דרום הודו.[67] הקולנוע הטמילי הפך את מדרס (כיום צ'נאי) למרכז הפקת סרטים משני בהודו, המשמש גם את הקולנוע ההינדי, תעשיות קולנוע אחרות בדרום הודו ואת הקולנוע בסרי לנקה.

הסרט המדבר הדרום הודי הראשון "קלידאס" (1931 בבימויו של ה"מ רדי) צולם בטמילית. סיוואג'י גאנסאן הפך לשחקן הראשון של הודו שקיבל פרס בינלאומי כאשר זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים האפרו-אסיאתי ב-1960 ובתואר שבלייה לגיון הכבוד על ידי ממשלת צרפת ב-1995[43]

במהלך הרבע האחרון של המאה ה-20, סרטים טמילים מהודו ביססו נוכחות עולמית באמצעות הפצה למספר הולך וגדל של תיאטראות מעבר לים.[68][69] התעשייה גם נתנה השראה ליצירת סרטים עצמאיים בסרי לנקה ובאוכלוסיות הפזורה הטמילית במלזיה, סינגפור ובחצי הכדור המערבי. לסרטים טמילים יש פופולריות עקבית בקרב קהלים בדרום-מזרח אסיה.[70] סרטים בשפה הטמילית הופיעו במספר פסטיבלי סרטים, והוצגו בין השאר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו. סרטים טמיליים הוגשו על ידי הודו לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשמונה הזדמנויות.[71] מלחין המוזיקה מצ'נאי א"ר רהאמן זכה להכרה עולמית עם שני פרסי אוסקר וזכה לכינוי "Isai Puyal" (סערה מוזיקלית) ו"מוצרט ממדרס".[72]

השפעות תרבותיות

עריכה

ק. מוטי גוקולסינג ווימאל דיסנאייקה זיהו שש השפעות מרכזיות שעיצבו את הקולנוע ההודי הפופולרי:[73]

  • האפוסים העתיקים של מהאבהארטה וראמאיאנה השפיעו על הנרטיבים של הקולנוע ההודי. דוגמאות להשפעה זו כוללות טכניקות של סיפור צדדי, סיפור אחורי וסיפור בתוך סיפור. לסרטים פופולריים הודיים יש לרוב עלילות המסתעפות לעלילות משנה.
  • דרמה סנסקריטית עתיקה, עם הדגש שלה על מחזה, מוזיקה, ריקוד ומחווה משולבת "ליצירת יחידה אמנותית תוססת עם ריקוד ופנטומימה מרכזיים בחוויה הדרמטית". דרמות סנסקריט היו ידועות בשם "natya", שנגזרה ממילת השורש nrit (ריקוד), הכוללת דרמות-ריקוד מרהיבות.[74] שיטת הביצוע של "ראסה", המתוארכת לתקופות קדומות, היא אחד המאפיינים הבסיסיים המבדילים בין הקולנוע ההודי לבין הקולנוע המערבי. בשיטת "ראסה", הפרפורמר מעביר רגשות לקהל באמצעות אמפתיה, בניגוד לשיטת סטניסלבסקי המערבית שבה על השחקן להפוך ל"התגלמות חיה נושמת של דמות". שיטת ה"ראסה" ניכרת בהופעות של שחקנים הינדיים כמו באצ'אן ושאה רוח' חאן.
  • תיאטרון עממי מסורתי, שהפך פופולרי בסביבות המאה ה-10 עם דעיכת התיאטרון בסנסקריט. מסורות אזוריות אלו כוללות את יאטרה של מערב בנגל, רמלילה של אוטר פראדש, יקשאגנה של קרנטקה, 'צ'ינדו נאטאקם' של אנדרה פראדש והטרוקטו של טמיל נאדו.
  • תיאטרון פרסי, המשלב ריאליזם ופנטזיה, המכיל הומור גס, שירים ומוזיקה, סנסציוניות ועבודת במה מסנוורת.[74]
  • מחזות זמר פופולריים מתוצרת הוליווד משנות ה-20 עד שנות ה-60, אם כי סרטים הודיים השתמשו ברצפים מוזיקליים כאלמנט פנטזיה נוסף במסורת השיר והריקוד של קריינות, בלתי מוסווה ו"מצטלבת עם חיי היום-יום של אנשים בקומפלקס ודרכים מעניינות".[75]
  • לקליפים מערביים, במיוחד ל-MTV, הייתה השפעה גוברת בשנות ה-90, כפי שניתן לראות בקצב, בזוויות הצילום, ברצפי הריקוד ובמוזיקה של סרטים הודים עדכניים.[76]

השפעה בין-לאומית

עריכה

סרטים הודים מוקדמים עשו פריצות מוקדמות לברית המועצות, המזרח התיכון, דרום-מזרח אסיה וסין. כוכבי קולנוע הודים מיינסטרים זכו לתהילה בינלאומית ברחבי אסיה ומזרח אירופה. לדוגמה, סרטים הודים היו פופולריים יותר בברית המועצות מסרטים הוליוודיים ולעיתים סרטים סובייטיים מקומיים. מ-1954 עד 1991, 206 סרטים הודים נשלחו לברית המועצות, ומשכו נתוני קהל ממוצעים גבוהים יותר מהפקות סובייטיות מקומיות, סרטים כמו "אווארה" ו"רקדן דיסקו" משכו יותר מ-60 מיליון צופים. סרטים כמו "אווארה", "שלושה אידיוטים" ו"דנגאל",[77] היו בין 20 הסרטים הרווחיים ביותר בסין.

הקולנוע ההודי החל במאה ה-21 להשפיע על סרטים מוזיקליים מערביים, ושיחק תפקיד אינסטרומנטלי במיוחד בהחייאת הז'אנר בעולם המערבי. לעבודתו של ריי הייתה השפעה עולמית, כאשר יוצרי סרטים כמו מרטין סקורסזה,[78] ג'יימס אייבורי,[79] עבאס קיארוסטמי, פרנסואה טריפו, קרלוס סאורה, איסאו טקהאטה וגרגורי נאבה ציטטו את השפעתו, ואחרים כמו אקירה קורוסאווה המשבחים את עבודתו.[80] "דרמות ההתבגרות הצעירות שהציפו בתי קולנוע מאז אמצע שנות החמישים חייבות חוב עצום לטרילוגיית אפו". באז לורמן הצהיר שסרטו המוזיקלי המצליח "מולין רוז'!" (2001) קיבל השראה ישירה ממחזות זמר בוליוודיים. "נער החידות ממומביי" של דני בויל (2008) קיבל השראה ישירה מסרטים הודיים, ונחשב ל"הומאז' לקולנוע המסחרי ההינדי".

ז'אנרים וסגנונות

עריכה

סרט מסאלה

עריכה

מסאלה הוא סגנון קולנוע הודי המשלב מספר ז'אנרים ביצירה אחת, במיוחד בבוליווד, מערב בנגל ודרום הודו. לדוגמה, סרט אחד יכול לתאר אקשן, קומדיה, דרמה, רומנטיקה ומלודרמה. סרטים אלה נוטים להיות מחזות זמר עם שירים שצולמו במקומות ציוריים. עלילות לסרטים כאלה עשויות להיראות לא הגיוניות ולא סבירות לצופים לא מוכרים. הז'אנר נקרא על שם מסאלה, תערובת תבלינים במטבח ההודי.

קולנוע מקביל

עריכה

קולנוע מקביל, הידוע גם בשם קולנוע אמנותי או הגל החדש ההודי, ידוע בריאליזם ובנטורליזם שלו, תוך התייחסות לאקלים החברתי-פוליטי. תנועה זו נבדלת מהקולנוע המיינסטרימי בבוליווד והחלה בערך באותו זמן עם הגלים החדשים הצרפתיים והיפניים. התנועה החלה בבנגל ולאחר מכן זכתה לביטוי גם באזורים אחרים. התנועה הושקה על ידי "דו ביגהה זמין" של בימל רוי (1953), שזכתה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחת, וזכה בפרס הבינלאומי בפסטיבל קאן ב-1954[30][81][82] סרטיו של ריי כוללים את שלושת הפרקים של טרילוגיית אפו שזכתה בפרסים מרכזיים בפסטיבלי קאן, ברלין וונציה, ונמנים לעיתים קרובות בין הסרטים הגדולים בכל הזמנים.[83][84][85][86]

רב לשוניות

עריכה

חלק מהסרטים ההודיים ידועים כ"רב-לשוניים", שצולמו בגרסאות דומות אך לא זהות, בשפות שונות. לפי אשיש ראג'אדיאשה ופול וילמן באנציקלופדיה של הקולנוע ההודי (1994), בצורתו המדויקת ביותר, רב לשוני הוא קולנוע שנוצר בשנות ה-30 כאשר אותה סצנה צולמה מספר פעמים כל פעם בשפה אחרת.

סרט פאן הודי

עריכה

סרט פאן-הודי הוא גם סגנון של קולנוע וגם אסטרטגיית הפצה, שנועד לפנות באופן אוניברסלי לקהל ברחבי הארץ ושוחרר בו זמנית במספר שפות. המונח "סרט פאן-הודי" משמש לסרט שיוצא לאקרנים במקביל בשפות טלוגו, טמילית, מלאיאלאם, קאנדה והינדי, במטרה למקסם את קהל היעד ובכך להגדיל את ההכנסות.[87]

מוזיקה

עריכה

מוזיקה היא גורם הכנסות משמעותי לתעשיית הסרטים ההודית, כאשר זכויות המוזיקה לבדן מהוות 4-5% מההכנסות נטו.[88] חברות המוזיקה הגדולות לקולנוע הן טי סיריז בדלהי, סוני מיוזיק הודו בצ'נאי וחברת זי מוזיקה במומבאי, אדיטיה מוזיקה בהיידראבאד וסרגמה בקולקטה.[88] מוזיקת קולנוע מהווה 48% ממכירות המוזיקה נטו בארץ.[88] סרט טיפוסי עשוי לכלול 5–6 שירים בכוריאוגרפיה.[89]

הדרישות של קהל הודי רב-תרבותי, הובילו לערבוב של מסורות מוזיקליות מקומיות ובינלאומיות.[89] ריקוד ומוזיקה מקומיים נותרו נושא שחוזר על עצמו בהודו והושפעו מהפזורה ההודית.[89] זמרי פלייבק כמו מוחמד רפי, לאטה מנגשקאר ועוד רבים אחרים משכו המונים להופעות מול קהל של מוזיקת קולנוע.[89] במאה ה-21 גברה האינטראקציה בין זמרים הודים ובינלאומיים.[90]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא קולנוע הודי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Hasan Suroor (26 באוקטובר 2012). "Arts: Sharmila Tagore honoured by Edinburgh University". The Hindu. נבדק ב-1 בנובמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ "How India's COVID crisis has changed Bollywood". Deutsche Welle. 16 July 2021. Retrieved 10 August 2022.
  3. ^ "Leading film markets worldwide by number of films produced 2018". Statista (באנגלית). נבדק ב-25 באוגוסט 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Frater, Patrick (13 באפריל 2016). "Asia Expands Domination of Global Box Office". Variety. נבדק ב-19 באפריל 2016. {{cite journal}}: (עזרה)
  5. ^ "India – box office distribution by language 2019". Statista (באנגלית). נבדק ב-9 במאי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "The rise of South Indian Cinema: How Southern movies are going national". Moneycontrol (באנגלית). 7 בדצמבר 2022. נבדק ב-2023-02-11. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "India Box Office collections: Regional cinema led by Telugu, Tamil movies overtakes Bollywood". The Financial Express. 11 ביולי 2020. נבדק ב-9 במאי 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Khanna, 155
  9. ^ Khanna, 158
  10. ^ Potts, 74
  11. ^ Burra & Rao, 252
  12. ^ McKernan, Luke (31 בדצמבר 1996). "Hiralal Sen (copyright British Film Institute)". נבדק ב-1 בנובמבר 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Raghavendara, MK (5 במאי 2012). "What a journey". {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Mishra, Garima (3 במאי 2012). "Bid to get Pundalik recognition as first Indian feature film". {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 Burra & Rao, 253
  16. ^ "Metro Plus Chennai / Madras Miscellany: The pioneer 'Tamil' film-maker". The Hindu. Chennai, India. 7 בספטמבר 2009. אורכב מ-המקור ב-12 בספטמבר 2009. נבדק ב-29 ביוני 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ "Nijam cheppamantara, abaddham cheppamantara..." The Hindu. 9 בפברואר 2007. נבדק ב-7 בינואר 2020 – via www.thehindu.com. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ [Narayanan, Arandhai (2008) (in Tamil) Arambakala Tamil Cinema (1931–1941).
  19. ^ "Articles – History of Birth And Growth of Telugu Cinema". CineGoer.com. אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2005. נבדק ב-12 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Nagaiah – noble, humble and kind-hearted". The Hindu. Chennai, India. 8 באפריל 2005. אורכב מ-המקור ב-25 בנובמבר 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ "Paul Muni of India – Chittoor V. Nagayya". Bharatjanani.com. 6 במאי 2011. אורכב מ-המקור ב-26 במרץ 2012. נבדק ב-21 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ Narasimham, M. L. (7 בנובמבר 2010). "SATI SAVITHRI (1933)". The Hindu. נבדק ב-8 ביולי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ "The Hindu News". The Hindu. 6 במאי 2005. אורכב מ-המקור ב-6 במאי 2005. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "First Indian Colour Film". נבדק ב-9 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ K. Moti Gokulsing, K. Gokulsing, Wimal Dissanayake (2004). Indian Popular Cinema: A Narrative of Cultural Change. Trentham Books. p. 17.
  26. ^ Sharpe, Jenny (2005). "Gender, Nation, and Globalization in Monsoon Wedding and Dilwale Dulhania Le Jayenge". Meridians: Feminism, Race, Transnationalism. 6 (1): 58–81 [60 & 75]. doi:10.1353/mer.2005.0032.
  27. ^ 1 2 K. Moti Gokulsing, K. Gokulsing, Wimal Dissanayake (2004). Indian Popular Cinema: A Narrative of Cultural Change. Trentham Books. p. 18.
  28. ^ Ghatak, Ritwik (2000). Rows and Rows of Fences: Ritwik Ghatak on Cinema. Ritwik Memorial & Trust Seagull Books. pp. ix & 134–36.
  29. ^ Hood, John (2000). The Essential Mystery: The Major Filmmakers of Indian Art Cinema. Orient Longman Limited. pp. 21–4. ISBN 9788125018704.
  30. ^ 1 2 "Do Bigha Zamin". Dear Cinema. 3 באוגוסט 1980. אורכב מ-המקור ב-15 בינואר 2010. נבדק ב-13 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Rajadhyaksa, 683
  32. ^ Sragow, Michael (1994). "An Art Wedded to Truth". The Atlantic Monthly. Santa Cruz. אורכב מ-המקור ב-12 באפריל 2009. נבדק ב-11 במאי 2009. {{cite journal}}: (עזרה)
  33. ^ "Sight and Sound Poll 1992: Critics". California Institute of Technology. אורכב מ-המקור ב-16 באוקטובר 2013. נבדק ב-29 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Pani, S. S. (1954). "India in 1953". The Film Daily Year Book of Motion Pictures. Vol. 36. John W. Alicoate. p. 930. THE INDIAN FILM INDUSTRY, said to be the second largest in the world, claims to have invested Rs. 420 million and to have a gross annual income of Rs. 250 million.
  35. ^ Sridharan, Tarini (25 בנובמבר 2012). "Mother India, not Woman India". The Hindu. Chennai, India. ארכיון מ-6 בינואר 2013. נבדק ב-5 במרץ 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Bollywood Blockbusters: Mother India (Part 1) (Documentary). IBN. 2009. אורכב מ-המקור ב-15 ביולי 2015. {{cite AV media}}: (עזרה)
  37. ^ Kehr, Dave (23 באוגוסט 2002). "Mother India (1957). Film in review; 'Mother India'". The New York Times. נבדק ב-7 ביוני 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ Doniger, Wendy (2005). "Chapter 6: Reincarnation". The woman who pretended to be who she was: myths of self-imitation. Oxford University Press. pp. 112–136 [135].
  39. ^ Usman, Yasser (16 בינואר 2021). "Dilip Kumar as 'Pyaasa' hero is what Guru Dutt wanted. But first day of shoot changed it all". ThePrint (באנגלית). נבדק ב-1 בנובמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "How Bollywood legend Dilip Kumar became India's biggest star". gulfnews.com (באנגלית). נבדק ב-1 בנובמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Before Brando, There Was Dilip Kumar, The Quint, 11 December 2015
  42. ^ Maker of innovative, meaningful movies.
  43. ^ 1 2 "Sivaji Ganesan's birth anniversary". The Times of India. 1 באוקטובר 2013. נבדק ב-29 באפריל 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Films in Review. Then and There Media, LCC. 1986. p. 368. And then I had forgotten that lndia leads the world in film production, with 833 motion pictures (up from 741 the previous year).
  45. ^ Lorenzen, Mark (באפריל 2009). "Go West: The Growth of Bollywood" (PDF). Creativity at Work. Copenhagen Business School. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Business India". Business India. A. H. Advani (478–481): 82. ביולי 1996. As the Indian film industry (mainly Hindi and Telugu combined) is one of the world's largest, with an estimated viewership of 600 million, film music has always been popular. {{cite journal}}: (עזרה)
  47. ^ Anand (7 במרץ 2004). "On the Bollywood beat". The Hindu. Chennai, India. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2004. נבדק ב-31 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ^ Subhash K Jha (8 באפריל 2005). "Amit Khanna: The Man who saw 'Bollywood'". Sify. אורכב מ-המקור ב-9 באפריל 2005. נבדק ב-31 במאי 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "How film-maker Nasir Husain started the trend for Bollywood masala films". Hindustan Times. 30 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ 1 2 Kaushik Bhaumik, An Insightful Reading of Our Many Indian Identities, The Wire, 12 March 2016
  51. ^ iDiva (13 באוקטובר 2011). "Sridevi – The Dancing Queen". אורכב מ-המקור ב-24 בפברואר 2013. נבדק ב-21 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ Ray, Kunal (18 בדצמבר 2016). "Romancing the 1980s". The Hindu (בIndian English). {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ 1 2 "The Three Khans of Bollywood – DESIblitz". 18 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ Cain, Rob. "Are Bollywood's Three Khans The Last Of The Movie Kings?". Forbes.
  55. ^ Raghavendra, MK (16 באוקטובר 2016). "After Aamir, SRK, Salman, why Bollywood's next male superstar may need a decade to rise". Firstpost (באנגלית). נבדק ב-18 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ France-Presse, Agence (12 ביולי 2017). "Why Aamir Khan Is The King Of Khans: Foreign Media". NDTV. נבדק ב-18 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ D'Cunha, Suparna Dutt. "Why 'Dangal' Star Aamir Khan Is The New King Of Bollywood". Forbes.
  58. ^ Cain, Rob (5 באוקטובר 2017). "Why Aamir Khan Is Arguably The World's Biggest Movie Star, Part 2". Forbes. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ "Annapurna Studios' film, media school to offer course on iPhone, iPad apps". The Hindu. Hyderabad, India. 6 באפריל 2012. נבדק ב-2 במרץ 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ "FTIA". The Hindu. Hyderabad, India. 6 באפריל 2012. אורכב מ-המקור ב-17 בספטמבר 2004. נבדק ב-6 באפריל 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ "Economic times indiatimes.com". The Times of India. 9 באוגוסט 2013. נבדק ב-15 באפריל 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ "Tamil, Telugu film industries outshine Bollywood". Business Standard India. 25 בינואר 2006. נבדק ב-19 בפברואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  63. ^ "Official Site of Guinnessworldrecords.com Largest Film studio in the world". אורכב מ-המקור ב-19 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ "Thehindu.com King of Good times Prasad's Imax". Chennai, India: The Hindu Newspaper. 7 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  65. ^ Dan Nosowitz (30 במאי 2009). "The Seven IMAX Wonders of the World". Gizmodo.com. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ "RRR: למי שרוצה לדעת איך נראה קוקאין בצורת סרט". הארץ. נבדק ב-2023-04-07.
  67. ^ Kasbekar, Asha (2006). Pop Culture India!: Media, Arts, and Lifestyle. ABC-CLIO. p. 213. ISBN 978-1-85109-636-7.
  68. ^ Pillai, Sreedhar. "A gold mine around the globe". The Hindu (באנגלית). נבדק ב-9 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  69. ^ "Eros buys Tamil film distributor". Business Standard. אורכב מ-המקור ב-3 בספטמבר 2011. נבדק ב-6 באוקטובר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  70. ^ "Agni Natchathiram & Kaakha Kaakha | 12 Unknown facts in Kollywood history!". Behindwoods. 11 במרץ 2018. נבדק ב-13 ביולי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ "India's Oscar failures (25 Images)". Movies.ndtv.com. אורכב מ-המקור ב-22 בספטמבר 2012. נבדק ב-12 במאי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ^ Nayakan, All-Time 100 Best Films, Time, 2005
  73. ^ Gokulsing, K. Moti; Dissanayake, Wimal (2004). Indian Popular Cinema: A Narrative of Cultural Change. Trentham Books. pp. 98–99. ISBN 1-85856-329-1.
  74. ^ 1 2 K. Moti Gokulsing, K. Gokulsing, Wimal Dissanayake (2004). Indian Popular Cinema: A Narrative of Cultural Change. Trentham Books. p. 98.
  75. ^ K. Moti Gokulsing, K. Gokulsing, Wimal Dissanayake (2004). Indian Popular Cinema: A Narrative of Cultural Change. Trentham Books. pp. 98–99.
  76. ^ K. Moti Gokulsing, K. Gokulsing, Wimal Dissanayake (2004). Indian Popular Cinema: A Narrative of Cultural Change. Trentham Books. p. 99.
  77. ^ How To Become A Foreign Movie Star In China: Aamir Khan's 5-Point Formula For Success, Forbes, 11 June 2017
  78. ^ Chris Ingui. "Martin Scorsese hits DC, hangs with the Hachet". Hatchet. אורכב מ-המקור ב-26 באוגוסט 2009. נבדק ב-6 ביוני 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  79. ^ Sheldon Hall. "Ivory, James (1928–)". Screen Online. נבדק ב-12 בפברואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  80. ^ Robinson, A (2003). Satyajit Ray: The Inner Eye: the Biography of a Master Film-maker. I. B. Tauris. p. 96. ISBN 978-1-86064-965-3.
  81. ^ Srikanth Srinivasan (4 באוגוסט 2008). "Do Bigha Zamin: Seeds of the Indian New Wave". Dear Cinema. אורכב מ-המקור ב-15 בינואר 2010. נבדק ב-13 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ^ "Trends and genres". Film Reference. נבדק ב-12 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  83. ^ "Take One: The First Annual Village Voice Film Critics' Poll". The Village Voice. 1999. אורכב מ-המקור ב-26 באוגוסט 2007. נבדק ב-27 ביולי 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ "All-Time 100 Best Movies". Time. 12 בפברואר 2005. אורכב מ-המקור ב-23 במאי 2005. נבדק ב-19 במאי 2008. {{cite journal}}: (עזרה)
  85. ^ "The Sight & Sound Top Ten Poll: 1992". Sight & Sound. British Film Institute. אורכב מ-המקור ב-9 במרץ 2012. נבדק ב-20 במאי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ "The Best 1,000 Movies Ever Made". by the Film Critics of The New York Times, 2002.
  87. ^ "'Pan-India' films make a comeback". Telangana Today. 17 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ 1 2 3 Potts, 75
  89. ^ 1 2 3 4 Thompson, 74
  90. ^ Zumkhawala-Cook, 312
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=קולנוע_הודי&oldid=39210822"