קיווית להקנית

קִיוִית לַהֲקָנִית (שם מדעי: Vanellus gregarius) היא עוף-מים בסוג קיווית. הקיווית מקננת בקזחסטן וחורפת במזרח התיכון, בתת-היבשת ההודית ובסודאן. הספרות ההיסטורית (באנגלית) התייחסה לה כקיווית שחורת-בטן.

קיווית להקנית
קריאות קיווית להקנית, הראן הקטן של קוץ', הודו
מצב שימור
מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה חמורה (CR)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	עופות
סדרה:	חופמאים
תת־סדרה:	תרופודה
משפחה:	חופמיים
סוג:	קיווית
מין:	קיווית להקנית
שם מדעי
Vanellus gregarius ‏פאלאס, 1771
תחום תפוצה
מפת התפוצה של הקיווית הלהקנית   מקייצת   חולפת   חורפת   כנראה נכחדה

בישראל היא חולפת וחורפת נדירה אך גם קבועה, בעיקר בצפון-מערב הנגב. היא נצפית גם בעמק בית-שאן ובעמק החולה.

טקסונומיה ואטימולוגיה

שם הסוג Vanellus הוא המילה הלטינית עבור קיוויות, הוא מגיע מצורת הקטנה ל-vannus, מעין כברה מקש ששימשה בעבר כדי לברור גרגרי חיטה. ההקשר מגיע ככל הנראה בשל הדמיון לצליל חבטות הכנף של הקיוויות. שם המין הספציפי gregarius הוא מלטינית ומשמעותו "מתלהק" מ-grex, gregis, "להקה", ומתייחס לנטייתו של מין זה להימצא בנוכחות בני מינו ומינים קרובים אחרים.

הקיווית הלהקנית תוארה לראשונה ב-1771 על ידי החוקר פטר סימון פאלאס במהלך מסעותיו בטבע הרוסי.

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא נמצאו לו תת-מינים.

תיאור

קיווית להקנית לצד קיווית מצוייצת, ליד פריז, צרפת

קיווית להקנית צעירה

זוהי קיווית בינונית, אורכה 26–30 ס"מ, מוטת כנפיה 65–70 ס"מ, ומשקלה 150–250 גרם. היא בעלת רגליים שחורות וארוכות ומקור שחור וקצר. לפרטים בלבוש חורף יש כנפיים חומות בהירות עם דוגמת ראש בולטת. יש לה כיפה ופס עיניים שחורים, כשהאחרון מתוחם מלמעלה ומלמטה בצבע לבן. חלקיה התחתונים לבנים. רגליה השחורות והארוכות, זנבה הלבן עם רצועת הקצה השחורה והכנפיים הייחודיות בצבעי חום לבן ואפור הופכים אותה לקלה לזיהוי בתעופה.

לבוש החיזור בקיץ הרבה יותר חי. הנוצות החומות הופכות לאפרפרות ומעט מבריקות למעט הלחיים הצהבהבות. הכיפה והפסים לרוחב העיניים מקבלים צבע חזק יותר, והחזה התחתון מקבל צבע שחור הדוהה עד לצבע ערמוני עשיר כשהוא מתקרב לשת.

לצעירים יש נוצות גב מתוחמות בגבול המעניק להן מראה "קשקשי", ורק עקבות של דגם הראש של הבוגרים.

תזונה

היא ניזונה בעיקר מחרקים כולל חגבים, חיפושיות, וזחלי עש. היא מלקטת גם עכבישים ולעיתים קרובות כמויות קטנות של חומר צמחי כולל דגנים, עלים ופרחים. הקיווית תבלע אבנים קטנות, עצמות, וקליפות קשיחות של חרקים כדי לפצות על מחסור בסידן, בין היתר על מנת לאפשר ייצור ביצים תקין. לעיתים קרובות נמצאות בקיבה אבנים קטנות, מדי פעם יחד עם שרידי עצמות קטנות של בעלי חוליות וקונכיות רכיכות. התזונה מגוונת יותר במשך עונת הקינון, והיא מוגבלת בעיקר לחגבים וחרקים אחרים מחוצה לה.

היא דומה לקיווית לבנת-זנב הנפוצה יותר, אך יש לה כיפה מפוספסת ורגליים אפורות כהות, בניגוד לרגליים הצהובות ולראש החלק יותר של לבנת-הבטן. אורכה כ-27–30 ס"מ. קריאתה צורמת ודומה לצליל "קֶרֶק".

תפוצה ובית גידול

בשונה מקיוויות אחרות, הנוטות להימשך לסביבת מקורות מים, הקיווית הלהקנית מעדיפה ערבות, שטחי עשב צחיחים, וגם שדות מעובדים. היא מתרבה בערבות קזחסטן.

נדידה

זהו מין נודד. היא מקננת בקבוצות קטנות של 3–20 זוגות מאמצע אפריל עד יולי, ומתחילה את הנדידה דרומה באוגוסט או ספטמבר (מדי פעם יותר מאוחר עד אוקטובר). ידוע כי להקות של כמה אלפים מתאספות לפני הנדידה בסיביר ובקזחסטן, אך הנדידה עצמה מתרחשת בדרך כלל בקבוצות קטנות של 15–20 ציפורים. בסוריה היא מגיעה מדי שנה בסביבות אמצע פברואר עד סוף מרץ, ושוב בסתיו. היא מגיעה לשטחי החריפה שלה בהודו ופקיסטן עד ספטמבר-אוקטובר, ולסודאן בסוף אוקטובר. יותר נפוץ לצפות בלהקות קטנות של בודדים עד עשרות פרטים בשטחי החורף, אם כי מדי פעם תועדו להקות גדולות יותר של למעלה מ-100 ציפורים. היא עוזבת את שטחי החורף במרץ או בתחילת אפריל, ומגיעה לאזורי הקינון שלה מאמצע אפריל.

הקיווית הלהקנית נדדה היסטורית בשני מסלולים, מערבי ומזרחי. במסלולה המערבי היא עוברת מעל מרכז אסיה וטורקיה לאזורי החריפה בישראל ובלבנון, כמה אזורים בסעודיה, וכן במזרח אפריקה. במסלולה המזרחי היא חורפת בחופי איראן, איחוד האמירויות הערביות והודו.

ברם, במקרה של שתי מדינות, קטאר וכווית, המצב שונה. היסטורית הקיווית הלהקנית תועדה בהן כמזדמנת בלבד, כשהתצפיות הראשונות בה היו בשנות ה-80. עם תיעוש המדינות הוקמו חוות ופארקים ברחביהן. בפרט, קיוויות מזדמנות שביקרו בחוות רוקאיה ושדות סולייביה בתחילת שנות ה-2000 החלו לבקר שוב ושוב ואף לחרוף במדינות, מה שהוליד נתיב נדידה שלישי, מרכזי.

בנדידה היא נצפית בעיקר במישורים חוליים עם עשב קצר, כרי דשא יבשים, אדמות בור ושדות מעובדים. שטחי החריפה הם ערבות וסוואנות שרופות, מישורים יבשים או חוליים, שדות דוחן שנקטפו, שטחי מרעה לחים ושטחי דשא קצרים, לעיתים קרובות בקרבה למים. בחצי האי ערב היא נצפית לעיתים קרובות במדבר ליד החוף. שרידות הקינים במרכז קזחסטן בין 2005 ל-2012 הייתה גבוהה יותר קרוב ליישובים אנושיים, למרות שיעורי הדריסה הגבוהים יותר, וכאשר היו יותר קנים שכנים, אך המרחק ליישובים וצפיפות המושבות השתנו באופן שיטתי בין השנים.

לאחר שבעבר הייתה בעלת תפוצה נרחבת באירופה, הקיווית הלהקנית כמעט ונמחקה מהיבשת. עם זאת, היא עוד לא נכחדה לחלוטין משם, מכיוון שהיא מתועדת מדי פעם כמזדמנת בטווח שמשתרע עד לממלכה המאוחדת ופורטוגל, ונצפית לעיתים קרובות לצד הקיווית המצוייצת במסעות הנדידה והשוטטות שלה. היא ניזונה בצורה דומה, מלקטת חרקים וטרף קטן אחר בעיקר משטחי עשב או משטחים חקלאיים.

קינון

ביצה, אוסף מוזיאון טולוז

הקיווית הלהקנית מקננת בעיקר באזורי המעבר בין ערבות עשב של מלעניאל ולענה, שם קיימים אזורים מלוחים חשופים ליד מקווי מים. היא נמצאת בשדות שממה יבשים, מעובדים, חרושים ושדות קצורים. הקינים ממוקמים בעדיפות באזורים של לענה בעלי שפע של גללים ועם צמחייה קצרה. היא נוטה להימנע מערבות עם צמחייה צפופה, אולם אזורים עם אחוז נמוך של אדמה חשופה ואחוז גבוה של צמחייה גבוהה מועדפים על פרחונים, והם עשויים להיות חשובים למתן מחסה מפני טורפים. ההנחה היא שהיא התפתחה לקנן בבתי גידול שנוצרו על ידי הסאיגה הנודדת, אך זה לא סביר בהתחשב בתזמון של תנועות הסאייגות ביחס לעונת הקינון של הקיווית, המהירות בה הסאייגות חולפות באזורים, והערבות עם הצמחייה הקצרה מאוד החביבות על הקיוויות; עם זאת, מרעה של סאיגה בשילוב שריפות עשוי לקדם בית גידול מיטבי. בית גידול מתאים התרחש ככל הנראה באופן טבעי באדמות סולונצ'ק דלות בצמחייה ובאזורים שנשרפו לאחרונה בשריפות ערבות, אך כיום הכי נפוצים בעיקר בפריפריה של כפרים, לפחות במרכז קזחסטן. סביב כפרים כאלה יש מתאם חיובי חזק בין עוצמת המרעה לצפיפות הקינים.

הקן שלה הוא גומה על הקרקע, ללא ריפוד, או שמרופדת בחומר צמחי, חלוקי נחל ופסולת. הקן נמצא בדרך-כלל על כיסים מלוחים וחשופים או בצמחייה קצרה ליד מים. התטולה שלה מכילה שלוש עד ארבע ביצים. הישרדות הקן בשלב הביצים משתנה בין השנים, עקב רמות שונות של טריפה על ידי שועלים, סמורים, קיפודי חולות וסוסליקים, וגם דריסה על ידי בקר, ובמיוחד של כבשים ועיזים. במקרה של כישלון בקינון עשוי הזוג לנסות מחזור קינון נוסף.

איומים

ציד בלתי חוקי במהלך הנדידה ובשטחי החורף עשוי להיות כעת האיום העיקרי. נתונים מ-2005–2012 מצביעים על כך ששרידות נמוכה של בוגרים, אולי כתוצאה מלחץ ציד ידוע לאורך נתיבי הנדידה, נראית כאיום הדמוגרפי הקריטי ביותר.

גורמים מרכזיים אחרים המסבירים את גודל הירידות נותרו לא מובנים, למרות מחקרים רבים ועדכניים. בשטחי הקינון היא הייתה כנראה מאוימת בעבר על ידי הפיכת הערבות לגידולי שדות, בתוספת, אף כי פחות סביר, של הפחתה במרעה על ידי עדרים גדולים של פרסתנים מקומיים, ולאחרונה, על ידי אובדן העדרים העצומים של חיות מרעה ביתיות מחוות בחסות המדינות. עם זאת, מאז קריסת ברית המועצות, שטחים נרחבים של גידולי שדה ננטשו ונהפכים חזרה לבית גידול ערבות טבעי, ועדרי בעלי חיים ביתיים התרכזו סביב כפרים (שם נוכחותם הקבועה הובילה לערבות עם צמחייה נמוכה יותר מאשר השטחים העצומים של העדרים שרעו באופן נודד למחצה תחת המערכת הסובייטית), בעוד שעלייה בשריפות (עקב שליטה מופחתת בשריפות) עשויה גם היא לתרום להגדלת בית הגידול המתאים. גורמים אלו עשויים להיות מאחורי העלייה האפשרית במספרים (לפחות בחלקים מקזחסטן) בשנים האחרונות.

ריכוז הקינים באזורי מרעה כבדים בקרבת כפרים עלול להגביר את האיומים מהפרעות אנושיות ודריסה על ידי כבשים, עיזים ואולי בעלי חיים אחרים. שרידות נמוכה של ביצים עקב קינון באזורים בעלי צפיפות מרעה גבוהה הוצעה כאחד הגורמים לדעיכת המין. שדידת קנים על ידי עורבי מזרע, שתפוצתם התרחבה מאוד לתוך תחום הקינון של הקיוויות בשל נטיעת רשת רצועות מחסה (שדרות עצים התוחמות שדות כדי לספק הגנה ממזג האוויר) - הוצעה בעבר כגורם לירידה, אך נתונים ממרכז קזחסטן מצביעים על כך שזה לא סביר. המין עשוי להיות מושפע מהאקלים היבש יותר ויותר בטווח הקינון והחריפה שלו, אך לא ברור אם אלה מועילים או מאיימים על מין חצי מדברי זה. התרחבות והתעצמות חקלאית, רעיית יתר ואובדן בתי גידול ערבות מהווים כולם איומים על אתרי עצירת ביניים המשמשים את המין. פרויקט השקיה המפיץ מים מסכר אטאטורק לשדות סביב סיילנפינאר עשוי להשפיע לרעה על המין עם שינוי בתי הגידול.

סטטוס

פרטים בלבוש חיזור בקזחסטן

מגמות באוכלוסייה

מאז ומתמיד היה קשה לכמת את אוכלוסיית הקיוויות הלהקניות. ההערכה הייתה שהאוכלוסייה תמיד הייתה בירידה, ובמיוחד בעקבות צניחה גדולה במספרים לקראת סוף המאה ה-20, שהותירה את האוכלוסייה הנוכחית רק על 20–25 אחוזים מהמספרים ההיסטוריים שלה, ועל פי הערכות אחרות האוכלוסייה קטנה בלמעלה מ-90% אחוזים מאז 1930.

המין מתרבה בצפון ובמרכז קזחסטן ובדרום-מרכז רוסיה (ולפחות בעבר, במחוז שינג'יאנג, מערב סין), ונודד דרך קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, אפגניסטן, ארמניה, גאורגיה, אזרבייג'ן, איראן, עיראק, ערב הסעודית, סוריה, טורקיה ומצרים, לאתרי החריפה המרכזיים בסודאן, פקיסטן (להקה של 28 פרטים תועדה ליד הכפר אחמדאבאד במחוז ג'פראבאד בשנת 2015) וצפון מערב הודו (למשל 45 פרטים בראן הקטן של קוץ' בנובמבר 2007, 30 בראן הגדול של קוץ' בנובמבר 2008, ובשנת 2012, נצפתה להקה של 90 פרטים). מספר קטן של פרטים חורפים באופן קבוע בסעודיה, עומאן ואיחוד האמירויות. ישנן תצפיות קבועות במזדמנים באירופה והוצע כי מספר קטן של פרטים עלול לחרוף באיבריה. המין סבל מירידה מהירה מאוד באוכלוסייה והתכווצות טווח התפוצה. בצפון קזחסטן נרשמה ירידה של 40% במהלך השנים 1930–1960, ולאחריה ירידה נוספת במספרים במהלך השנים 1960-1987.

עבודת שטח עדכנית יותר הראתה שהאוכלוסייה גדולה ממה שחששו פעם. סקרים בשנת 2006 בקזחסטן נספרו 376 זוגות מקננים בשטח של 145,000 קמ"ר. אקסטרפולציה של צפיפות אוכלוסייה זו על פני טווח הקינון מניבה גודל אוכלוסייה כולל אפשרי של 5,600 זוגות מקננים, כלומר 11,200 פרטים בוגרים. קיווית המתויגת במשדר לוויני ממרכז קזחסטן אותרה בטורקיה באוקטובר 2007 בלהקה של 3,200 פרטים. ספירות סימולטניות שנעשו במרץ 2007 בצפון סוריה ובדרום-מזרח טורקיה הסתכמו ב-1,500-2,000 פרטים בהתאמה. מאז עקבו אחרי מספר פרטים עד לאזורי החריפה בסודאן, מה שמעיד על כך שהאתרים במזרח התיכון משמשים לעצירת ביניים בדרך לאפריקה. סקרים מספטמבר 2009 אישרו את חשיבותו של שקע קומה-מאניץ' בדרום רוסיה כאתר עצירת ביניים עם הערכות של עד 2,000 פרטים. בסתיו 2011, 2012 ו-2013, נרשמו 170, 50 ו-72 פרטים בהתאמה באזורי הביצות של מאניץ'. עם זאת, מעט פרטים עברו באזור בסתיו 2015, אולי כתוצאה ממזג אוויר קר ורטוב. שלושה פרטים מתויגים במשדר לוויני עפו ישירות מעל הים הכספי, נתיב שנראה בעבר רק באביב. בטורקיה יש אתרי עצירת ביניים חשובים במישור מוס ובשמורת הציפורים בקיילנפינאר (1,300 קיוויות תועדו שם באוקטובר 2012). להקת שיא של יותר מ-400 פרטים שנצפתה באגם טלימרז'אן, אוזבקיסטן בספטמבר 2012 מעידה על כך שאזור זה מהווה אתר שהייה חשוב למין. בשנת 2015 תועדו 4,225 פרטים באוזבקיסטן ו-3,675 בטורקמניסטן, ואלו המספרים הגבוהים ביותר של המינים שתועדו בארץ כלשהי מאז המאה ה-19. המספר הכולל של הקיוויות המצויות באזור נאמד ב-6,000-8,000, ואולי מייצג את כלל אוכלוסיית הנתיבים המזרחיים של המין ופוטנציאל למחצית מהאוכלוסייה העולמית. למרות עבודות הסקר, עד כה לא אותרו קיוויות להקניות בעיראק.

אומדנים של פרודוקטיביות והישרדות בשטחי גידול הליבה במרכז קזחסטן בין השנים 2005–2012 מצביעים על כך שהאוכלוסייה נמצאת בירידה קלה עד חמורה, עם אומדן שנתי ממוצע של קצב גידול האוכלוסייה של 0.81, בעוד שלאחר 5 שנים של יציבות יחסית מספר הקינים באותו אזור ירד במהירות לאחר 2010. בשנת 2011 אותרו 105 קנים אך בשנת 2012 נמצאו רק 44. מספרים נמוכים אלו עשויים לנבוע מתנאי מזג אוויר גרועים בעונת הקינון. נאמנות לאתרי הקינון וחזרת צעירים לארתי ההתבגרות שלהם היו נמוכים והמושבות השתנו מאוד בגודלן בין שנים, מה שהקשה על הערכת מגמות האוכלוסייה וההישרדות.

אומדן האוכלוסייה המשוער גדל בעקבות מחקרים ארוכים של עשרות שנים, ובאוקטובר 2007, התגלתה להקת-על של כ-3,200 קיוויות להקניות בטורקיה, לדברי גובן אקן, מנהל אגודת הטבע הטורקית. בנוסף, נמצאו 1,500 קיוויות חורפות בסוריה. האוכלוסייה מוערכת כיום על כ-17,000 פרטים, ודווח על עלייה בקינונים בכל שנה עד 2007, אולם קשה לקבוע אם מדובר בגידול או שפשוט נמצאו עוד קנים כתוצאה מיותר עבודת שטח. טווח התפוצה שלה התכווץ מאוד מהטווח ההיסטורי שנפרש מאוקראינה ועד סין.

מוערך כי באירופה חלה ירידה של 80% או יותר במשך 27 שנים (3 דורות), וב-25% או יותר במשך 9 שנים (דור אחד).

עבודת השטח שעברה שהובילה לגילויין של אלפי קיוויות להקניות הביאה לכך שהאוכלוסייה הייתה גדולה בהרבה ממה שחששו בעבר, אולם התגלה גם שלבוגרים יש שיעורי הישרדות נמוכים, והאוכלוסייה צפויה להמשיך לרדת בקצב דומה או מואץ. הסיבות לצניחה באוכלוסייה אינן ידועות ברובן, אך ציד לאורך נתיבי נדידה יוחס כאיום בולט לכל הפחות.

מאמצי שימור

להקת קיוויות להקניות בשדה ליד אורים, ישראל

תוכנית פעולה בינלאומית של מינים יחידים אומצה על ידי ישיבת AEWA במאי 2012. הקיווית הלהקנית מוגנת משפטית בארמניה, קזחסטן, רוסיה, טורקמניסטן, אוקראינה ואוזבקיסטן, אך בדרך כלל היא סובלת מחוסר אכיפה.

פרויקט מחקר אינטנסיבי באתרי הקינון במרכז קזחסטן החל בשנת 2004, הבטחת מימון עד 2009 (Anon. 2016). בשנת 2005 החל פרויקט המחקר של הקיווית הלהקנית בקזחסטן על ידי צוות מה-RSPB והאגודה להגנת המגוון הביולוגי בקזחסטן (ACBK) במטרה להבין את הגורמים לדעיכת המין. בשנת 2006 הצוות הבטיח מימון באמצעות תוכנית יוזמת דרווין של ממשלת בריטניה שאיפשרה את המשך העבודה עד 2009. הספירה המתואמת הראשונה של אוכלוסיות רבייה ברחבי קזחסטן בוצעה בשנת 2013. סקר של אתרי רבייה היסטוריים בדרום אוראל נערך בשנת 2005 ואחד נוסף באתרי נדידה בדרום-מערב רוסיה בשנת 2006. ספירות מתואמות בוצעו באתרי נדידה וחריפה מרכזיים בסוריה ובטורקיה במרץ 2007. בשל המצב הפוליטי הנוכחי בסוריה, סקרים רשמיים לא התאפשרו. בשנת 2008 החל פרויקט בטורקיה שנועד כדי לקבל הבנה טובה יותר של אתרי עצירת הביניים המשמשים את המין במהלך הנדידה. עבודת סקר בהודו בוצעה בשנים 2012–2013 ועלון מקומי הופץ כדי להעלות את המודעות למין. סקרים נוספים נערכו לאחרונה בסודאן, טורקיה (בסיילנפינאר), עיראק, רוסיה, פקיסטן ואוזבקיסטן. סקרי שדה נערכו בטורקיה ב-2014–2015 וברוסיה, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וסעודיה ב-2015–2016, וסקרים תוכננו לפברואר 2016 בפקיסטן. סקרים על שטחי גידול מתוכננים גם ל-2018 ו-2019, תוך שימוש במתודולוגיות שיאפשרו השוואה ישירה עם סקרים קודמים.

פרויקט תיוג במשדרים לוויניים במרכז קזחסטן נועד לספק מידע על נדידת המין. תשע פרטים מושדרו בשנת 2010, אך משדריהן אינן פעילים עוד. לשלוש מהם הותקנו משדרים בשנת 2013. שתיים נדדו דרך טורקיה לפני החריפה בסעודיה ובסודאן, ואילו השלישית נעה מזרחה דרך טורקמניסטן, אוזבקיסטן ואפגניסטן לפני החריפה בפקיסטן. שלוש נוספות מושדרו ביוני 2014, שלוש נוספות ביוני 2015, ועוד חמישה משדרים תוכננו להיות מותקנים באוגוסט 2015. מתוך תשע הפרטים הממושדרים שנדדו בסתיו 2015, שתיים נדדו דרך טלימרג'אן לחורף בפקיסטן, ארבע עפו ישירות מעבר לים הכספי (שלושה חורפו בסודאן, אחת איבדה קשר ברוסיה), והשאר נדדו מעל צפון הים הכספי, דרומה דרך טורקיה, ואל המזרח התיכון וצפון אפריקה.

הציד בסוריה זוהה כאיום מרכזי אשר יש לפעול כדי להתמודד איתו. הארגון Nature Iraq יצר קשר עם ציידים ומנהל פעילויות על מנת להעלות מודעות בעיראק. במרץ 2011 נערכה פגישת הפתיחה של קבוצת העבודה הבינלאומית של הקיווית הלהקנית בפלמירה, סוריה. הקבוצה הסכימה על צעדי שימור הנדרשים על ידי כל מדינה, ותכננה פעולות חוצות גבולות כדי להגן על המין על פני תפוצתה הנרחבת. אזור גדול מסביב לסיילנפינאר הוגדר כאזור ללא ציד בשנת 2015.

• 
  קיווית להקנית על בול מברית המועצות, 1982
• 
  על בול מאוזבקיסטן, 2010
• 
  על בול מקזחסטן, 2013

מצב סיכון

המין מוגדר ברמת סיכון של "בסכנת הכחדה חמורה" על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN), בשל הירידה החדה ביותר במספרים של האוכלוסייה, על אף שהסיבה לכך לא מובנת במלואה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קיווית להקנית בוויקישיתוף

• קיווית להקנית, באתר ITIS (באנגלית)
• קיווית להקנית, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• קיווית להקנית, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• קיווית להקנית, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
• קיווית להקנית, באתר GBIF (באנגלית)
• מחקר ומאמצי שימור של הקיווית הלהקנית, החברה הממלכתית להגנה על ציפורים (RSPB)
• תצפיות בחורף בצפון-מערב הודו (PDF; 0.28 MB) Raju Kasambe, Project Manager, IBA-IBCN 2011
• מאגר תמונות של המין באתר Vireo (של Drexel university)
• מאגר תמונות של המין באתר Oiseaux
• דף מידע ותמונות של המין בישראל, באתר תצפית של ליאור כסלו
• תצפיות, קטעי וידאו, תמונות וקולות של קיווית להקנית, באתר eBird
• הקלטות אודיו של קיווית להקנית, באתר xeno-canto