קרב העיר סואץ
קרב העיר סואץ היה קרב במלחמת יום הכיפורים שניטש ב-24 וב-25 באוקטובר 1973 בין צה"ל לבין הצבא המצרי בעיר סואץ שבמצרים. היה זה הקרב הגדול האחרון לפני כניסת הפסקת האש לתוקף בחזית הדרום. הוא נסתיים בכישלון של צה"ל ברוב חלקי העיר ובאבדות כבדות לו, ונחשב לאחד המשגים הגדולים של ישראל במלחמה בחזית זו.
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||
| תאריכים | 24 באוקטובר 1973 – 25 באוקטובר 1973 (יומיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | העיר סואץ | |||||||||
| קואורדינטות |
29°58′00″N 32°33′00″E / 29.96666667°N 32.55°E | |||||||||
| תוצאה | ניצחון מצרי | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
רקע
עריכהמלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום נפתחה ב-6 באוקטובר, כאשר הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ ממערב למזרח לכל אורכה. המחצית הצפונית של חזית הצליחה הייתה נתונה לאחריותה של הארמייה המצרית השנייה, והמחצית הדרומית הייתה באחריותה של הארמייה המצרית השלישית.[1]
לאחר תשעה ימים של קרבות בלימה פתחו כוחות צה"ל ב-15 באוקטובר במבצע אבירי לב – פעולה שמטרתה הייתה להקים ראש גשר ישראלי בגדה המערבית של התעלה, מתוך כוונה לשנות את מהלך המלחמה בזירה זו. כזירת הצליחה נקבע קטע התעלה המצוי מצפון לאגם המר הגדול ובצמוד אליו – ממש בגבול בין גזרות האחריות של שתי הארמיות המצריות.
ב-16 באוקטובר הוקם ראש הגשר הישראלי, ובימים הבאים צלחו יחידות משלוש אוגדות ישראליות אל הגדה המערבית של התעלה. שתיים מהן – אוגדה 162 בפיקודו של האלוף אברהם אדן, ואוגדה 252 בפיקודו של האלוף קלמן מגן - תקפו לכיוון דרום-מערב והרחיבו את ראש הגשר הישראלי, במטרה לנתק את קווי האספקה של הארמייה המצרית השלישית אל עורפה ולהטיל עליה מצור.
ב-22 באוקטובר קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה על הפסקת אש במלחמה (החלטה 338), והיא נכנסה באותו ערב לתוקפה. באותו יום הגיעו כוחות צה"ל לקרבת העיר סואץ שלחוף מפרץ סואץ, אך לא הצליחו לנתק את נתיב האספקה לארמייה השלישית שעבר מדרום לעיר. ישראל החליטה להמשיך בלחימה למחרת, 23 באוקטובר, בנימוק שהמצרים הפרו במהלך הלילה את הפסקת האש וניהלו קרבות נגד צה"ל באזורים שונים בגדה המערבית. במשך אותו יום הגיעו כוחות צה"ל לחוף מפרץ סואץ מדרום לעיר סואץ ובכך השלימו את כיתור הארמייה המצרית השלישית.
בשעות שלאחר חידוש הלחימה התחולל משבר מדיני ובינמעצמתי בין ישראל, ארצות הברית וברית המועצות, כאשר האחרונה איימה בהתערבות קונבנציונלית ואף גרעינית במלחמה במזרח התיכון אם לא ישוב צה"ל לקווי 22 באוקטובר ויסיר את המצור מעל הארמייה השלישית.
ב-23 באוקטובר קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה נוספת על הפסקת אש במלחמה (החלטה 339). לקראת הגעתם הצפויה של פקחי האו"ם לגדה המערבית של התעלה בעקבות החלטה זו, החליט פיקוד צה"ל לכבוש את העיר סואץ בטרם תיכנס הפסקת האש המחודשת לתוקפה.
העיר סואץ הייתה בעבר השלישית בגודלה במצרים. היו בה 260 אלף תושבים ומפעלי תעשייה רבים. מרבית תושבי העיר נמלטו ממנה בתקופת מלחמת ההתשה. כעת הייתה העיר נטושה וחרבה באופן חלקי, וההנחה הייתה שהיא תהיה מוגנת באופן חלש. לכיבושה הייתה צפויה להיות חשיבות מורלית - בעצם לכידתה של עיר מצרית גדולה, וכן חשיבות מבצעית - בהיותה בסיס לוגיסטי של הארמייה השלישית.[2]
ההכנות לקרב
עריכההעיר סואץ ממוקמת בפתחה הדרומי של תעלת סואץ, על גדתה המערבית. היא שוכנת לחוף מפרץ סואץ, המשתרע לאורך פאתה הדרומית של העיר. מרכזה היה בנוי בצפיפות ובו בניינים בגובה של עד שבע קומות. על פי נתוני המודיעין היה בה גדוד קומנדו מצרי (באי פורט איברהים, שהיה מחובר בסוללה לחוף הדרומי של העיר). ההערכה הייתה שנמצאו בה גם יחידות מצריות שנסוגו לתוכה מפני התקפת צה"ל. בפועל הגנו על העיר מלבד חיילי הקומנדו גם שני גדודי חרמ"ש מהדיוויזיה המצרית ה-6, פלוגת טילים נגד טנקים מהדיוויזיה ה-19 ואנשי מיליציה עממית.[3]
ב-24 באוקטובר בשעה 01:00 הורה מטה פיקוד הדרום לאוגדה 162 לכבוש את העיר. תת-אלוף אורי בן ארי (בן ארי קיבל את דרגת התא"ל תוך כדי המלחמה מידי משה דיין), סגנו של אלוף הפיקוד, התקשר אל מפקד האוגדה האלוף אדן ופקד לכבוש את העיר "בתנאי שהיא לא סטלינגרד" (כלומר באזכור של ההגנה הנחרצת של הצבא האדום על העיר סטלינגרד במלחמת העולם השנייה). הפקודה להיכנס לסואץ הייתה הוראה של משה דיין, שהנחית אותה על מפקדת הפיקוד (הפקודה הכתובה נחשפה ביומן המלחמה של הפיקוד, כפי שנחשף בסרט 'קרב אחד יותר מדי'), בניגוד להחלטת הממשלה יום קודם.[4] האלוף אדן העריך כי לא צפויה התנגדות מצרית משמעותית לכיבוש העיר באופן הדומה לסטלינגרד, משום שבקרבות האוגדה נגד המצרים ב-23 באוקטובר הורגשו התפוררות והתמוטטות של כוחותיהם ונלקח מספר גדול של שבויים.[5] בשעה 06.00 בבוקר נחת שר הביטחון משה דיין במפקדה של ברן והודיע לו שבניגוד להודעה הקודמת, לא תהיה הפצצת ריכוך של חיל האוויר וגם הסיוע הארטילרי שהובטח יצומצם היות שבשעה 07.00 אמורה להיכנס לתוקפה החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש. למרות זאת הפקודה לכבוש את סואץ לא שונתה ובסופו של דבר גם סיוע ארטילרי לא ניתן כלל (נחום זקן, סואץ אינה סטלינגרד, 157). תוכנית הקרב שהכינה האוגדה קבעה כי שתיים מחטיבותיה יתקפו את העיר: חטיבה 460 (בפיקודו של אלוף-משנה גבריאל עמיר) תתקוף את דרומה של העיר לאורך חוף המפרץ, ממערב למזרח, ואילו חטיבה 500 (בפיקודו של אלוף-משנה אריה קרן) תפרוץ לתוך העיר מצפון מערב, על הכביש הראשי המוליך מקהיר אליה.
לקראת ההתקפה תוגברה חטיבה 500 בשני כוחות רגלים: פלוגה ב' ומפקדת גדוד הצנחנים 564 מחטיבה 247 (מפקד הגדוד היה סגן-אלוף יוסי יפה) ו"כוח חסדאי" - כמאה לוחמים בפיקודו של סגן-אלוף יעקב חסדאי שרובם היו צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1. משימתן המיועדת של יחידות אלו ושל פלוגת הסיור של החטיבה הייתה לנוע בעקבות טנקי החטיבה, לתפוס את הצמתים הראשיים בעיר ולהתבסס בהם.
נוהל הקרב לפעולה נעשה בחופזה, בלחץ שעון החול של הפסקת האש המחודשת, ולכוחות נמסר רק מידע מודיעיני מועט.
הקרב
עריכההכניסה לעיר
עריכהבשעה 07:00 החלה חטיבה 500 לתקוף לעבר מבואות העיר וב-10:00 פרצה לתוכה מצפון-מערב. בראש נעו הטנקים של גדוד 433 בפיקודו של סגן-אלוף נחום זקן, ובו 21 טנקים מדגם שוט ו-15 נגמ"שים וזחל"מים. אחרי גדוד הטנקים נע גדוד הצנחנים המוקטן (בהרכב של פלוגה ומפקדת הגדוד) ובעקבותיו כוח חסדאי. גדוד הצנחנים, שמנה כ-90 לוחמים, היה רכוב על גבי תשעה נגמ"שים סובייטיים שנלקחו שלל מן המצרים ושלושה אוטובוסים. כוח חסדאי נע על גבי שני זחל"מים ושלוש משאיות. במאסף נעה פלוגת הסיור של החטיבה.
לאחר שהעמיק הטור הישראלי אל תוך העיר והגיע למרכזה, כשלושה קילומטרים משוליה, נפתחה לעברו אש מצרית חזקה. המצרים השתמשו בטילי נ"ט, רקטות נ"ט, מקלעים ורימונים. בין שלושת חלקי הטור כבר נפתחו קודם לכן פערים של מאות מטרים. לכל אחד מהם נגרמו אבדות כבדות ומאותו רגע לחם כל אחד מהם על חיי אנשיו במנותק מן האחרים (למעט פלוגת הסיור, שנחלצה מן העיר).
חבורת הפיקוד הקדמית של האוגדה נמצאה באותה עת כ-15 קילומטרים מן העיר (בסמיכות לגזרת הפעולה של החטיבה השלישית שלה (חטיבה 217)). בשעה 11:00 התבררה למפקד האוגדה אדן תמונת המצב של הסתבכות שלושת הכוחות בסואץ. אדן הבין שנוכח ההתנגדות המצרית אין טעם לדבוק בכוונה לכבוש את העיר. הוא פקד על חטיבה 500 לפעול לחילוץ הכוחות והורה לשתי חטיבותיו האחרות להעביר אליה כוחות לסיוע בכך. אדן דרש לקבל גם סיוע של חיל האוויר, אך הוא למעשה לא ניתן לכוחות הלכודים משום שלא היה מידע מדויק היכן הם נמצאים.
לחימת גדוד השריון
עריכההאש המצרית נפתחה לעבר גדוד הטנקים כאשר הגיע ל"צומת הארבעין" במרכז העיר. תוך דקות נפגעו מרבית מפקדי הטנקים וכלי הרכב, שעמדו בהם חשופים. טנקים נעצרו או סטו לסמטאות צדדיות. במאמץ רב חידש מפקד הגדוד קשר אלחוט עם חיילים שלא נפגעו בכלי הרכב ופקד על הגדוד להתקדם. הגדוד נע לפנים תוך שהוא יורה לצדדים, למעט שני טנקים שעלו באש ונשארו על נתיב התנועה. הוא התקדם עד לקצה השדירה הראשית בה נע (כביש קהיר-סואץ) והגיע ל"כיכר המשולש" שלחוף מפרץ סואץ בדרום-מזרח העיר. באותה עת מנו נפגעי הגדוד 18 הרוגים וכ-40 פצועים והוא היה נתון תחת אש מצרית מתמדת.
חטיבה 460 החלה בינתיים בהתקפתה על דרום העיר, ממערב למזרח, וכבשה חלק ממנו. בהוראת מפקדת האוגדה העבירה החטיבה תחת פיקוד חטיבה 500 את גדוד החרמ"ש 86 שפעל במסגרתה. גדוד 86 נע מזרחה לאורך החוף עד שחבר לגדוד 433. נפגעי הגדוד נאספו תחת אש ופונו.
במטרה לסייע בחילוץ כוח הצנחנים (ראו להלן) נע כעת גדוד החרמ"ש בנסיעה בזחל"מים תוך ייצור אש ברחובות סמוכים לשדירה הראשית של העיר, בתקווה ליצור לחץ שימוטט את האויב ויאפשר חבירה אל הצנחנים. המצרים השיבו אש, הפעולה לא נשאה פרי ו-23 מחיילי הגדוד נפצעו במהלכה. לקראת ערב פקד מפקד האוגדה על הגדודים 86 ו-433 לנוע מערבה לאורך החוף ולצאת מן העיר.[6]
קציני רפואה של חטיבה 500 גילו תושייה ומיהרו לפרוס ליד שולי העיר את יחידות הרפואה של החטיבה. כמו כן הוזעקו מסוקים של חיל האוויר לפינוי נפגעים. פצועי גדוד 433 והפצועים מן הכוחות האחרים של החטיבה הובאו לשם, טופלו במהירות והוטסו לעורף, ובזכות זאת ניצלו חיי רבים מהם. אחד המסוקים נפגע ונהרגו שמונה אנשי צוות ולוחמים.[7]
לחימת כוחות הרגלים
עריכה
פלוגה ב' ומפקדת גדוד הצנחנים 564 נעו בעקבות גדוד הטנקים. משהגיע כוח הנגמ"שים שלו ל"צומת הארבעין" הוא נפגע מאש מצרית כבדה ושלושה מחייליו נהרגו מיד. הנגמ"ש של מפקד הגדוד נפגע מפגז נ"ט ונהרגו בו קצין הקשר, סמל מבצעים וקשר. המג"ד יוסי יפה והקמב"צ מיכה עשת וסמב"צ נוסף נפצעו אך המג"ד הצליח להורות לחייליו לנטוש את כלי הרכב, לפרוץ לבניינים הסמוכים ולהיערך להגנה. כן פקד על חייליו שבאוטובוסים שנעו רחוק יותר מאחור להצטרף לכוח חסדאי. שני נגמ"שים של הצנחנים ובהם פצועים הצליחו להיחלץ ממלכודת האש, לנוע לאחור ולצאת מן העיר.[8]
דוד עמית, מפקד מחלקה מפלוגה ב', נטל את הפיקוד על הפלוגה ומפקדת הגדוד. הצנחנים טיהרו ארבעה בתים סמוכים ונכנסו לתוכם עם פצועיהם. רוב הצנחנים התרכזו בבניין גדול, שהתגלה שהוא מפקדת המשטרה של אותו רובע. הבניינים בהם התבצרו הצנחנים היו נתונים לאש מצרית מן הבתים הסמוכים להם והמצרים גם ניסו מספר פעמים לפרוץ לבניין המשטרה. אש ארטילרית של צה"ל שנורתה בהמשך היום בהכוונת קצין תצפית שהיה עם הצנחנים סייעה לכוח להגן על עצמו.[9]
סגן-אלוף חסדאי נע עם אנשיו כקילומטר מאחורי הצנחנים. כאשר שמע על ההיתקלות בינם לבין המצרים הורה לאנשיו לרדת מכלי הרכב שלהם ולנוע קדימה ברגל. במהרה נפתחה אש מצרית כבדה גם נגד כוחו, שתפס מחסה בבניינים הסמוכים. לחסדאי היו נפגעים רבים. סגן מפקד חטיבה 500 שנע בסמוך לחסדאי נפצע קשה, וזחל"ם המודיעין של החטיבה שהיה עמו סטה לרחוב צדדי ונעלם. תשעת החיילים שהיו בו הוכרזו כנעדרים. לבסוף, פלוגת הסיור של החטיבה שנעה בנגמ"שים במאסף הכוחות הפורצים נפגעה באש המצרים ונסוגה לאחור כשעימה 16 נפגעים.
בהמשך היום פקד מפקד חטיבה 500 על גדוד הטנקים 429 של החטיבה לתקוף מצפון-מערב, על הכביש מקהיר לסואץ, ולחבור לצנחנים. הגדוד נתקל באש נ"ט מיד לאחר תחילת ההתקפה, טנק המג"ד נפגע וההתקפה הופסקה.
במקביל לכך נשלחה סיירת חרוב, בפיקוד חיים אורן, שהועברה מחטיבה 217 אל חטיבה 500, להיכנס לעיר מכיוון צפון-מזרח. הוא נע במטרה לחבור לצנחנים הנצורים במרכז העיר, הגיע לשדירה המרכזית של העיר (שעליה נעו הכוחות שנלכדו) ופנה עליה מערבה כשהוא סופג נפגעים עקב אש מצרית. מפקד הגדוד לא הצליח לאתר את מיקומם של הצנחנים, אבל בדרכו אל מחוץ לעיר זיהה את מיקומו של כוח חסדאי ודיווח עליו למפקד החטיבה אריה קרן מיד עם צאתו מן העיר.[10]
בשעה 16:00 לערך נעו כוחות סיירת חרוב לפקודתו של קרן חזרה אל מקומו של כוח חסדאי, ואתו נגמ"שים מפלוגת סיור של החטיבה. בתוך זמן קצר הועמסו על כלי הרכב 60 פצועים מכוח חסדאי והכוח המפנה נע חזרה מערבה והוציאם מן העיר לטיפול.[11] עם יתרת כוח חסדאי נותרו רק שישה פצועים שעבורם לא הספיק המקום בכלי הרכב.[12]
היחלצות כוחות הרגלים
עריכהעם רדת החשיכה נותרו בתוך העיר שני כוחות הרגלים: כוח הצנחנים היה נצור במרחק של כ-3 קילומטרים מקווי צה"ל; הוא מנה 60 איש ש-23 מהם היו פצועים. כוח חסדאי הקטן נמצא שני קילומטרים מקווי צה"ל ועמו שישה פצועים.
מפקד האוגדה אדן שקל האם להורות לכוחות הלכודים להיחלץ רגלית, או להמתין לבוקר המחרת ולפעול לחילוצם בהתקפת שריון. לנוכח ידיעות שהגיעו כי המצרים מציבים בכבישי העיר מכשולים, מוקשים ונשק נ"ט הוא בחר באפשרות הראשונה.
כוח חסדאי נחלץ ראשון. מכיוון שלא היו בנמצא מפות קוד של העיר ומחשש להאזנות של האויב, את פקודת הפינוי אדן מסר לחסדאי בקשר תוך שימוש בשפת הבי"ת. הוא ניתק מגע עם המצרים בחיפוי ארטילרי ונע רגלית לצפון-מערב. הפצועים נישאו על ידי חבריהם כשקבוצות חלוץ ומאסף מגוננות עליהם. בשעה 20:30 הגיע הכוח לקווי גדוד 429.
מפקד חטיבה 500 פעל לשכנע בקשר את מפקד כוח הצנחנים דוד עמית להיחלץ בצורה דומה. האחרון סבר שהסיכון הוא גדול מדי וכי מוטב שהשריון יחלץ את הכוח עם בוקר. לאחר דין ודברים ממושך בהשתתפות מפקד האוגדה אדן, אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן וסגן-אלוף חסדאי ובהתערבות המג"ד יוסי יפה הפצוע והקמב"צ מיכה עשת הפצוע נפלה לבסוף ההחלטה להיחלץ רגלית.
ב-25 באוקטובר בשעה 02:30 יצאו הצנחנים לדרך ונעו בסמטאות צדדיות לכיוון צפון-מערב. שניים מן הפצועים נישאו באלונקות והיתר צעדו רגלית ונתמכו על ידי חבריהם. הצנחנים נעו במספר מקרים במרחק קצר מחיילים מצרים, אך לא נוצר ביניהם מגע אש. בשעה 04:45 הגיעו גם הצנחנים אל קווי צה"ל מצפון-מערב לעיר.
בבוקר 25 באוקטובר שבו ותקפו חטיבה 500 וחטיבה 460, והשתלטו בסיוע ארטילרי על מערב העיר סואץ וצפונה.[3]
תוצאות הקרב
עריכההקרב על סואץ הסתיים באבדות כבדות לצה"ל, שהצליח להשתלט רק על כשליש משטח העיר.[13] הכישלון יוחס להכנה חפוזה ולקויה של הכוחות לפעולה, לתוכנית קרב אשר המעיטה מאוד משיעורה של ההתנגדות המצרית הצפויה להסתערות צה"ל על העיר, לכניסה שאננה מדי של כוחות צה"ל לעיר ובגלל הזמן המועט שנדרש בגלל הפסקת האש שנכפתה על צה"ל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.
צה"ל החל לתחקר את הקרב אך התחקיר הופסק בהוראת הרמטכ"ל מוטה גור ולקחיו לא הופקו ולא נלמדו[דרוש מקור]. בספרו, "על שתי גדות הסואץ" כתב אדן: "אני מצטער על כך שהמשימה לכבוש את העיר סואץ הוטלה, ועל שלא התנגדתי לקבלה...".
בקרב נפלו 80 חיילי צה"ל וכ-120 נפצעו. בין הנופלים היו צנחנים מגדודו של יוסי יפה, שהשתתפו בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, כולל הקרב על גבעת התחמושת. חלק מן הנופלים בקרב נחשבו במשך חודשים לנעדרים, עד אשר השיבו המצרים את גופותיהם לידי צה"ל[14] באחד המקרים העבירו המצרים ארונות מלאים באבנים במקום גופות הנעדרים. בעקבות גילוי המקרה ולחץ של צה"ל על המצרים הוחזרו הגופות. בין הנעדרים שהוחזרו היה יצחק הוכמן שזוהה על פי גובהו.
החלטת הממשלה בעקבות הקרב על סואץ
עריכהבישיבת הממשלה שהתקיימה ביום 26 באוקטובר 1973 הוחלט למנוע מראש אפשרות שהצבא (בהוראת דיין) יחליט שוב להיכנס צבאית לעיר סואץ ללא אישור הממשלה. להלן ההחלטות שנתקבלו[15]: א. לא ייעשה מצדנו מאמץ צבאי אופנסיבי יזום לכיבוש העיר סואץ המכותרת. ב. אם תבוא הצעת כניעה מצד האוכלוסייה האזרחית של העיר והצבא המצרי שבה - מוסמך מפקד צה"ל לקבל את הכניעה. ג. כניסת צה"ל לעיר טעונה אישור מוקדם של הממשלה.
הקרב בספרות
עריכההסופר ס. יזהר התלווה, במלחמת יום הכיפורים, לאוגדה 252 בפיקודו של קלמן מגן, והוא מתאר בספרו גילוי אליהו את התדהמה שאחזה בחיילים שנכנסו לסואץ נוכח ההיתקלות הבלתי צפויה באש האויב.
וכבר גדוד השריון הולך כעת ונכנס העירה לרחוב הגדול שיש שם, כאילו זו עיר באמת, ולא רק תפאורת במה מדומה ומלאכותית כבתיאטרון ריק ושרוף שמש מדבר [...] ואחרי השריון, במרחק מה, כבר הולכים ובאים הצנחנים בנגמ"שים. ואש פתאום. כן. פתאום בבת אחת זה התחיל. אש. אש אדירה. אש לא נורמלית. פתאום, לפתע פתאום. אש עליהם מכל הצדדים, מכל כלי הנשק ובעוצמה אדירה, והם פתאום תפושים שם סגורים במלכודת האש. כאילו רק חיכו לבואם, ולעזאזל, הם כבר לכודים
— גילוי אליהו עמ' 140
ויותר מאוחר
...בא אז מישהו מלמטה וכולם הפנו אליו מבטים, שמונים הוא אמר, הרגע שמענו במכשיר הקשר, שמונים נפלו שם בסואץ, שמונים אמר
— גילוי אליהו, עמ' 156
לקריאה נוספת
עריכה- נחום זקן, סואץ אינה סטלינגרד, סיפורו של גדוד 433 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2021
- אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, ירושלים: עידנים, 1979.
- אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שלישי, ירושלים: כרטא, 1983.
- זאב שיף, איתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1976.
- אלישיב שמשי, בכוחם להכריע: על מפקדי אוגדות בשדה הקרב, תל אביב: משרד הביטחון, 2007.
קישורים חיצוניים
עריכה- קרב אחד יותר מדי - הסרט המלא, באתר nana10, 12 בספטמבר 2013. [הקישור שבור]
- סיפורה של פלוגת קורן במלחמת יום הכיפורים 1973, מתוך אתר עמותת סיירת חרוב.
- נחום זקן, סואץ אינה סטלינגרד, שריון 19, אוקטובר 2003, עמ' 110-114, באתר "יד לשריון"
הערות שוליים
עריכה- ^ כל אחת מן הארמיות הייתה למעשה מפקדה של גיס.
- ^ שמשי, עמ' 169.
- ^ 1 2 אטלס כרטא, עמ' 89.
- ^ https://www.archives.gov.il/product-page/2410438
- ^ שמשי, עמ' 169; אדן, עמ' 291.
- ^ אדן, עמ' 296, 297.
- ^ https://sky-high.co.il/2021/01/09/%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%AA-%D7%99%D7%A1%D7%A2%D7%95%D7%A8-949/
- ^ אטלס כרטא, עמ' 89; אדן, עמ' 295.
- ^ אדן, עמ' 295.
- ^ קרב אחד יותר מדי - הסרט המלא, באתר nana10, 12 בספטמבר 2013.
- ^ סיפורה של פלוגת קורן במלחמת יום הכיפורים 1973, מתוך אתר עמותת סיירת חרוב.
- ^ אדן, עמ' 297.
- ^ אדן, עמ' 301.
- ^ שיף והבר, עמ' 371.
- ^ https://www.archives.gov.il/product-page/2410434