ראוונסבריק

ראוונסבריק
Ravensbrück
	מחנה ראוונסבריק, מבט על צריפי המגורים במלחמת העולם השנייה
מידע כללי
מדינה	גרמניה
מחוז	חבל טמפלין שבמדינת ברנדנבורג
תאריכים
תאריך הקמה	דצמבר 1938 עד אפריל 1939
תאריך שחרור	30 באפריל 1945
אוכלוסייה
צבא משחרר	הצבא האדום
השתייכות האסירים	בני אומות רבות, בהם: יהודים, צוענים ורוסים
נתונים
מספר הנספים	25,000 עד 40,000 בני אדם
שימור היסטורי	חלקי
קואורדינטות	53°11′24″N 13°10′08″E / 53.189875°N 13.168809°E
	(למפת גרמניה רגילה) שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני ראוונסבריק
	www.ravensbrueck.de

מחנה ראוונסבריק (בגרמנית: Ravensbrück) היה בתקופת הרייך השלישי מחנה ריכוז בחבל טמפלין שבמדינת ברנדנבורג בגרמניה, בקרבת העיירה פירסטנברג על נהר האפל (אנ'), כמאה קילומטר מצפון לברלין. הוא נחשב למחנה הריכוז (שמאוחר יותר אף הפך למחנה השמדה) לנשים הגדול ביותר בגרמניה.

לחצו כדי להקטין חזרה

מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה

לפי הערכה בריטית ראשונית משנת 1946, נספו במחנה כ-91,000 נשים, אלא שהערכה זו התבררה כגבוהה מדי. לפי מחקרים חדשים יותר, שגם הם נתונים במחלוקת, מדובר ב-25,000 עד 40,000 קורבנות במחנה. מספר זה אינו כולל את אסירי צעדות המוות.^[^{דרוש מקור]}

היסטוריה

בין השנים 1939 ו-1945 הוחזקו במחנה ראוונסבריק בסך הכול כ-132,000 נשים וילדים, כ-20,000 גברים וכ-1,000 נערות (במחנה אוקרמרק), מארבעים אומות שונות. סגל המחנה מנה כ-1,000 אנשי אס אס וכ-550 סוהרות. לפי ההערכות, נספו במחנה כ-40,000 אסירים. בספר הזיכרון שראה אור במלאת 60 שנה לשחרור המחנה, נמנו שמותם של 13,161 נשים, גברים וילדים אסירים במחנה^[^{דרוש מקור]}.

בשנים 1938–1939

מחנה ראוונסבריק הוקם בכפר באותו השם בקרבת אגם שוודט (Schwedtsee) בין דצמבר 1938 לאפריל 1939 לפי פקודתו של מפקד האס אס היינריך הימלר, על ידי האסירים במחנה הריכוז זקסנהאוזן, ויועד לנשים בלבד. ב-18 במאי 1939 הועברו כמעט 900 אסירות ממחנה הריכוז ליכטנבורג למחנה החדש, והיה עליהן להמשיך בבניית המחנה ובבניית המגורים לסגל המחנה, אנשי האס אס. כבר בסוף יוני 1939 הועברו למחנה כ-440 צועניות עם ילדיהן מחבל בורגנלנד שבאוסטריה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התווספו אליהן נשים מפולין הכבושה, ואחר כך מארצות נוספות שנכבשו על ידי הצבא הנאצי.

בשנים 1940–1941

בינואר 1940 ביקר הימלר במחנה והנהיג עונש של מלקות לאסירות המחנה. כחלק מהמאמץ הכלכלי של המלחמה הוקם ביוני 1940 בשטח המחנה מפעל בשם "חברה לטקסטיל ולעיבוד עור בע"מ", על ידי האס אס.

בדצמבר 1940 כבר הוחזקו במחנה כ-4,200 אסירות, ששוכנו ב-16 צריפים. עד אפריל 1941 התווספו עוד כ-3,500 אסירות. באותו חודש נשלחו כ-1,000 נשים לאושוויץ לבניית מחנה ההשמדה שם. משום שבמחנה ראוונסבריק לא היו אז עדיין תאי גזים, נשלחו באפריל 1942 מעל 1,600 אסירות, כמחציתן יהודיות לעיר ברנבורג והומתו שם בגז.

כחלק מהמגמה הכללית של שיעבוד אסירי המחנות לכלכלת המלחמה ולתעשיית הנשק במיוחד, הקימה חברת סימנס החל מיוני 1942 מתקני ייצור במחנה, שבהם הועבדו האסירות, בין השאר בבניית חלקי טילי V-2 בשביל חברת סימנס.

באפריל 1941 נוסף לו מחנה קטן לכ-350 גברים. עד יוני 1942 הוקם והופעל בקרבת מקום גם "מחנה המגן לנוער" אוקרמרק, שבו שהו כ-400 נערות וצעירות.

בשנים 1942–1944

לאחר שהמשרד הראשי לביטחון הרייך בברלין הורה להפוך את המחנה ל"נקי מיהודים", הועברו כ-600 אסירות יהודיות ב-6 באוקטובר 1942 למחנה ההשמדה אושוויץ. בדצמבר אותה שנה הגיע מספר האסירות לכ-10,800, ומפברואר 1943 הושמדו במחנה גם שבויות מלחמה מהצבא האדום.

בסתיו 1943 הוקם קרמטוריום במחנה ואפרם של המתים פוזר באגם הסמוך. עד אז נשלחו גופותיהן של האסירות שמתו לשריפה בקרמטוריום של העיירה הסמוכה.

מספר האסירות במחנה הלך וגדל עם קליטתן של אסירות מבתי כלא שפונו בצרפת וממחנות ריכוז שפונו עם התקדמות הצבא האדום במזרח, או שנכבשו על ידו (כך למשל ממחנה מיידאנק). באפריל 1944 הועברו חלק מהאסירות הפוליטיות למחנה חדש שהוקם בהלמברכטס. בספטמבר 1944 היה המחנה גדוש באסירים, ולצריפים (באראקים) נוספו אוהלים בשטח המחנה. רבים מדייריהם לא שרדו את החורף. באוקטובר הגיעו מספר טרנספורטים של נשים יהודיות מהונגריה ונשים, בעיקר יהודיות, ממחנות שהיו ממזרח לנהר אודר. לאחר מרד ורשה נקלטו במחנה עוד כ-12,000 נשים וילדים פולנים ויהודים. עקב הצפיפות הרבה והקטנת מנות המזון פרצו במחנה במקביל מגפות של דיזנטריה ושל טיפוס הבהרות שקטלו אלפי אסירות. אלפי אסירות נשלחו לעבוד במחנות-חוץ (לראוונסבריק היו עשרות מחנות-משנה (אנ') שהוקמו בכל רחבי גרמניה ופולין), ורבות מהן נשלחו להשמדה באושוויץ-בירקנאו.

בסוף 1944 נבנו בראוונסבריק תאי גזים וכיכר הוצאה להורג, והמחנה הפך למחנה השמדה, שבו הושמדו בידי האס אס עד סוף המלחמה עד כ-6,000 אסירים.

קבוצת אסירות מבצעות עבודות כפייה במחנה ראוונסבריק, 1939

בין אסירות המחנה היו אסירות מפורסמות אחדות, כמו למשל ארבע חברות מנהלת המבצעים המיוחדים, תא מודיעין בריטי מיוחד, וכן חברת המחתרת הצרפתית, הנסיכה הצרפתית בת ה-25, אן דה בופרמון-קורטנאי (Anne de Bauffremont-Courtenay).

בשנת 1945

עם התקרבות הצבא האדום בראשית שנת 1945, החליט האס אס להשמיד כמה שיותר מאסירי המחנה, כדי למנוע מהם להעיד מאוחר יותר על שקרה במחנה. עד שחרור המחנה נרצחו עשרות אלפי נשים וילדים.

באמצע ינואר 1945 הכיל המחנה, ביחד עם מחנות החוץ שלו, כ-46,100 אסירות ויותר מ-7,800 אסירים, ואליהם נוספו בתחילת פברואר כ-11,000 אסירים נוספים ממחנות שפונו בידי הגרמנים. מחנה הנוער אוקרמרק פונה מיושביו, ושוכנו בו נשים שלא היו כשירות לעבודה, שאלפים מהן נרצחו בתוך שבועות.

במרץ 1945 קיבל הצלב האדום רשות להעביר חבילות מזון למחנה^[1]. בתקופה שבין 5 באפריל ל-26 באפריל 1945, לאחר השתדלות של נורברט מזור, הצליח הצלב האדום הבינלאומי ביחד עם הצלב האדום השוודי בהנהלת פולקה ברנדוט לפנות כ-7,500 נשים מהמחנה לשווייץ ולשוודיה^[2].

עם התקרבות חזית הלחימה אל המחנה במהלך חודש אפריל, התחיל האס אס בפינויו ב-27 באפריל, ואסירי המחנה יצאו למה שנודע כצעדת המוות. מאחור נותרו רק החולים ביותר: כאלפיים נשים, כ-300 גברים וכן חלק מסגל המחנה.

ב-30 באפריל הגיעו כוחות הצבא האדום לעיר פירסטנברג ושחררו גם את אסירי המחנה שנותרו בו. האסירים שהיו בעיצומה של צעדת המוות שוחררו בידי הצבא האדום עד 3 במאי 1945. רבים מהאסירים נפטרו לאחר השחרור.

תנאי החיים במחנה

תנאי החיים במחנה היו קשים מנשוא. אלפי אסירות נורו למוות, נחנקו, הומתו בגז, נקברו בחיים או הועבדו בפרך עד מוות. כל אסירי המחנה, ובכללם ילדים קטנים, אולצו לעבוד בעבודות קשות, שגרמו לא אחת למוות.

לכתחילה יועד המחנה לנשים גרמניות, מתנגדות המשטר. אולם במשך הזמן צורפו אסירות אחרות. לאסירות שנקלטו במחנה ניתן מספר סדרתי ועל מדי האסירות נתפר משולש צבעוני, שצבעו סימל את סוג האסירה והאות שהופיעה בו את הלאום שלה. אסירות יהודיות במחנה נשאו טלאי צהוב. אסירות פליליות ענדו משולש ירוק, מתנגדות משטר ושבויות מלחמה סובייטיות ענדו משולש אדום, עדות יהוה ונוצריות אחרות ענדו משולש סגול. נשים שהואשמו ב"התנהגות א-סוציאלית" - לסביות, זונות וצועניות - סומלו במשולש שחור.

בשטח המחנה הוקם מעין אזור תעשייה, שבו עבדו האסירות בעבודות שנחשבו אופייניות לנשים. מחנה ראוונסבריק השתרע בשנת 1945 על שטח של כ-1,700 דונם והיו לו עד 70 מחנות חוץ ברחבי הרייך ובאזורי הכיבוש, שבהם אולצו אסירות המחנה לעבוד בתעשיית הנשק.

ניסויים רפואיים בבני אדם

ראוונסבריק נודע כאחד המחנות שבהם רופאים גרמניים למשל הרטה אוברהויזר, פריץ פישר ועוד רבים ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם^[3]. ב-1 באוגוסט 1942 התחילו רופאי אס אס בניסויים רפואיים באסירות בריאות במחנה. חלק מהאסירות מתו כתוצאה מניסויים שבוצעו בגופן^[4]. הניסויים כללו פציעת אסירים והשתלות רקמות וכן בדיקת אפשרויות שונות לעיקור המוני של אסירים^[5].

קרוליין פרידיי הייתה אחת הנשים שעזרו בשיקום האסירות ששרדו לאחר מלחמת העולם השנייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה לא דובר רבות על מחנה ראוונסבריק, שנחשב אז לאחד המחנות הקטנים.

חברי כוח המשמר של האס אס, סוהרות המחנה ואסירים שהיו חלק מהנהלת המחנה (קאפוים) נתפסו אחרי תום המלחמה בידי בעלות הברית והועמדו לדין במשפטי ראוונסבריק שנערכו בהמבורג בשנים 1946–1948. בתחילת פברואר 1947 נדונו 11 נאשמים למוות^[6]. שמונה מהם נתלו בתחילת מאי 1947^[7]. באוקטובר 1948 נדונה למוות בפראג אחת משומרות המחנה^[8]. בינואר 1951 נדון אחד מפושעי המחנה למוות בדרזדן^[9]. בעקבות המרד המזרח-גרמני ביוני 1953, הוצאה להורג אחת מנשות האס אס במחנה שהשתתפה במרד^[10].

בסך הכל 16 נאשמים נדונו למוות בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בראוונסבריק.

בשנים 1946–1948 התנהלו בהמבורג משפטי ראוונסבריק, שנוהלו בידי בעלות הברית: בריטניה וצרפת. משפט נוסף שעסק בראוונסבריק התנהל במזרח גרמניה בשנת 1966, בעיר רוסטוק. עניין מחודש במחנה צץ לאחר משפט מיידנק בדיסלדורף בשנת 1976. סוהרת האס אס הרמינה בראונשטיינר, שהתגלתה בידי צייד הנאצים שמעון ויזנטל, עוררה עניין רב בציבור.

חלקים משטח המחנה וממגורי אנשי האס אס היו בשימוש הצבא הסובייטי, ואחר כך הרוסי, עד לנסיגתו משטח גרמניה בשנת 1993. שטח המחנה נוקה על ידי הצבא הסובייטי ועל ידי שלטונות מזרח גרמניה ופונו ממנו כל העדויות והחפצים שהשאירו האסירים, פרט למספר מבנים, בהם המבנים ששימשו למגורי אנשי האס אס. עם יציאת הכוחות הרוסיים ממתחם המחנה הוכשרו חלקים נוספים של המחנה להצבת אנדרטאות.

הנצחה באתר

בחלק ממתחם המחנה חנכה מזרח גרמניה את האנדרטה הלאומית ראוונסבריק בשנת 1959^[11].

בשטח מחנה הריכוז פועל כיום מרכז הנצחה. עם פינוים של שטחים שונים במחנה בידי כוחות הצבא האדום שישבו בו עד 1993, התרחבה פעולת ההנצחה במחנה. במגורי הסוהרות לשעבר פועלים כיום אכסניה לנוער ומרכז מבקרים. התערוכה העיקרית על תולדות המחנה נמצאת במה שהייתה מפקדת האס אס במחנה.

ב-16–17 באפריל 2005 התקיים בשטח המחנה טקס לציון שישים שנה לשחרורו. בין המוזמנים היו כ-600 מניצולי המחנה מכל רחבי העולם, בעיקר ממזרח אירופה, והשתתפו בו שרים מממשלת גרמניה וכן ראש ממשלת מדינת ברנדנבורג, מתיאס פלאצק.

גלריית תמונות

המשרפה מבחוץ
תנורי המשרפה
שטח מחנה הנשים לשעבר
צריפים בשטח מחנה הנשים
קיר האומות וקבר אחים של 300 מאסירות המחנה
מפקדת האס אס במחנה
שער המחנה (מבט מבחוץ) עם בניין המשמר
בניין מגורים של סגל האס אס
האנדרטה "קבוצת אמהות" מאת פריץ קרמר (Fritz Cremer) לפני קיר האומות
אנדרטה אחרת על שפת אגם שווטזה

ראו גם

מחנה הריכוז מלכוב מחנה משנה של ראוונסבריק.

לקריאה נוספת

יהודית בובר אגסי, האסירות היהודיות של רוונסבריק: מי הן היו?, ירושלים: מאגנס, 2011.
רושל נ. סיידל, הנשים היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק, תרגם מאנגלית אברי פישר, הוצאת בית לוחמי הגיטאות והוצאה לאור יד ושם,2007.
מרתה הול קלי, בנות הלילך, מאנגלית: שאול לוין, זמורה ביתן 2020

Margarete Buber-Neumann: Als Gefangene bei Stalin und Hitler
Freya Klier Die Kaninchen von Ravensbrück. Medizinische Versuche an Frauen in der NS-Zeit. München, 1994
Florence Hervé "Wir fühlten uns frei" Deutsche und französische Frauen im Widerstand Essen: Klartext, 1997 (Ausführl. Literaturangaben, insbes. über die vielen Französinnen in R.)
Limbächer, K. (u.a.) (Hg): Das Mädchenkonzentrationslager Uckermark. Beiträge zur Geschichte und Gegenwart 2. Auflage. Münster, 2005 ISBN 3-89771-204-0
Jacobeit, S./Philipp, G. (u.a.) (Hg) Forschungsschwerpunkt Ravensbrück: Beiträge zur Geschichte des Frauenkonzentrationslagers Ravensbrück. Berlin, 1997 ISBN 3894682485
Mohr, A./Prégardier, E. (Hg.). 2002. Gesang aus dem Feuerofen. Frauen-KZ Ravensbrück 1939-1945. Annweiler
Schäfer, S. 2002. Zum Selbstverständnis von Frauen im Konzentrationslager. Das Lager Ravensbrück.. Berlin. (Dissertation als PDF-Datei)
Strebel, B. 1998. Ravensbrück – das zentrale Frauenkonzentrationslager. In: Herbert, U./Orth, K./Dieckmann, Ch. (Hg.): Die nationalsozialistischen Konzentrationslager. Entwicklung und Struktur. Bd. I, S. 215-258. Göttingen
Strebel, B. 2003. Das KZ Ravensbrück - Geschichte eines Lagerkomplexes.. Paderborn. ISBN 3-506-70123-1
Walz, L. 2005. Und dann kommst du dahin an einem schönen Sommertag. Die Frauen von Ravensbrück. München. ISBN 3-88897-388-0
Anke Krüger:Bibliographie zur Geschichte des Frauenkonzentrationslagers Ravensbrück ISBN 3-8334-0623-2
Gedenkbuch für die Opfer des Konzentrationslagers Ravensbrück 1939–1945. Herausgegeben von der Mahn- und Gedenkstätte Ravensbrück. Wissenschaftliche Leitung: Bärbel Schindler-Saefkow unter Mitarbeit von Monika Schnell
Isa Vermehren: Reise durch den letzten Akt. Ravensbrück, Buchenwald, Dachau: eine Frau berichtet. ISBN 3-499-24007-6