רוברט אנרי
רוברט אנרי (Robert Henri; 1865 – 1929) היה צייר אמריקני. הוא היה דמות מובילה באסכולת הריאליזם האמריקני "אשקן" ומארגן הקבוצה המכונה "השמונה", של אמנים שהפגינו נגד ההגבלות של האקדמיה הלאומית לעיצוב.[1]
 | |
| לידה |
24 ביוני 1865 סינסינטי, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
12 ביולי 1929 (בגיל 64) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות סוואן פוינט |
| השכלה |
|
| בן או בת זוג |
Marjorie Organ (5 במאי 1908–?) |
  | |
ביוגרפיה
עריכהרוברט אנרי, נולד ב-24 ביוני 1865, בשם רוברט הנרי קוזאד בסינסינטי, אוהיו לטרזה גייטווד קוזאד וג'ון ג'קסון קוזאד, מפתח נדל"ן. בשנת 1871, אביו של אנרי הקים את העיירה קוזדייל, אוהיו. בשנת 1873 עברה המשפחה מערבה לנברסקה, שם הקים ג'ון קוזאד את העיירה קוזאד.
באוקטובר 1882, אביו של אנרי הסתבך בסכסוך עם פירסון, על זכויות מרעה בקרקעותיהם. המחלוקת הפכה לאלימה, וקוזאד ירה בפירסון באורח אנוש באקדח. קוזאד התנקה בסופו של דבר מהפשע, אך אנשי העיירה פנו נגדו. הוא נמלט עם משפחתו לדנוור, קולורדו. על מנת להתנתק מהשערוריה, בני המשפחה שינו את שמם. האב נודע בכינויו ריצ'רד הנרי לי, ובניו התחזו כילדים מאומצים תחת השמות פרנק ורוברט ארל אנרי. בשנת 1883 עברה המשפחה לעיר ניו יורק, ומשם לאטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי, שם השלים האמן הצעיר את ציוריו הראשונים.
חינוך
עריכהבשנת 1886 נרשם אנרי לאקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה בפילדלפיה, שם למד אצל תומאס פולוק אנשוץ, בן טיפוחיו של תומאס אייקינס, ותומאס הובנדן. בשנת 1888 הוא נסע לפריז ללמוד באקדמיה ג'וליאן, שם למד אצל ויליאם אדולף בוגרו והתאהב באימפרסיוניזם. בתקופה זו ביקר בבריטני ובאיטליה. בסוף 1891 הוא חזר לפילדלפיה ולמד אצל רוברט וונו באקדמיה בפנסילבניה. בשנת 1892 החל ללמד בבית הספר לעיצוב לנשים בפילדלפיה, וזכה להצלחה מיידית בבית הספר."
יצירה
עריכהבפילדלפיה החל אנרי למשוך קבוצה של עמיתים שנפגשו בסטודיו שלו כדי לדון באמנות ותרבות, כולל כמה מאיירים מהעיתון "פילדלפיה פרס" - ויליאם גלקנס, ג'ורג' לוקאס, אברט שין, ו-ג'ון סלואן. הם קראו לעצמם מועדון הפחם. במפגשיהם התדיינו וקראו יצירות של ראלף וולדו אמרסון, וולט וויטמן, אמיל זולא, ויליאם מוריס האנט וג'ורג' מור.[2]
אסכולת אשקאן (Ashcan School)
עריכה
בשנת 1895 אנרי העריך מחדש את אהבתו לאימפרסיוניזם, וכינה זאת "אקדמיזם חדש". הוא דחק בחבריו ליצור אמנות חדשה ומציאותית יותר שתדבר ישירות לזמנם ולחוויותיהם. הוא האמין שזה היה הרגע הנכון עבור ציירים אמריקאים לחפש נושאים חדשים ופחות עדינים בעיר האמריקאית המודרנית. הציורים של אנרי, סלואן, גלקנס, לוקס, שין ואחרים ממכריהם שנוצרו בהשראת השקפה זו נקראו בסופו של דבר אסכולה לאמנות אמריקאית אשקאן. מבקר האמנות רוברט יוז אמר כי "אנרי רצה שהאמנות תהיה דומה לעיתונאות. הוא רצה שהצבע יהיה אמיתי כמו בוץ, כמו חבלי השלג שקפאו בברודוויי בחורף, כמוצר אנושי אמיתי. שהצבעים יהיו כמו זיעה, כשהם נושאים את הריח של חיי אדם."
ציירי האסכולה הזאת, החלו למשוך תשומת לב ציבורית באותו עשור בו הסגנון הריאליסטי של סטיבן קריין, תיאודור דרייזר, ופרנק נוריס מצאו את הקהל שלהם, והעיתונות הסבה תשומת את תשומת הלב לתנאי שכונות העוני.
במשך כמה שנים חילק אנרי את זמנו בין פילדלפיה לפריז, שם פגש את האמן הקנדי ג'יימס וילסון מוריס. מוריס הכיר לאנרי את הציור על לוחות עץ זעירים שניתן היה לשאת בכיס מעיל יחד עם ערכה קטנה של מברשות ושמן. שיטה זו הקלה על תיאורים ספונטניים של סצנות אורבניות שהיו קשורות לסגנון.
בשנת 1898 התחתן אנרי עם לינדה קרייג, סטודנטית לאמנות שלו. השניים בילו את השנתיים הבאות בירח דבש מורחב בצרפת. בשנת 1899 הציג את "אישה במנטו" ואת "לה נייג' "("השלג") שנרכשה על ידי ממשלת צרפת להצגה במוזיאון. הוא לימד בבית הספר לנערות ולטן החל משנת 1900 ובבית הספר לאמנות בניו יורק בשנת 1902, שם בין תלמידיו היה ג'וזף סטלה, אדוארד הופר, רוקוול קנט, ג'ורג' בלוז, נורמן ראבן, סטיוארט דייוויס. בשנת 1905 נפטרה לינדה. שלוש שנים אחר כך התחתן אנרי שנית. אשתו השנייה, מרג'ורי אורגן, הייתה קריקטוריסטית בת עשרים ושתיים, שעבדה עבור כתב-עת בניו יורק.
בשנת 1906 נבחר אנרי לאקדמיה הלאומית לעיצוב, אך כאשר ציירים אחרים מהאסכולה שלו, נדחו מתערוכת האקדמיה ב-1907, הוא עזב את האקדמיה, וארגן תערוכה משלו. לימים יתייחס לאקדמיה כ"בית קברות לאמנות".
השמונה
עריכהבשנת 1908, אנרי היה אחד ממארגני התערוכה המפורסמת, שכותרתה "השמונה" (על שם שמונת הציירים שהציגו בה את עבודותיהם) ב"גלריית מקבת" בניו יורק. מלבד יצירותיו שלו ואלו שהופקו על ידי "הרביעייה מפילדלפיה" שהלכו בעקבותיו, הציגו עוד שלושה אמנים אחרים שציירו בסגנון שונה ופחות ריאליסטי - מוריס פרנדרגסט, ארנסט לוסון וארתור דייוויס.
התערוכה הביעה מחאה על מדיניות וצמצום הטעם של האקדמיה הלאומית לעיצוב. לאחר מכן נדדה התערוכה לכמה ערים מניוארק לשיקגו, והביאה לדיון נוסף בעיתונות על המרד נגד האמנות האקדמית והרעיונות החדשים. בשלב זה, אנרי עמד בלב הקבוצה ששאפה לתאר את החיים העירוניים הקשים ביותר.[3]
על הציור "סלומה" של אנרי מ-1909, כתב המבקר יוז: "רגליה הארוכות מציגות יהירות מינית ...יש בה הרבה יותר ממאות דמויות בתוליות, עדינות, שציירו אקדמאים אמריקאים... אנרי למד מאדוארד מאנה, ומהוולגריות של פרנס הלס".
בשנת 1910, בסיוע ג'ון סלואן וולט קון, ארגן אנרי את תערוכה של אמנים עצמאיים. העבודות נתלו בסדר אלפביתי כדי להדגיש את פילוסופית השוויוניות. התערוכה הצליחה היטב אך לא הביאה למכירות רבות. מערכת היחסים בין אנרי לג'ון סלואן, הייתה טובה. שניהם האמינו בריאליזם של אסכולת אשקן, היו קרובים ופרודוקטיביים בתקופה זו. הביוגרף ויליאם אינס הומרוס כתב: "הדגש של אנרי על חירות ועצמאות באמנות...ההפך מכל מה שהאקדמיה הלאומית האמינה בו, הופכת אותו לאביו האידאולוגי של מופע המודרניזם בתערוכת 1913 שנקראה Armory Show."[4]
תערוכת הארמורי 1913 (Armory Show) הייתה ההיכרות הגדולה הראשונה של אמריקה עם המודרניזם האירופי, והייתה חוויה מעורבת עבור אנרי. הוא הציג חמישה ציורים, אך כאמן מייצג הוא הבין כי הקוביזם, הפוביזם והפוטוריזם מציבים אתגר לסגנון יצירת התמונות שלו. למעשה, הייתה לו סיבה לדאגה. הוא עדיין לא היה בן חמישים, וראה את סגנונו הריאליסטי הופך להיות ייצוג של שמרן שיומו עבר. ארתור ב' דייוויס, מארגן התערוכה וחבר ב-The Eight, לא קיבל את דאגתו של אנרי שהאמנות האירופית המודרנית תאפיל על עבודתם של אמנים אמריקאים.
למרות זאת, מציינים חוקרי אמנות, כי לאנרי היה עניין עז באמנות המודרנית והמליץ לתלמידיו לנצל הזדמנויות ללמוד אותה. היסטוריונית האמנות שרה וור מציינת כי "בשנת 1910 יעץ אנרי לסטודנטים להשתתף בתערוכה של יצירות מאת אנרי מאטיס ושנתיים לאחר מכן הוא הפציר בהם לראות את יצירתיו של מקס וובר, אחד האוונגרדים האמריקנים המודרניים."
אירלנד וסנטה פה
עריכה
אנרי עשה כמה נסיעות לחוף המערבי של אירלנד ושכר בית בכפר קטן באחד האיים בשנת 1913. בכל אביב וקיץ בשנים שלאחר מכן הוא היה שם וצייר את ילדיו. ציור דיוקנאות הילדים של אנרי, היו פופולריים ונמכרו היטב. בשנת 1924 הוא רכש את הבית. בקיץ 1916, 1917 ו-1922 נסע אנרי לסנטה פה, ניו מקסיקו לצייר. הוא מצא שהאזור הזה מעורר השראה כמו הכפר באירלנד. הוא הפך לדמות חשובה בתחום האמנות של סנטה פה ושכנע את מנהל מוזיאון האמנות שם לאמץ מדיניות תערוכות פתוחות. הוא גם שכנע את חבריו האמנים ג'ורג' בלוז, לאון קרול, ג'ון סלואן ורנדל דייבי להגיע לסנטה פה. בשנת 1918 הוא נבחר כחבר באגודת האמנים של טאוס.
מוות
עריכהבזמן שנסע לארצות הברית לאחר שביקר בבית הקיץ שלו באירלנד בנובמבר 1928, חלה אנרי ואושפז בבית החולים סנט לוקס בניו יורק. בהדרגה הוא נחלש, עד שנפטר מדום לב ב-12 ביולי 1929. מחלתו לא הייתה ידועה בין האומנים, והפתיעה את חוגי האמנות.
השפעה ומורשת
עריכהבשנים 1915–1927 היה אנרי מורה פופולרי ומשפיע בליגת הסטודנטים לאמנות בניו יורק. "הוא לא הנחיל לתלמידים שלו סגנון אלא גישה לאמנות". הצייר סטיוארד דייוויס היה בין תלמידיו.
ההשפעה המכוננת של אנרי כמורה וכמנחה אמניות נשים זכתה להוכרה בקרב נשים מודרניות אמריקאיות" הסטודנטיות שלו הושפעו מהאידיאלים המודרניסטיים של אנרי.... הן תרמו משמעותית למודרניזם האמריקני. הן הפיקו גוף גדול של יצירות, הוצגו בהרחבה, זכו בפרסי אמנות גדולים, השתייכו לארגוני אמנות וניהלו אותם, ולימדו שיעורי אמנות ברחבי אמריקה. "
לכבודו את אנרי, נערכה תערוכת זיכרון של שבעים ושמונה מציוריו במוזיאון המטרופוליטן לאמנות. פורבס ווטסון, עורך מגזין "האמנויות" כתב, "אנרי, מלבד הקסם האישי יוצא הדופן שלו, היה אדם שהשפיעה על תקופה חשובה בהתפתחות האמנות האמריקאית."
מוזיאון רוברט אנרי בעיירה קוזאד, נברסקה נמצא באחד מבתי משפחתו הראשונים של אנרי ומתמקד בעבודותיו.
קישורים חיצוניים
עריכה
- רוברט אנרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוברט אנרי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Bennard B. Perlman, Paul Avrich Collection (Library of Congress) DLC, Robert Henri : his life and art, New York : Dover Publications, 1991
- ^ William Innes Homer, Violet Organ, Robert Henri and his circle, Ithaca, Cornell University Press, 1969
- ^ Digital Collections from The Metropolitan Museum of Art Libraries, libmma.contentdm.oclc.org
- ^ Milton Wolf Brown, American painting, from the Armory Show to the depression, Princeton, Princeton University Press, 1955