ויקיפדיה

ריגולטו

"ריגולטו" היא אופרה בשלוש מערכות מאת המלחין ג'וזפה ורדי ללברית של פרנצ'סקו מריה פיאבה על פי המחזה "המלך משתעשע" (Le roi s'amuse) מאת ויקטור הוגו. האופרה הועלתה לראשונה ב-11 במרץ 1851 בתיאטרו לה פניצ'ה בוונציה. אופרה זו יחד עם לה טרוויאטה והטרובדור מהוות את "הטרילוגיה הפופולרית" (trilogia popolare) של ורדי.

ריגולטו
Rigoletto
צילום של הצגת האופרה בתיאטרון קולון בבואנוס איירס, בתפקיד הראשי שריל מילנס
צילום של הצגת האופרה בתיאטרון קולון בבואנוס איירס, בתפקיד הראשי שריל מילנס
מלחין ג'וזפה ורדי
ליברטיסט פרנצ'סקו מריה פיאבה
סוגה אופרה דרמטית
מספר מערכות 3
זמן התרחשות העלילה המאה השש-עשרה
שפה איטלקית
שנה 1851
מקום התרחשות העלילה מנטובה, לומברדיה, צפון איטליה

זוהי אחת האופרות המפורסמות של ורדי, ועל פי המגזין "אופרה אמריקה", היא נמצאת במקום התשיעי ברשימת האופרות המועלות ביותר בצפון אמריקה. האריה לטנור "La donna è mobile", נחשבת לאחת האריות המפורסמות ביותר בעולם האופרה.

היסטוריה

עריכה
 
ורדי בסביבות 1850

בשנת 1850 התבקש ורדי על ידי תיאטרון לה פניצ'ה להלחין אופרה חדשה. לורדי, שהיה כבר מלחין ידוע באותה העת, הייתה חופשיות מסוימת בבחירת הנושא לאופרה. הוא ביקש מפיאבה, (שכבר כתב לו את הלברית לחמש אופרות) לבחון מחזה של אלכסנדר דיומא האב בשם "קין", אך ורדי חש כי הוא מעוניין בעלילה יותר סוערת, ועל כן כשנתקל במחזה "המלך משתעשע" של הוגו, מצא את מבוקשו.

מאחר שהמחזה "המלך משתעשע" ביקר את מלך צרפת פרנסואה הראשון כרודף שמלות ציני וחסר מוסר, היה המחזה שנוי במחלוקת. להוגו עצמו היו בעיות עם הצנזורה בצרפת שאסרה את הצגתו מאז הופעת הבכורה 20 שנה קודם לכן. מאחר שצפון איטליה באותה העת נשלט על ידי אוסטריה, הועלה העניין על שולחן הצנזור האוסטרי, שם הועלו שיקולים פוליטיים של מדיניות חוץ.

ורדי ופיאבה המשיכו בינתיים בסתר בעבודה על האופרה, בכנותם אותה "הגידוף" או "הקללה", בעודם מרגיעים את מנהלי התיאטרון, כי אין ממש בטענות הצנזורה באשר לרמת המוסריות במחזה. לאחר התלבטות, אסרה הצנזורה את העלאת האופרה. פיאבה ניסה להציל את העבודה, וכתב מהיצירה לברית חדשה בשם "הדוכס מוֶנְדוֹם", בה המלך הוחלף בדוכס והגיבן והקללה הוסרו. ורדי התנגד לאופציה זו, והחליט לשאת ולתת עם הצנזורה, כאשר הוא מתווכח עמם על כל נקודה ביצירה. בסופו של דבר הסכימו הצדדים כי שם היצירה ושמות הדמויות ישונו ומקום התרחשות העלילה יועבר מחצר המלך בצרפת לדוכסות כלשהי בצרפת או באיטליה. ורדי בחר למקם את העלילה בדוכסות מנטובה אשר חדלה להתקיים כמאה וחמישים שנה קודם לכן, כך נמנעה פגיעה באדם או משפחה כלשהי. כך שונה שמו של הגיבן מ"טריבולה" ( Triboulet) ל"ריגולטו" (ריגולו בצרפתית פירושו משעשע).

תפקידים

עריכה
  • הדוכס ממנטובה (טנור)
  • ריגוֹלֶטוֹ (בריטון) – ליצן החצר של הדוכס
  • ג'ילדה (סופרן) – בתו של ריגולטו
  • ספאראפוצ'ילה (בס) – רוצח שכיר
  • הרוזן מונטרונה (בס)
  • מדלנה (מצו-סופרן) – אחותו של ספאראפוצ'ילה
  • הרוזן צ'פראנו (בס)
  • הרוזנת צ'פראנו (סופרן)
  • ג'ובאנה (מצו סופרן) – משגיחה על ג'ילדה
  • מטאו בורסה (טנור) – חצרן
  • מרולו – בריטון
  • מקהלות – אצילים

תקציר העלילה

עריכה

מערכה ראשונה

עריכה
תמונה ראשונה – ארמונו של דוכס מנטובה

בנשף שבארמונו שר הדוכס על העונג שבחיי הוללות עם נשים רבות ככל האפשר (אריה: Questa o quella, אישה זו או אחרת). הוא חושק ביפהפייה לא מוכרת שראה בכנסייה, אך בה בעת הוא מנסה לפתות את הרוזנת צ'פאראנו. ריגולטו, ליצן החצר, מלגלג על האצילים שאת נשותיהם מפתה הדוכס, ומייעץ לאדונו להיפטר מהם על ידי מאסר או מוות. האצילים מחליטים לנקום בריגולטו. אחד מהם, הרוזן די מונטרונה, שהדוכס פיתה את בתו ושלח אותו למאסר, מקלל את השניים.

תמונה שנייה – בית ריגולטו

ריגולטו המוטרד מקללת הרוזן מונטרונה, פוגש בדרכו הביתה את ספאראפוצ'ילה, רוצח שכיר, המציע לו את שירותיו. ריגולטו מסרב אך מתעניין בדרכי הפעולה של ספאראפוצ'ילה ושואל אותו כיצד יוכל למצאו בשעת הצורך. לאחר שהשניים הולכים איש איש לדרכו, מהרהר ריגולטו בדמיון שבינו לבין ספאראפוצ'ילה – חדות לשונו שלו מול חדות סכינו של הרוצח (אריה: !Pari siamo, אנו דומים!). ריגולטו מגיע לביתו ופוגש את בתו ג'ילדה, עליה אסר לצאת מהבית, מלבד לתפילת יום ראשון בכנסייה. היא לא מספרת לו על מאהבה הסטודנט, שפגשה בכנסייה. ריגולטו מורה לג'ובאנה לא להסיר את עיניה מהנערה. (דואט: "שמרי על הפרח").

ריגולטו יוצא, ג'ילדה מתוודה בפני ג'ובאנה על רגשות האשם על כך שלא סיפרה לאביה על הסטודנט. הדוכס מאזין לה ונכנס כשהוא מחופש לסטודנט. לשאלתה, הוא אומר לג'ילדה כי שמו גוואלטייר מאלדה (Gualtier Maldé) והם מתוודים על אהבתם זה לזה. ג'ילדה שומעת קולות, וחוששת כי אביה חוזר. היא מביעה שוב את אהבתה ל"סטודנט" והוא מסתלק. בתוך כך מופיעים אצילי העיר במסכות. הם חושבים שג'ילדה היא פילגשו של ריגולטו, ומחליטים לחטוף אותה כדי לנקום בו. הם נעזרים בריגולטו בהכנות לחטיפה, בשקרם לו שהם מתכוונים לחטוף את הרוזנת צ'פאראנו. ריגולטו שב לביתו, ומגלה שבתו נחטפה. הוא מבין שקללת הרוזן מונטרונה התגשמה, ומתעלף.

מערכה שנייה

עריכה

ארמון הדוכס

הדוכס תוהה לאן נעלמה ג'ילדה ("Ella mi fu rapita!", היא נלקחה ממני!). האצילים מודיעים לדוכס שחטפו את פילגשו של ריגולטו, מבלי לדעת שהיא בעצם בתו (ואהובתו של הדוכס). הדוכס מגלה לפי התיאור שמדובר באהובתו. הוא ממהר אל החדר בו היא נמצאת ("Possente amor mi chiama"). ריגולטו מופיע בארמון ומחפש את בתו, שהוא חושש כי נפלה ברשתו של הדוכס. תחילה הוא דורש, ואחר כך מתחנן בדמעות בפני אנשי החצר שיחזירו אותה אליו: "Cortigiani, vil razza dannata".

  אנשי חצר, גזע ארור (בביצוע טיטה רופו)
לעזרה בהפעלת הקובץ

ריגולטו מנסה לרוץ לחדר בו מוחזקת ג'ילדה, אך אנשי החצר חוסמים את דרכו. האצילים לועגים לו. ג'ילדה מופיעה, נופלת בזרועות אביה, ומתוודה על מעלליה. ריגולטו הזועם נשבע לנקום בדוכס בעוד ג'ילדה מתחננת שלא יעשה זאת (דואט: "Sì! Vendetta, tremenda vendetta!", כן, נקמה! נקמה נוראה!).

מערכה שלישית

עריכה

ברחוב, מול בית ספאראפוצ'ילה

ריגולטו מגיע יחד עם ג'ילדה. הם מציצים לבית, ורואים את הדוכס מתנה אהבים עם מדלנה, אחותו של ספאראפוצ'ילה.

הדוכס שר את אחת האריות המפורסמות ביותר ברפרטואר האופראי: "הפכפכה היא האישה" – "La donna è mobile".


  אנריקו קארוזו שר "האשה קלת-דעת היא", בערך 1906
לעזרה בהפעלת הקובץ

גילדה מקוננת על כך שהדוכס בוגד; ריגולטו מבטיח לה נקמה: "bella figlia dell'amore" ("בת אהבה יפה"). הארבעה (ריגולטו, הדוכס, ג'ילדה, מדלנה) שרים את אחת הרביעיות הקוליות המפורסמות ביותר ברפרטואר האופראי:

  בת אהבה יפה בביצוע אנריקו קארוזו, בסי אבוט, לויז הומר ו-אנטוניו סקוטי בהפקת תקליטי ויקטור 1907
לעזרה בהפעלת הקובץ

ריגולטו שוכר את ספאראפוצ'ילה להרוג את הדוכס. הוא מסכם איתו כי גופת הדוכס תועבר לידיו עד חצות הליל, והוא יטילה לנהר. ריגולטו מורה לג'ילדה להתחפש בבגדי גבר ולברוח לוורונה, והוא יגיע אחריה. ריגולטו הולך, אך בתו ממרה את פיו ושבה לביתו של הרוצח, שם היא שומעת את מדלנה מתחננת בפני אחיה שיחוס על חיי אהובה הדוכס. הרוצח מסכים, בתנאי שיימצא לדוכס תחליף עד חצות. ג'ילדה מקריבה את חייה למען אהובה. כאשר חוזר ריגולטו למקום, הוא מקבל שק ובו גופה. הוא חוגג את ניצחונו, אך אז הוא שומע את הדוכס שר. הוא פותח את השק ומגלה בו את ג'ילדה הגוססת, המבקשת את מחילתו בנשימתה האחרונה. בכך יצא שחששותיו של ריגולטו התממשו, וקללת הרוזן נתקיימה.

קבלת פנים ביקורתית

עריכה

למרות הצלחתה הרבה בקרב הקהל מהתחלה, מבקרים רבים במדינות שונות גינו את היצירה על עלילתה האפלה, המרה והטראגית בשילוב עם רצף של סתם מנגינות פופולריות, כפי שנחשבה אז המוזיקה. לאחר ההופעה הראשונה בוונציה ב-1851, העיתון Gazzetta ufficiale di Venezia הצטער על הליברית שלדעתו נוצרה בהשראת "האסכולה השטנית" של ורדי ופיאבה אשר חיפשו את היופי מה"מעוות והדוחה".[1]

אופיינית לתגובה הביקורתית בבריטניה, אוסטריה וגרמניה הייתה הביקורת בעיתון "פרנקפורטר נרחיכטן" מ-24 ביולי 1859: "ידוע היטב כי יצירה עלובה זו מציגה את כל החטאים והמעלות של המוזיקה של ורדי: מוזיקה קלה, מקצבי ריקוד נעימים לסצנות מפחידות; סצנות בהן המוות והשחיתות מיוצגים כמו בכל יצירותיו של המלחין הזה על ידי מוזיקה דוהרת ומתנות מסיבה."[2]

במחצית השנייה של המאה העשרים ובהמשך לתוך ה-21, ריגולטו זכה לשבחים רבים אפילו ממלחינים אוונגרדיים וניסיוניים כמו לואיג'י דלאפיקולה, לוצ'יאנו בריו וארנסט קרנק.[1] איגור סטרווינסקי כתב "אני אומר שבאריה 'La donna è mobile', למשל, שהאליטה חושבת אותה רק למבריקה ושטחית, יש יותר מהות וורגש מאשר בכל מחזור הטבעת של וגנר."[1]

היסטוריית הפקות

עריכה

הפקות מהמאה ה-19

עריכה

ריגולטו הופיע בבכורה ב-11 במרץ 1851 ב"לה פניצ'ה" בוונציה שכל כרטיסיה נמכרו מראש כחלק הראשון של מופע כפול ביחד עם הבלט פאוסט של ג'אקומו פניצה (אנ'). גאטנו מארס ניצח, והתפאורות עוצבו ובוצעו על ידי ג'וזפה ברטויה ופרנצ'סקו בגנרה.[3] ערב הפתיחה היה ניצחון מוחלט, במיוחד הסצנה דרמטית של העימות בין ריגולטו והאצילים והאריה הצינית של הדוכס, "האישה קלת דעת היא" (La donna è mobile), שהושרה ברחובות למחרת בבוקר[4] (ורדי הגביר למקסימום את השפעת האריה רק בכך שגילה אותה בפני צוות ותזמורת רק כמה שעות לפני הבכורה, ואסר עליהם לשיר, לשרוק או אפילו לחשוב על המנגינה מחוץ לתיאטרון).[4][5] שנים רבות לאחר מכן, ג'וליה קורה וארסי, בתו של פליס וארסי (שהופיע כריגולטו בהצגת הבכורה), תיארה את הופעתו של אביה בהקרנת הבכורה. וארסי חש מאוד לא בנוח עם הדבשת המזויפת שהודבקה לו והיה כל כך חסר ביטחון, אף על פי שהיה זמר מנוסה למדי, עד שהיה לו התקף חרדה בתורו לעלייה לבמה. ורדי קלט מיד שהוא משותק ודחף אותו בכוח על הבמה ואז הוא התגלגל בנפילה מגושמת. הקהל בחושבו שזו מהתלה מכוונת, היה משועשע מאוד.[6]

 
פוסטר להצגת הבכורה בלה פניצ'ה

ריגולטו היה הצלחה קופתית גדולה עבור לה פניצ'ה ולניצחון הגדול הראשון של וורדי באיטליה מאז בכורת מקבת בפירנצה ב-1847. בשנה זו הפיע 13 פעמים, חודש בוונציה בשנה שלאחר מכן, ושוב ב-1854. למרות הפקה די הרת אסון בברגמו זמן קצר לאחר ההצגה הראשונה, האופרה נכנסה עד מהרה לרפרטואר התיאטראות האיטלקיים. עד 1852, היא הוצגה בבכורה בכל העריה הגדולות של איטליה, אם כי מדי פעם תחת שמות שונים עקב גחמות הצנזורה (למשל "ויסקרדלו" בבולוניה, "ליונלו" ו"קלרה דה פרת'" בנאפולי).משנת 1852, החלה גם להופיע בערים גדולות ברחבי העולם, והגיעו עד לאלכסנדריה וקונסטנטינופול ב-1854 וגם למונטווידאו והוואנה ב-1855. הבכורה בבריטניה התקיימה ב-14 במאי 1853 במה שהוא כיום בית האופרה המלכותי, קובנט גארדן בלונדון עם ג'ובאני מתאו (אנ') מריו בתפקיד הדוכס ממנטובה וג'ורג'יו רונקוני (אנ') בתור ריגולטו. הבכורה בארצות הברית הייתה ב-19 בפברואר 1855 באקדמיה למוזיקה של ניו יורק (אנ') בהופעה של להקת האופרה האיטלקית של מקס מרצק.[7][8][9][10]

המאה ה-20 ואילך

עריכה

כמה הפקות מודרניות שינו באופן קיצוני את סביבת העלילה והתפאורה המקורית. בין אלה ההפקה של ג'ונתן מילר מ-1982 עבור האופרה הלאומית האנגלית, המתרחשת במאפיה של איטליה הקטנה בניו יורק בשנות ה-50; ההפקה של דוריס דרי ב-2005 לאופרה הממלכתית של בוואריה, שבה הפך חצר מנטובה לכוכב הקופים; ההפקה של הבמאית לינדה ברובסקי לאופרה של סיאטל, הממקמת את הסיפור באיטליה הפשיסטית של מוסוליני, ב-2004 (וחזרה ב-2014); וההפקה של מייקל מאייר (אנ') מ-2013 למטרופוליטן אופרה, המתרחשת בקזינו בלאס וגאס של שנות ה-60. דמויות שונות מציגות ארכיטיפים שונים מתקופת הראט פאק, כאשר הדוכס הפך לדמות דומה לפרנק סינטרה וריגולטו הפך לדון ריקלס.[11][12] במרץ 2014, לינדי יום, המנהלת האמנותית של האופרה קווינסלנד באוסטרליה העלתה את האופרה עם עלילה המתרחשת בעולם המסיבות של ראש ממשלת איטליה לשעבר סילביו ברלוסקוני.[13]

הקלטות

עריכה

יש עשרות הקלטות מסחריות של האופרה. להלן כמה מהן:

הקלטות מוקדמות

עריכה

המאה ה-20

עריכה

המאה ה-21

עריכה

עיבודים

עריכה

בין העיבודים אפשר למנות את פרפרזה ריגולטו של פרנץ ליסט, עיבוד לפסנתר לרביעייה המפורסמת ממערכה 3 "bella figlia dell'amore" ופנטזיה על ריגולטו (אופ' 82) מאת זיגמונד טלברג (אנ') שיצאה לאור בפריז בשנות ה-60.

ריגולטו היה נושא פופולרי לסרטים מאז עידן הסרט האילם. ב-15 באפריל 1923, לי דה פורסט הציג 18 סרטים קצרים בתהליך הסאונד-על-סרט שלו פונופילם (אנ'), כולל קטע ממערכה 2 של ריגולטו עם אווה ליאוני ויתר המשתתפים.

ריגולטו והטרגדיה שלו (באיטלקית: Rigoletto e la sua tragedia) הוא סרט מלודרמה מוזיקלית איטלקי משנת 1956 שנכתב וביים על ידי פלביו קלזאברה (אנ') ובכיכובם של לוצ'יאנו טאג'ולי (אנ') וג'ולה דה פלמה (אנ'). שולבה הסרט מוזיקה מהאופרה.[16][17] תפאורות הסרט עוצבו על ידי המנהל האמנותי פרנקו לולי.

בשנת 1982 הוסרטה האופרה בגרסה קולנועית על ידי הבמאי ז'אן פייר פונל (אנ'), בכיכוב לוצ'אנו פבארוטי, אינגוואר ויקסל (אנ') ואדיטה גרוברובה (אנ'). התזמורת בפסקול היא הפילהרמונית של וינה בניצוח ריקרדו שאיי.

לסרט ריק (סרט) (אנ') של קרטיס קלייטון מ-2003, המתרחש בניו יורק של ימינו, יש עלילה המבוססת על ריגולטו, אך מלבד "La donna è mobile" שנשמע ברקע במהלך סצנת מסעדה, אינו כולל מוזיקה אחרת מהאופרה.

במאה ה-21 צולמה האופרה כסיפור ריגולטו בבימויו של ויטוריו סגרבי (אנ') עם תלבושות של ויויאן ווסטווד והוקרן לראשונה בביאנלה בוונציה בשנת 2004, וזכה לאחר מכן בשתי מועמדויות לגראמי.

בספטמבר 2010, RAI Television צילמה את האופרה במקום ההתרחשות במנטובה עם סצינות החצר המתרחשות בפאלאצו טה. הסרט עקב נאמנה אחר התסריט המקורי של ורדי לעלילה שתשתרע על פני יומיים, וכל התרחשות ארעה בשעה של היום המצוינת בליברית. בסרט, ששודר בשידור חי ל-148 מדינות, כיכב את פלאסידו דומינגו בתפקיד ריגולטו (אף שהוא טנור ולא בריטון כנדרש בתפקיד), וויטוריו גריגולו (אנ') בתור הדוכס.[18]

עלילת הסרט "רביעייה" (אנ') (2012) בבכורת הבימוי של דסטין הופמן ובכיכובם של מגי סמית' וטום קורטני סובבת סביב הרביעייה הקולית "bella figlia dell'amore", איתה מסתיים הסרט.

ריגולטו בישראל

עריכה

ב-29 במרט 1997 התקיימה בבית האופרה הבכורה של ההפקה שביים דייויד פאונטני (אנ') לריגולטו. מאז בוצעה ההפקה ארבע פעמים נוספות (2000,2005,2014-1-2012) בין לבין התקיימו גם 2 הפקות המבוססות על ההפקה הזאת בפארק הירקון (2006 – דן אטינגר ניצח על תזמורת הסימפונית ראשון-לציון, 2012 – ניצוחו של דניאל כהן). הפקה נוספת התקיימה ב-22 ביוני 2016 בבריכת הסולטן בירושלים במסגרת פסטיבל האופרה שם עם התזמורת הסימפונית ירושלים, המנצח פרדריק שאזלן, וזמרי האופרה הישראלית. בסך הכל מדובר בלמעלה מ-60 הופעות של הפקה זו, ולכן היא ללא כל ספק ההפקה המבוצעת ביותר בהיסטוריה של האופרה הישראלית. את ההפקה עיצבו סטפנוס לזרידיס (תפאורה), סו ווילמינגטון (תלבושות) ופול פיינט (תאורה). על הבכורה ניצח גארי ברתיני והסולנים כללו את ז'אן-פיליפ לפון וגרגורי יוריסיץ' בתפקיד הראשי, ויסנטה אומבואנה ומרטין תומפסון בתפקיד הדוכס, לורה קלייקומב ושרון רוסטורף בתפקיד ג'ילדה, פאטה בורצ'ולדזה ואלדר אלייב בתפקיד ספאראפוצ'ילה ונינג ליאוג ואירינה דולז'נקו בתפקיד מדלנה. בהמשך הופיעו בתפקיד ריגולטו ג'וותן סמרז, פיליפ רויון, סנג יון קו, ג'נקרלו פסקואטו, קרלוס אלמגוור, בוריס סטטנקו וסטפנו אנטונוצ'י. את הדוכס שרו לאורך השנים מיכאיל דידיק, חוזה סמפרה, שו צאנג, חבייר פלאסיאט, ז'אן-פרנסואה בוראס, אלכס ויסנס, גיבן נקוסי, סלבטורה קורדלה ואיבן מאגרי ובתפקיד ג'ילדה הופיעו מורין או'פלין, ולריה אספוזיטו, אנה סקיבינסקי, הילה בג'יו ואדריאנה קוצ'רובה וכן חן רייס בפארק והילה פחימה בבריכת הסולטן. את ספרפוצ'ילה גילמו קורט רידל, ולריאן רומינסקי, פרנצ'סקו אלרו ד'ארטנייה, איתן הרשנפלד, ולדימיר בראון ומיכאיל קוללישווילי ובתפקיד מדלנה הופיעו גלינה מלינסקי, איילין אטס, סבטלנה סנדלר, לאורה בריולי, ליזה קדלניק, נעמה גולדמן ואוקסנה וולקובה. בתפקידי המשנה הופיעו לאורך השנים בין השאר נח בריגר, גיא מנהיים, עודד רייך, יאיר פולישוק, שי בלוך, ענת צ'רני, ויצן יוגב, דניאלה סקורקה, טלי קצף, שחר לביא ועוד. על ההפקה ניצחו לאורך השנים רוברטו טולומלי, ג'וליאנו קולה, רני קלדרון, ג'יזל' בן דור, דניאל קלגרי ודניאל כהן וכן דן אטינגר בפארק ורוברטו צ'ילופו בבריכת הסולטן בירושלים.

בשנת 2024, הוצג ריגולטו באופרה הישראלית בניצוחו של מתאו בלטראמי (אי') ובבימויו המקורי של מיגואל דל ארקו (ספ') ובימוי מחודש של רג'ינה אלכסנדרובסקיה ובהשתתפות ריגולטו: יונוץ פאסקו (רו') / לוסיאן טראן, ג'ילדה: הילה פחימה / ורוניקה ברוק, הדוקאס: יון הוא / אורסטה קוזימו[19]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ריגולטו בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 Brandenburg, Daniel (2012). Verdi:Rigoletto. Bärenreiter. ISBN 978-3-7618-2225-8
  2. ^ Engler, Günter (2000). Über Verdi (in German). Ditzingen: Reclam. ISBN 978-3-15-018090-7
  3. ^ Casaglia, Gherardo (2005). "Rigoletto". L'Almanacco di Gherardo Casaglia (in Italian).
  4. ^ 1 2 Downes, Olin (1918). The Lure of Music: Depicting the Human Side of Great Composers. New York: Harper & Brothers. ISBN 978-1417928965, pp. 38–39
  5. ^   Sameer Rahim, ‏The opera novice: Rigoletto by Giuseppe Verdi, The Telegraph, 3 April 2012
  6. ^ Kimbell, David (1985). Verdi in the Age of Italian Romanticism. Cambridge: Cambridge University Press Archive. ISBN 0-521-31678-2. עמ' 279
  7. ^ Kimbell, David (2001). Holden, Amanda (ed.). The New Penguin Opera Guide. New York: Penguin Putnam. ISBN 0-14-029312-4. עמ' 991
  8. ^ Casaglia, Gherardo (2005). "Rigoletto". L'Almanacco di Gherardo Casaglia (באיטלקית).
  9. ^ Phillips-Matz, Mary Jane (1993). Verdi: A Biography. London & New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-313204-4, p. 286.
  10. ^ Martin, George Whitney (2011). Verdi in America: Oberto Through Rigoletto. Rochester: University of Rochester Press. ISBN 978-1-58046-388-1., p. 81.
  11. ^ Loomis, George (29 June 2005). "The Peter Jonas touch: A home for 'interpretive' opera in Munich". International Herald Tribune. Archived from the original on 2014-06-10. Retrieved 20 April 2012.
  12. ^ O'Connor, John (23 February 1989). "Jonathan Miller's Mafia Rigoletto". The New York Times. Retrieved 20 April 2012.
  13. ^ Lindy Hume, "Verdi's Rigoletto plays right into the hands of a Silvio fox", The Guardian (London), 19 March 2014
  14. ^ Martin, George Whitney (2011). Verdi in America: Oberto Through Rigoletto. Rochester: University of Rochester Press. ISBN 978-1-58046-388-1., p. 211.
  15. ^ 1 2 Rigoletto Discography on operadis-opera-discography.org.uk. Retrieved 20 April 2012.
  16. ^ Roberto Chiti; Roberto Poppi; Enrico Lancia. Dizionario del cinema italiano: I film. Gremese, 1991. ISBN 8876055487
  17. ^ Paolo Mereghetti. Il Mereghetti - Dizionario dei film. B.C. Dalai Editore, 2010. ISBN 8860736269
  18. ^ Ozorio, Anne (8 September 2010). "Unique Rigoletto live from Mantua". Opera Today. Retrieved 20 April 2012.
  19. ^ תוכניה של ההפקה של האופרה הישראלית משנת 2024


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ריגולטו&oldid=39395556"