ויקיפדיה

שאקטיזם

השאקטיזם (Shaktism, शक्तिवाद) הוא אחד מהזרמים המרכזיים בהינדואיזם. שאקטיזם מתמקד בעבודת האלה (दवी, Devī) על צורותיה השונות.[1] צורותיה השונות של האלה אשר באות בין השאר לידי ביטוי דרך מגוון רחב של אלות, נחשבות ביטויים או התגלמות של האנרגיה הנשית האלוהית הנקראת שאקטי. המונח "שאקטי" מתייחס לכוח הקוסמי הנשי, המהווה את מקור היקום ומניע אותו.

השאקטיזם מציג תפיסה ייחודית של האלוהות, המשלבת אלמנטים פילוסופיים, תאולוגיים ופרקטיים. הוא מדגיש את חשיבות האנרגיה הנשית בבריאה, בשימור ובהרס של היקום.[2] מאמיני השאקטיזם, המכונים שאקטים, רואים באלה את הביטוי העליון של המציאות האלוהית.[3] האלה נתפסת כאחדות של כל הניגודים, מגלמת בו-זמנית את הבריאה, השימור וההרס.[4]

בשאקטיזם ישנן צורות רבות של האלה, כאשר כל אחת מהן מייצגת היבט שונה של השאקטי. הצורות הפופולריות ביותר כוללות את דורגה, האלה הלוחמת המגנה על היקום; קאלי, התגלמות הזמן והשינוי; לקשמי, אלת העושר והשפע; וסראסווטי, אלת החוכמה והאמנות.[5]

הפילוסופיה השאקטית מבוססת על התפיסה כי המציאות האולטימטיבית היא תודעה טהורה (चित्, Cit), המכונה גם "שאקטי". תודעה זו נתפסת כבעלת היבטים סטטיים ודינמיים, המכונים בהתאמה פרקאשה (प्रकाश, Prakāśa), ו-וימרשה (विमर्श, Vimarśa). השאקטי נחשבת למקור כל ההוויה, כולל העולם החומרי.[6]

השאקטיזם מתאפיין במגוון רחב של מסורות אזוריות, המשקפות את ההבדלים התרבותיים והחברתיים ברחבי תת-היבשת ההודית. הוא קשור באופן הדוק למסורות הטנטריות בהינדואיזם. הטנטרה בהקשר השאקטי מתייחסת למערכת של טקסטים, פרקטיקות וטכניקות שנועדו לחבר את המתרגל לאנרגיה האלוהית הנשית.[7] עם זאת, קיימת מחלוקת בתוך השאקטיזם לגבי הפרשנות והיישום של טקסטים ופרקטיקות טנטריות.[8]

הפרקטיקות בשאקטיזם מגוונות ומשלבות אלמנטים מסורתיים הינדואיים עם טכניקות טנטריות ייחודיות. אלה כוללות פוג'ה, טקסי הערצה לאלה; מדיטציה ויוגה; שימוש בינטרות (אנ'), דיאגרמות גאומטריות מקודשות; ומנטרות, צירופי מילים או הברות בעלות כוח רוחני.[9]

השאקטיזם חולק מאפיינים רבים עם זרמים הינדואיים אחרים, אך גם מתייחד מהם. לדוגמה, קיים קשר הדוק בין השאקטיזם לשיוויזם, כאשר שאקטי נתפסת לעיתים כבת זוגו של האל שיווה. עם זאת, השאקטיזם מדגיש את העליונות של העיקרון הנשי.[1] בניגוד לווישנויזם שמתמקד באל הזכרי וישנו, השאקטיזם שם את הדגש על האלה הנשית.[3]

בעת המודרנית, רעיונות מהשאקטיזם השפיעו גם על תנועות פמיניסטיות ורוחניות במערב, המדגישות את חשיבות העיקרון הנשי בחיים הרוחניים והחברתיים.[7] עם זאת, השאקטיזם גם עורר ביקורת, במיוחד בנוגע לפרקטיקות טנטריות מסוימות שנתפסו כבעייתיות בעיני מבקרים מערביים ומסורתיים כאחד.[10] למרות הקשיים בקביעת מספר המאמינים המדויק, השאקטיזם נותר כוח משמעותי בתרבות ובחיים הרוחניים של מיליוני אנשים ברחבי העולם, במיוחד בהודו. הוא ממשיך להתפתח ולהשתנות, תוך שמירה על מהותו כדת המדגישה את העיקרון הנשי האלוהי.[11]

היסטוריה ומקורות

עריכה

שורשי השאקטיזם נעוצים עמוק בפרה-היסטוריה של תת-היבשת ההודית. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על קיומן של פרקטיקות פולחן לאלות נשיות כבר בתקופה הפלאוליתית העליונה, לפני כ-20,000 שנה. הממצא הקדום ביותר של פסלון אלה-אם שנתגלה בהודו, ליד אללהאבאד, תוארך בתיארוך פחמן לתקופה זו.[12] בנוסף, נמצאו אוספים של אבנים צבעוניות מסומנות במשולשים טבעיים ליד מירזאפור באוטר פרדש, הדומות לאבנים שעדיין מקודשות כאלה על ידי קבוצות שבטיות באזור.[13]

בתרבות עמק האינדוס (3300-1300 לפנה"ס) נמצאו אלפי פסלונים של דמויות נשיות, המעידים על חשיבותה של האלה בפולחן המקומי. במרכזי תרבות זו כמו האראפה ומואנג'ודארו נמצאו פסלונים נשיים כמעט בכל בית, מה שמרמז על חשיבותן של אלות בחיי היומיום.[14] פסלונים רבים מציגים נשים עירומות עם תסרוקות מפורטות, ולעיתים עם קישוטים או קרניים על הראש. חלק מהדמויות מוצגות בתנוחות החושפות את איברי המין, מה שעשוי להצביע על קשר לפולחני פוריות.[3]

עם דעיכתה של תרבות עמק האינדוס, התערבבו אוכלוסיותיה עם קבוצות אחרות ויצרו בהדרגה את הציוויליזציה הוודית (1500-600 לפנה"ס). בתקופה זו המשיכה האלוהות הנשית להיות נוכחת באמונה ובפולחן, אם כי בתפקיד משני יותר, כשהאלות משמשות בעיקר כבנות זוג לאלים הגדולים.[1] עם זאת, האלה הגדולה של עמק האינדוס ושל הדרווידים עדיין הטילה את צילה, בעיקר בדמותה המסתורית של אדיטי, "אם האלים הוודית". אדיטי מוזכרת כ-80 פעמים ב-ריגוודה, וכינויה (שמשמעותו "ללא גבולות" בסנסקריט) מסמן אולי את השם המוקדם ביותר ששימש להאנשת האינסוף.[15]

בתקופה הוודית המאוחרת (1000-500 לפנה"ס) החלה התפתחות השאקטיזם כזרם מובחן, והוא התגבש לאורך תקופת האפוס ההודי והפוראנות. טקסטים מכוננים כמו הדווי מהאטמיה, שנכתב בין המאות ה-5 וה-6 לספירה, מהווים אבני דרך משמעותיות בהתפתחות התאולוגיה השאקטית. הדווי מהאטמיה מסמן את לידתו של "השאקטיזם העצמאי", שבו האלה מועלית לדרגת האלוהות העליונה.[16]

בתקופה זו התגבשה תפיסת השאקטי כעיקרון הנשי הקוסמי, המהווה את מקור היקום ומניע אותו. השאקטי נתפסה כאנרגיה היצירתית והדינמית שחודרת ומחייה את כל הקיום. היא זוהתה עם פרקריטי (הטבע או החומר) בפילוסופיה ההודית, ונתפסה כמקור הבריאה, השימור וההרס של היקום.[2]

בתקופת הפוראנות (מהמאה ה-3 עד המאה ה-10 לספירה) התפתחה ספרות ענפה סביב האלות השונות. טקסטים כמו הדווי בהאגוואטה פוראנה והקאליקה פוראנה הרחיבו את המיתולוגיה והתאולוגיה של השאקטיזם. הדווי בהגוואטה פוראנה, למשל, מציג את האלה כהתגלמות העליונה של המציאות האלוהית, ומתאר את מעשי הגבורה והחסד שלה.[17]

במקביל להתפתחות הספרותית, התגבשו גם פרקטיקות פולחן ומדיטציה ייחודיות לשאקטיזם. אלה כללו את טקסי פוג'ה, שימוש במנטרות ויאנטרות, ופרקטיקות יוגיות. הטנטרה, שהתפתחה במקביל לשאקטיזם והשפיעה עליו רבות, הוסיפה ממד אזוטרי ומיסטי לפולחן האלה.[9]

השאקטיזם לא התפתח באופן אחיד בכל רחבי הודו. באזורים שונים התפתחו מסורות מקומיות ייחודיות. בדרום הודו, למשל, התפתחה מסורת עבודת האלה שרי או לקשמי, המדגישה את האלה כמקור השפע והמזל הטוב. בצפון ובמזרח הודו, לעומת זאת, התפתחה מסורת המתמקדת באלות כמו קאלי ודורגה, המדגישה את כוחן ההרסני והמטהר.[11]

בתקופה הימי-ביניימית (מהמאה ה-6 עד המאה ה-13 לספירה) חלה התפתחות משמעותית נוספת בשאקטיזם עם עלייתן של מסורות ה-בהקטי (דבקות). משוררים ומיסטיקנים החלו לחבר שירי אהבה ודבקות לאלות, מה שהפך את השאקטיזם לנגיש יותר להמונים.[18] במקביל, התפתחו גם זרמים פילוסופיים מתוחכמים בתוך השאקטיזם. הפילוסופיה השאקטית, שהתבססה על מסורות קודמות כמו הסאמקהיה והאדוויטה ודאנטה, פיתחה תפיסה מורכבת של המציאות שבה השאקטי היא הכוח היסודי והמודעות הטהורה שמהווה את מהות הקיום.[19]

בתקופה המודרנית, מהמאה ה-19 ואילך, עבר השאקטיזם שינויים נוספים. מצד אחד, היה ניסיון לרפורמה ו"טיהור" של היבטים מסוימים בשאקטיזם, בעיקר אלה הקשורים לפרקטיקות טנטריות שנתפסו כבעייתיות בעיני המערב. מצד שני, הייתה גם תנועה של החייאה והעצמה של המסורת השאקטית, שבאה לידי ביטוי בדמויות כמו רמקרישנה פרמהנסה ותלמידו סוואמי ויווקאננדה, שהפיצו את רעיונות השאקטיזם ברחבי העולם.[7]

תאולוגיה ופילוסופיה

עריכה

השאקטיזם מציג תפיסה ייחודית של האלוהות והמציאות, המדגישה את העיקרון הנשי כמקור וכוח מניע של היקום. הפילוסופיה השאקטית מבוססת על התפיסה כי המציאות האולטימטיבית היא תודעה טהורה (चित्, Cit), המכונה גם "שאקטי". תודעה זו נתפסת כבעלת היבטים סטטיים ודינמיים, המכונים בהתאמה פרקאשה ווימרשה. השאקטי נחשבת למקור כל ההוויה, כולל העולם החומרי.[2] בשאקטיזם, האלה נתפסת כאחדות של כל הניגודים. היא מגלמת בו-זמנית את הבריאה, השימור וההרס. תפיסה זו באה לידי ביטוי בדמותה של האלה קאלי, המסמלת את מחזור החיים והמוות. הפילוסופיה השאקטית מדגישה את האחדות בין הנשמה האינדיבידואלית (आत्मन्, Ātman) לבין המציאות האוניברסלית (ब्रह्मन्, Brahman), כאשר שתיהן נתפסות כביטויים של השאקטי.[3]

מושג מרכזי בפילוסופיה השאקטית הוא ה"קונדליני", אנרגיה רוחנית הנתפסת כמפותלת בבסיס עמוד השדרה. הפרקטיקות השאקטיות מכוונות להעלאת אנרגיה זו דרך מרכזי האנרגיה בגוף (צ'אקרות), עד להתאחדותה עם התודעה הקוסמית בצ'אקרה העליונה.[20] תהליך זה נתפס כמסע רוחני המוביל להארה ולשחרור (मोक्ष, Mokṣa).

בניגוד לתפיסות הינדואיות אחרות המדגישות את הסגפנות והפרישות, השאקטיזם מאמץ גישה חיובית יותר לעולם החומר. העולם הפיזי נתפס כהתגלמות של האלה, ולכן אינו נחשב לאשליה שיש להתעלות מעליה, אלא כביטוי אמיתי של האלוהות.[6] גישה זו מובילה לקבלה של החיים הארציים ולראייתם כחלק מהמסע הרוחני. בהקשר האתי, השאקטיזם מדגיש את חשיבות הפעולה בעולם כחלק מהמסע הרוחני. בניגוד לגישות המדגישות פרישות, השאקטיזם מעודד מעורבות פעילה בחיים, תוך ראיית כל פעולה כהזדמנות לביטוי האלוהי. עם זאת, הדגש הוא על פעולה מתוך מודעות ואי-היצמדות לתוצאות.[11]

הפילוסופיה השאקטית מציעה תפיסה מורכבת של היחסים בין הנשי והגברי באלוהות. בעוד שהשאקטי נתפסת כעיקרון הפעיל והדינמי, היא פועלת בשיתוף עם העיקרון הגברי, המיוצג לרוב על ידי האל שיווה. היחסים ביניהם מתוארים כאיחוד מושלם, המסומל לעיתים קרובות בדמות ארדהנארישווארה (अर्धनारीश्वर, Ardhanārīśvara), ישות המשלבת את המאפיינים הנשיים והגבריים.[1]

תפיסה מרכזית נוספת בשאקטיזם היא הרעיון של שאקטי פיטהס (אנ') מקומות קדושים הפזורים ברחבי תת-היבשת ההודית, הנחשבים למוקדי כוח של האלה. על פי המסורת, מקומות אלה נוצרו כאשר חלקי גופה של האלה סאטי (אנ') נפלו לאדמה. כל אחד ממקומות אלה מייצג היבט שונה של כוחה של האלה ומהווה מוקד לעלייה לרגל ופולחן.[21]

הפילוסופיה השאקטית פיתחה גם תורת הכרה ייחודית, המכונה פראטיאבהיג'נה (אנ'), או "הכרה מחדש". על פי תורה זו, הדרך להארה היא דרך הכרה בטבע האמיתי של העצמי כזהה לשאקטי. תהליך זה כרוך בהסרת המחסומים המונעים מהאדם לראות את טבעו האלוהי האמיתי.[19]

קיימות גישות שונות בתוך השאקטיזם עצמו, עם דגשים פילוסופיים שונים. למשל, הזרם ה"סמיה" (सम्य, Samaya) מדגיש פרשנות יותר מופשטת ופילוסופית, בעוד הזרם הקאולה (אנ') נוטה לגישה יותר מעשית וטקסית.[7]

אלוהויות עיקריות

עריכה

השאקטיזם מכיר במגוון רחב של צורות אלוהיות נשיות, כאשר כל אחת מהן מייצגת היבט שונה של השאקטי. למרות הריבוי העצום של אלות, ישנן כמה דמויות מרכזיות שזוכות לפופולריות רבה ולהערצה נרחבת בעולם ההינדואי.[3]

דורגה היא אחת האלות המרכזיות ביותר בשאקטיזם. היא נחשבת לגילום העליון של השאקטי ומזוהה עם כוח וגבורה. דורגה מתוארת לרוב כבעלת עשר זרועות, כל אחת אוחזת בנשק שונה, המסמל את יכולתה להגן על היקום מפני כוחות הרשע.[5] האגדה המפורסמת ביותר על דורגה מתארת את ניצחונה על המהישאסורה, השד-בופאלו, סיפור המהווה מוקד לפסטיבל הדורגה פוג'ה.[22]

קאלי היא התגלמות הזמן, ההרס והשינוי. היא מתוארת כשחורה או כחולה כהה, עם ארבע זרועות ושרשרת גולגולות, המסמלת את מחזוריות החיים והמוות. למרות מראה המפחיד, קאלי נתפסת על ידי מאמיניה כאם מגינה ואוהבת.[23][11]

לקשמי היא אלת העושר, השפע והמזל הטוב. היא מזוהה עם יופי, פוריות והצלחה חומרית. לקשמי מתוארת לרוב כאישה יפהפייה בלבוש אדום, יושבת או עומדת על פרח לוטוס.[4] היא נחשבת לבת זוגו של האל וישנו ומהווה חלק חשוב בפולחן הוישנווי לצד תפקידה בשאקטיזם.

סראסווטי היא אלת החוכמה, האמנות והלמידה. היא מזוהה עם ידע, מוזיקה ואמנויות יפות. סראסווטי מתוארת כאישה לבנה בעלת ארבע זרועות, אוחזת בכלי נגינה ובספרים.[3] היא נחשבת לבת זוגו של האל ברהמה ומשחקת תפקיד מרכזי בחיי התרבות והחינוך בהודו.

פרוואטי היא התגלמות האהבה, הנאמנות והכוח הנשי. היא נחשבת לבת זוגו של האל שיווה ומייצגת את האנרגיה היצירתית של היקום.[24] פרוואטי מופיעה במגוון צורות, כולל דורגה וקאלי, ומשחקת תפקיד מרכזי במסורות השייוויות והשאקטיות כאחד.

בנוסף לאלות הראשיות הללו, ישנן קבוצות של אלות שזוכות להערצה משמעותית בשאקטיזם.

  • "תשע הדורגות" (אנ') הן קבוצה של תשע צורות של דורגה, שכל אחת מהן מייצגת היבט שונה של כוחה.[1]
  • "שבע האימהות (אנ')" (सप्तमातृका, Saptamātṛkā) הן קבוצה של שבע אלות אימהיות, שנחשבות לכוחות מגינים ומזינים.[25]
  • קבוצה חשובה נוספת היא "עשר המהווידיות" (אנ'), שמייצגות עשרה היבטים שונים של החוכמה והכוח האלוהי הנשי. קבוצה זו כוללת את קאלי, טארה, טריפורה סונדרי, בהוואנשוורי, צ'הינמסטה, בהיירווי, דהומוואטי, בגלמוקי, מטנגי וקמלה.[26]

כל אחת מהן מייצגת היבט ייחודי של השאקטי ומשויכת לפרקטיקות רוחניות ספציפיות. בעוד שהאלות הללו נתפסות כישויות נפרדות, הן נחשבות גם לביטויים שונים של אותה אנרגיה אלוהית אחת - השאקטי. מאמינים רבים, רואים באלות השונות פנים שונות של אותה מציאות אלוהית.[6]

בהקשר המקומי והאזורי, ישנן אלות רבות נוספות שזוכות להערצה בקהילות ספציפיות. לדוגמה, קאמקיה (אנ') היא אלה חשובה באסאם, המזוהה עם פוריות ומיניות.[27] בבנגל, מנסה (אנ') היא אלת הנחשים הפופולרית, בעוד שבדרום הודו, מארימן (אנ') היא אלה מרכזית המזוהה עם מחלות ורפואה.[28] אלות מקומיות ושבטיות אלו, משתלבות במסורת השאקטית הרחבה יותר באופן שיוצר מארג עשיר של אמונות ופרקטיקות.[29]

היחס לאלות אלו אינו אחיד בקרב כל המאמינים. ישנם זרמים בשאקטיזם המתמקדים באלה אחת כעליונה, בעוד אחרים רואים את כל האלות כשוות בחשיבותן. כמו כן, ישנם הבדלים אזוריים משמעותיים בפופולריות ובאופי הפולחן של אלות שונות.[30]

מסורות טנטריות

עריכה

המסורות הטנטריות מהוות חלק מרכזי בשאקטיזם, אם כי לא כל צורות השאקטיזם הן טנטריות.[7] הטנטרה בשאקטיזם מתייחסת למערכת של טקסטים, פרקטיקות וטכניקות רוחניות המתמקדות בעבודה עם האנרגיה הנשית האלוהית. מקורות היסטוריים מצביעים על כך שהטנטרה השאקטית התפתחה בהודו החל מהמאה השישית לספירה בערך.[9] הפרקטיקות הטנטריות בשאקטיזם כוללות מדיטציה, שימוש במנטרות, מודרות (תנוחות ידיים סמליות), ינטרות (דיאגרמות גאומטריות מקודשות), ופוג'ה (טקסי פולחן).[2] מטרת פרקטיקות אלו היא להעלות את הקונדליני, האנרגיה הרוחנית המתוארת כמפותלת בבסיס עמוד השדרה, דרך הצ'אקרות (מרכזי אנרגיה) עד להתאחדות עם התודעה הקוסמית .[31] הפרקטיקות הטנטריות השאקטיות, השפיעו על ההינדואיזם הפופולרי גם בקרב אלו שאינם מזדהים באופן מפורש כטנטריים.[11] לדוגמה, השימוש במנטרות ובינטרות נפוץ בפולחן ההינדואי הרגיל, גם אם המשמעות האזוטרית המקורית שלהם אינה תמיד מובנת או מיושמת במלואה.

הטקסטים הטנטריים השאקטיים כוללים את ה"יוגיני טנטרה", ה"רודריימלה טנטרה", וה"מהנירוונה טנטרה".[32] טקסטים אלו מספקים הנחיות לפרקטיקות רוחניות ומציגים תפיסות קוסמולוגיות ותאולוגיות של האלוהות הנשית.

אחד המאפיינים הידועים של הטנטרה השאקטית הוא השימוש ב"פנצ'מקארה" או חמשת ה-ממים: מדיה (יין), מאמסה (בשר), מטסיה (דג), מודרה (תנוחות ידיים או דגנים קלויים) ומאיטהונה (איחוד מיני).[33] עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי הפרשנות והיישום של אלמנטים אלו. חלק מהזרמים מפרשים אותם באופן סמלי, בעוד אחרים מיישמים אותם באופן מילולי תחת תנאים מבוקרים.[34]

הטנטרה השאקטית מתחלקת לשתי מסורות עיקריות: ה"קאולה" וה"סמאיה". המסורת הקאולית נוטה להיות יותר אזוטרית ורדיקלית בפרקטיקות שלה, בעוד שהמסורת הסמאיה נוטה להיות יותר שמרנית ומתונה.[35] המסורת הקאולית מדגישה את חשיבות החוויה הישירה והשימוש בכל האספקטים של החיים, כולל אלו הנחשבים "טמאים" במסורות אחרות, כדרך להארה. לעומת זאת, המסורת הסמאיה נוטה להדגיש יותר פרקטיקות מדיטטיביות ופנימיות.[36]

המסורות הטנטריות בשאקטיזם מדגישות גם את חשיבות הגורו, או המורה הרוחני. התלמיד (שישיה) מקבל הכנה והדרכה מהגורו, כולל העברה של מנטרות וטכניקות מדיטציה ספציפיות.[37] תהליך זה, הידוע כדיקשה (יוזמה), נחשב חיוני להתקדמות רוחנית במסורת הטנטרית.

המסורות הטנטריות השאקטיות, השתלבו עם אמונות ופרקטיות שבטיות במהלך השנים.[29] אינטגרציה זו מדגימה מדגים את הגמישות של השאקטיזם הטנטרי ואת יכולתו לקלוט ולשלב מסורות מקומיות מגוונות. ניתן לראות את הפרקטיקות הטנטריות משתלבות גם בפולחן העממי של האלה בבנגל. למרות שרוב המאמינים אינם עוסקים בפרקטיקות טנטריות מורכבות, ההשפעה הטנטרית ניכרת בשימוש במנטרות, בטקסים ובתפיסות רוחניות.[6]

בעשורים האחרונים, מחקרים אקדמיים הרחיבו את ההבנה של הטנטרה השאקטית.[27] עבודות אלו חשפו את המורכבות והעושר של מסורות אלו, וסייעו לשבור תפיסות מוטעות לגביהן. עם זאת, עדיין קיימות מחלוקות בקרב חוקרים לגבי היבטים שונים של הטנטרה השאקטית, כולל מקורותיה, התפתחותה ההיסטורית והפרשנות של טקסטים וסמלים מסוימים.[38]

פרקטיקות ופולחן

עריכה

הפרקטיקות והפולחן בשאקטיזם מגוונים ומשקפים את המורכבות והעושר של מסורת זו. הם כוללים טקסים, תפילות, מדיטציות ופעולות יומיומיות המכוונות לחיבור עם האנרגיה האלוהית הנשית.[1]

1. פוג'ה היא צורת הפולחן המרכזית בשאקטיזם. זהו טקס הערצה הכולל הקרבת מנחות לאלה, כגון פרחים, מזון, בשמים ומנורות. הפוג'ה יכולה להתבצע בבית, במקדש או במקומות קדושים אחרים.[11]

2. מנטרות הן חלק בלתי נפרד מהפולחן השאקטי. אלו הן נוסחאות מילוליות או הברות בעלות כוח רוחני, שנחשבות לגילומים קוליים של האלה.[16] חזרה על מנטרות נחשבת לאמצעי לטיהור התודעה ולהתחברות עם האנרגיה האלוהית.

3. ינטרות הן דיאגרמות גאומטריות מקודשות המשמשות כעזרי מדיטציה וככלים לריכוז אנרגיה רוחנית.[39] מדיטציה על ינטרות נחשבת לאמצעי להשגת תובנות רוחניות ולהתאחדות עם האלה.

4. מדיטציה וטכניקות יוגיות: כולל קונדליני יוגה, שמטרתה להעלות את האנרגיה הרוחנית דרך הצ'אקרות (מרכזי אנרגיה בגוף).

5. פסטיבלים מהווים חלק מרכזי בפולחן השאקטי. הדורגה פוג'ה בבנגל, הנמשכת תשעה ימים, היא אחד הפסטיבלים החשובים ביותר. במהלך פסטיבל זה, מאמינים עורכים טקסים מורכבים, מקריבים קורבנות ומשתתפים בחגיגות המוניות.[22] פסטיבלים אחרים כוללים את הנבראטרי, המוקדש לתשע צורות של האלה, והקאלי פוג'ה, המתמקד בפולחן קאלי.

6. עלייה לרגל למקומות קדושים, הידועים כשאקטי פיטאס, היא פרקטיקה חשובה נוספת. מסורת זו מבוססת על האגדה של סאטי, שגופה נחתך לחלקים שנפלו במקומות שונים בתת-היבשת ההודית. כל שאקטי פיטה נחשב למקום שבו נפל חלק מגופה של האלה ומהווה מוקד לעלייה לרגל ופולחן.[40]

7. פרקטיקות טנטריות: בשאקטיזם הטנטרי, פרקטיקות מיניות יכולות להיות חלק מהפולחן. אלו נתפסות כאמצעי לעורר את האנרגיה הקונדליני ולהשיג איחוד רוחני. עם זאת, פרקטיקות אלו שנויות במחלוקת ומיושמות רק על ידי קבוצות מסוימות תחת הדרכה.[20]

8. פרקטיקות יומיומיות: בחיי היומיום, מאמינים שאקטים עשויים לבצע פרקטיקות כמו צום, שמירה על טוהרה טקסית, ולימוד טקסטים מקודשים. רבים מקיימים פוג'ה יומית בביתם, מקדישים מזון לאלה לפני הארוחות, ומשתמשים במנטרות במהלך פעילויות יומיומיות.[5]

קיימת מחלוקת בקרב חוקרים לגבי המקור והמשמעות של חלק מהפרקטיקות השאקטיות. בעוד שחלק רואים בהן המשכיות של מסורות קדומות, אחרים טוענים כי רבות מהן הן יצירות מאוחרות יותר שעברו תהליך של "סנסקריטיזציה" והתאמה למסורת הברהמינית.[7]

מסורות אזוריות, דמוגרפיה ומרכזי פולחן בשאקטיזם

עריכה

השאקטיזם מתאפיין במגוון רחב של מסורות אזוריות ומרכזי פולחן ברחבי תת-היבשת ההודית.

1. בנגל- בבנגל, השאקטיזם הוא הזרם הדתי הדומיננטי. פולחן האלה בבנגל מתאפיין בעוצמה רגשית ובמגוון רחב של פרקטיקות. הדורגה פוג'ה, פסטיבל שנתי המוקדש לאלה דורגה, הוא אירוע מרכזי בחיי הדת והתרבות הבנגלית. בנוסף, פולחן קאלי נפוץ מאוד באזור זה, במיוחד במקדש קאליגהט בקולקטה.[6]

2. אסאם- באסאם, המסורת השאקטית מתמקדת בפולחן האלה קאמקיה, הנחשבת לאחת הצורות החזקות ביותר של האלה. מקדש קאמקיה בגוואהטי הוא אחד ממרכזי הפולחן החשובים ביותר של השאקטיזם בצפון-מזרח הודו. הפסטיבל השנתי אמבובאצ'י מלה, המציין את המחזור החודשי של האלה, מושך אליו מאות אלפי מאמינים.[27]

3. דרום הודו- באזור זה, השאקטיזם מתבטא בצורות שונות. במקדש מינאקשי בעיר מדוראי שבטמיל נאדו, האלה מינאקשי (צורה של פרוואטי) נחשבת לאלה הראשית. הפסטיבל השנתי מינאקשי קליאנם, המציין את נישואיה של מינאקשי לשיווה, הוא אירוע מרכזי באזור.[11] בקרלה, פולחן האלה בהגוואטי הוא נפוץ, ומשלב אלמנטים של השאקטיזם עם מסורות מקומיות.[3]

4. מערב הודו- באזור זה, במדינת גוג'ראט, האלה אמבה היא דמות מרכזית. מקדש אמבאג'י הוא אחד ממוקדי העלייה לרגל החשובים באזור. בראג'סטאן, פולחן האלה קרני מטה משלב אלמנטים של השאקטיזם עם מסורות מקומיות.[21]

5. צפון הודו- באזור זה בכלל, ובמיוחד בהרי ההימלאיה, ישנם מספר מרכזי פולחן שאקטיים חשובים. מקדש ויישנו דווי בג'מו וקשמיר, ומקדש נאינה דווי בהימאצ'ל פרדש, הם דוגמאות בולטות. פסטיבל נבראטרי, המוקדש לתשע צורות של האלה, נחגג בעוצמה רבה באזורים אלה.[41]

מגוון המסורות האזוריות ומרכזי הפולחן השונים בהודו, זה משקף את ההתפתחות ההיסטורית של השאקטיזם ואת יכולתו להתאים עצמו לתרבויות, למנהגים מקומיים ולמסורות שבטיות.[1] כך למשל, בקרב שבטי הסנטל באודישה ובג'רקהנד, אלות מקומיות כמו תאקוראני משולבות עם האלות הקלאסיות של השאקטיזם.[29] המסורות השבטיות משתלבות גם בחיי היומיום של ההינדואים ברחבי הודו, אלות הכפר (גרמדוואטות) תופסות תפקיד חשוב בקהילות כפריות רבות, והפולחן אליהן משתלב בקהילות אלה עם המסורות השאקטיות הגדולות יותר.[11]

מבחינה דמוגרפית, קשה לקבוע במדויק את מספר המאמינים בשאקטיזם, שכן רבים מההינדואים משלבים אלמנטים של שאקטיזם עם זרמים אחרים של ההינדואיזם. עם זאת, הערכות מצביעות על כך שהשאקטיזם הוא הזרם השלישי בגודלו בהינדואיזם, אחרי וישנויזם ושיוויזם, עם כ-200 מיליון מאמינים ברחבי העולם.[42]

מרכזי הפולחן העיקריים של השאקטיזם, הידועים כשאקטי פיטאס, אשר נוצרו על פי האמונה כאשר חלקי גופה של האלה סאטי נפלו לאדמה פזורים ברחבי תת-היבשת ההודית. המסורת מונה 51 שאקטי פיטאס עיקריים, אם כי המספר המדויק והמיקומים שנויים במחלוקת בין מקורות שונים. אלה כוללים מקומות כמו קמקיה באסאם, קאליגהט בבנגל המערבית, וג'ואלמוקי בהימאצ'ל פרדש.[40]

השפעה על המערב

בעשורים האחרונים, השאקטיזם התרחב גם מחוץ להודו. מקדשים שאקטיים הוקמו במדינות דרום-מזרח אסיה, וכן במערב. לדוגמה, מקדש קאלי מנדיר בלגונה ביץ', קליפורניה, ומקדש שרי ראג'רג'שוורי פיטאם בראש, ניו יורק, הם מרכזים חשובים לפולחן השאקטי בארצות הברית.

השאקטיזם גם השפיע על תנועות רוחניות ופמיניסטיות במערב. חוקרים מסוימים טוענים כי הדגש של השאקטיזם על העיקרון הנשי האלוהי מספק מודל חשוב לתפיסות רוחניות אלטרנטיביות.[7] עם זאת, יש המבקרים את האופן שבו רעיונות שאקטיים מיובאים ומותאמים להקשר המערבי, וטוענים כי לעיתים יש בכך משום ניכוס תרבותי.[7]

שאקטיזם לעומת מסורות הינדואיות אחרות

עריכה

השאקטיזם, כאחד הזרמים המרכזיים בהינדואיזם, מציג תפיסה ייחודית של האלוהות והמציאות, המתמקדת באנרגיה הנשית האלוהית. עם זאת, הוא חולק מאפיינים רבים עם זרמים הינדואיים אחרים, תוך שמירה על זהותו הייחודית. השוואה מעמיקה בין השאקטיזם לבין מסורות הינדואיות אחרות חושפת את מורכבות היחסים ואת נקודות הדמיון וההבדל ביניהם.[1]

השאקטיזם והשיוויזם מקיימים יחסים מורכבים ומרתקים. שתי המסורות מדגישות את חשיבותה של האנרגיה האלוהית, אך בעוד השיוויזם רואה בשיווה את הכוח העליון, השאקטיזם מעניק מעמד זה לשאקטי, האנרגיה הנשית. למרות זאת, רבים רואים בשתי המסורות הללו שני צדדים של אותו מטבע. כך למשל, פולר בספרו "The Camphor Flame" מתאר כיצד בחלק מהמסורות השאקטיות, שיווה נתפס כגוף הקוסמי, בעוד שאקטי היא הנשמה המחייה אותו.[11] זוגיות קוסמית זו מודגמת בדמותו של ארדהנארישווארה, ישות המשלבת את המאפיינים הנשיים והגבריים.

לעומת זאת, היחסים בין השאקטיזם לווישנויזם מורכבים יותר. הווישנויזם מתמקד בעבודת האל וישנו, ומדגיש את חשיבות הבהקטי (דבקות) כדרך לגאולה. השאקטיזם, מצידו, מציב את האלה במרכז, אך גם מכיר בחשיבות הבהקטי. למרות ההבדלים, ישנן נקודות השקה מעניינות בין שתי המסורות. לדוגמה, לקשמי, בת זוגו של וישנו, נחשבת לאחת הצורות החשובות של האלה בשאקטיזם.[3] בנוסף, בחלק מהמסורות השאקטיות, האלה נתפסת כמקור כל האלים, כולל וישנו.

היחס בין השאקטיזם לאדוויטה ודאנטה, אחת הפילוסופיות ההינדואיות החשובות ביותר, מדגים את המורכבות הפילוסופית של השאקטיזם. בעוד שהאדוויטה ודאנטה מדגישה את האחדות המוחלטת של המציאות (ברהמן), השאקטיזם מכיר בדואליות של שיווה ושאקטי, אך רואה בהם אחדות בסופו של דבר. פילוסופים שאקטים רבים פיתחו גרסאות של אדוויטה המשלבות את תפיסת השאקטי כאנרגיה היסודית של היקום.[2] בהקשר של תפיסת הגאולה, השאקטיזם מציע גישה ייחודית. בעוד שמסורות הינדואיות רבות רואות בשחרור (מוקשה) מהמעגל של לידה מחדש את המטרה הסופית, השאקטיזם מדגיש את ההגשמה של הכוח האלוהי בתוך העולם הזה. זה מתבטא בפרקטיקות כמו קונדליני יוגה, שמטרתן להעיר את האנרגיה האלוהית הרדומה בתוך הגוף האנושי.[20]

למרות ההבדלים, השאקטיזם אינו עומד בנפרד משאר המסורות ההינדואיות. למעשה, הוא מקיים דיאלוג מתמיד עם זרמים אחרים, משפיע עליהם ומושפע מהם. לדוגמה, רעיונות שאקטיים השפיעו על התפתחות הטנטרה בבודהיזם, במיוחד בצורתו הטיבטית.[7] בעשורים האחרונים, חוקרים החלו לבחון מחדש את היחסים בין השאקטיזם למסורות הינדואיות אחרות. מחקרים אלה חושפים תמונה מורכבת של השפעות הדדיות ודיאלוג מתמשך. לדוגמה, עבודתו של אלכסיס סנדרסון על ההיסטוריה של השיוואיזם והשאקטיזם בקשמיר חשפה את האופן שבו שתי המסורות הללו התפתחו זו לצד זו, תוך השפעה הדדית מתמדת.[43]

השפעה תרבותית

עריכה

השאקטיזם, כאחד הזרמים המרכזיים בהינדואיזם, השפיע באופן משמעותי על התרבות ההודית ומעבר לה. השפעתו ניכרת במגוון תחומים, החל מאמנות ופולקלור ועד לפילוסופיה ופרקטיקות חברתיות. חשוב להבין את ההשפעה התרבותית של השאקטיזם בהקשר הרחב של התרבות ההודית, שבה אלמנטים דתיים ותרבותיים שזורים זה בזה באופן הדוק.[1]

באמנות החזותית, השאקטיזם הותיר חותם עמוק. דימויים של אלות שאקטיות, במיוחד דורגה, קאלי ולקשמי, הם מהנפוצים ביותר באיקונוגרפיה ההינדואית. פסלים וציורים של אלות אלו נמצאים בכל רחבי תת-היבשת ההודית ומהווים חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי. דימויים אלו של האלות השאקטיות, משמשים לא רק כאובייקטים של פולחן, אלא גם כסמלים תרבותיים רבי עוצמה המעצבים את הזהות הקולקטיבית.[11]

בספרות ובשירה, השאקטיזם השפיע על יצירתם של משוררים ויוצרים רבים. בבנגל, למשל, התפתחה מסורת עשירה של שירת בהקטי (דבקות) המוקדשת לאלות שאקטיות. שירים אלה, הידועים כ"שיירי שאקטה", ממשיכים להיות פופולריים ומושרים בטקסים דתיים ובאירועים תרבותיים עד היום.[18]

ההשפעה התרבותית של השאקטיזם ניכרת במיוחד בפסטיבלים ובחגיגות העממיות. הדורגה פוג'ה בבנגל, למשל, היא לא רק אירוע דתי אלא גם פסטיבל תרבותי מרכזי המושך מיליוני משתתפים. הפסטיבל, משלב אלמנטים דתיים, אמנותיים וחברתיים, ומשמש כזירה לביטוי יצירתי ולחיזוק קשרים קהילתיים.[6] פסטיבלים אחרים, כמו נבראטרי במערב הודו וקלי פוג'ה בחלקים שונים של המדינה, מדגימים גם הם את האופן שבו רעיונות שאקטיים מעצבים את החיים התרבותיים של קהילות שלמות.

בתחום הקולנוע, השאקטיזם השפיע על יצירות רבות בתעשיית הסרטים ההודית. סרטים המבוססים על מיתוסים שאקטיים, כמו "ג'אי סנטושי מא" משנת 1975, זכו להצלחה עצומה והפכו לחלק מהתרבות הפופולרית.[44]

ההשפעה התרבותית של השאקטיזם ניכרת גם בפרקטיקות חברתיות ובמבנים משפחתיים. בחלק מהקהילות השאקטיות, נשים נהנות ממעמד מכובד במיוחד, המשקף את הערצת העיקרון הנשי האלוהי. עם זאת, היחס בין האידיאלים הדתיים למציאות החברתית הוא מורכב.[29]

בתחום הפילוסופיה והמחשבה הדתית, השאקטיזם תרם תרומה משמעותית להתפתחות של רעיונות מטאפיזיים ואפיסטמולוגיים בהודו. תפיסת השאקטי כאנרגיה קוסמית יסודית השפיעה על התפתחות של זרמים פילוסופיים שונים, כולל גרסאות מסוימות של אדוויטה ודאנטה. פילוסופים שאקטים פיתחו מערכות מחשבה מתוחכמות שהשפיעו על ההגות ההודית בכללותה.[34]

השפעתו של השאקטיזם ניכרת גם בתחום הרפואה המסורתית והפרקטיקות הרוחניות. מושגים כמו צ'אקרות וקונדליני, שמקורם במסורת השאקטית-טנטרית, הפכו לחלק בלתי נפרד מתפיסות של בריאות ורווחה בהודו ומחוצה לה. פרקטיקות כמו קונדליני יוגה, שמקורן בשאקטיזם, זכו גם הן לפופולריות עולמית בעשורים האחרונים.[20]

בתחום האדריכלות והאמנות המונומנטלית, השאקטיזם הותיר חותם משמעותי. מקדשים המוקדשים לאלות שאקטיות, כמו מקדש קמקיה באסאם או מקדש מינקשי במאדוראי, הם יצירות מופת אדריכליות המושכות מבקרים ועולי רגל מכל רחבי העולם.[24]

ביקורות ומחלוקות

עריכה

השאקטיזם, כאחד הזרמים המרכזיים בהינדואיזם, היה נושא לביקורות ומחלוקות לאורך ההיסטוריה שלו. מורכבותו הפילוסופית, פרקטיקות הפולחן הייחודיות שלו, והאופן שבו הוא מתייחס לסוגיות של מגדר ומיניות, עוררו דיונים ערים ולעיתים מחלוקות חריפות.[1]

אחת הביקורות המרכזיות על השאקטיזם נוגעת לפרקטיקות הטנטריות המזוהות עם חלק מזרמיו. פרקטיקות אלו, במיוחד אלו הקשורות לטקסים מיניים ושימוש בחומרים משכרים, עוררו התנגדות חריפה בקרב מלומדים הינדואים מסורתיים ורפורמיסטים כאחד.[11] המבקרים טענו כי פרקטיקות אלו מנוגדות לערכים המוסריים של ההינדואיזם ומהוות סטייה מהמסורת הוודית. מנגד, תומכי השאקטיזם הטנטרי טוענים כי הביקורת נובעת לעיתים קרובות מאי-הבנה של עומק הפילוסופיה והסמליות בתורה זו. לטענתם, הפרקטיקות הטנטריות נועדו להיות כלים רוחניים מתקדמים, המיועדים למתרגלים מנוסים תחת הדרכה מדוקדקת.

סוגיה נוספת שעוררה מחלוקת היא היחס בין השאקטיזם לפמיניזם. מצד אחד, ההדגשה של השאקטיזם על העיקרון הנשי האלוהי והעצמה נשית נתפסה על ידי חלק מהחוקרים והפעילים כמודל חיובי לשוויון מגדרי. מצד שני, מבקרים טענו כי האידיאליזציה של הנשיות בשאקטיזם אינה בהכרח מתורגמת לשוויון מעשי בחברה ההינדואית.[6]

ויכוח נוסף סובב סביב היחס בין השאקטיזם למסורות הינדואיות אחרות. בעוד שתומכי השאקטיזם רואים בו את שיאה של המחשבה ההינדואית, מבקרים טענו כי הוא מהווה סטייה מהמסורת הוודית המקורית. דיון זה מתקשר לשאלות רחבות יותר על אותנטיות ולגיטימיות בתוך ההינדואיזם.[29]

מחלוקת משמעותית נוספת נוגעת לפרשנות של טקסטים שאקטיים מרכזיים. לדוגמה, ה"דווי מהטמיה", אחד הטקסטים החשובים ביותר בשאקטיזם, זכה לפרשנויות שונות ולעיתים מנוגדות. חלק מהפרשנים ראו בו ביטוי למונותיאיזם שאקטי, בעוד אחרים פירשו אותו באופן פוליתיאיסטי או פנתיאיסטי.[16]

בתחום הפילוסופי, התעוררו ויכוחים לגבי היחס בין השאקטיזם לאסכולות פילוסופיות הינדואיות אחרות, במיוחד לאדוויטה ודאנטה. בעוד שחלק מההוגים השאקטים ניסו לשלב את תפיסת השאקטי עם הפילוסופיה הלא-דואליסטית של אדוויטה, אחרים ראו בשאקטיזם מסגרת פילוסופית נפרדת ועצמאית. דיונים אלה משקפים מתחים רחבים יותר בתוך המחשבה ההינדואית בין גישות מוניסטיות ודואליסטיות.[2]

ביקורת נוספת על השאקטיזם נוגעת לשימוש בקורבנות חיים בחלק מהפולחנים. פרקטיקה זו, שעדיין קיימת בחלק מהמקדשים השאקטיים, עוררה התנגדות חריפה מצד פעילי זכויות בעלי חיים ורפורמיסטים הינדואים. המבקרים טוענים כי פרקטיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרון האהימסה (אי-אלימות) שהוא מרכזי בהינדואיזם. מנגד, תומכי הפרקטיקה רואים בה המשכיות של מסורת עתיקה ומקודשת.[11]

כמו כן, בעשורים האחרונים, התעוררה ביקורת על האופן שבו רעיונות ופרקטיקות שאקטיות אומצו והותאמו בהקשרים מערביים. מבקרים טענו כי תהליך זה כרוך לעיתים קרובות בניכוס תרבותי ובפישוט יתר של מסורות מורכבות.[45]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא שאקטיזם בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Gavin D. Flood, An Introduction to Hinduism, Cambridge University Press, 1996-07-13, עמ' 174-176, 200-203, 256-259, ISBN 978-0-521-43878-0. (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Douglas Renfrew Brooks, The Secret of the Three Cities: An Introduction to Hindu Sakta Tantrism, Chicago, IL: University of Chicago Press, 1990, עמ' 7-9, 28-32, 56-60. (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 David R. Kinsley, Hindu Goddesses: Visions of the Divine Feminine in the Hindu Religious Tradition, 1, University of California Press, 1986, עמ' 2-3, 19-22, 132-134, ISBN 978-0-520-06339-6
  4. ^ 1 2 Tracy Pintchman, The Rise of the Goddess in the Hindu Tradition, State University of New York Press, 2015-04-15, עמ' 181-203, ISBN 978-1-4384-1618-2. (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 Lynn Foulston, Stuart Abbott, Hindu Goddesses: Beliefs & Practices, Liverpool University Press, 2012, עמ' 26-28, 67-70, 112-115, ISBN 978-1-902210-43-8
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 June McDaniel, Offering Flowers, Feeding Skulls: Popular Goddess Worship in West Bengal, Oxford University Press, 2004-08-05, עמ' 18-20, 172-175, 234-237, ISBN 978-0-19-534713-5. (באנגלית)
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Hugh B. Urban, Tantra: Sex, Secrecy, Politics, and Power in the Study of Religion, 1, University of California Press, 2003, עמ' 45-47, 204-208, ISBN 978-0-520-23062-0
  8. ^ Narendra Nath Bhattacharyya, History of the Tantric Religion: An Historical, Ritualistic, and Philosophical Study, Manohar Publishers & Distributors, 1999, עמ' 385-387, ISBN 978-81-7304-025-2. (באנגלית)
  9. ^ 1 2 3 Gordon White, Tantra in Practice, Princeton University Press, 2000, עמ' 9-14, 56-59, 123-126
  10. ^ Encountering Kālī: In the Margins, at the Center, in the West, University of California Press, 2003-05-05, עמ' 145-148, 156-159, 164-168, ISBN 978-0-520-23239-6
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 C. J. Fuller, The Camphor Flame: Popular Hinduism and Society in India, Princeton University Press, 2004, עמ' 41-43, 83-85, 172-175
  12. ^ Dilip K. Chakrabarti, The Oxford Companion to Indian Archaeology: The Archaeological Foundations of Ancient India, Stone Age to AD 13th Century, Oxford University Press, 2006, עמ' 204-208, 315-318, ISBN 978-0-19-567342-5. (באנגלית)
  13. ^ Katherine Anne Harper, Robert L. Brown, The Roots of Tantra, SUNY Press, 2002-05-17, עמ' 23-26, 78-81, 134-137, ISBN 978-0-7914-5306-3. (באנגלית)
  14. ^ Narendra Nath Bhattacharyya, History of the Śākta Religion, Munshiram Manoharlal Publishers, 1996, עמ' 31-35, 78-82, 103-107, ISBN 978-81-215-0713-4. (באנגלית)
  15. ^ C. Mackenzie Brown, The Triumph of the Goddess: The Canonical Models and Theological Visions of the Devī-Bhāgavata Purāna, SUNY Press, 1990, עמ' 17-20, 45-48, 112-115, ISBN 978-0-7914-0364-8. (באנגלית)
  16. ^ 1 2 3 Thomas B. Coburn, Encountering the Goddess: A Translation of the Devī-Māhātmya and a Study of Its Interpretation, State University of New York Press, 1991-04-23, עמ' 1-3, 45-48, 95-98, ISBN 978-0-7914-9931-3. (באנגלית)
  17. ^ Cheever Mackenzie Brown, The Devi Gita: The Song of the Goddess: A Translation, Annotation, and Commentary, SUNY Press, 1998-01-01, עמ' 23-27, 89-93, 156-160, ISBN 978-0-7914-3939-5. (באנגלית)
  18. ^ 1 2 Rachel Fell McDermott, Singing to the Goddess: Poems to Kālī and Umā from Bengal, Oxford University Press, 2001, עמ' 56-59, 123-126, 201-204, ISBN 978-0-19-513434-6. (באנגלית)
  19. ^ 1 2 Paul Eduardo Muller-Ortega, The Triadic Heart of Śiva: Kaula Tantricism of Abhinavagupta in the Non-dual Shaivism of Kashmir, State University of New York Press, 1989, עמ' 45-50, 112-115, 178-181, ISBN 978-0-88706-786-0
  20. ^ 1 2 3 4 David Gordon White, Kiss of the Yogini: "Tantric Sex" in its South Asian Contexts, Chicago, IL: University of Chicago Press, 2003, עמ' 221-229. (באנגלית)
  21. ^ 1 2 Kathleen M. Erndl, Victory to the Mother: The Hindu Goddess of Northwest India in Myth, Ritual, and Symbol, Oxford University Press, 1993, עמ' 30-32, 78-81, 145-148, ISBN 978-0-19-507015-6. (באנגלית)
  22. ^ 1 2 Hillary Rodrigues, Ritual Worship of the Great Goddess: The Liturgy of the Durgā Pūjā with Interpretations, State University of New York Press, 2003, עמ' 34-37, 89-92, 156-159, ISBN 978-0-7914-8844-7. (באנגלית)
  23. ^ Rachel Fell McDermott, Revelry, Rivalry, and Longing for the Goddesses of Bengal: The Fortunes of Hindu Festivals, Columbia University Press, 2011, עמ' 56-59, 123-126, 201-204, ISBN 978-0-231-12919-0. (באנגלית)
  24. ^ 1 2 Vidya Dehejia, Thomas B. Coburn, Devi: The Great Goddess : Female Divinity in South Asian Art, Arthur M. Sackler Gallery, Smithsonian Institution, 1999, עמ' 11-15, 67-70, 123-126, ISBN 978-3-7913-2129-5. (באנגלית)
  25. ^ Ludo Rocher, The Purāṇas, Otto Harrassowitz Verlag, 1986, עמ' 56-59, 123-126, 201-204, ISBN 978-3-447-02522-5. (באנגלית)
  26. ^ David Kinsley, Tantric Visions of the Divine Feminine: The Ten Mahavidyas, University of California Press, 1997, עמ' 23-26, 78-81, 156-159, ISBN 978-0-520-91772-9. (באנגלית)
  27. ^ 1 2 3 Hugh B. Urban, The Power of Tantra: Religion, Sexuality and the Politics of South Asian Studies, Bloomsbury Publishing, 2009-10-30, עמ' 56-59, 123-126, 201-204, ISBN 978-0-85771-586-9. (באנגלית)
  28. ^ Alf Hiltebeitel, The Cult of Draupadī: Mythologies: from Gingee to Kurukṣetra, Motilal Banarsidass Publishe, 1991, עמ' 34-37, 89-92, 156-159, ISBN 978-81-208-1000-6. (באנגלית)
  29. ^ 1 2 3 4 5 Pankaj Jain, Hinduism And Tribal Religions, Springer, 2022-01-01, עמ' 167-170, 234-237, 301-304
  30. ^ Flood G., The Blackwell Companion to Hinduism, Oxford, UK: Blackwell Publishing Ltd, 2003-01-01, עמ' 200-204, 331-335, 478-482, ISBN 978-0-470-99869-4. (באנגלית)
  31. ^ Sir John George Woodroffe, Shakti and Shakta, Ganesh, 1929, עמ' 34-37, 89-92, 156-159. (באנגלית)
  32. ^ Teun Goudriaan, Sanjukta Gupta, Hindu Tantric and Śākta Literature, Harrassowitz, 1981, עמ' 35-38, 76-79, 123-126, ISBN 978-3-447-02091-6. (באנגלית)
  33. ^ David Frawley, Tantric Yoga and the Wisdom Goddesses: Spiritual Secrets of Ayurveda, Lotus Press, 1994-03, עמ' 45-48, 89-92, 134-137, ISBN 978-0-910261-39-5. (באנגלית)
  34. ^ 1 2 Gavin D. Flood, The Tantric Body: The Secret Tradition of Hindu Religion, I.B.Tauris, 2005-10-28, עמ' 61-64, 112-115, 178-181, ISBN 978-0-85771-730-6. (באנגלית)
  35. ^ Mark S. G. Dyczkowski, The Canon of the Śaivāgama and the Kubjikā Tantras of the Western Kaula Tradition, Motilal Banarsidass Publ., 1989, עמ' 24-28, 76-80, 134-138, ISBN 978-81-208-0595-8. (באנגלית)
  36. ^ André Padoux, The Hindu Tantric World: An Overview, University of Chicago Press, 2017-03-07, עמ' 34-37, 89-92, 156-159, ISBN 978-0-226-42412-5. (באנגלית)
  37. ^ Sanjukta Gupta, Dirk Jan Hoens, Teun Goudriaan, Hindu Tantrism, Brill, 1979, עמ' 45-48, 89-92, 156-159, ISBN 978-90-04-05822-4. (באנגלית)
  38. ^ Shaman Hatley, The Brahmayamalatantra and early Saiva cult of yoginis, 2007, עמ' 56-59, 123-126, 201-204
  39. ^ Madhu Khanna, Yantra: The Tantric Symbol of Cosmic Unity, Thames and Hudson, 1979, עמ' 34-37, 78-81, 123-126, ISBN 978-0-500-27234-3. (באנגלית)
  40. ^ 1 2 Dineschandra Sircar, The Śākta Pīṭhas, Motilal Banarsidass Publ., 1973, עמ' 23-26, 78-81, 134-137, ISBN 978-81-208-0879-9. (באנגלית)
  41. ^ Tracy Pintchman, Guests at God's Wedding: Celebrating Kartik among the Women of Benares, State University of New York Press, 2005-08-18, עמ' 45-48, 112-115, 178-181, ISBN 978-0-7914-8256-8. (באנגלית)
  42. ^ Todd M. Johnson, Brian J. Grim, The World's Religions in Figures: An Introduction to International Religious Demography, John Wiley & Sons, 2013-03-25, עמ' 89-92, 156-159, 234-237, ISBN 978-1-118-32303-8. (באנגלית)
  43. ^ Alexis Sanderson, The Śaiva Literature. Journal of Indological Studies (Kyoto), Nos. 24 & 25 (2012–2013), 2014, pp. 1–113., עמ' 56-59, 123-126, 201-204
  44. ^ Rachel Dwyer, Filming the Gods: Religion and Indian Cinema, Routledge, 2006-09-27, עמ' 106-108, ISBN 978-1-134-38070-1. (באנגלית)
  45. ^ Hugh B. Urban, The Cult of Ecstasy: Tantrism, the New Age, and the Spiritual Logic of Late Capitalism, History of Religions 39, 2000, עמ' 303-304
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=שאקטיזם&oldid=40101808"