שוכה
שֹוֹכֹה (גם: שֹוכו או שֹׂכֹה במקרא, וסוכו בלשון חז"ל) הוא שמן של מספר ערים בארץ ישראל הנזכרות בתנ"ך, בספרות חז"ל ובמקורות נוספים, לרבות מקורות ארכאולוגיים.
היסטוריה
עריכההעיר הנזכרת בדרום הר חברון, העיר הידועה הנזכרת בעמק האלה והעיר הנזכרת באזור עמק חפר בתיאור נפות שלמה המלך - כולן השתמרו עד ימינו בצורה הייחודית "שְוֵיכָּה" או "ח'רבת שְוֵיכָּה".
בסמוך לתל א־נצבה שבבנימין מוכרת עד ימינו "ח'רבת סוֵיכָּה", הנזכרת כבר במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, ואשר ייתכן כי משמרת את שם עיר מוצאו של התנא אנטיגנוס איש סוכו[1].
בקרב בין דוד לבין גָּלְיָת, נאספו צבא פלשתים בשוכה שבעמק האלה.
"שוכה" הנזכרת כעירו של אחד מנציבי שלמה המלך אשר ישב בארובות (מזוהה בח'ירבת אל־חמאם), מזוהה עם הכפר שְוֵיכָּה הסמוך לטולכרם (מצפון לכפר מצוי תל בשם "ח'רבַּת שויכה א־רָאס")[2].
העיר שוכה מופיעה גם בחותמות "למלך" כאחד מארבעה מקומות הנזכרים בשורה השנייה של החותמות: חברון, זיף, ממשת ושוכה. חותמות למלך הן הטְבּעות על ידיות קנקנים, מתקופת הברזל ב'. ההשערה המקובלת היא כי מדובר בארבעת המחוזות העיקריים של מלכות חזקיהו, שאגר מזון לקראת התקפה אפשרית על הממלכה. בסביבת התל עצמו נמצאו 13 חותמות למלך.
בנוסף, נזכרת בספר מקבים א' עיר ביהודה בשם "בית סוכו", עליה צר בקכידס[3]. אוסביוס מזכיר באונומסטיקון מקום בשם "סוכו" בין בית גוברין לבין ירושלים, והעיר מופיעה במפת מידבא.
כיום, "שוכה" שבעמק האלה היא גבעה הידועה בשל פריחת תורמוס ההרים בשלהי החורף מדי שנה.
אזכורים מהתנ"ך
עריכהבנחלת שבט יהודה בדרום הר חברון
וּבָהָר – שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה, וְדַנָּה וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר, וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים, וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן וְגִלֹה, עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן.
בנחלת שבט יהודה בעמק האלה
בַּשְּׁפֵלָה – אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה, וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים, תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם, יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם, שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה, וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם, עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן.
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים.
בתיאור נפות שלמה המלך
וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל ... בֶּן חֶסֶד בָּאֲרֻבּוֹת, לוֹ שֹׂכֹה וְכָל אֶרֶץ חֵפֶר
ברשימת הערים המבוצרות של רחבעם
וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִָם וַיִּבֶן עָרִים לְמָצוֹר בִּיהוּדָה. וַיִּבֶן אֶת בֵּית לֶחֶם וְאֶת עֵיטָם וְאֶת תְּקוֹעַ, וְאֶת בֵּית צוּר וְאֶת שׂוֹכוֹ וְאֶת עֲדֻלָּם, וְאֶת גַּת וְאֶת מָרֵשָׁה וְאֶת זִיף, וְאֶת אֲדוֹרַיִם וְאֶת לָכִישׁ וְאֶת עֲזֵקָה, וְאֶת צָרְעָה וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת חֶבְרוֹן אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִן, עָרֵי מְצֻרוֹת.
חפירות ארכאולוגיות
עריכהעונת חפירות ראשונה בתל שוכה שבעמק האלה התקיימה בחודש יולי 2012 על ידי משלחת מן החוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום של אוניברסיטת תל אביב בהנהלת פרופ' יובל גורן וד"ר ארז בן יוסף. החפירה נערכה בשני שטחים בפסגת התל בפינתו הצפון־מערבית (שטחים A ו־C) ובעמק שלמרגלותיו מדרום (שטח B). בחפירות בפסגת התל התגלו שרידים דלים מתקופת הברזל המשויכים לימי חזקיהו שהושתתו ישירות על פני הסלע, אך הוסרו ברובם בראשית התקופה הרומית עת נבנתה מצודה איתנה הניכרת בראש התל. לבנית המצודה קדמה הקמת במה גבוהה הנתמכת בקירות תמך גבוהים ובתעלות יסוד שהעמיקו עד לסלע הטבעי ומולאו בשפכים שנחפרו משכבות קדומות יותר בתל. בשפכים אלה נמצאו ממצאים רבים מתקופת הברזל, התקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית.
בשטח B נמצאו עדויות לקיומו של בית יוצר, ככל הנראה מתקופת הברזל, בצורת פסולות ייצור אופייניות. בעונת החפירות הראשונה טרם נמצאו שרידיו של בית היוצר עצמו.
טבע
עריכה.jpg)
תל שוכה שבעמק האלה והאזור שמסביבו עשירים בפריחה. מגוון הפרחים כולל בין השאר את תורמוס ההרים, ציפורני חתול, כלנית מצויה, מקור חסידה גדול, רקפת מצויה, חרצית עטורה וחרדל השדה. התל מפורסם בעיקר בזכות פרחי תורמוס ההרים היוצרים מרבדים כחולים בשלהי החורף.
שביל ישראל עובר בתל.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- סיור בתל שוכה
- תל שוכה - גבעת התורמוסים, באתר למטייל
- "הגאוגרפיה במשנה - סוכו, שוכו, שוכה" מתוך אתרו של הגאוגרף בן־ציון סגל
- פרחים בתל שוכה בפליקר
- מידע על אתר תל שוכה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
הערות שוליים
עריכה- ^ זאת, לאור השתמרות האות סמ"ך של השם העברי כסמ"ך גם בשם הערבי, בעוד ששי"ן שמאלית בעברית תישמר לעולם כשי"ן ימנית בערבית; השוו לגלגולי השם "מכמש" (בתקופת בית ראשון) - "מכמס" (בתקופת בית שני) - "מח'מאס" (בימינו).
- ^ אפרים תלמי ומנחם תלמי, כל ארץ ישראל, הוצאת דבר - תשל"א 1971, עמ' 282.
- ^ ספר מקבים א, ז, י"ח.