שוצמאנשאפט
השוצמאנשאפט (בגרמנית: Schutsmannschaft), משטרת העזר (מילולית - "יחידות מגן"; ברבים: Schutzmannschaften, ובקיצור Schuma), הייתה משטרת העזר המשותפת של שוטרים מקומיים, ששירתו באזורי ברית המועצות והמדינות הבלטיות, שכבשה גרמניה הנאצית במבצע ברברוסה במלחמת העולם השנייה. היינריך הימלר, ראש האס אס, הקים את השוצמאנשאפט ב-25 ביולי 1941, והכפיף אותה למשטרת הסדר.[1] עד סוף 1941 שירתו כ-45,000 איש ביחידות השוצמאנשאפט, כמחציתם בגדודים.[2] במהלך 1942 התרחבו השוצמאנשאפטן לכ-300,000 איש, כאשר הגדודים היו פחות ממחצית הכוח המקומי.[3][4] בשוצמאנשאפטן היו הרבה יותר מקומיים מאשר גרמנים. ברוב המקומות היו בשוצמאנשאפטן בערך עשרה מקומיים על כל גרמני.[5]
גדודי המשטרה המסייעים (Schutzmannschaft-Bataillonen) נוצרו כדי להיאבק בהתנגדות האנטי-נאצית בשטחים הכבושים. רבים מהגדודים הללו השתתפו בביצוע השואה ורצחו עשרות אלפי יהודים. בדרך כלל הגדודים היו יחידות התנדבותיות ולא היו מעורבים ישירות בלחימה. הוקמו כ-200 גדודים.[6] היו כ-21 גדודים אסטונים,[8][7] 47 לטבים,[9] 26 ליטאים,[11][12] 11 בלארוסים,[13] 8 טטרים,[13] ו-71 אוקראינים.[14] בכל גדוד היו כ-500 חיילים באופן רשמי, אך מספר החיילים השתנה בין היחידות. אין לבלבל עם גדודי משטרת הסדר הגרמניים המקומיים (SS-Polizei-Batailone) שמשטרת הסדר הקימה בין 1939 ל-1945 והשתתפו אף הם בביצוע השואה.[15]
משטרת הסדר ארגנה את השוצמאנשאפטן לפי לאום (משטרת עזר בלארוסית, משטרת עזר אסטונית, משטרת עזר לטבית, משטרת עזר ליטאית ומשטרת עזר אוקראינית).[16]
ארגון
עריכההגרמנים לא רצו להשתמש במשתפי פעולה מקומיים בקנה מידה גדול מכיוון שאלה נחשבו כלא אמינים ונחותים - תת-אדם.[17] עם זאת, ההתקדמות הגרמנית המהירה בחזית המזרחית ומחסור בכוח אדם אילצו את הגרמנים לשקול מדיניות זו מחדש. ב-25 ביולי 1941 אישר הימלר את הקמתה של השוצמאנשאפט.[18] בתחילה נקראה "משטרת עזר" (Hilfspolizei), אך הגרמנים לא רצו להצמיד לכוח זה תואר משטרתי מכובד.[1] השוצמאנשאפט היה חלק ממבנה המשטרה הגרמנית ועסק במגוון נושאים, כולל פשעים יומיומיים (למעט אלה שנגעו לאזרחים גרמנים).[16] בתחילה, חלק קטן מאנשי העזר המקומיים היו חמושים.[5] בשל פיקוח מוגבל, במיוחד באזורים כפריים, לחברי השוצמאנשאפט היה כוח רב והיו תלונות תכופות על שחיתות והתעללות מצדם.[19]
| אזור | גדודי משטרה | תחנות משטרה | סך הכל | משטרת סדר גרמנית |
|---|---|---|---|---|
| אוסטלנד | 23,758 | 31,804 | 54,984 | 4,442 |
| אוקראינה | 35,000 | 70,000 | 105,000 | 10,194 |
| מנהל צבאי | 140,000 | 14,194 | ||
| סך הכל[4] | 299,984 | 28,830 | ||
בתחילה, השוצמאנשאפט אורגן על בסיס מבני משטרה קיימים וקבוצות אנטי-סובייטיות ספונטניות שנוצרו בתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות.[2] לדוגמה, בליטא, השוצמאנשאפט קלט יחידות שהקימה הממשלה הזמנית. בשל מעמדה הצבאי למחצה, קשרו הליטאים את גדודי המשטרה עם שאיפותיהם הלאומיות של ליטא העצמאית.[20] הדבר גרם לקרע בשורות הגרמניות: אידאולוגים כמו היטלר והימלר לא ראו מקום ללאומיות הבלטית בתוך הרייך הגרמני הגדול, אך הנאצים נזקקו לשיתוף פעולה מקומי ונאלצו לשמור לפחות על צל של מוסדות לאומיים.[2]
גברים מקומיים הצטרפו לשוצמאנשאפט ממגוון סיבות.[21] לכמה מהם היה ניסיון משטרתי או צבאי, והם רצו עבודה בשכר קבוע שכללה מזון. ההצטרפות למנגנון המלחמה הגרמני סיפקה פריבילגיות והגנות לגברים ולמשפחותיהם (למשל, פטור מעבודות כפייה).[21] תשלומי פנסיה היו זמינים לבני משפחה של ההרוגים בפעולות נגד הפרטיזנים.[16] אחרים הונעו מסיבות אידאולוגיות (אנטישמיות, אנטי-קומוניזם, לאומיות) או מהזדמנויות לבזוז רכוש של יהודים שנרצחו. שבויי מלחמה סובייטים שנתפסו ראו בשירות בשוצמאנשאפט דרך להימנע ממחנות ריכוז. שיקולים כאלה משכו פושעים ואופורטוניסטים אחרים.[21] רובם היו צעירים: ב-1944, כמחצית מהשוצמאנשאפט ליד מיר היו מתחת לגיל 25.[22] הגרמנים התלוננו על חוסר הכשרה, ליקויי משמעת, ובמקרים מסוימים סירבו לספק להם נשק.[2] במהלך 1942, בהתאם לפקודות להרחיב את השוצמאנשאפט, החלו הגרמנים לאלץ גברים להירשם לשירות[23] וביטלו את מגבלות תקופת השירות[16] (בהתחלה גברים נרשמו לתקופת שירות של שנה אחת[18] או שישה חודשים).[24] היה הבדל ניכר בעמדות של מתנדבים נלהבים מתחילת הכיבוש לבין אלה של מגויסים בכפייה מאוחר יותר.[25] כדי להגביר את מהימנותם, הורה הימלר לארגן הכשרה של מש"קים,[26] שתכלול חינוך פוליטי, שנמשך עד שמונה שבועות.[22]
השוצמאנשאפטן כללו ארבעה חלקים:[27]
- Schutzmannschaft-Einzeldienst - משטרה קבועה נייחת; שוטרים בערים ובמחוזות.
- Schutzmannschaft-Bataillonen - גדודי משטרה ניידים ללוחמת ביטחון נאצית.
- Hilfsschutzmannschaft - יחידות מילואים - שבויי מלחמה תחת משמר ועובדי כפייה.
- Feuerschutzmannschaft - כוחות כיבוי אש.
גדודי משטרה
עריכהארגון
עריכה
גדודי המשטרה חולקו על סמך תפקידיהם העתידיים לחמש קטגוריות:[27][28]
- Schutzmannschaft-Front-Bataillonen (קרב)
- Schutzmannschaft-Wach-Bataillonen (משמר)
- Schutzmannschaft-Ersatz-Bataillonen (מילואים/החלפה)
- Schutzmannschaft-Pionier-Bataillonen (הנדסה)
- Schutzmannschaft-Bau-Bataillonen (בניין)
לכל גדוד נועדו להיות ארבע פלוגות ובכל אחת 124 איש, אחת עם קבוצת מקלעים ושלוש קבוצות חי"ר.[27] במציאות, המספרים השתנו בהתאם לכל אזור בשטחים הכבושים. על הגדודים הבלטיים (ליטאים, לטביים, אסטונים) פיקד יליד המקום, ובגדודים האוקראינים והבלארוסיים היו מפקדים גרמנים.[27] לגדודים לא היו מדים אחידים, ולעיתים קרובות השתמשו במדים של צבאות לאומיים שלפני המלחמה. הם זוהו על ידי סרט זרוע לבן שעליו היה בדרך כלל הכיתוב Schutzmann, מספר אישי ומיקום.[2] בהוראה מס' 46, היטלר אסר במפורש על שוצמאנשאפט להשתמש בתגי דרגה גרמניים, סמל הנשר וצלב הקרס, או רצועות כתף צבאיות גרמניות. עם זאת, חברי שוצמאנשאפט היו זכאים לפרסים ועיטורים שונים, כולל צלב הברזל וצלב ההצטיינות במלחמה.[29] אנשי שוצמאנשאפט היו חמושים בדרך כלל ברובים סובייטים שהוחרמו ולחלק מהקצינים היו אקדחים. מקלעים שימשו בפעולות אנטי-פרטיזניות ומרגמות הופעלו בשלבים המאוחרים של המלחמה.[30] ככלל, הגדודים קיבלו אספקה בצורה גרועה, ולעיתים חסרו להם מנות מזון, שכן ניתנה עדיפות ליחידות הגרמניות שנלחמו בחזית.[31]
מספרי הגדודים
עריכהגדודי השוצמאנשאפט אורגנו לפי לאום: אוקראינים, בלרוסים, אסטונים, ליטאים, לטבים, טטרים. גרמנים ניסו לארגן גדודי משטרה בגנרלגוברנמן, אך לא מצאו מתנדבים ונאלצו להשתמש בכוח לשם הקמת גדוד השוצמאנשאפט הפולני היחיד - 202.[32] לגדודים הוקצו בתחילה מספרים כדלקמן (בסוגריים: מספרים שהוקצו מחדש ב-1942; לא נעשה שימוש בכל המספרים בפועל):[33]
- נציבות הרייך (רייכסקומיסריאט) אוסטלנד: גדודים 1 עד 50
- משטרת העזר הליטאית: גדודים 1 עד 15 (1–15, 250–265, 301–310)
- משטרת העזר הלטבית: גדודים 16 עד 28 (16–28, 266–285, 311–328)
- משטרת העזר האסטונית: גדודים 29 עד 40 (29–45, 50, 286–293)
- משטרת העזר הבלארוסית: גדודים 41 עד 50 (46–49)
- רייכסקומיסריאט מוסקבה: גדודים 51 עד 100
- רייכסקומיסריאט אוקראינה : גדודים 101 עד 200
- משטרת העזר האוקראינית (כולל יחידות טטריות)
פעילות ותפקיד בשואה
עריכההגדודים לא היו מוגבלים במיקומם וניתן היה להעביר אותם למקומות רחוקים מחוץ לארצם. גיבוש הגדודים היה איטי במיוחד בבלארוס, ולכן מיקומם הראשון של רבים מהם היה בארצם.[2] אחת המשימות הראשונות של הגדודים הייתה הוצאה להורג המונית של יהודים. הגדודים, שהוצמדו לאיינזצגרופן לפי הצורך, ריכזו יהודים, הוציאום להורג וקברו את גופותיהם. למשל, לפי הערכה, השוצמנשאפט הליטאי הרג 78,000 יהודים בליטא ובבלרוס.[34] ההוצאות להורג ההמוניות פסקו ברובן עד סוף 1941. עד אז נעצרה ההתקדמות הגרמנית בברית המועצות ופקידים נאצים שקלו להשתמש בגדודים למשימות צבאיות. פרנץ ולטר שטאלקר ביקש להשתמש בהם כדי לשחרר את הארמייה ה-16 בכיס דמיאנסק.[2] היטלר סירב. בהנחיה מס' 46 מאוגוסט 1942 הוא הסכים לחזק ולהגדיל את השוצמנשאפט, אך להשתמש בו רק ללוחמה ביטחונית נאצית ולמטלות עזר אחרות מאחורי קווי החזית.[35] חלק מהגדודים המשיכו להשתתף בביצוע פשעי השואה (שמירה או חיסול גטאות).[36] כ-12,000 גברים שמרו על עובדי כפייה (שבויים סובייטים, אזרחים, יהודים) שעבדו ב-Durchgangsstrasse IV, דרך מרכזית מלמברג לסטלינו (כיום דונייצק).[37] סוגיית שיתוף השוצמנשאפט בלחימה נדונה מחדש לאחר קרב סטלינגרד. כמה גדודי שוצמנשאפט באסטוניה, לטביה, אוקראינה ומקומות אחרים אורגנו מחדש לדיוויזיות ואפן אס-אס עם סמלים לאומיים.[2]
עריקים היו בעיה קבועה. לדוגמה, כ-3,000 גברים נטשו את השוצמנשאפט הליטאי בין ספטמבר 1943 לאפריל 1944.[38] לאחר המלחמה, רבים מחברי השוצמנשאפט לשעבר ברחו למערב. סקר שנערך בקרב כ-200 גברים כאלה העלה שיותר מ-30% מהם נמלטו מהאזור הסובייטי. השלטונות המערביים גילו פחות עניין בחברי השוצמנשאפט מאשר בנאצים גרמנים ולא העמידו אותם לדין.[39] ברית המועצות רדפה את חברי השוצמנשאפט ולעיתים קרובות גזרה עליהם מוות. לדוגמה, בליטא, 14 גברים נידונו ל-25 שנים בגולאג ב-1948, 8 גברים נידונו למוות ב-1962, ואדם אחד הוצא להורג ב-1979.[40] לאחר התפרקות ברית המועצות, היו כמה חברים לשעבר בשוצמנשאפט שאזרחותם נשללה על ידי ארצות הברית או קנדה וגורשו חזרה למדינותיהם.[41]
דרגות
עריכה| אסטונית, לטבית, ליטאית[42] | אוקראינית, ביילורוסית[43] | דרגה שוות ערך במשטרת הסדר[42][43] | דרגה שוות ערך בצבא[42][43] | ||
|---|---|---|---|---|---|
| (יוני 1942) | (נובמבר 1942) | (יוני 1942) | (יותר מאוחר) | ||
| שוצמן | שוצמן | שוצמן | שוצמן | קאדט, חניך (Anwärter) | איש ביטחון (Schütze) |
| תת-טוראי (Unterkorporal) | אוברשוצמן (Oberschutzmann) | תת-טוראי (Unterkorporal) | תת-טוראי (Unterkorporal) | סמל, מש"ק
(Unterwachtmeister) |
גפרייטר |
| תת-טוראי דרגה שנייה (Vizekorporal) | רווייר-אובר-שוצמן (Revieroberschutzmann) | תת-טוראי דרגה שנייה (Vizekorporal) | תת-טוראי דרגה שנייה (Vizekorporal) | סמל ראשון
(Rottwachtmeister) |
אוברגפרייטר |
| רב-טוראי | האופט-שוצמן | רב-טוראי | רב-טוראי | רב-סמל
(Wachtmeister) |
Unteroffizier |
| סמל (Vizefeldwebel) | סמל מחלקה (שטאב-שוצמן) | סמל (Vizefeldwebel) | סמל (Vizefeldwebel) | רב-סמל ראשון
(Zugwachtmeister) |
פלדוובל |
| רב-סמל פלוגתי (Kompaniefeldwebel) | רב-סמל מחלקתי (Revierstabsschutzmann) | רב-סמל פלוגתי (Kompaniefeldwebel) | רב-סמל פלוגתי (Kompaniefeldwebel) | רב-סמל בכיר
(Hauptwachtmeister) |
אוברפלדוובל |
| סגן משנה (Zugführer) | סגן משנה (Leutnant) | סגן משנה (Zugführer) | סגן (Oberzugführer) | סרן | סרן |
| סגן (Oberzugführer) | סגן (Oberleutnant) | סגן (Oberzugführer) | סגן (Starshiy Lieutenant) | אובר-לויטננט | אובר-לויטננט |
| סרן (Kompanieführer) | סרן | סרן (Kompanieführer) | סרן (קפיטן) | סרן
(Hauptmann) |
סרן
(Hauptmann) |
| מג"ד (Batallionsführer) | רב-סרן | Bataillonsführer | רב-סרן | רב-סרן | רב-סרן |
| אוברסטלויטננט | אוברסטלויטננט | אוברסטלויטננט | |||
כוחות מקבילים
עריכה- המשמר הוולוני - יחידת משטרה משתפת פעולה בבלגיה הכבושה בידי גרמניה
לקריאה נוספת
עריכה- Abbott, Peter (1983). Partisan Warfare 1941–45. Men-at-arms. Vol. 142. Osprey Publishing. ISBN 9780850455137.
- Abbott, Peter; Pinak, Eugene (2012). Ukrainian Armies 1914–55. Men-at-arms. Vol. 412. Osprey Publishing. ISBN 9781780964010.
- Angrick, Andrej (2008). "Annihilation and Labor: Jews and Thoroughfare IV in Central Ukraine". In Brandon, Ray; Lower, Wendy (eds.). The Shoah in Ukraine: History, Testimony, Memorialization. Bloomington: Indiana University Press. ISBN 9780253350848.
- Arad, Yitzhak (2009). The Holocaust in the Soviet Union. University of Nebraska Press. ISBN 9780803222700.
- Brandon, Ray; Lower, Wendy (2008). The Shoah in Ukraine: history, testimony, memorialization. Indiana University Press. p. 268. ISBN 978-0253350848.
- Breitman, Richard (1990). "Himmler's Police Auxiliaries in the Occupied Soviet Territories". Simon Wiesenthal Center Annual (7). ISSN 0741-8450.
- Browning, Christopher R. (2002). "Ordinary Germans or Ordinary Men? A Reply to the Critics". In Berenbaum, Michael; Peck, Abraham J. (eds.). The Holocaust and History: The Known, the Unknown, the Disputed, and the Reexamined. Indiana University Press. ISBN 9780253215291.
- Bubnys, Arūnas (בפברואר–באפריל 1991). "Lietuvos vietinė rinktinė ir nauji bandymai mobilizuoti Lietuvos vyrus 1944 metais". Voruta (בליטאית). ISSN 2029-3534. נבדק ב-28 באפריל 2020.
{{cite journal}}: (עזרה) - Bubnys, Arūnas (1998). Vokiečių okupuota Lietuva (1941–1944) (בליטאית). Lietuvos gyventojų genocido ir rezistencijos tyrimo centras. ISBN 9986-757-12-6.
- Bubnys, Arūnas (2000), Lithuanian Police Battalions and the Holocaust (1941–1943) (PDF), The International Commission for the Evaluation of the Crimes of the Nazi and Soviet Occupation Regimes in Lithuania, אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 ביולי 2011
{{citation}}: (עזרה) - Bubnys, Arūnas (2017). Lietuvių policijos batalionai 1941–1945 m. Vilnius: Lietuvos gyventojų genocido ir rezistencijos tyrimo centras. ISBN 978-609-8037-68-5.
- Dean, Martin (2003). Collaboration in the Holocaust: Crimes of the Local Police in Belorussia and Ukraine, 1941-44. Palgrave Macmillan. ISBN 9781403963710.
- Goldhagen, Daniel Jonah (2007). Hitler's Willing Executioners: Ordinary Germans and the Holocaust. Knopf Doubleday Publishing Group. ISBN 9780307426239.
- Jurado, Carlos; Thomas, Nigel (2012). Germany's Eastern Front allies (2): Baltic forces. Men-at-arms. Vol. 363. Osprey Publishing. ISBN 9781780967943.
- Mollo, Andrew (1992). Uniforms of the SS. Vol. 5. London: Windrow & Greene. ISBN 9781872004624.
- Niewiński, Jan (2005). Stosunki polsko-ukraińskie: "Głos Kresowian". Muzeum Historii Polskiego Ruchu Ludowego. ISBN 8360093105.
- Niglas, Aivar; Hiio, Toomas (2006). "Ranks of Defence Battalion soldiers, non-commissioned officers and officers" (PDF). Estonia 1940-1945: Reports of the Estonian International Commission for the Investigation of Crimes Against Humanity. Tallinn: Estonian Institute of Historical Memory. ISBN 9949-13-040-9. אורכב מ-המקור (PDF) ב-5 במרץ 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - Rudling, Anders (2011). "Szkolenie w mordowaniu: Schutzmannschaft Battalion 201 i Hauptmann Roman Szuchewycz na Białorusi 1942 roku" [Schooling in Murder: Schutzmannschaft Battalion 201]. In Paź, Bogusław (ed.). Prawda historyczna a prawda polityczna w badaniach naukowych. Przykład ludobójstwa na kresach połudiowej-wschodniej Polski w latach 1939–1946. Wrocław: Wydawnictwo uniwersytetu Wrocławskiego. pp. 191–212. ISBN 978-83-229-3185-1.
- Schiessl, Christoph (2009). The Search for Nazi Collaborators in the United States (תיזה). ISBN 9781109090079.
- Stankeras, Pertas (2008). Lietuvių policija Antrajame pasauliniame kare (בליטאית). Mintis. ISBN 978-5-417-00958-7.
- Stoliarovas, Andriejus (2008). Lietuvių pagalbinės policijos (apsaugos) 12-asis batalionas (תיזה) (בליטאית). Vytautas Magnus University.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Schiessl 2009, p. 39.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Breitman 1990.
- ^ Dean 2003, p. 60.
- ^ 1 2 3 Arad 2009, pp. 107–108.
- ^ 1 2 Browning 2002, p. 257.
- ^ Stankeras 2008, p. 459.
- ^ 1 2 Jurado & Thomas 2012, p. 12.
- ^ 26 battalions were planned for Estonia, but only 21 were actually formed.[7]
- ^ Jurado & Thomas 2012, p. 20.
- ^ Bubnys 1991.
- ^ The short-lived 13 battalions of the Lithuanian Territorial Defense Force were numbered as Schutzmannschaft battalions 241–243 and 301–310, but the force is usually not included in discussions about the Lithuanian Schutzmannschaft.[10]
- ^ Jurado & Thomas 2012, p. 36.
- ^ 1 2 Abbott 1983, pp. 15–16.
- ^ Abbott & Pinak 2012, p. 38.
- ^ Goldhagen 2007, pp. 181–282.
- ^ 1 2 3 4 Dean 2003, p. 69.
- ^ Schiessl 2009, p. 38.
- ^ 1 2 Arad 2009, p. 106.
- ^ Dean 2003, pp. 70–71.
- ^ Bubnys 1998, pp. 133–134.
- ^ 1 2 3 Schiessl 2009, pp. 41–43.
- ^ 1 2 Dean 2003, p. 73.
- ^ Dean 2003, pp. 66–67.
- ^ Bubnys 1998, p. 116.
- ^ Dean 2003, p. 72.
- ^ Arad 2009, p. 109.
- ^ 1 2 3 4 Abbott 1983, p. 15.
- ^ Stankeras 2008, p. 465.
- ^ Bubnys 2017, p. 304.
- ^ Dean 2003, p. 68.
- ^ Bubnys 1998, pp. 126–127.
- ^ Niewiński 2005, p. 491.
- ^ Stankeras 2008, pp. 464–465.
- ^ Bubnys 2000, p. 32.
- ^ Dean 2003, p. 66.
- ^ Schiessl 2009, p. 46.
- ^ Angrick 2008, pp. 212, 218.
- ^ Bubnys 1998, p. 138.
- ^ Rudling 2011.
- ^ Stoliarovas 2008, pp. 63–64.
- ^ Stoliarovas 2008, pp. 65–66.
- ^ 1 2 3 Niglas & Hiio 2006, p. 833.
- ^ 1 2 3 Mollo 1992, pp. 24–26.