שלמה אטינגר
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
שלמה אטינגר (בפולנית: Szłojme Etinger; ביידיש: עטינגער; 1802[1] – ד' בטבת ה'תרט"ז, 31 בדצמבר 1856) היה מחזאי, משורר וסופר ביידיש ובעברית. הוא כתב שירים ומשלים ומחזהו הסמלי סערקעלע נחשב כקלאסיקה בתיאטרון יידיש.
 | |
| שלמה אטינגר. צויר על ידי חברו ארנולד ז'לינסקי ב-1829 | |
| לידה |
1803 ורשה, ממלכת פרוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
1856 (בגיל 53 בערך) זמושץ', האימפריה הרוסית |
| מדינה |
פולין |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת לבוב |
| שפות היצירה |
יידיש, עברית |
  | |
כיתוב על מצבתו של אטינגר אותו כתב בעצמו
|
|---|
|
מות |
| מאקס וויינרייך: שלמה עטינגער, זיין לעבן און פערזענלעכקייט |
ביוגרפיה
עריכהאטינגר נולד בוורשה. הוריו מתו בגיל צעיר והוא גדל אצל דודו, רב בלנטשנה (אזור לובלין) שידע גם גרמנית והתעניין בתחומי ידע שונים. הוא תיאר אותו כאדם פתוח וסובלני. ייתכן כי סובלנות זו היא הסיבה לכך שאטינגר לא התנגד לדת, בניגוד למשכילים אחרים בני דורו. הוא לא ראה בהשכלה דבר חיובי מלכתחילה ואת הדת כשלילית מלכתחילה[2]. כפי שהיה מקובל אז, נישא אטינגר בשידוך בגיל 15 לבתו של הגביר של זמושץ'[3] שם הוא היה מבאי ביתו של יוסף צדרבוים (אביו של אלכסנדר צדרבוים עורך המליץ) שהיה מרכז למשכילי העיר. אחרי מות חמיו הוא נסע לאודסה וניסה את מזלו במסחר אך לא הצליח בכך. קרוביו שבאודסה שכנעו אותו לנסוע ללמברג וללמוד שם על חשבונם. ואכן בשנת 1825 הוא נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת למברג. בשנת 1830 סיים את הלימודים[4] וחזר לזמושץ' שם הוא הוכר כדוקטור, אך רשמית אסור היה לו לעסוק ברפואה, משום שעל פי החוק הפולני אסור היה להעסיק רופא שלמד בחו"ל לפני שנבחן בפולין[5]. בזמן מגפת הכולרה שהייתה בפולין ב-1831 נקרא אטינגר לשמש כרופא בפועל, וכך צבר ניסיון, ובהמשך הוכר כרופא מבלי שנדרש להיבחן. למרות שלא נדרש לכך, נסע אטינגר בשנת 1833 או 1834 לוורשה במטרה להיבחן, אך משום שחלה, נכשל בבחינה וקיבל אישור לעבוד כחובש, אך לא כרופא[6]. ב-1840 ניסה שוב להיבחן, הפעם באוניברסיטת חרקוב, אך בשל בעיות ביורוקרטיות נאלץ לחזור כלעומת שבא. בשלב זה נטש את הרפואה ועסק בה רק עוד פעם אחת - כשפרצה מגפת כולרה ב-1855, אז נקרא אז על ידי השלטונות לעזור. כדי להתפרנס הוא קנה חלקת אדמה ועסק בחקלאות.
אטינגר נפטר בפתאומיות באחוזה הקטנה שלו בז'דאנוב. בהלווייתו השתתפו רבים.
ארכיונו האישי הופקד בספרייה הלאומית בשנת 1936 על ידי נכדו[7].
יצירתו
עריכה
כבר בצעירותו כתב אטינגר לעצמו משלים ואפיגרמות[8]. בהקדמה שכתב למהדורה של כתביו, שתכנן להוציא לאור ולא הצליח, מתאר אטינגר את דרכו לכתיבת ספרות ביידיש : "לפני כמה שנים קיבלתי בלמברג שני ספרונים. האחד נקרא "העולם שרומה" (די גענארטע וועלט, שהיה מחזה) והשני "אריה זקן" (אלטער לעב). שניהם תורגמו מגרמנית ליידיש. הראשון נקרא בגרמנית טארטיף (מחזה המבוסס על עלילת טארטיף של מולייר אבל הוא מחזה עצמאי[9]) והשני "רובינזון קרוזו" (ראבינזאן). ראיתי שהספרונים מצאו מאוד חן בעיני אנשים רבים ... גם לכאלה שהם ידענים גדולים וגם לפשוטים. שיערתי שהראשונים אהבו אותם משום שראו בהם משהו אותו לא ראו עדיין בשפת יידיש והאחרונים משום שקראו ספור מעשיות. מייד ניסיתי גם אני לבדוק אם יש בכוחי לכתוב משהו דומה ובאותה שפה. בתחילה כתבתי משלים אחדים ודברי חידוד. ראיתי שהם מצאו חן בעיני קהל הקוראים. חטפו אצלי את הכל ... חשבתי והמצאתי עוד הרבה משלים ואפיגרמות ולבסוף מחזה שלם..."[10]. מכאן אנחנו לומדים שאטינגר התחיל לכתוב בצורה רצינית יותר בלמברג. קרוב לוודאי שהכוונה במחזה היא לסערקעלע[11].
היצירות הראשונות אותן כתב היו, אם כן משלים ואפיגרמות. אטינגר כתב 67 משלים. המשלים של אטינגר הם צבעוניים ומלאי פרטים. מוסר ההשכל בהם ארוך, ולא תמיד יש קשר בינו לבין סיפור המעשה במשל..."[12]. ווינער כותב שחלק גדול מן המשלים שלו הם יצירות מופת קטנות והן מן היפות ביותר בז'אנר הזה[13]. הוא הושפע בכתיבה שלו ממחברים גרמנים כמו כריסטיאן גלרט, לסינג ולפונטיין[14] הייחוד במשלים שלו אינו בנושאים או ברעיונות המובעים בהם, כי אם בלשון המבריקה שלו[15].
אטינגר כתב גם שירים. הוא החשיב את השיר "דאס ליכט" (הנר) כשירו הטוב ביותר. זהו עיבוד של השיר של פרידריך שילר הפעמון (Das Lied von der Glocke)
יצירתו החשובה ביותר של אטינגר היא המחזה סרקלה (סערקעלע) שחובר כנראה בלמברג בין השנים 1830-1825[16]. המחזה שייך לסוג המחזה הסנטימנטלי שהיה נפוץ באותה תקופה[17], והוא אופייני לספרות ההשכלה[18]. יש בו אידיאליזציה של הדמויות החיוביות המשכילות, אשר מדברות גרמנית, בעוד הדמויות השליליות, השייכות למעמד הבינוני השמרני, מדברות יידיש[19]. ח' ווינר, במאמרו על אטינגר, עמד על כך שככל שהדמויות במחזה הן שליליות יותר כך היידיש שלהן עשירה יותר בפתגמים והבראיזמים דתיים. כך הוא מבחין בצורה מדויקת בין הדמויות[20]. המחזה הוצג מספר פעמים, והייתה לו השפעה גדולה על תיאטרון יידיש. ב-1863 הוא הועלה על הבמה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר, ואברהם גולדפדן שיחק את התפקיד הראשי. צדרבוים מספר שהמחזה הועלה גם במוהילב ובתפקיד הראשי שיחק יעקב אייכנבוים:
"ובה נתפרסם שמו וחבוריו ברוסיא ופולין בלי מכבש הדפוס ויקראום במסכת משכילים אשר התענגו לשמע אזנם וגם נסו להעלות את סערקעלע על במת ישחק בכמה מקומות, והכסף הנקבץ מהבאים לראות נקדש לצדקה, והמשחקים היו בני עליה. כה עשו במאהילוב על נהר דניעסטר ובין יתר המשחקים יצא המשורר המפואר ר' יעקב אייכענבוים ז"ל בתור ר' יוחנן שדכן. נקל להבין כי גם יתר המשחקים היו אנשים נכבדים בני גילו"[21].
בשל חילוקי דעות עם הצנזורה הוא לא הצליח להוציא בדפוס את היצירות שכתב[22] ובמקום להדפיסן העתיק אותן בעשרות עותקים ודקלם אותן בפני קהלים שונים[23].
לקריאה נוספת
עריכה- ד"ר שלמה אטינגר, מאת איציק מאנגר, בתוך ספרו דמויות קרובות, תרגם מיידיש אברהם שלונסקי, סיפא - אחרית דבר מאת דב סדן. מרחביה 1941.
- שלמה אטינגר, עטינגערס כתבים, ארויסגעגעבן לויט די מאנוסקריפטן מיט א ביאגראפישן און ביבליאגראפישן אריינפיר מיט הערות פון מאקס וויינרייך. ווילנע, 1925.
- לעקסיקאן פון יידישן טעאטער, באנד 2, עמ' 1553–1564.
- מ' ווינער, צו דער געשיכטע פון דער יידישער ליטעראטור אין 19-טן יארהונדערט (עטיודן און מאטעריאלן). ניו יארק, איקוף, 1945.
- מאקס עריק, שלמה עטינגער. בתוך: ספרות יידיש במאה הי"ט: קובץ מחקרי ספרות וביקורת הספרות ביידיש בברית המועצות, עמ' 117–147. ירושלים: מאגנס, תשנ"ג. (יידיש).
- משה דובילעט, וועגן עטינגערס דראמאטישער טעכניק: נאטיצן. בתוך: ספרות יידיש במאה הי"ט: קובץ מחקרי ספרות וביקורת הספרות ביידיש בברית המועצות, עמ' 149–156. ירושלים: מאגנס, תשנ"ג. (יידיש).
- Nahma Sandrow, Vagabond stars: a world history of Yiddish theater. New York: Harper & Row, 1977.[דרושה הבהרה]
קישורים חיצוניים
עריכה
- מקס ויינרייך, בילדער פון דער יידישער ליטעראטורגעשיכטע, עמ' 280–291.
שלמה אטינגר (1803-1856), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ יש מחלוקת בין החוקרים לגבי שנת הולדתו. וויינרייך סבור שב-1803, ווינער סבור שב-1801, מ. ווינער, צו דער געשיכטע פון דער יידישער ליטעראטור אין 19טן יארהונדערט, עמ' 224.
- ^ וויינרייך, בילדער פון דער יידישער ליטעראטור-געשיכטע, עמ' 281.
- ^ וויינרייך, שלמה עטינגער, זיַין לעבן און זיַין פערזענלעכקייט, עמ' XIV.
- ^ וויינרייך מצטט את צדרבוים: "בשובו מלבוב מוכתר בשם רופא בשנת השלשים למאה זו", עמ' XXII.
- ^ לעקסיקאן, עמ' 575.
- ^ וויינרייך, עמ' XXVI.
- ^ ארכיון שלמה אטינגר, בספרייה הלאומית
- ^ וויינרייך, עמ' XXIII
- ^ עריק, עמ' 126.
- ^ מאקס עריק, שלמה עטינגער. בתוך: די יידישע ליטעראטור אין ניינצטן יארהונדערט, עמ' 124.
- ^ עריק, עמ' 125. גם וויינרייך סבור כך, עמ' XXIII.
- ^ מאקס עריק, עמ' 137.
- ^ ווינער, עמ' 232.
- ^ עריק, עמ' 132.
- ^ מ' דובילעט, עמ' 150.
- ^ מאקס עריק, עמ' 140
- ^ Sandrow, p. 28.
- ^ משה דובילעט, וועגן עטינגערס דראמאטישער טעכניק, עמ' 159.
- ^ מאקס עריק, עמ' 141.
- ^ מאקס עריק, עמ' 146.
- ^ עטינגערס כתבים, עמ' XLII.
- ^ במכתב בתחילת שנות ה-40 הוא כותב: "כי להדפיס את ספרי עם התיקונים אשר תקנו בו אנשי כנסת הצענזור חנם בל אחפוץ", עטינגערס כתבים, עמ' 568.
- ^ לעקסיקאן, עמ' 577.