שמואל בונים
שמואל בּוּנים (3 ביוני 1919, ה' בסיוון ה'תרע"ט – 8 במאי 1998, י"ב באייר ה'תשנ"ח) היה שחקן, במאי תיאטרון וצייר ישראלי. חתן פרס כינור דוד בקטגוריית במאי השנה בתיאטרון (1965, 1977), פרס עיריית תל אביב לאמנות הבמה (1966) ופרס איציק מאנגר (1985).
 | |
| שמואל בונים | |
| לידה |
3 ביוני 1919 סראטוב, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
8 במאי 1998 (בגיל 78) תל אביב-יפו, ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין ירקון |
| מדינה |
ישראל |
| פרסים והוקרה |
פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהשמואל בן אפרים בונים נולד בשנת 1919 בסראטוב שברוסיה, וכילד עבר עם הוריו לקובנה בירת ליטא. כנער פקד את ספסלי הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה[1] ב-1934, בגיל 15, עלתה משפחתו לארץ ישראל והתגוררה בתל אביב. לאחר תקופת לימודים בבית ספר תיכון בתל אביב, עבר ללמוד במקווה ישראל כדי להכין עצמו לחיי קיבוץ, כחניך תנועת השומר הצעיר. בשנת 1939 הצטרף עם חבריו לקיבוץ ארץ ישראלי ד' ששכן בחדרה, ועלה להתיישבות בשרון בקיבוץ יקום. בונים היה חבר קיבוץ במשך 14 שנה ושם גם החל את עבודתו האמנותית. בבקרים היה מלמד ציור בבתי ספר בחדרה ובערבים היה מביים הצגות בקיבוץ ואף הקים וביים להקה סאטירית בשם "היתוש", שהופיעה כל חודשיים בתוכנית חדשה וליוותה את חיי הקיבוץ למשך שנים רבות.
שמעה של להקת "היתוש" ושל במאי הלהקה יצא למרחוק, וכאשר חיפשו במאי ללהקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, גייסו את בונים לפלמ"ח והוא ביים את כל תוכניות הלהקה. בצ'יזבטרון פיתח בונים את סגנון הבימוי והעמדת הפזמונים שהפך להיות סימן ההיכר הייחודי שלו.
עם שחרורו מצה"ל וסיום פרק הצ'יזבטרון, יצא בונים ללונדון ללמוד בימוי בבית הספר המפורסם "אולד ויק". בשובו לארץ החל לביים בקיבוצים, עד שנפלה בידיו הצעתו של התיאטרון הקאמרי לביים את הקומדיה "אחותי איילין". לאחר ההצלחה של ההצגה הציעו לו להיות במאי בית קבוע של התיאטרון. מאז שנת 1953 ועד יציאתו לגמלאות היה במאי הבית של התיאטרון הקאמרי וביים שם למעלה מ-40 הצגות. במשך שני עשורים לפחות, לאחר פרישתו של מייסד התיאטרון יוסף מילוא ועד פרוק קולקטיב השחקנים והפיכת התיאטרון לתיאטרון עירוני, קבעו למעשה שמואל בונים יחד עם עמיתו הבמאי גרשון פלוטקין, את דמותו האמנותית של התיאטרון הקאמרי. תחת ידיו כבמאי עלה בשנת 1964 הלהיט הגדול של הקאמרי, המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
בצד עבודתו בתיאטרון הקאמרי, ביים בונים גם בתיאטרון הבימה, בתיאטרון חיפה ובתיאטראות נוספים. כל אותם השנים לא זנח את אהבתו לבמה הקטנה ולהצגות בידור. בשנות החמישים היה בין מייסדי להקת "בצל ירוק" וביים את הצגותיה, היה שותף לעבודה האמנותית של חיים חפר ודן בן אמוץ ב"חמאם" וביים שם שמונה תוכניות, שהמפורסמת שבהם היא "תל אביב הקטנה". כמו כן ביים מספר מופעים בתיאטרון העממי של אברהם דשא (פשנל) ובתיאטרוני בידור נוספים.
ב-1965 יזם בונים, המחיז וביים את ההצגה "המגילה" של איציק מאנגר, שזכתה להצלחה גדולה בקרב הקהל דובר העברית והיוותה במידה רבה אות לחזרתה הלגיטימית של היידיש לתרבות הישראלית. ההצגה גם זכתה להפקה בברודוויי בבימויו של בונים,[2] ונדדה אחר כך לארגנטינה ולדרום אפריקה.
בונים אהד מאוד את שיריהם של המשוררים נתן אלתרמן ואיציק מאנגער. הוא עיבד את שיריהם וסיפוריהם להצגות תיאטרון וביים, המחיז או ערך מספר הצגות של כל אחד מהם, במסגרת התיאטרון הרפרטוארי ותיאטרון הבידור (ביניהם סיפור גן העדן בתיאטרון הקאמרי ב-1981).
אף שהפך את הבימוי והתיאטרון לעיסוקו העיקרי, לא זנח בונים את עסקי הציור ועיקר אהבתו היה הרישום. ספרי הבימוי שלו היו מורכבים מרישומיו ובעת הצגות בכורה נהג להעניק לשחקנים רישום מההצגה. בשנת 1970 הציג בונים את תערוכת ציוריו הראשונה ומאז הוצגו ציוריו בכמה תערוכות. ב-1976 יצר בשיתוף הצייר אברהם מנדאל סדרה של לוחות מצוירים שהוצמדו לתקרת מחלקת כירורגית ילדים בבית חולים הדסה עין כרם. הסדרה שנקראה "קרקס בעננים" הציגה בצבעוניות עזה מופע קרקסי באוויר ומתחת לפני הים. ברבות השנים כוסה הציור, אך ב-2019 נחשף מחדש ועבר תהליך של חידוש ותיקון בידי צוותו של שי פרקש המתמחה בתיעוד ושימור ציורי קיר. הציורים הוצבו מחדש, הפעם על קירות המרכז האמבולטורי למחלות זיהומיות.
בשנת 1971 החל ללמד בחוג לתיאטרון בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1977 שיחק בסרטו של אברהם הפנר, "דודה קלרה" לצד עדנה פלידל וחנה מרון.
בונים נהג לכתוב מעת לעת רשימות לעיתון, ובמשך מספר שנים קיים טור קבוע בשם 'כוסית' במוסף "חותם" של "על המשמר", ובו שילב כתיבה עם איור.
בונים היה נשוי פעמיים. אשתו השנייה, ברניקה (ניקי), שאותה הכיר בתיאטרון הקאמרי, נפטרה ב-1992.
בונים נפטר בתל אביב ב-1998, בגיל 79, ונקבר בבית העלמין ירקון לצד אשתו.[3] הותיר שלוש בנות ונכדים.
בשנת 2013 הונחה לוחית זיכרון על ביתו בתל אביב.
ההצגות שביים
עריכה
|
|
|
ספריו
עריכה
(כתיבה / רישום)
- נכנס לו רעיון בראש; קלט, ליקט וצייר שמואל בונים, תל אביב: צ'ריקובר, 1976. (קריקטורות ואיורים)
- גיל העמידה, תל אביב: אלהרר, תשמ"ח 1987. (קריקטורות ואיורים)
- כאן בונים; כתב שמואל בונים וגם צייר, תל אביב: דביר, תשנ"ד 1994. (אוטוביוגרפיה מאוירת)
- שבחי קלות הדעת; אלתרמן כתב; בונים ליקט ואייר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997. (עריכה ואיורים לשירי אלתרמן)
- בונים מצייר; אוצר אוסף הציורים: דורון פולק, תל אביב: לוטם, 2000.
ספרים שאייר
עריכה- קרלו גוצי, הנסיכה טורנדוט; תרגם והוסיף פזמונים: נתן אלתרמן; רישומים: שמואל בונים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ו.
- גליה ישי, כתב חושם, רשומים: שמואל בונים, תל אביב: תגא, 1978. (לילדים)
- ככה סתם: שירי סשה ארגוב; איורים: שמואל בונים, תל אביב: ידיעות אחרונות, תש"מ 1979.
- את מה שרציתי: משירי סשה ארגוב; איורים: שמואל בונים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1983.
- נתן זך, בית-ספר לריקודים: אלבום קולות, ירושלים: כתר 1985.
- שולמית לפיד, נערת החלומות; ציורים: שמואל בונים, ירושלים: כתר, 1985. (לילדים)
- איציק מאנגר, המגילה, בהוצאת תיאטרון יידיש בדרזדן, גרמניה, 1998.
- מעבר לתכלת: סשה ארגוב; איורים: שמואל בונים, תל אביב: י' שרברק, 2001.
תערוכות (מבחר)
עריכה- 1970 – עין הוד.
- 1971 – גלריה לים, תל אביב.[7]
- 1974 – גליה טוראל, תל אביב.
- 1978 – אכסדרת התיאטרון הקאמרי, תל אביב.
- 1979 – גלריה לאמנות עמליה ארבל, תל אביב.[8]
- 1982 – גלריה 13.5, יפו העתיקה.
- 1989 – המוזיאון הפתוח תפן.
- 1990 – עין הוד.
- 1991 – מוזיאון בר דוד לאמנות יהודית.
לאחר מותו נערכו תערוכות רבות שהציגו אוסף מציוריו. הגדולה והמקיפה שבהן נערכה בתיאטרון גבעתיים בשנת 2000.
פרסים והוקרה
עריכה- 1965-תשכ"ה – פרס כינור דוד בקטגוריית במאי התיאטרון של השנה, על בימוי "המגילה" לאיציק מאנגר ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" לסמי גרונמן בתרגום נתן אלתרמן.[9]
- 1966 – פרס עיריית תל אביב לאמנות הבמה, על פעילותו כבמאי בעשור האחרון.[10]
- 1977-תשל"ז – פרס כינור דוד בקטגוריית במאי התיאטרון של השנה
- 1985 – פרס איציק מאנגער, פרס כבוד (במשותף עם המלחין דובי זלצר), על תרומתו הייחודית להעלאת יצירותיו של מאנגר על הבמה בישראל.[11]
- 1998 – יקיר העיר תל אביב.
לקריאה נוספת
עריכה- דורית ירושלמי, 'בין אריגה לפרימה: שמואל בונים מביים את איציק מאנגר' בתוך: תמר אלכסנדר [ואחרים] (עורכים), איגוד: מבחר מאמרים במדעי היהדות, כרך ג, ירושלים: האיגוד העולמי למדעי היהדות, תשס"ח, עמ' 333–352.
קישורים חיצוניים
עריכה
- שמואל בונים, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
שמואל בונים, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- שמואל בונים, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
- שמואל בונים, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- שמואל בונים, באתר זמרשת
שמואל בונים, באתר MusicBrainz (באנגלית)- שמואל בונים, דף שער בספרייה הלאומית
- שמואל בונים, בארכיון הבימה
- שמואל בונים, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- רשימת הפרסומים של שמואל בונים, בקטלוג הספרייה הלאומית
- בונים מתאר את העבודה על 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' באתר המוקדש לנתן אלתרמן
- מאמרי שמואל בונים באתר המוקדש לנתן אלתרמן
האזנה לשירי שמואל בונים, באתר זמרשת- רפי אילן, נס "המגילה" - 1965: הצגת מופת ביידיש בתיאטרון החמאם ביפו, דווקא 4, פברואר 2008, עמ' 44–47
- מידע על שמואל בונים בקטלוג הספרייה הלאומית, מידע על בונים, שמואל בקטלוג הספרייה הלאומית
- עורכת: תמר הראל, זמן אמן - הבמאי שמואל בונים, מגיש: יוסי גרבר, כאן תאגיד השידור הישראלי, 19 בינואר 2021, התוכנית הוקלטה בשנת 1992.
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ מתוך רשימות תלמידי הגימנסיה בקובנה, ארכיון משפחת דוקטורי
- ^ תמר אבידר, מסך ומסכה | ה"מגילה" למאנגר –– הצלחה גם בברודביי, מעריב, 16 באוקטובר 1968.
- ^ שמואל בונים באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ המגילה (1988), באתר יידישפיל.
- ^ האנשים הקטנים / די קליינע מענטשעלעך (1988), באתר יידישפיל.
- ^ שירי חומש / חומש לידער (1995), באתר יידישפיל.
- ^ משה ב–ש, סיור בתערוכות | ה"טריק" המשולש, מעריב, טור 2, 28 בינואר 1971.
- ^ ביקורת: חוה נובק, שמואל בונים כצייר, דבר, 10 באוקטובר 1979.
- ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 4 בינואר 1966.
- ^ פרידלנדר, בונים וטורקוב – חתני פרס הבמה של עיריית ת"א, דבר, 11 באוקטובר 1966.
- ^ פרס משותף, מעריב, 19 ביוני 1985; הערב: חלוקת פרס מאנגר, מעריב, 8 ביולי 1985; תודה למאנגר, מעריב, 9 ביולי 1985.