איוואן טורגנייב
איוואן סרגייביץ' טורגנייב (ברוסית: Иван Серге́евич Турге́нев, תעתיק ישיר: טורגנב; 9 בנובמבר 1818, אוריול, רוסיה – 3 בספטמבר[1] 1883, בוז'יבאל, ליד פריז, צרפת) היה סופר ומחזאי רוסי חשוב. הרומן שלו "אבות ובנים" נחשב לאחת היצירות המעצבות של הספרות במאה ה-19.
דיוקן מאת איליה רפין, 1874 | |
לידה |
28 באוקטובר 1818 (יוליאני) אוריול, רוסיה, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה |
22 באוגוסט 1883 (יוליאני) (בגיל 64) בוז'יוואל, סן-א-וואז, צרפת (הרפובליקה הצרפתית השלישית) |
מדינה | האימפריה הרוסית |
מקום קבורה | ליטרטורסקיה מוסטקי |
מקום מגורים | צרפת, סנקט פטרבורג, Ivan Turgenev museum, Ivan Turgenev museum, Ivan Turgenev museum, Ivan Turgenev museum, ברלין, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
שם עט | .....въ, Иеремия, Т., Т…, Т. Л., Недобобов, И.Т., Л., —е—, И.С.Т., Т……в |
מקום לימודים | אוניברסיטת ברלין, האוניברסיטה הקיסרית של מוסקבה, Faculty of Philosophy at Saint Petersburg State University, אוניברסיטת הומבולדט של ברלין |
שפות היצירה | צרפתית, אנגלית, גרמנית, רוסית |
סוגה | סיפור קצר, אלגיה, רומן קצר, דרמה |
זרם ספרותי | ספרות ריאליסטית |
יצירות בולטות | A Sportsman's Sketches, Mumа, Home of the Gentry, A Month in the Country, אבות ובנים (רומן), Poems in Prose |
תקופת הפעילות | 1834–1883 (כ־49 שנים) |
חתימה | |
שנותיו הראשונות
עריכהטורגנייב נולד למשפחה עשירה באוריול שבמערב רוסיה ב-28 באוקטובר 1818. אביו, סרגיי ניקולאייביץ' טורגנייב, קולונל ביחידת פרשים, מת כאשר איוואן היה בן 16, והותיר אחריו שני ילדים – איוואן ואחיו ניקולאי. גידלה אותם אמם הרגשנית והמתעללת, ורוורה פטרובנה לוטיבינובה, אישה בעלת אחוזות וצמיתים רבים. מסופר כי אמו של טורגנייב חנקה למוות את אחד מהצמיתים שלה. לאירועים כגון אלה הייתה השפעה עמוקה על אופן תיאור הצמיתים ביצירתו של טורגנייב; כאשר הצאר אלכסנדר שחרר את הצמיתים ב-1861, זה היה בין השאר בהשפעת יצירתו של טורגנייב. לאחר שקיבל חינוך אופייני לבן משפחת אצולה, למד טורגנייב שנה באוניברסיטת מוסקבה ולאחר מכן באוניברסיטת סנקט פטרבורג, כשהוא מתמקד בלימודים קלאסיים, ספרות רוסית ופילולוגיה. לבסוף נשלח ב-1838 לאוניברסיטת ברלין ללמוד שם פילוסופיה (בעיקר הגל), והיסטוריה. טורגנייב, כרוסי צעיר שלמד בחו"ל, התרשם מהתרבות המודרנית שפגש באירופה המערבית, וכשהוא חזר לרוסיה הוא היה "מתמערב" (בניגוד ל"סלאבופילים" של אותה תקופה, דוגמת דוסטויבסקי), שהאמין כי ניתן לקדם את רוסיה רק על ידי אימוץ תרבות המערב וביטול מוסדות מיושנים כמו מוסד הצמיתות.
היכרותו הראשונה של טורגנייב עם הספרות הרוסית הייתה דרך צמית ששעבדה משפחתו, שהיה מקריא לו קטעים מתוך ה"רוסיאד" של חרסקוב, משורר מהמאה ה-18 שהיה מפורסם באותה תקופה. ניסיונותיו הראשונים של טורגנייב בכתיבת ספרות – שירים וקטעים קצרים - העידו על כישרונו, והמבקר הרוסי המוביל באותה תקופה, ויסאריון בלינסקי, הזכירם לטובה.
יצירות ראשונות
עריכהטורגנייב החל את קריירת הכתיבה שלו עם "רשימותיו של צייד", שם תיאר את מצבם הקשה של הצמיתים בסגנון ריאליסטי ובאהדה. יצירה זו, שהייתה מבוססת על חוויותיו האישיות בזמן שצד ציפורים וארנבות באחוזות אימו, הופיעה ב-1852. היא נקראה על ידי כל שכבות האוכלוסייה, וכן על ידי הצאר, והיא תרמה להביא לשחרור הצמיתים ב-1861. על פי נבוקוב וטולסטוי, ״רשימותיו של צייד״ הוא הספר הטוב ביותר של טורגנייב. ב-1852 נכתב וראה אור גם הסיפור הקצר המוכר ביותר של טורגנייב, שנקרא "מוּמוּ". סיפור זה מספר על צמית חירש-אילם בחצרה של גבירה מוסקבאית ועל גורלה של הכלבה, מומו, אותה הוא אימץ. היצירה הבאה של טורגנייב, "קן אצילים", פורסמה ב-1859. שנה לאחר מכן פרסם את "על סף ההתחלה", סיפור שכולל את אחת הדמויות הנשיות האהובות ביותר שלו - הלן. ב-1862 פרסם טורגנייב את "אבות ובנים", רומן מבוסס דיאלוגים שבו ביטא את הדעות המהפכניות שנפוצו באותה עת ברוסיה. יש אומרים כי הוא שהמציא את המילה "ניהיליזם".
הרומנים המאוחרים של טורגנייב מתאפיינים בשפה ארכאית ומצבים מלאכותיים, ונחשבים כפחותים ליצירותיו הראשוניות. ב-1867 יצא לאור "עשן", וב-1877 היצירה האחרונה הארוכה שלו, "אדמה בתולה". לבד מסיפוריו הארוכים יותר, הוא כתב גם סיפורים קצרים רבים, חלקם בעלי יופי רב וניתוח פסיכולוגי מעמיק, כגון "פלגים באביב", "אהבה ראשונה", "אסיה", ואחרים. אלה נאספו אחר כך לשלושה כרכים.
חייו האישיים
עריכהלקראת סוף ימיו חי טורגנייב בעיקר מחוץ לרוסיה, בבאדן-באדן או בפריז. חברו הספרותי הקרוב ביותר היה גוסטאב פלובר. טורגנייב ביקר לעיתים באנגליה, וב-1879 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד.
טורגנייב מת בבוז'יבאל, ליד פריז, ב-4 בספטמבר 1883. לפי משאלתו הועברה גופתו לפטרבורג לאחר טקס קצר שנערך בגאר דה ל'אסט בפריז ובו נשאו דברי הספד ידידיו הפריזאים ארנסט רנן ואדמון אבו. ההלוויה בפטרבורג התקיימה באווירה מתוחה בשל חששה של הממשלה הצארית מהפיכת המעמד להפגנה נגדו, הוטלו מגבלות על השתתפות המוסדות הרשמיים וארגוני הפועלים בצורה גלויה ורשמית בהלוויה. במהלך ההלוויה הופץ בין המלווים עלון מהפכני אך מעשה זה עבר בלי תגובה של הממשלה[2].
טורגנייב לא נישא, ואחת מהצמיתות שלו ילדה לו בת מחוץ לנישואים.
הערכה
עריכהטורגנייב נחשב לאחד מכותבי הרומנים הגדולים של התקופה הוויקטוריאנית, לצד ת'אקרי, הות'ורן והנרי ג'יימס; יש דמיון רב בינו לבין האחרון. משתקפת ביצירותיו הבנה עמוקה של הטבע האנושי. ישנה תחושה מלנכולית, כמעט פסימית, בכתביו, של בחינה עצמית מדכאת.
מבחינה אידאולוגית, טורגנייב היה ליברל רוסי שרצה לראות שינוי ברוסיה האוטריטית והמפגרת מבחינה טכנולוגית, אך לצד זה הוא התנגד לרדיקליזם הפוליטי של אותה תקופה. הפרק האחרון של יצירתו "אבות ובנים", האמירה המשמעותית ביותר שלו על הרדיקליזם, נחשב לעיתים קרובות כאחד מהפרקים העצובים והמפוכחים ביותר בספרות.
אנטישמיות בספריו
עריכהטורגנייב נודע בתיאוריו הארסיים לדמות היהודי. כך למשל בסיפורו "ז'יד" (1846), אשר שמו מעיד עליו, מתואר היהודי ה"ז'יד" הירשל, כנמוך-קומה ורזה, בעל שיער צהוב הממצמץ בעיניו האדומות ללא הרף, בעל אף ארוך ועקום, הרודף בצע עד כדי מכירת בתו לזנות, והוא מצוטט כמי שנוהג לומר תמיד "הכסף הוא דבר טוב, אפשר להשיג בו הכל". הירשל מתואר כמוג-לב, ובתיאור העמדתו לדין באשמת ריגול וגזר דינו למוות, מתאר אותו טורגנייב כמרעיד בכל גופו צועק ומנתר, "עד שבלי רצון העלה על פנינו חיוך". באופן דומה מתוארת הכאתו של יהודי אחר וניסיון לרצחו, כאשר הקהל פורץ בצחוק[3][4][5].
טורגנייב ויצירותיו במדיה האמנותית אחרת
עריכה- אלכסנדר קסטלסקי הלחין את האופרה "קלרה מיליץ" המבוססת על הנובלה האחרונה של טורגנייב, בעלת אותו השם.
- בתיאטרון בישראל: בשנת 2003 הוצג בתיאטרון "הספרייה" המחזה "אבות ובנים", עיבוד של המחזאי האירי בריאן פריל לרומן הקלאסי של טורגנייב ובשנת 2005 עובד והוצג המחזה "חודש בכפר" בתיאטרון הבימה.
מספריו של טורגנייב בעברית
עריכהרומנים
עריכה- 1857 רודין (Рудин), מוסקבה : א"י שטיבל, תרע"ט (הספר בקטלוג ULI)
- 1859 קן אצילים, עם עובד, 1983
- 1860 על סף ההתחלה
- 1860 אהבה ראשונה (Первая любовь), הכורסא בשיתוף עם תשע נשמות, 2019, תרגום: יעל טומשוב.
- 1861 אבות ובנים (Отцы и дети), (תרגומים: מאת יעקב עדיני, תל אביב: מעריב לעם (ספרי כיס מעריב), 1960; מאת נילי מירסקי, תל אביב: הספריה החדשה, תשנ"ד 1994[6]; מאת צבי ארד, תל אביב: דביר, תשנ"ד 1994[7])
- 1867 עשן
- 1872 זרמים באביב (Вешние воды), תרגם: פטר קריקסונוב, כתר, 2011[8]
- 1877 אדמה בתולה
סיפורים קצרים
עריכה- 1858 "אסיה" (Ася)
- 1860 השעון וסיפורים אחרים, דביר, 1991
- 1860 אהבה ראשונה ופלגים באביב, עם עובד, 1970
- 1861 "מומו" (Муму)
- 1870 "כלב"
- 1876 "שעון"
- 1877 "חלום"
שירים
עריכה- כאשר אני לבדי, שירים בפרוזה, הוצאת עקד, 1966
קישורים חיצוניים
עריכה- איוואן טורגנייב, ברשת החברתית Goodreads
- ביוגרפיה קצרה
- כתבי איוואן טורגנייב בפרויקט בן-יהודה
- הספרים של איוואן טורגנייב, באתר "סימניה"
- כתבים של טורגנייב מפרויקט גוטנברג
- איון סרגיביץ' טורגניב, השומר בלילות: מִכְתְבֵי הצַיָד, בתרגומו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר)
- דן לחמן, טורגנייב: חודש בכפר
- גל אורן, יופיה של האותנטיות, מוסף "שבת", מקור ראשון, 9.3.2012
- איוואן טורגנייב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- איוואן טורגנייב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי איוואן טורגנייב בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- איון סרגיביץ' טורגניב (1818-1883), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על-פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על-פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופתו של טורגנייב, תאריך לידתו הוא 28 באוקטובר 1818, ותאריך פטירתו הוא 22 באוגוסט 1883.
- ^ ישעיה ברלין, טורגניב והדילמה הליברלית, בתוך ספרו הוגים רוסים, (מאנגלית: אפרים ברוידא), תל אביב: עם עובד, תשמ"ב 1982. עמ' 230 ואילך.
- ^ שמאי גולן, האנטישמיות של דוסטויבסקי (ארכיון)
- ^ Gary Saul Morson, Dostoevsky's Anti-Semitism and the Critics: A Review Article, The Slavic and East European Journal 27, 1983, עמ' 302–317 doi: 10.2307/307858
- ^ Elena Katz, Turgenev and the ‘Jewish Question’, Brill, 2010-01-01, ISBN 978-90-420-3148-7. (באנגלית)
- ^ אבות ובנים בהוצאת הספריה החדשה, 1994
- ^ אבות ובנים בהוצאת דביר, 1994
- ^ יואב רינון, כל גיליו חלפו לעיניו, באתר הארץ, 10 בפברואר 2012