אי המטמון

אי המטמון
Treasure Island
	עטיפת אי המטמון בהוצאת כתר, איור: סלמן ון-אבה
מידע כללי
מאת	רוברט לואיס סטיבנסון
שפת המקור	אנגלית
סוגה	רומן
מקום התרחשות	נורת' דבון, אי המטמון, היספניולה, אמריקה הספרדית
הוצאה
מקום הוצאה	לונדון
תאריך הוצאה	14 בנובמבר 1883

ערך זה עוסק בספר מאת רוברט לואיס סטיבנסון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אי המטמון (פירושונים).

אי המטמון (באנגלית: Treasure Island) הוא ספר הרפתקאות נודע שנכתב על ידי הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון ופורסם לראשונה כספר בשנת 1883. במקור פורסם הסיפור כסיפור בהמשכים במגזין "Young Folks" בשנים 1881–1882 תחת השם "טבח האונייה, או: אי המטמון". בסיפור מתואר ג'ים הוקינס, נער המוצא מפת מטמון ויוצא יחד עם ימאים למציאת המטמון בדרך רצופת סכנות ומכשולים. סטיבנסון החל לכתוב את אי המטמון בגיל 30. אי המטמון היה הצלחתו הראשונה כסופר. הספר זכה לגרסאות קולנוע וטלוויזיה רבות.

היסטוריה

מפת אי המטמון, כפי שצייר אותה סטיבנסון

15 הפרקים הראשונים נכתבו בברמר, סקוטלנד בשנת 1881. היה זה סוף אוגוסט, וסטיבנסון היה בחופשה יחד עם חמישה מבני משפחתו. אותם ימים היו קרים וגשומים, ובנו החורג של סטיבנסון, לויד אוסבורן, העביר את הימים בציור. כך סיפר לויד על הימים ההם:

"הייתי עסוק עם קופסת צבעים, והזדמן לי לצבוע מפת אי שציירתי. סטיבנסון נכנס בזמן שסיימתי את הצביעה, ובעניין האוהב שהביע כלפי כל דבר שעשיתי, נטה מעבר לכתפי, ובמהרה היה מעבד את המפה ומוסיף שמות. לעולם לא אשכח את הרטט של גבעת המשקפת ואי השלדים, אף לא את ההתלהבות משלושת הצלבים האדומים! ושיא העניין, כאשר כתב את המילים "אי המטמון" בפינה הימנית העליונה! ונראה שהוא ידע על זה כל כך הרבה – הפיראטים, האוצר הקבור, האיש שננטש על האי. 'הו, לסיפור על זה!' קראתי, מלא התפעלות, ובדרך כלשהי גם מודע להתלהבותו שלו מהרעיון".

תוך שלושת הימים בהם צייר סטיבנסון את מפת האי למען לויד, כתב סטיבנסון את שלושת פרקי הספר הראשונים, אותם קרא בקול לבני משפחתו. האחרונים העלו הצעות שונות: לויד עמד על כך שלא תהיינה נשים בסיפור. אביו של סטיבנסון הציע את תכולת ארגז החפצים של בילי בונס, והציע את הסצנה בה מתחבא ג'ים בתוך חבית-תפוחים. שבועיים לאחר מכן, חברו של סטיבנסון, ד"ר אלכסנדר ג'פ, הביא את הפרקים המוקדמים אל עורך המגזין "אנשים צעירים", אשר הסכים לפרסם פרק מדי שבוע.

כאשר הגיע הסתיו לסקוטלנד, עזבה משפחת סטיבנסון את בית הקיץ שלה וחזרה ללונדון, אך לסטיבנסון הייתה מחלה כרונית מולדת, אשר שמה סוף לכתיבה כאשר הגיע סטיבנסון לפרק 15. מודאגים מהמועד האחרון להגשת פרקי הספר לעורך העיתון, נסעו הסטיבנסונים באוקטובר אל דבוס, שווייץ. אוויר ההרים הצלול חולל פלאים וסטיבנסון היה יכול להמשיך ולכתוב. כך, בקצב של פרק ליום, סיים סטיבנסון לכתוב את הסיפור במהרה. בזמן הפרסום הראשוני במגזין "אנשים צעירים", בין אוקטובר 1881 לבין ינואר 1882, נכשל הסיפור במשיכת תשומת לב או להגדיל את מכירות המגזין, אך כאשר הוצא הסיפור לאור כספר, ב-1883, הפך הוא במהרה לפופולרי. על ראש ממשלת הממלכה המאוחדת ויליאם יוארט גלאדסטון, נאמר כי נשאר ער עד 2 בלילה כדי לסיים את הספר. מבקרים שיבחו את הספר. ג'רארד מנלי-הופקינס כתב על הספר: "אני חושב שסטיבנסון מפגין בדף אחד יותר גאוניות משעושה וולטר סקוט בספר שלם".

השפעת הספר על תפישת הפיראטים הייתה רבה. סטיבנסון חיבר את הפיראטים לעד עם מפות, מפרשיות שחורות, איים טרופיים וימאים בעלי רגל אחת עם תוכים על כתפיהם. מפת האוצר עם סימון ה-X המסמן את מיקום האוצר הטמון הוא אחד הסממנים המוכרים ביותר של פיראטים, ועדיין, הרעיון כולו דמיוני ומקורו במפתו המקורית של סטיבנסון. הביטוי "אי המטמון" הפך לניב נפוץ.

הודות למכתביו ומאמריו של סטיבנסון, אנו יודעים רבות על מקורות השראתו. המקור הראשון היה המפה, אך הוא שאב גם מיצירותיהם של אישים כגון דניאל דפו, אדגאר אלן פו ו-וושינגטון אירווינג. סטיבנסון נהג לומר כי היצירה "לבסוף", מאת צ'ארלס קינגסלי היוותה מקור השראה מרכזי. מקור ההשראה לדמותו של ג'ון סילבר הארוך היה חברו של סטיבנסון, ויליאם הנלי. לויד אוסבורן תיאר אותו כ"ברנש נפלא, נלהב ורחב כתפיים עם זקן גדול ואדום וקב-הליכה. עליז, פיקח, למרבה התדהמה. היו לו חיוניות ואש שלא ייאמנו". במכתב להנלי, לאחר פרסום אי המטמון, כתב סטיבנסון: "ברצוני להתוודות. היו אלה מיומנותך וכוחך למרות נכותך אשר הולידו את ג'ון סילבר הארוך. רעיון האדם הנכה (שכן, הנלי היה נכה), השולט ומעורר היראה רק בעזרת קולו, נלקח כולו ממך". ספרים אחרים הדומים לאי המטמון כוללים את "אי האלמוגים" (1858) מאת רוברט מייקל בלנטיין ו"הפיראט" (1836) מאת פרדריק מריאט. הספר "מכרות המלך שלמה" (1885) מאת הנרי ריידר הגרד הוא תוצר התערבות בין הגרד לאחיו, בה התערב הגרד שיוכל לכתוב ספר טוב יותר מ"אי המטמון".

סטיבנסון מעולם לא נתקל בפיראטים אמיתיים בחייו. למרות זאת, תיאוריו על הפלגה, ימאים והחיים בים משכנעים מאוד. אביו וסבו היו שומרי מגדלור והפליגו לעיתים תכופות סביב סקוטלנד, עורכים ביקורות על מגדלורים. להפלגות אלו לקחו עמם את רוברט הצעיר. שנתיים לפני כתיבת הספר, חצה סטיבנסון את האוקיינוס האטלנטי. כל כך משכנעים היו תיאוריו, עד ששבשנת 1890 אמר ויליאם בטלר ייטס לסטיבנסון כי הספר "אי המטמון" הוא היחיד שממנו סבו הימאי של ייטס נהנה בכל ימי חייו.

תיאור האי שבספר מבוסס על תיאור איסלה דה לה חובנטוד שנקרא באותה תקופה "אי התוכים" ושימש מסתור לשודדי ים.

קיימת השערה לפיה סיפור אי המטמון ודמויותיו מבוססים על אירועים אמיתיים שקרו ב-1750. קפטן פלינט ולונג ג'ון סילבר מבוססים על אוון לויד ואחיו בעל רגל העץ ג'ון לויד שקברו 52 תיבות אוצר ספרדי באי נורמן שבקבוצת איי הבתולה הבריטיים^[1].

רוברט לואיס סטיבנסון מספר, ב-4 הזדמנויות, שהמלחים (הפיראטים העתידים למרוד) על הספינה שרקו את השיר "ליליבולרו" (Lillibullero) בתור סימן מקדים למרד. שיר זה נודע בהיסטוריה הבריטית כשיר מרד, ושימש כמילת קוד בין המורדים הקתולים האירים בשנת 1641.

עלילה

הסיפור מתרחש במאה ה-18, בשנת 1761. ג'ים הוקינס הוא נער צעיר הגר בפונדק הים "האדמירל בנבו", השייך להוריו. הפונדק נמצא בקרבת בריסטול, אנגליה. ימאי זקן ומאיים, בשם בילי בונס, המכנה את עצמו ״קברניט״, מופיע בפונדק – אך מת זמן קצר לאחר מכן משבץ מוחי (כתוצאה של שתייה מרובה של רום), לאחר שהוצג בפניו ה"כתם השחור", הודעה פיראטית סודית אשר מדיחה את הקברניט ממעמדו. לפני מותו ביקש בונס מג'ים להזהירו במקרה ויראה בסביבה ימאי בעל רגל אחת. ג'ים ואמו פותחים בחופזה את תיבת-הים של בילי, כדי לגבות תשלום מהימאי עבור שהייתו בפונדק. בפנים, מצאו השניים (בין שאר הדברים בתיבה) יומן-אונייה ומפה. כשהם שומעים צעדים מחוץ לפונדק, הם עוזבים במהירות כשהמסמכים בידם, לפני שרודפיו של בילי פורצים אל הפונדק ובוזזים אותו, בחפשם אחר המסמכים.

עטיפת הספר אי המטמון (2009) בהוצאת דני ספרים. המאיירת היא מריה גיבנר

ג'ים מבין שלמסמכים שהשיג מתיבת-הים ערך רב, ולכן מביא את המסמכים שמצא לשני מכרים אריסטוקרטיים מקומיים: ד"ר ליווסי ובעל-האחוזה ג'ון טרלוני. האחרונים מזהים את המפה כמפה לאוצרו האגדי של הקפטן פלינט הידוע לשמצה, הקבור באי הגולגולת באיי הודו המערבית. טרלוני מתחיל מיד בתכנון מסע. בזמן שהוא מחפש אנשי צוות לספינה שקנה, ה"היספניולה", משכנע אותו ג'ון סילבר הארוך לשכור אותו עצמו כטבח, כמו גם עמיתים רבים של פלינט שהפליגו עמו וזאת תוך הסתרת זהותו וזהותם כאנשי צוות אנייתו של פלינט לשעבר. ג'ים מבחין כי ג'ון סילבר הארוך הוא קטוע רגל, אך לא מייחס לכך חשיבות. האדם היחיד אשר שכר טרלוני וראוי לאמון הוא קפטן אלכסנדר סמולט – אך טרלוני נפל בקסמו הכריזמטי של סילבר ומאמין כי סילבר טוב יותר מסמולט. הספינה יוצאת לדרכה ללא כל תקלות, עד שג'ים שומע במקרה את תוכניותיו של סילבר למרד ורצח. ג'ים מספר לקפטן על סילבר ועל שאר הצוות המרדני, וסמולט הופך למנהיג "הצוות הנאמן".

כשהספינה מגיעה לאי, קפטן סמולט ממציא תוכנית להרחקת מרבית המורדים מהספינה – לתת לצוות זמן פנאי על החוף. בלי שיודיע לשותפיו, חומק ג'ים אל סירת הפיראטים ושט עמם אל החוף. מפוחד מהפיראטים, בורח ג'ים אל היער על האי. ממקום מחבואו, עד ג'ים לרציחתו של אחד המלחים אשר לא הסכימו להצטרף אל המורדים על ידי סילבר. ג'ים נמלט עמוק יותר, אל ליבו של היער, ונתקל בבן גַן, המשוגע-למחצה. בן היה פעם חבר בצוות ספינתו של פלינט, אך ננטש על האי שלוש שנים לפני התרחשות הסיפור.

בינתיים, סמולט ואנשיו מגיעים אל החוף ומוצאים מקלט ב"מבצר הקורות", אשר אותו בנה פלינט לפני שנים. ג'ים מגיע אל מבצר הקורות ומספר על קורותיו ועל מפגשו עם בן. למחרת, סילבר מופיע עם דגל לבן, מבקש הפסקת-אש ומנסה לשאת ולתת עם סמולט, אך הדבר רק מוביל למריבה רועמת. כשעה אחר-כך, הפיראטים תוקפים את המקום, וכתוצאה מכך חמישה פיראטים ושני משרתיו של טרלוני נהרגים והקפטן נפצע. ג'ים, הלהוט לפעול, הולך אחרי גחמות לבו, נוטש את שותפיו וחומק אל סירת הנצרים המוחבאת בין העצים שהכין בן גן במו ידיו.

לאחר שמצא את סירתו של בן, מפליג ג'ים אל הספינה העוגנת במטרה לחתוך את חבל העוגן, ובכך למנוע מהפיראטים לברוח. הוא אכן עושה זאת, אך מגלה כי סירתו נסחפה אל קרבת מחנה הפיראטים, וחושש שיתגלה. הפיראטים אינם מבחינים בג'ים, וזה האחרון נסחף סביב לאי עד שהוא מבחין בספינה הנסחפת עם הזרם. כשהוא מגיע אל הסיפון, מבחין ג'ים כי רק אחד משני הזקיפים שנשארו על הספינה נשארו. ישראל הנדס הרג את הזקיף השני מתוך שכרות, וישראל עצמו פצוע קשה. ג'ים משתלט על הספינה תוך מאבק עם ישראל, ג'ים נפצע, אך מצליח להרוג את ישראל.

ג'ים חוזר למבצר הקורות בלילה ומגלה כי הפיראטים מחזיקים בה כעת. סילבר לוקח את ג'ים כבן ערובה, ואומר לו כי הקפטן נתן להם, הפיראטים, את מפת האוצר, אספקה ואת השליטה במבצר בתמורה לחייהם. סילבר אינו מצליח לפקד על הצוות שלו, המאשים אותו בבגידה. סילבר מציע לג'ים שיעזרו האחד לשני לשרוד על ידי העמדת פנים שג'ים בן ערובה. אך, הצוות מציג לסילבר "כתם שחור" ומודיע לו כי הודח ממעמדו כמנהיגם. בניסיון להשתלט על צוותו, מראה להם סילבר בערמומיות את מפת האוצר כדי לפייסם והם בוחרים בו פה-אחד להיות מחדש הקפטן שלהם.

למחרת, מוביל סילבר את אנשיו ואת ג'ים אל מיקום הסימון שאמור להצביע על אתר המטמון – ולמרבה אימתם, הם מגלים כי הסימן היא גופתו של אחד מאנשיו של קפטן פלינט, שגופתו מצביעה לעבר אתר המטמון. כאשר הקבוצה מגיעה אל אתר המטמון הם מזדעזעים לגלות כי התיבה כבר נחפרה והמטמון נלקח, פרט למספר מטבעות. הפיראטים זועמים ומוכנים לחסל את סילבר ואת ג'ים אחת ולתמיד. ברגע זה, הד"ר ליווסי, הפיראט אברהם גריי ובן גן מופיעים מבין השיחים ופותחים באש על החבורה, הורגים את מרבית הפיראטים ומבריחים שלושה מהם. בנקודה זו, מחליף סילבר צד והיות והציל את חייו של ג'ים, הוא מתקבל אל הצוות הנאמן.

לאחר שהשקיעו שלושה ימים בהעברת המטמון ממערתו של בן אל הספינה, מתכונן הצוות להפליג חזרה הביתה. מתקיים דיון בדבר גורלם של שלושת הפיראטים אשר ברחו במהלך העימות. למרות תחנוניהם של המורדים, הם ננטשים על האי – עתיד טוב יותר מהחזרתם לאנגליה רק כדי שיומתו בתלייה. סילבר מורשה להצטרף אל ההפלגה אל הנמל הספרדי-אמריקני הנמצא בקרבת מקום. שם, בורח סילבר (בעזרתו של בן גן) מהספינה כשהוא לוקח עמו חלק מהמטמון. הד"ר ובעל-האחוזה שבים לאנגליה וממשיכים בסדר יומם הרגיל, חרף העובדה שהתעשרו. קפטן סמולט פורש מחייו בים וחי בשלום באנגליה. בן גן בזבז את כל כספו תוך 19 יום והפך לקבצן. הד"ר ובעל-האחוזה נותנים לו קצבה חודשית, והופכים אותו לאדם מן השורה.

ג'ים הוקינס ממשיך לנהל את ה"אדמירל בנבו" לבדו, אך סובל מזיכרונותיו מהאי: "מטילי הכסף והנשקים עדיין קבורים במקום בו פלינט קבר אותם ...אך גם שוורים וחבלים לא יצליחו לגרור אותי חזרה אל האי המקולל ...ולפעמים אני מתעורר בלילה עם זיעה קרה, כשקולו של קפטן פלינט (התוכי של סילבר) מצלצל באוזניי: "שמיניות! שמיניות!" (מטבעות זהב מספרד).

דמויות ראשיות

ג'ים הוקינס – נער המנהל עם הוריו את הפונדק "האדמירל בנבו", גילה את מפת המטמון והצטרף לנסיעה לגלות את המטמון.
בילי בונס – הפיראט שהחזיק את מפת המטמון, היה קצין ראשון בצוות האוניה של קפטן פלינט.
ג'ון טרלוני – אציל בעל אחוזה, השואף לגלות את המטמון של קפטן פלינט.
ד"ר דייוויד ליווסי – רופא האנייה, שופט שלום ובעברו חייל בצבא הבריטי אשר לחם בקרב פונטנוי^[2].
קפטן אלכסנדר סמולט – קברניט האונייה.
ג'ון סילבר הארוך (מכונה גם: ברביקיו) – אדם ערמומי המשמש כטבח האנייה, בעברו היה חלק מצוות האוניה של שודד הים המפורסם קפטן פלינט. סילבר הוא קטוע רגל עד מעל הברך ולכן נאלץ להשתמש בקב. אף על פי כן בהרבה איורים הוא מצויר על רגל עץ.
ישראל הנדס – פיראט, היה התותחן בצוות של פלינט, מפקד סירה באנייה.
בן גאן – פיראט שננטש על האי
אברהם גריי – שוליית נגר האונייה (הפיראט היחיד שהצטרף לצוות של סמולט).

תרגומים לעברית

אי המטמון תורגם פעמים רבות לעברית:

תרגום של ישראל פישמן, הוצאת קפת הספר, תרפ"ו 1926.
תרגום של ישראל פישמן, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תש"ז 1947.
תרגום של יצחק אברהמי, הוצאת ש. פרידמן, תשי"ט 1959.(עיבוד מקוצר)
תרגום של ישראל פישמן, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תשי"ט 1959.(דפוס סטראוטיפי של מהדורת תש"ז).
תרגום של חמדה אלון, הוצאת מ. מזרחי, 1967. (עיבוד מקוצר)
תרגום של ישראל פישמן, הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1971.
תרגום של אוריאל אופק, הוצאת כתר ספרים, סדרת ספרי כתרי, 1974.
תרגום של אליעזר כרמי, הוצאת יעד, 1975. (תרגום מלא של אליעזר כרמי)
תרגום נוסף של אליעזר כרמי, הוצאת רביבים, 1980.(עיבוד מקוצר של אליעזר כרמי)
תרגום של אליעזר כרמי, הוצאת שלגי, 1982. (הוצאתו של אורי שלגי נקראה בעבר בכמה שמות, ביניהם: רמדור, יעד, נירם, פנתר ועוד.) (תרגום מלא של אליעזר כרמי)
תרגום של רותי שמעוני, הוצאת זמורה ביתן, תשנ"א 1991.
תרגום של יעל זיידמן ומיכאל חזק, הוצאת ספרית מעריב, תשנ"ה 1994.
תרגום של בינה אופק, הוצאת עופרים, תשס"א 2001.
תרגום חוזר של רותי שמעוני, הוצאת זמורה ביתן, תשס"ג 2002. (מהדורה מעודכנת)
תרגום של עמיחי הדרי, הוצאת קוראים, תשס"ה 2004. (עיבוד מקוצר)
תרגום של אוולין לוי, הוצאת דני ספרים, 2009

עיבודים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להרחיב על העיבודים שנעשו לספר.

אי המטמון זכה לעיבודים רבים לקולנוע ולטלוויזיה. אחד המפורסמים היה של אולפני דיסני ב-1950 עם בובי דריסקול בתפקיד ג'ים הוקינס. בשנת 1973 שודר סרט ההנפשה "אי המטמון" ברשת NBC המופק בידי Filmation והופץ על ידי אולפני האחים וורנר. בשנת 2002 שודר סרט הנפשה נוסף "אי המטמון" בערוץ ניקלודיאון, כחלק מסדרת הסרטים "DIC Movie Toons".

בישראל

שלוש גרסאות קומיקס של "אי המטמון" הופיעו בעברית: גרסה שאייר עמנואל וודורניק ב"הארץ שלנו" ב-1981, גרסה הומוריסטית ב"דבר לילדים" ב-1983, וגרסה שכתב יורם מרק רייך ואייר יוסי סלם ופורסמה בהוצאת משכל ב-1992.^[3]

בשנת 1998 עובד הספר למחזה מאת דקלה כץ, והועלה על ידי "תיאטרון המפתח" כהצגת יחיד בשם "אי המטמון", במשחק ובימוי של אבי זליכה. בשנת 2008 הועלה המחזמר "אי המטמון" בכיכובם של חן אהרוני, יעקב כהן, מרינה קבישר, עדי הימלבלוי ורודריגו גונזלס. ב-2015 עלתה ההצגה "אי המטמון" בהשראת הספר בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער בעיבוד של אפרים סידון ובבימוי של רענן ניסים פררה ומשה בן שושן.