אליעזר ליבנה
אליעזר לִיבְנֶה (לִיבֶּנשטיין) (2 בדצמבר 1902 – 1 במרץ 1975) היה איש ציבור, עיתונאי, פובליציסט, חבר הכנסת, מראשי האקטיביסטים במפא"י, פעיל למען פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני ומראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
 | |||||
| אליעזר ליבנה, 1951 | |||||
| לידה |
2 בדצמבר 1902 לודז', האימפריה הרוסית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1 במרץ 1975 (בגיל 72) ירושלים, ישראל | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1920 | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות היהודי בהר הזיתים | ||||
| עיסוק | עיתונאי, פוליטיקאי | ||||
| מפלגה | מפא"י | ||||
| |||||
חייו
עריכהתחילת הקריירה הציבורית
עריכהאליעזר לִיבֶּנשטיין (Liebenstein) נולד בדצמבר 1902 בעיר לודז' שבפולין, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית למשפחה ציונית.[1] מאורעות מלחמת העולם הראשונה הביאו את משפחתו לעקור לעיר רוסטוב שעל נהר הדון. בשנת 1920, בתקופת העלייה השלישית, עלה לארץ ישראל ועבד בסלילת כבישים. כשהחליט לעלות ארצה, כבר היה ברוסטוב שלטון סובייטי שמנע את יציאתו אולם הוא הצליח לעבור בדרך הצבאית הגאורגית לעבר הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה ויצא דרך נמל בתומי. לאחר מכן החל בפעילות ציבורית במסגרת תנועת הפועלים "אחדות העבודה", ובשנת 1923 נבחר כמזכיר מועצת פועלי חיפה. באותה שנה הצטרף לקיבוץ עין חרוד, שבו היה חבר במשך שנים רבות. מ-1928 עד 1930 ולאחר מכן מ-1933 עד 1935 היה שליח ההסתדרות בגרמניה.[2] במסגרת זו היה פעיל בחברת "העברה", שסייעה ליהודי גרמניה הנרדפים להעביר את רכושם לארץ ישראל. ליבנה חווה את עליית הנאציזם והסיק את מסקנותיו. כל ימי חייו התנגד למשטרים טוטליטריים מכל סוג שהוא, כגון משטרו של סטלין, שעורר אהדה בקרב רבים בתנועת הפועלים בארץ ישראל.
בשירות ההגנה
עריכהבמרץ 1939, מספר חודשים לפני מלחמת העולם השנייה, כתב ליבנה עם אלעזר (לסיה) גלילי מזכר שבו קבע כי לאור ההתפתחויות הבינלאומיות הצפויות תלוי עתידו של היישוב העברי בארץ ישראל בהפיכת ארגון "ההגנה" ל"אורגניזציה צבאית - חיל שדה עברי", שייתן תוקף ועוצמה למדיניות הפוליטית של הגופים האזרחיים ביישוב.[3] ליבנה וגלילי צפו כמה תרחישים לעימות צבאי עם הערבים לאור הגבלת המעורבות הבריטית עקב ההתרחשויות במישור הצבאי הבינלאומי. כן צפו ליבנה וגלילי כי במצבים מסוימים עשוי כוח זה להכריע את הכף בקרבות הצפויים להיערך בין בריטניה ובין איטליה במזרח התיכון.[4] התזכיר נשלח על ידי חיים ויצמן לאישים שונים, ובהם קפטן לידל הארט, תחת הכותרת "מקומה של ארץ ישראל העברית במסגרת ההגנה בקיסרות במזרח התיכון",[3] וגם למרכז מפא"י, אך לא נפל על אוזניים קשובות ולא הצליח להביא למפנה חיובי במדיניות הבריטית ערב קבלת הספר הלבן בשנת 1939. עם זאת, נראה שתזכיר זה שיקף במידה רבה את הלך הרוחות בקרב מפקדי "ההגנה" ומנהיגי היישוב בעת עריכתו.[5]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפך ליבנה לאיש הסברה מרכזי בשירות "ההגנה" ומפא"י, ולצד אלעזר גלילי וגרשון ריבלין היה פעיל בהקמת עיתון צבאי מקצועי – "מערכות". העיתון, שהוקם ביוזמת דוד בן-גוריון, החל לצאת לאור בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא היווה בימה מקצועית לחומר איכותי מתורגם לצד מאמרים מקוריים בנושאים צבאיים.[6] בה בעת שימשה מערכת העיתון כמחלקת ההסברה הבלתי חוקית של ארגון "ההגנה".[7] עיתון זה הוציא 50 חוברות במהלך שנות פעילותו עד קום מדינת ישראל, והיה התשתית שעליה קמה ההוצאה לאור "מערכות" של משרד הביטחון, הפעילה עד היום.
בשנת 1940 הוציא ליבנה עיתון נוסף ושמו "אשנב", בשיתוף ברל כצנלסון. העיתון, בעריכת ליבנה, הפך לשופרם של חוג "האקטיביסטים" במפא"י, ופעל שבע שנים, עד שהגדיש את הסאה בכך שפרסם מודעת אבל שבה כרך את שמם של עולי הגרדום – אנשי האצ"ל: דב גרונר, דב רוזנבוים, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, שנתלו ב-16 באפריל 1947 – עם שמם של חללי ההגנה: אהרון דוב, פנחס וייס, מנחם סאמט ומשה לרר, שנהרגו בפעילות במסגרת תנועת ההעפלה. אמנם לצד המודעה התפרסם מאמר שניסה לרכך את רישומה, ובו נאמר באשר לעולי הגרדום: ”קרבנם האישי אינו יכול להעביר מן העולם את העובדה שהדרך בה הלכו אינה מועילה לעמם”, אבל היא כללה את המשפט: ”יזכור עם ישראל את בניו שנרצחו בידי מלכות הרשעה על סף המולדת, והועלו לגרדום בכלא עכו”. אמירה זו גזרה גזירה שווה בין עולי הגרדום ובין חללי "ההגנה", מעשה שנחשב לבלתי נסבל בקרב הנהגת "ההגנה", שעיינה את האצ"ל – מודעת האבל הופיעה לאחר פירוקה של תנועת המרי העברי ומספר חודשים לאחר פיצוץ מלון המלך דוד וגררה ביקורת חריפה, וזו גרמה לסגירתו של "אשנב".[8]
הצלחה רבה יותר נחל הביטאון "בטרם", שנקרא תחילה "מלחמתנו" כשהוקם ב-1942. ליבנה היה עורך העיתון עד 1960, והעיתון שיקף את דעותיו בכל גלגוליו האידאולוגיים בשנים אלה.[9] ליבנה היה ידוע כנואם טוב, ונשא דברים ברדיו, שהיה אז אמצעי התקשורת בעל ההשפעה הרבה ביותר. ליבנה היה פעיל גם בקול ירושלים שהופעל על ידי שלטונות המנדט, ובו נשא הרצאות בענייני היום, ובמערכת "קול ישראל", תחנת הרדיו הבלתי חוקית של ההגנה, שהחלה לפעול ב-1940. ליבנה וברל כצנלסון נמנו עם האחראים על תוכני השידור.[10]
ימים אחדים לפני ההצבעה הגורלית במועצת העם על הקמת מדינת ישראל, ב-12 במאי 1948, נשלח ליבנה על ידי דוד בן-גוריון אל מנחם בגין, כדי למסור לו כי הצהרותיו בעד הכרזת מדינה עברית אמנם מחזקות אותו (את בן-גוריון), אך יהיה על בגין ועל אנשיו להיות כפופים לממשלה בראשות בן-גוריון. בגין נענה לליבנה ונתן הצהרה כפי שהתבקש לעשות.[11]
חבר הכנסת מטעם מפא"י
עריכהלאחר קום המדינה המשיך ליבנה בפעילותו הציבורית. הוא נבחר מטעם מפא"י לכנסת הראשונה ולאחריה לכנסת השנייה. בה בעת היה שותף לצד אחרים, ובראשם המתכנן אליעזר ברוצקוס, בהקמת "החוג לרפורמה התיישבותית", שקרא לפזר את האוכלוסייה בתכנון ההתיישבות ולתת עדיפות לפריפריה על פני המרכז. בשתי הכנסות שבהן פעל בשנותיה הראשונות של המדינה היה חבר בוועדת החוץ והביטחון. כחבר הכנסת נמנה עם חוגי הימין והאקטיביסטים במפא"י, ונקט קו פרו-אמריקני חריף במאבק שהתנהל בין מפא"י ומפ"ם סביב אופייה של מערכת היחסים עם ארצות הברית ועם ברית המועצות על רקע המלחמה הקרה. ליבנה נתן ביטוי לדעותיו אלה גם מעל דוכן הנואמים בכנסת. על דבריו של חבר הכנסת יעקב חזן, שאמר כי ברית המועצות היא מולדתו השנייה, הגיב ליבנה באומרו כי אין להפקיד תפקידי פיקוד צבאיים בידי אנשים שלהם יותר ממולדת אחת.[12]
כחבר הכנסת נקט ליבנה קו מדיני עצמאי שהעלה לעיתים את חמתם של בכירי מפלגתו, וב-1952 נזף בו שגריר ישראל באומות המאוחדות, אבא אבן, על כי נפגש עם שגריר פקיסטן בעת ביקור באומות המאוחדות.[13]
בשנת 1953 החל ליבנה לבנות בית על מגרש של מעל חצי דונם בשכונת קריית היובל. הבית שכלל שתי קומות ומרתף על שטח של 240 מ"ר נחשב במושגי הימים ההם לוילה מנקרת עיניים הנוגדת את הנורמה המקובלת של "הצנע לכת" ומזכירות המוסד לביקורת של מפא"י החליטה לאסור על ליבנה להיכנס לגור בבית. ליבנה לא שעה להוראת המוסד לביקורת ויצא בביקורת ציבורית נגד ההחלטה שהתפרסמה בהבלטה באפריל 1954. במעריב נטען שההחלטה נגד הבית של ליבנה מקורה בסכסוך האידאולוגי בין ליבנה לצמרת מפא"י.[14]
מזכירות מפא"י מנעה מליבנה להופיע בפני חברי המפלגה[15] ולקראת הבחירות לכנסת השלישית לא נכלל ליבנה במקום ריאלי ברשימת מפא"י לכנסת. זמן מה המשיך, זועף וממורמר, בפעילותו במזכירות מפא"י. ב-13 בנובמבר 1957 הודיע למרכז מפא"י כי הוא פורש מן המפלגה "בשל אישור החששות לגבי אופי המשטר השליט ותוצאותיו".[16][17]
המשטר החדש, הוועד לפירוז מנשק גרעיני והתנועה למען ארץ ישראל השלמה
עריכהב-1958 חבר ליבנה לשמואל תמיר, שהקים את תנועת "המשטר החדש", ששמה לה למטרה להילחם בשיטת הממשל בה הייתה מפא"י המפלגה הדומיננטית (במסגרת זו פעל גם ישעיהו ליבוביץ), אבל בדצמבר 1960 סולק יחד עם ליבוביץ מן התנועה.[18] ב-17 בדצמבר 1960 נחשפה תוכנית הגרעין הישראלית, כשהעיתון הבריטי דיילי אקספרס פרסם ידיעה על כך שמדינת ישראל מפתחת פצצת אטום. אף על פי שהעניין פורסם כבר בעיתונים אחרים,[19] הפעם דובר שגרירות ישראל בלונדון הכחיש את הידיעה. הפרסום וההכחשה הישראלית פורסמו בישראל ובעולם, והדבר הביא לתגובת שרשרת.[20] עיתונים אחרים בעולם החלו גם לפרסם תחקירים בנושא. ב-19 בדצמבר חשף העיתון וושינגטון פוסט, שהוועדה המשותפת של שתי בתי הקונגרס ערכה דיון בנושא הידיעות על הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל, ב-8 בדצמבר, ושהכור שישראל בנתה יאפשר לה לפתח פצצת אטום בתוך 5 שנים.[21] גם ידיעה על כך שארצות הברית גילתה שישראל בונה כור ליד דימונה נחשפה וההכחשה הראשונית שזהו "מפעל טקסטיל".[22] הפרסום הנרחב אילץ את ראש הממשלה דוד בן-גוריון לתת התייחסות פומבית ראשונה לעניין זה, שבה אמר שהכור "מיועד לצורכי שלום בלבד".[23] השבועון העולם הזה, הקדיש גיליון שלם לנושא, שפורסם ב-28 בדצמבר 1960, תחת הכותרת "פצצה אטומית לישראל".[24]
ליבוביץ וליבנה פעלו לכדי למנוע את קידום התוכנית לבניית פצצה גרעינית ישראלית. החוג כונה "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" והוא החל לפעול בפברואר 1962. הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת, והוביל לדיון שקט בסוגיה בקרב כמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ובהם לוי אשכול, שהחליף את בן-גוריון ב-1963, ובקרב מנהיגי מפלגות אחרות, כגון איש המפד"ל חיים משה שפירא, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, יעקב חזן ומרדכי בנטוב ממפ"ם ואנשי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון.
ב-1963, עם עליית אשכול לראשות הממשלה ובלחץ של הנשיא האמריקני קנדי חל שינוי במדיניות, והפיתוח הגרעיני עבר לפעילות בפרופיל נמוך יותר. הדבר הסתייע גם בשל מצב מפלגתי שאליו נקלעו תומכי האופציה הגרעינית, ובהם בן-גוריון ופרס. הם נדחקו לאופוזיציה פנימית בתוך מפלגתם, ולאחר מכן למפלגת האופוזיציה רפ"י, והדבר הביא להורדת הפרופיל של הפעילות הגרעינית של ישראל.
ב-1967, לפני מלחמת ששת הימים, צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה – כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד מפעילותו. חוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם.[25]
ליבנה נמנה עם החותמים על מכתב הייסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והקדיש את שאר שנותיו למאבק למען דעותיו אלה. בספרו האחרון "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית" (1971) הביע דעות בזכות ארץ ישראל השלמה ובזכות התרבות היהודית המקורית, הרחוקה מערכי המערב המנוונים. ספר נוסף ברוח זו – "בדרך לאלון מורה – הציונות בדרך אמונים" – יצא בהוצאת גוש אמונים לאחר מותו.
ליבנה היה סופר פורה. בין השאר כתב את "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית" (1961) ו"אהרן אהרנסון – האיש וזמנו" (1969). ליבנה נמנה עם כותבי הערכים של האנציקלופדיה העברית. ברשימת הכותבים מופיע ליבנה כמומחה ל"ירושלים / ציונות; סוציאליזם; היסטוריה של רוסיה", אך הוא חיבר ערכים רבים גם בנושאים אחרים, ובהם: כבוד ואנרכיזם.
ליבנה הלך לעולמו בשנת 1975, ונקבר בהר הזיתים. ארכיונו מצוי ביד טבנקין.[26] על שמו רחוב בשכונת נווה יעקב בירושלים.
ספריו
עריכה- שאלות הסוציאליזם בימינו (כרך ד' של "ספרית הבחרות הסוציאליסטית"), ירושלים: הוועד המרכזי של הבחרות הסוציאליסטית העברית בא"י; תל אביב: המחלקה הארץ ישראלית של הברית העולמית של הנוער העברי הסוציאליסטי, תרצ"ב 1932.
- רוסלאַנד: 20 יאָר נאָך דער רעוואָלוציע: די מאָסקווער פראָצעסן: אַן אַנאַליז פון רעזשים; איבערזעצונג און פאָרוואָרט פון מ’ קאסטרינסקי, בואנוס איירס: עבודה, 1938. (ביידיש)
- הטריטוריאליזם החדש, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער של הנהלת ההסתדרות הציונית ובהשתתפות קרן היסוד, בהוצאת ר' מס ('ערכים: ספרית המכון למדריכים'), תש"ד. (הופיע בתרגום לשפות נוספות, בהן רומנית, צרפתית ואיטלקית)
- עם הוויכוח הציוני, תל אביב: עם עובד ('ספרית דעות'), תש"ד.
- הציונות ואנגליה, תל אביב: הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ו.
- בשער התקופה: מסות ומאמרים, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"ב.
- מדינה וגולה: עיון בעתידה של התנועה הציונית, ירושלים: המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, בהוצאת ר' מס ('ערכים: ספרית המכון למדריכים'), תשי"ג.
- מבחנה של עצמאות, תל אביב: מסדה, תשט"ו. (קובץ מאמרים שפורסמו בשנים 1952–1954)
- אליעזר ליבנה, בנימין גפנר, מי הם השליטים בישראל, ירושלים: מרכז המשטר החדש ('ספרית המשטר החדש'), תש"ך. (ספרון)
- ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית העורך הראשי: אליעזר ליבנה; חברי המערכת: יוסף נדבה, יורם אפרתי, ירושלים: שוקן, תשכ"א 1961. (מהדורה ב מחודשת ומעודכנת: ירושלים – תל אביב: שוקן, תשמ"א 1980.)
- יהדות אמריקה – אתגר ישראלי, רמת גן: מסדה, 1967.
- אליעזר ליבנה, שמואל כץ, ארץ ישראל וגבולותיה: שאלות ותשובות, תל אביב: התנועה למען ארץ ישראל השלמה, (הקד' תשכ"ח). (ספרון)
- אהרן אהרנסון – האיש וזמנו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ט.[27]
- ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ב.[28][29]
- בדרך לאלון מורה – הציונות בדרך אמונים, ירושלים: הוצאת גוש אמונים, 1976.
- האם גולת אמריקה היא בבל?, ניו יורק ; תל אביב: הומניטיס פרס: עם עובד (פרסומי הרצאות מוסד ון ליר בירושלים), 1973. (ספרון) (ראה אור בתרגום לאנגלית)
- בדרך לאלון מורה: הציונות בדרך אמונים, ירושלים: גוש אמונים, תשל"ו.
- Wo steht der Revisionismus?, Berlin: Zionistischen Vereinigung für Deutschland in Gemeinschaft mit dem Hechaluz, 1934.
- The Truth about Revisionism; Including a revisionist self-portrait by its own leadership: "Revisionist: a self-portrait" by Aba Achimeir, Uri Zvi Greenberg, Vladimir Jabotinsky, New York: Zionist Socialist Party, 1935.
- Neo-teritorialismul evreesc, Bucuresti: Biblioteca "Hehalut", [1944?].
- Zionistische Politik in dieser Zeit: das Biltmore-Programm und seine Gegner, Tel-Aviv: Verlag Geulim, 1944.
- Le nouveau territorialisme juif; version française de Hans Löwensohn, Jérusalem: R. Mass; Publications du Département de la jeunesse de l’Organisation sioniste mondiale (Les Dossiers sionistes), 1945.
- Il nuovo territorialismo ebraico, Roma: Federazione sionistica italiana, 1946 5706.
- State and Diaspora, Jerusalem: Youth and Hechalutz Dept. of the Zionist Organization (Modern Israel Library), 1953.
קישורים חיצוניים
עריכה
- רשימת הפרסומים של אליעזר ליבנה, בקטלוג הספרייה הלאומית
- דוד תדהר (עורך), "אליעזר ליבנשטיין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1417
אליעזר ליבנה, באתר הכנסת - אליעזר ליבנה, באתר כנסת פתוחה
- ליבנה אליעזר (ליבנשטיין), באתר תנועת העבודה הישראלית
- מת אליעזר ליבנה, מעריב, 2 במרץ 1975
- מאיר בראלי, אליעזר ליבנה (ליבנשטיין), דבר, 7 במרץ 1975
- ממערכות לאתר מערכות
מפרי עטו:
- המעמד העליון בישראל, הצופה, 3 באפריל 1959, המשך
- הכרת ארץ־ישראל כגורם רוחני, דבר, 24 בספטמבר 1971
- שלוש שיחות על היהדות, בצרון 262, נובמבר-דצמבר 1966, עמ' 65–67
- אליעזר ליבנה, עכשיו מותר לספר, הארץ, 29 באוקטובר 1961
הערות שוליים
עריכה- ^ מ. אסף, בן לציוני מסור, דבר, 5 במרץ 1975
- ^ תדהר.
- ^ 1 2 בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה. הוצאת מערכות, 1955–1972 (להלן: "תולדות ההגנה"), חלק שני, עמ' 779.
- ^ המזכר המלא מופיע בתולדות ההגנה, חלק שני, עמ' 1381–1387.
- ^ יגאל עילם, הגנה - הדרך הציונית אל הכוח, זמורה ביתן, 1979, עמ' 119.
- ^ תולדות ההגנה, חלק שלישי, עמ' 47.
- ^ תולדות ההגנה, חלק שלישי, עמ' 1268.
- ^ תולדות ההגנה, כרך ג' - ממאבק למלחמה, חלק שני, עמ' 949.
- ^ בטרם תש"ג-תש"ך 1942-1960, באתר היסטורי של תנועת העבודה
- ^ קול ישראל, באתר של הארכיון לתולדות "ההגנה"
- ^ "פעמי משיח" לידתה הקשה של המדינה היהודית.
- ^ Moshe Brilliant, Supporters attack governments investment programme, Palestine Post, 16/11/1949.
- ^ דיאנה בחור-ניר, מה זה שלום, בעצם?, באתר ynet, 7 במאי 2004
- ^ מ. מייזלס, המחלוקת על בית ליבנה ועל דעותיו, מעריב, 20 באפריל 1954
פרשת ביתו של ליבנה מכה גלים, חרות, 27 באפריל 1954 - ^ אור חדש על פרשת אליעזר ליבנה, חרות, 23 באוקטובר 1959
- ^ אליעזר ליבנה עזב את מפא"י, מעריב, 13 בנובמבר 1957
- ^ הארץ, עשר השנים הראשונות, 1958, עמ' 474.
- ^ ליבנה וליבוביץ הוצאו משורות המשטר החדש, הצופה, 28 בדצמבר 1960
- ^ לדוגמה באוקטובר 1960 פרסם העיתון הירדני אל שעב ידיעה על כך שישראל מפתחת פצצת אטום בסיוע צרפתי -עיתון ירדני: ישראל מייצרת פצצת־אטום, מעריב, 24 באוקטובר 1960
- ^ שגרירות ישראל בלונדון הכחישה ייצור פצצת אטום בישראל, קול העם, 18 בדצמבר 1960
"ישראל לא מייצרת פיצצת אטום", על המשמר, 18 בדצמבר 1960
מוסקבה על "פצצת האטום הישראלית", מעריב, 18 בדצמבר 1960 - ^ "ואשינגטון פוסט": פצצת-אטום בישראל - ב-5 שנים, על המשמר, 19 בדצמבר 1960
- ^ למומחים אמריקניים יש אינפורמציה ברורה כי ישראל תייצר פצצת אטום, חרות, 21 בדצמבר 1960
- ^ ד. בן-גוריון: הכור השני הנבנה בנגב יפיק 24,000 קילוואט; נועד לשמש לצורכי שלום בלבד, דבר, 22 בדצמבר 1960
הכור השני - רק למטרות שלום, למרחב, 22 בדצמבר 1960 - ^ "העולם הזה", גיליון 1214 מ-28 בדצמבר 1960
- ^ אבנר כהן, "נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל", בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, ת"א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 594. המאמר נותן סקירה מקיפה של הוועד ופעולתו, שעליה מסתמכות הפסקאות האחרונות.
- ^ ראו: אליעזר לבנה: מדריך לארכיונו האישי; ריכוז החומר ועיבודו: שרה ארז, רמת אפעל: יד טבנקין, 1986.
- ^ ביקורת: דוד לאזר, אגדה בלי איפור, מעריב, 26 בספטמבר 1969; יהודה סלוצקי, "אהרן אהרונסון", דבר, 10 באפריל 1970.
- ^ גבריאל מוקד, לאומנות שבאה לה עדנה מדומה, עמדה, 1 באוקטובר 1974
- ^ ביקורת: חיים איזק, אליעזר ליבנה – וששת הימים, דבר, 26 ביוני 1972; וכן ישעיהו ליבוביץ, "בין ישראל לאומות, בין היהדות לתרבות המערב ובין העם היהודי למדינת ישראל", בספרו יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל.
