אלכסנדר המילטון

אלכסנדר המילטון (באנגלית: Alexander Hamilton; ‏11 בינואר 1755 או 1757 – 12 ביולי 1804) היה פוליטיקאי ומדינאי אמריקאי, שהיה אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. הוא היה אחד מעורכי הדין החוקתיים הראשונים הבולטים ביותר בארצות הברית, והיה ציר משפיע בוועידת החוקה והמחבר העיקרי של "כתבי הפדרליסט", שהציגו את החוקה האמריקאית לציבור הניו יורקי הסקפטי. הוא גם היה עיתונאי וחייל. להמילטון בתפקידו כמזכיר האוצר הראשון, הייתה השפעה ארוכת טווח על כלכלת ארצות הברית כשייסד את "הבנק המרכזי הראשון" ואת המלווה הציבורי. במהלך כהונתו של ג'ורג' וושינגטון כנשיא היה האחראי למדיניות הכלכלית. הוא הניע את הממשל המרכזי לשלם את חובות המדינות, הנהיג מכסי מגן והוביל לקשרי סחר עם בריטניה. חזונו כלל ממשל מרכזי חזק ורשות מבצעת פעלתנית, כלכלה חזקה, עם בנק לאומי ותמיכה בייצור, וכן צבא חזק. יריביו הפוליטיים העיקריים היו תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, וג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי, שניהם חקלאים מווירג'יניה. הם תמכו במדינות חזקות וכפריות ובמיליציות מדינה בניגוד לצבא לאומי וצי חזקים. הם טענו שהמילטון היה ידידותי מדי כלפי בריטניה וכלפי המונרכיה, ותומך בערים, בעסקים ובבנקים.

אלכסנדר המילטון
Alexander Hamilton

דיוקן מ-1806
לידה	11 בינואר 1755 או 1757 צ'ארלסטאון, איי ליווארד הבריטיים
נהרג	12 ביולי 1804 (בגיל 47 או 49) ניו יורק, ניו יורק
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	כנסיית השילוש הקדוש, ניו יורק
השכלה	אוניברסיטת קולומביה
עיסוק	משפטן, איש צבא, פוליטיקאי
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
מזכיר האוצר של ארצות הברית ה־1 11 בספטמבר 1789 – 31 בינואר 1795 (5 שנים) תחת הנשיא ג'ורג' וושינגטון אוליבר וולקוט, הבן ←
הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית ה־8 14 בדצמבר 1799 – 15 ביוני 1800 (184 ימים) תחת הנשיא ג'ון אדמס → ג'ורג' וושינגטון ג'יימס וילקינסון ←
פרסים והוקרה
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
חתימה

המילטון נולד מחוץ לנישואין בצ'ארלסטאון, באיי הודו המערבית, לאמא ממוצא הוגנוטי צרפתי ובריטי, ולאבא סקוטי, ג'יימס המילטון, בנו של ליירד סקוטי בשם אלכסנדר. אביו נטש אותו בילדותו ואמו מתה מעט אחר כך, ולכן גדל אצל בן דודו הגדול, ולאחר מכן אצל משפחת אנשי צבא אמידה. הוא התבלט באינטליגנציה והכישרון שלו, וקבוצת אנשים עשירים מימנו את לימודיו בעיר ניו יורק. המילטון למד באוניברסיטת קולומביה ובחר להישאר בשלוש עשרה המושבות.

הוא הפסיק את לימודיו לפני שסיים אותם בגלל סגירת הקולג' כשהבריטים כבשו את העיר. המילטון השתתף במלחמת העצמאות האמריקנית. בתחילת המלחמה ב-1775, הצטרף למיליציה. ב-1776, הוביל צבא ארטילריה. מהר מאוד הפך לעוזרו של וושינגטון, המפקד העליון. המילטון נשלח בידי וושינגטון למשימות רבות כדי להעביר תוכניות לגנרלים. לאחר המלחמה נבחר לקונגרס הקונפדרציה מטעם ניו יורק. הוא התפטר כדי לעסוק בעריכת דין, והקים את הבנק של ניו יורק.

המילטון היה מאלו שלא אהבו את הממשל המרכזי החלש שפעל תחת תקנון הקונפדרציה. הוא הנהיג ועידה שהובילה לכינוס ועידת החוקה כדי ליצור חוקה חדשה שתחליף את תקנון הקונפדרציה ותעצב מחדש את מנגנון הממשל הפדרלי של ארצות הברית. הוא היה משתתף פעיל בוועידה, ועזר להוביל לאישורה בקרב הציבור באמצעות פרסום מאמרי הפדרליסט, שנחשבים לפירוש החשוב ביותר לחוקה שנכנסה לתוקפה ב-1789.

בממשל וושינגטון, הפך המילטון לחבר הקבינט המוביל. הוא תמך בממשל מרכזי חזק וטען לפרשנות מרחיבה של החוקה, שסיפקו לממשל סמכות חוקית לממן את החוב הלאומי, לשלם את חובות המדינות, וליצור את הבנק המרכזי הראשון של ארצות הברית. התוכניות מומנו בעזרת מכסי מגן על ייבוא, ולאחר מכן באמצעות מס שנוי במחלוקת על וויסקי. כדי להתגבר על פלגנות מקומית הקים המילטון רשת לאומית של תומכי ממשלה, בעיקר בנקאים ואנשי עסקים, שהתאגדו להיות המפלגה הפדרליסטית. נושא מרכזי היה הסכם סחר עם בריטניה שהמילטון חתם עליו ב-1794. תומכי צרפת והמהפכה הצרפתית התנגדו להסכם. המילטון היה האיש החזק במפלגה הפדרליסטית, ששלטה בפוליטיקה הלאומית עד שהפסידה ב-1800 למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של ג'פרסון.

ב-1795 חזר לעריכת דין בניו יורק. הוא ניסה לשלוט בנשיא ג'ון אדמס (1797–1801). בין 1798 ל-1799, קרא למלחמה מול צרפת לאחר התפוצצות פרשת XYZ, בה ביקשו הצרפתים שוחד מהאמריקנים, והפך בתחילה לסגנו של וושינגטון כמפקד הצבא שהוקם, ולאחר פטירתו של וושינגטון לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, אותו הכין למלחמה. אולם המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת לא התרחשה ולא כללה מעורבות צבאית, למרות מלחמות בים. לבסוף, מצא הנשיא אדמס פתרון דיפלומטי למצב. התנגדותו של המילטון להיבחרו מחדש של אדמס הובילה לתבוסתו בבחירות של 1800. ג'פרסון השיג אותו מספר אלקטורים כמו ארון בר ב-1801, והמילטון תמך בג'פרסון מול בר, אותו ראה כחסר עקרונות, למרות יריבותו ארוכת השנים עם ג'פרסון, עקב עימות משפחתי שצמח לו עם בר כשהאחרון תפס את מקום חותנו פיליפ סקיילר בסנאט האמריקאי.

המילטון המשיך לעסוק בעריכת דין בעיר ניו יורק, ופעל למען סיום סחר העבדים הבינלאומי. סגן הנשיא בר ניסה להיבחר לתפקיד מושל ניו יורק ב-1804, והמילטון סיכל את ניסיונו שנית. בר כעס על מאמציו הנקמניים של המילטון לסכל את התקדמותו הפוליטית והזמין אותו לדו-קרב, בו פצע אותו אנושות. המילטון מת למחרת היום.

ילדותו באיים הקריביים

הבית בנביס שבו נולד המילטון. המבנה הנוכחי נבנה מחדש לאחר שנהרס.

הסמל המשפחתי בצבע

אלכסנדר המילטון נולד באי נביס, באיי הודו המערבית. המילטון ואחיו הגדול ג'יימס הבן נולדו מחוץ לנישואין, לג'יימס המילטון, איש עסקים מסקוטלנד, ורייצ'ל פווסט לאביין, שאז הייתה אשתו של אדם אחר. השמועות בנוגע לאמו של המילטון אמרו שהייתה מגזע מעורב, אולם לא ניתן לאמת זאת.

תצלום של דיוקן מיניאטורי של המילטון בגיל 15, זמן קצר לפני שעזב את סנט קרואה. זהות הצייר לא ידועה.

יש חוסר בהירות לגבי שנת הולדתו של המילטון: בכל חייו המילטון טען כי שנת לידתו היא 1757, וכך הייתה הדעה הרווחת במשך מאות שנים. אך בדיקות מהתקופה האחרונה של רישומי בית המשפט בסנט קרואה מצביעים על כך כי הוא נולד בשנת 1755 (אף שהם לא מציינים במפורש שנה זו), ובעשורים האחרונים שנה זו היא שנתקבלה. את תאריך הלידה, 11 בינואר, לא ניתן לאמת או לדחות, והוא עדיין מקובל.

אמו עברה איתו לאיי הבתולה, שאז נשלטו בידי דנמרק. היא הייתה נשואה לפני כן, ופגשה את אביו של המילטון ב-1750.

אביו של המילטון נטש אותו כשהיה בן 10, לכאורה כדי לחוס על האם מהאשמה בביגמיה. האם נאלצה לתמוך כלכלית בילדיה ונפטרה ממחלה קשה כשהמילטון היה כבן 12. לאחר מותה עבר רוב רכושה לידי בעלה החוקי. המילטון הפך לפקיד בחברה שסחרה עם ניו אינגלנד. הוא היה אחראי עליה במשך חמישה חודשים ב-1771 בעת הפלגה של הבעלים. הוא ואחיו, ג'יימס הבן, גדלו אצל בן דודם, עד שזה התאבד. האחים הופרדו. ג'יימס אומץ בידי נגר מקומי, ואילו אלכסנדר בידי משפחת אנשי צבא. הוא התחבר עם בן המשפחה, אדווארד סטיבנס, ושניהם התעניינו בצרפתית ובאותם תחביבים.

המילטון התעניין בכתיבה ובקריאה, ורצה לחיות מחוץ לעיר. הוא כתב מכתב לאביו בו תיאר את השפעתו של הוריקן על העיר. המאמר פורסם בעיתון מקומי, מה שיצר סנסציה כה גדולה עד שהעיירה אספה עבורו כסף על מנת לשלוח אותו לאמריקה הקולוניאלית.

לימודיו

פסלו של המילטון מחוץ לאולם שנקרא על שמו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק סיטי

הכנסייה האנגליקנית מנעה משני הבנים להיכנס אליה, וללמוד בבתי הספר שלה, כיוון שהוריהם לא התחתנו באופן חוקי. הם למדו באופן פרטי בבית ספר שנוהל בידי יהודייה.

באוקטובר 1772, הוא הגיע אל שלוש עשרה המושבות והחל ללמוד נושאים חיוניים. הוא נכח בבית ספר בניו ג'רזי. ב-1773, למד המילטון בקינגס קולג' (כיום אוניברסיטת קולומביה). הוא קיבל תעודת בגרות ב-1774. הוא נחשב לנואם מבריק בזכות הפטריוטים מול הבריטים.

המילטון הגיב לעלונים שתמכו בכתר הבריטי בכתבות פוליטיות אנונימיות. המילטון תקף חוקים כנגד המושבות ותמך במהפכנות, אף על פי שלא תמך בהתקפות כנגד תומכי הבריטים. ב-10 במאי 1775, הציל את נשיא הקולג', שתמך בבריטים, מהמון זועם.

המילטון נאלץ להפסיק את לימודיו עם סגירת הקולג' כשהבריטים כבשו את העיר. כשהסתיימה המלחמה, לאחר כמה חודשים של לימודים עצמאיים ביולי 1782, עבר בחינה לעריכת דין והוסמך לעריכת דין בניו יורק. באוקטובר 1782 הפך באופן רשמי לעורך דין.

במהלך מלחמת העצמאות

ציור של המילטון במדים

תחילת הקריירה הצבאית

ב-1775, לאחר ההתנגשות הצבאית הראשונה של האמריקנית עם הבריטים בקרבות לקסינגטון וקונקורד, החליטו המילטון ותלמידים אחרים בקולג' להצטרף למיליציה בשם "לבבות האלון".

המילטון התאמן עם חבריו לפני השיעורים בבית קברות מקומי. הוא למד היסטוריה צבאית וטקטיקה צבאית ומהר מאוד זכה לקידום. הוא הוביל פשיטה מוצלחת על התותחים הבריטים, והשיג אותם עבור המיליציה שלו.

בעזרת קשריו עם פטריוטים ממחוז ניו יורק כג'ון ג'יי, גייס צבא ארטילרי של שישים אנשים ב-1776, ונבחר להוביל אותו. הוא נלחם במערכה על ניו יורק ב-1776, ובעיקר בקרב וייט פליינס. בקרב טרנטון הוצב גבוה מעל העיר כדי לפגוע בהסנים.

המילטון השתתף בקרב פרינסטון ב-3 בינואר 1777. לאחר מפלה ראשונית, אסף וושינגטון את החיילים והוביל אותם בהתקפה מוצלחת כנגד הבריטים. לאחר מאבק קצר, הבריטים החלו לסגת. המילטון ירה בעצמו בתותח לכיוון בניין שבו הסתתרו בריטים וגרם לכניעתם. חיילים בריטים יצאו מהבניין בידיים מורמות וכך הקרב הסתיים בניצחון אמריקני.

מטהו של ג'ורג' וושינגטון

המילטון הוזמן לסייע לגנרלים חשובים. הוא סירב לעשות זאת והיה בטוח שהתהילה בשדה הקרב היא הסיכוי שלו לשפר את מעמדו. לאחר מכן קיבל הצעה לה לא יכול היה לסרב: לשרת כעוזרו של וושינגטון, בדרגת לוטננט קולונל. וושינגטון הרגיש שעוזרו חייב להיות איש אמונו, ולבצע משימות מורכבות.

המילטון שירת תחת וושינגטון במשך ארבע שנים. הוא שלח מכתבים לקונגרס, למושלים ולגנרלים החשובים של הצבא הקונטיננטלי. הוא כתב את פקודותיו של וושינגטון ומכתבים בשמו. המילטון היה מעורב במשימות חשובות, כולל השגת מוניטין צבאי, דיפלומטיה, ומשא ומתן עם קצינים צבאיים בכירים בפקודתו של וושינגטון.

כניעתו של קורנווליס, ציור שמן מ-1820. המילטון הוא השמאלי מבין ארבעת האנשים שעומדים בקצה הימני של הציור.

במהלך המלחמה, התחבר המילטון עם כמה חיילים אחרים. מכתביו למרקיז דה לה פאייט דיברו על מיתולוגיה יוונית והיסטוריה, ורבים טענו שהתפתחה ביניהם מערכת יחסים.

כשהיה במטהו של וושינגטון, המילטון רצה לחזור לקרב פעיל. ככל שהמלחמה התקרבה אל סופה, הוא הבין שההזדמנות להשיג תהילה צבאית עמדה להיעלם. בפברואר 1781, וושינגטון נזף בו במקצת, והוא השתמש בכך כתירוץ להתפטר מתפקידו. הוא ביקש מוושינגטון ומאחרים תפקיד בשדה הקרב. בתחילת יולי 1781, שלח מכתב לוושינגטון בו איים להתפטר אם לא יקבל תפקיד ביצועי.

ב-31 ביולי 1781, הסכים וושינגטון ומינה אותו למפקד גדוד בניו יורק. בתוכנית לתקוף ביורקטאון, קיבל המילטון פיקוד על שלושה גדודים, שהיו אמורים להילחם יחד עם הצבא הצרפתי מול הגדודים הבריטים. המילטון והגדודים שלו לחמו בלילה, והצליחו להשתלט על האזור, וכך שברו את כוחה הצבאי של בריטניה בצפון אמריקה.

קונגרס הקונפדרציה

לאחר הקרב על יורקטאון, התפטר המילטון מפיקוד. ביולי 1782 מונה לקונגרס הקונפדרציה כנציג מניו יורק עם תחילת המושב בנובמבר 1782, לכהונה בת שנה. לפני מינויו לקונגרס, הוא כבר החל לבקר אותו. הוא טען שיש לשנות את הקונפדרציה שלא מתאימה למלחמה או לשלום.

כשהיה במטה של וושינגטון, התייאש מהטבע המבוזר של הקונגרס הקונטיננטלי, ובעיקר בתלות שפיתח במדינות בעבור תמיכה כספית. לפי תקנון הקונפדרציה, לקונגרס לא הייתה סמכות לאסוף מיסים או לדרוש כסף מהמדינות. חוסר במקור הכנסה יציב הקשה על הצבא הקונטיננטלי להשיג אספקה ולשלם לחייליו. במהלך המלחמה, ומעט לאחריה, הקונגרס השיג כסף ממלך צרפת, מעזרה שביקש מהמדינות (שלא תמיד נתנו) ומהלוואות אירופאיות.

תיקון לתקנון הוצע בפברואר 1781, כדי לתת לקונגרס את הכוח לאסוף מס של 5% על כל המוצרים המיובאים, אולם כל המדינות נאלצו לאשר זאת. בנובמבר 1782, דחתה רוד איילנד את החוק, וכך מנעה את העברתו. מדיסון הצטרף להמילטון בשכנוע הקונגרס לשלוח משלחת שתשכנע את רוד איילנד להסכים לכך. טענתם הייתה שלממשל הפדרלי היה הצורך ליצור חוקים מעל למדינות הרגילות. המילטון העביר מכתב שבו טען שלקונגרס היה הכוח להטיל מיסים, כיוון שניתנה לו מכמה מדינות סמכות לקביעת מחירים. אולם גם וירג'יניה דחתה את החוק, והחוק לא עבר.

הקונגרס והצבא

כשהמילטון היה בקונגרס, החיילים המורדים החלו להוות סכנה למדינה. רוב הצבא היה בניו יורק, ולא קיבל מימון לאספקה שלו. בנוסף לכך, כבר ב-1778 הובטחה לקצינים קצבה של חצי ממשכורתם כשישוחררו (בהתחלה לשבע שנים, ולאחר בגידתו של בנדיקט ארנולד קצבה לכל החיים). בתחילת העשור, בגלל מבנה הממשלה, לממשלה לא היה כוח לגבות מיסים או לשלם לחיילים. לאחר כמה חודשים בלי תשלום, החיילים שלחו משלחת לקונגרס עם שלוש דרישות: תשלום לצבא, קצבאות ותשלום חד פעמי אם הקונגרס לא יוכל להרשות לעצמו תשלום קצבאות לכל החיים. הקונגרס דחה זאת.

המילטון ואחרים ניסו לנצל את החשש מהפיכה צבאית כדי לגייס תמיכה במימון הממשלה. הם לא הסכימו לשום דבר שלא אישר לממשלה להטיל מיסים: הם לא הסכימו שהמדינות ייטלו את החוב או להטיל מכס כדי לשלם את החוב. המילטון הציע להשתמש בכוחו של הצבא כדי לגרום למדינות להסכים למיסים. המילטון הציע לוושינגטון שהוא יתווך בינו לבין הממשל, אולם וושינגטון סירב. עם סיום המשבר, הזהירו אותו מפני הסכנות שבשימוש בצבא כדי להשיג תמיכה לתוכנית.

ב-15 במרץ, נאם וושינגטון בפני הקצינים והרגיע אותם. הקונגרס פירק את הצבא באפריל 1783, והטיל מכס של עשרים וחמש שנה, אליו המילטון התנגד, שדרש את אישור כל המדינות. בנוסף, הועבר חוק ששילם קצבאות מלאות לקצינים במשך חמש שנים. רוד איילנד התנגדה לחוקים גם הפעם.

ביוני 1783, קבוצה אחרת של חיילים כועסים שלחה עצומה לקונגרס בדרישה לתת להם החזרים. כשצעדו אל פילדלפיה, הקונגרס האשים את המילטון בשלהובם. המילטון ביקש מיליציה מהמועצה של פנסילבניה אולם היא סירבה לו. המילטון הנחה את ויליאם ג'קסון, מזכיר המלחמה, לעכב את החיילים, ללא הצלחה. כשהחיילים הגיעו לפילדלפיה, הם דרשו תשלום. חשש נשיא הקונגרס הקונטיננטלי, ג'ון דיקינסון, שהמיליציה המקומית אינה אמינה, וסירב לקבל ממנה עזרה. המילטון דרש מהקונגרס לעבור לפרינסטון בניו ג'רזי. הקונגרס הסכים. כשהוא כועס על חולשת הממשל המרכזי, המילטון הציג טיוטה לחידושים בתקנון הקונפדרציה. הטיוטה כללה סעיפים רבים שנכללו בחוקה העתידית, כולל ממשל מרכזי חזק עם היכולת לאסוף מיסים ולהחזיק צבא. בנוסף כללה הטיוטה הפרדת רשויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.

חזרה לניו יורק

המילטון התפטר מהקונגרס, וביולי 1782 חזר לעסוק בעריכת דין בניו יורק. הוא הגן על נתינים בריטים בעיקר.

ב-1784, הקים את הבנק של ניו יורק, שהפך לאחד מהבנקים הוותיקים בתולדות המדינה, והתאחד עם בנק נוסף ב-2007. המילטון הקים מחדש את קולג' קולומביה, לאחר שזה ניזוק במהלך המלחמה. הוא היה ציר בוועידת אנאפוליס ב-1786. הוא דרש ועידה חוקתית, וכך הצליח להתקרב אל חזונו, שכלל ממשל מרכזי חזק, ועצמאי מבחינה כלכלית.

ב-1786, הזמין את הנסיך היינריך מפרוסיה להיות נשיא המדינה או המלך, אולם ההצעה בוטלה לפני שהנסיך יכול היה להגיב.

החוקה ומאמרי הפדרליסט

ערכים מורחבים – חוקת ארצות הברית, כתבי הפדרליסט

ועידת החוקה ואישור החוקה

ב-1787, שימש כנציג מחוז ניו יורק במועצה המחוקקת של ניו יורק ונבחר כנציג לועידת החוקה. אף על פי שהמילטון הוביל את המאמצים לכינוס הוועידה, השפעתו הייתה די מוגבלת. המושל ג'ורג' קלינטון בחר נציגים ניו יורקרים אחרים שהתנגדו לממשל המרכזי החזק של המילטון. שניהם קבעו את הקולות של ניו יורק ומנעו שינויים לתקנון הקונפדרציה.

המילטון נאם בזכות מינוי נשיא לכל החיים (אך ללא הירושה המשפחתית של הכתר). הצירים סירבו לכך. המילטון גם דרש פרלמנט עליון המבוסס על בית הלורדים האנגלי. המילטון התנגד לייצוג שווה בסנאט, כשהוא אומר כי הרעיון הוא "מזעזע לכל הדוגל בצדק ולכל רגש אנושי". הוא גם רצה כי הסנאטורים ישרתו לכל חייהם, למעט מקרי שחיתות. ההצעות גרמו לו להיתפס כמונרכיסט. כמו כן דגל המילטון בביטול העבדות.

המילטון טען שהמודל האנגלי הוא המודל הטוב היחיד לרשות מבצעת. הוא טען שאין זאת מונרכיה אם אפשר להדיח את השליט. במהלך הוועידה, כתב טיוטה לחוקה אולם לא הציג אותה. הטיוטה כללה את רוב הסעיפים מהחוקה האמיתית. בטיוטה שלו, הסנאט נבחר לפי גודל האוכלוסייה, היה בגודל שתי חמישיות מבית הנבחרים, והנשיא והסנאטורים היו אמורים להיבחר בבחירות מסובכות, בהן האלקטורים יבחרו מספר מצומצם של אלקטורים. הם יחזיקו בתפקידם כל חייהם, אולם יהיה אפשר להדיח אותם בשל שחיתות. לנשיא יהיה וטו מוחלט. בית המשפט העליון של ארצות הברית יוכל לשפוט כל תביעה אמריקנית, ומושלי המדינות ימונו בידי הממשלה.

עם סוף הוועידה, עדיין לא היה מסופק המילטון מהחוקה הסופית, אולם חתם עליה כיוון שהייתה שיפור לעומת תקנון הקונפדרציה. שני חבריו למשלחת פרשו, ולכן המילטון היה הנציג היחיד מניו יורק שחתם על החוקה. הוא לקח חלק במסע להובלת אישור החוקה בניו יורק ב-1788. הוא השתמש באהדה כלפי החוקה כדי לנסות לאלץ את ג'ורג' קלינטון לחתום, אולם לא הצליח. באספה המחוקקת של המדינה, הפלג של המילטון התנגד לשינויים בחוקה בטענה שאז ניו יורק לא תוכל להתקבל לאיחוד, ואילו הפלג של קלינטון רצה לשנות את החוקה ולשמור על זכות המדינה לפרוש במקרה שלא תצליח. במהלך האספה, הפכו ניו המפשייר ווירג'יניה למדינות התשיעית והעשירית שאשררו את החוקה בהתאמה, והיה ברור שצריך פשרה. המילטון הזכיר את מכתבי הפדרליסט שלו כדי להשיג תמיכה כלפי החוקה, ולבסוף שלושים חברים תמכו באשרור החוקה לעומת 27.

ב-1788, שירת המילטון עוד כהונה במושב האחרון של הקונגרס הקונטיננטלי, לפי תקנון הקונפדרציה. ב-1791, נכנס אל הקונגרס התובע הכללי ארון בר, במקום חמו של המילטון. המילטון האשים את בר בכך, וסכסוך התפתח בין השניים.

כתבי הפדרליסט

המילטון כתב יחד עם ג'ון ג'יי ועם ג'יימס מדיסון סדרת חיבורים שהגנה על החוקה המוצעת, שנודעו ככתבי הפדרליסט. הוא כתב חמישים ואחד חיבורים, כשמדיסון כתב עשרים ותשעה וג'יי חמישה בלבד. המילטון היה המפקח של כל הפרויקט והאחראי לפרסומו. כל אדם היה אחראי לתחומו: ג'יי התייחס ליחסי החוץ, מדיסון היה אחראי להיסטוריה של רפובליקות ועל מבנה הממשלה החדשה, ואילו המילטון היה אחראי לכתוב על הרשות המבצעת והרשות השופטת, וגם בנושאי צבא ומיסוי. הכתבים פורסמו לראשונה ב-27 באוקטובר 1787.

המילטון כתב את הכתבים תחת שם העט "פובליוס". ג'יי כתב את ארבעת החיבורים הבאים כדי להסביר על חולשת הקונפדרציה ועל הצורך באחדות מול אויבים מבית ומחוץ. הוא כתב גם את חיבור מספר 64. המילטון טען שאף על פי שהרפובליקות הובילו לכאוס בעברן, ההתקדמות במדעי המדינה הובילה לכך שהן יוכלו לשרוד, ובעיקר בעזרת איזונים ובלמים, הפרדת רשויות, בית משפט עצמאי ובחירת נציגים. הוא גם כתב מאמרים להגנת החוקה, ודיבר על הסנאט ועל הרשויות המבצעת והשופטת. המילטון ומדיסון תיארו גם את מצבה האנרכי של הקונפדרציה, וחלקו דעות משותפות, בניגוד לחילוקי הדעות ביניהם בעתיד. שניהם נבדלו בעיקר בנוגע לצורך בצבא קבע.

הפיוס בין ניו יורק לוורמונט

ערך מורחב – רפובליקת ורמונט

ב-1764 פסק המלך ג'ורג' השלישי לטובת ניו יורק בסכסוך בינה ובין ניו המפשייר על השטח שהפך לוורמונט. ניו יורק סירבה להכיר בתביעתו לשטח של מושל ניו המפשייר בחמש עשרה השנים הקודמות, אף על פי שניו המפשייר שלטה באזור. תושבי הטריטוריה התנגדו לחוקי ניו יורק. המיליציה שלהם, שנלחמה מול הבריטים, נוצרה במקור כדי להתנגד לממשלת ניו יורק. ב-1777, הוכרזה ורמונט כמדינה עצמאית, ובתחילת 1778 הקימה ממשלה מקומית. עד ל-1785 לא השיגה ורמונט ייצוג בקונגרס הקונטיננטלי בשל התנגדות ניו יורק, וכתוצאה מכך החליטה שמכיוון שסירבו לקבלה אל האיחוד, היא לא חלק מארצות הברית, לא כפופה לקונגרס ויכולה לדון בחופשיות עם הבריטים, מה שהוביל להחלפת שבויי מלחמה. הסכם השלום של 1783 כלל את ורמונט כחלק מארצות הברית. ב-2 במרץ 1784, ביקש המושל ג'ורג' קלינטון שהקונגרס יכריז מלחמה על ורמונט כדי להחזיר את השטח, אולם הקונגרס סירב.

ב-1787 ויתרה ניו יורק על הרעיון של השגת ורמונט, אולם דרשה בוררות בנושא. כחבר במועצה המחוקקת של ניו יורק, תמך המילטון בהעברת חוק שיכיר בריבונותה של ורמונט, ובין 1787 ל-1789 עסק בנושא. ב-1788 נכנסה החוקה האמריקנית לתוקף, והיו אמורים לקום בית הנבחרים והסנאט. המילטון דרש שהקונגרס יעסוק קודם כל בעצמאותה של קנטקי (שעדיין הייתה חלק מווירג'יניה) כדי לרצות את הדרום, ואז לפייס את הצפון בנוגע לוורמונט. ב-1790 החליטה המועצה המחוקקת של ניו יורק לוותר על כל תביעה לוורמונט בתנאי שזאת תצטרף לאיחוד ובתנאי שיוסדר הגבול בין שתי המדינות. ב-1790, לאחר שהסכימה לשלם כסף למחכירי אדמות מניו יורק, צורפה ורמונט לאיחוד ב-1791.

מזכיר האוצר

משהעביר הקונגרס חוק שייסד את משרד האוצר, ולאחר שנועץ ברוברט מוריס, עוזרו ובן שיחו לנושאי כלכלה בזמן מלחמת העצמאות האמריקנית, מינה וושינגטון את המילטון לשר האוצר הראשון. הוא שימש בתפקיד מ-11 בספטמבר 1789 ועד 31 בינואר 1795, כהונה בזכותה נחשב המילטון לאחד המדינאים הגדולים של ארצות הברית. רוב המבנה הממשלתי נוסד באותן השנים, ובעיקר הקבינט עצמו. המילטון ראה את משרדו כשווה ערך למשרד ראש הממשלה הבריטי. הוא פיקח על חבריו לקבינט במהלך כהונתו של וושינגטון, שהתייעץ איתו בנושאים שלא היו קשורים בהכרח למחלקת האוצר של ארצות הברית. ב-1791, נבחר להיות עמית של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. תקופתו של המילטון הייתה בסימן חדשנות, תכנון ודו"חות ערוכים היטב. ביניהם היה "הדו"ח על החוב הלאומי", חוק מכס, הדו"ח על הבנק הלאומי, הדו"ח על הקמת מטבעה, הדו"ח על הייצור והדו"ח לתמיכה באשראי הציבורי. לאחר חודש אחד בלבד בתפקיד הציע המילטון להקים זרוע ימית לצבא, על מנת לתפוס מבריחים ולהגדיל את רווחי המכס. בקיץ הבא אישר הקונגרס כוח ימי של עשר ספינות, שהיווה את תחילתו של מה שיהפוך לימים למשמר החופים האמריקאי. כמו כן היה המילטון גורם מרכזי ביצירת הצי האמריקאי בחוק הימאות של 1794.

הדו"ח על החוב הלאומי

לפני התכנסות בית הנבחרים בספטמבר 1789, ביקש הבית הצעות של המילטון לשיפור המלווה הציבורי עד לינואר 1790. המילטון עיין בכתביהם של מונטסקייה, תומאס הובס, ז'אק נקר ודייוויד יום. הוא ביקש עצות גם ממדיסון. אף על פי שהסכימו על הוספת מס על זיקוק אלכוהול, מכסים על אלכוהול מיובא ומסי קרקע, חשש מדיסון שהביטחונות של החוב הממשלתי יגיעו לידיים זרות.

בינואר 1790 פרסם את "הדו"ח על החוב הלאומי" שהיה אבן דרך בהיסטוריה הכלכלית האמריקאית, שכן סימן סוף לתקופה של פשיטת רגל כלכלית - התוכנית שהוצגה בו סיפקה אמצעים לתשלום החובות הפנימיים והחיצוניים. דמוקרטים רפובליקאים כג'יימס מדיסון, תומאס ג'פרסון וארון בר התנגדו נחרצות לתוכניתו של המילטון, ובכל זאת היא התקבלה ברוב גדול.

בדו"ח, טען המילטון שהחוב של ארצות הברית שהושג במהלך המלחמה היה מחיר חירותה. הוא טען שהחירות הולכת יד ביד עם שגשוג ושעל הממשלה לכבד את איגרות החוב, שהיו הבסיס של המוסריות הציבורית והפרטית. המילטון טען שהחזרת הלוואות סבירה תאפשר לאמריקה ללוות כספים בשיעורי ריבית נמוכים, צעד שיעזור לכלכלה.

המילטון חילק את החוב לחוב לאומי ולחוב מקומי, ואת החוב הלאומי חילק לחוב חיצוני ולחוב פנימי. הייתה הסכמה בנוגע לטיפול בחוב החיצוני (בעיקר לצרפת), אולם לא הייתה הסכמה בנוגע לחוב הפנימי. במהלך המלחמה, האזרחים השקיעו באיגרות חוב, ויוצאי הצבא קיבלו תשלום באיגרות חוב שמחירן צנח. בתגובה, מכרו החיילים את האגרות לבעלי הון במחיר נמוך של כעשרים אחוז משוויין.

המילטון הרגיש שיש לשלם את הכסף על איגרות החוב לבעלי ההון ולא לחיילים שמכרו אותן, כיוון שלטענתו מכירת האגרות העידה על חוסר אמון בעתיד המדינה. המילטון הציע כי הממשל הפדרלי ישלם את חובותיהן של המדינות השונות, חובות שרובן הונפקו באיגרות חוב שנמכרו לציבור הרחב כדי לממן את מלחמת העצמאות. מדיסון וג'פרסון התנגדו גם לתוכנית זו, בטענה שהתוכנית מפלה מדינות מסוימות בברית, שכן בעוד שהמימון הגיע מקופת כל המדינות, היו באותה עת מדינות, במיוחד בדרום, שכבר שילמו את חובותיהן (למשל וירג'יניה), ומדינות, בעיקר בצפון, שלא עשו כן (למשל ניו יורק).

בחלק האחרון של הדו"ח, המליץ על חיסול החוב בעזרת קרן חיסכון שתחסל חמישה אחוזים מהחוב בכל שנה עד שזה ישולם. כיוון שאיגרות החוב נסחרו מתחת לערכן, רכישת האגרות תעזור לממשלה.

כשהדו"ח הוצג בפני בית הנבחרים, הוא עורר התנגדות עזה. הוא הזכיר למתנגדיו צורת ממשל בריטית, ובנוסף הקטנת כוחם של נציגי המדינות לטובת הממשלה לא הייתה לרוחם של חברי בית הנבחרים. בנוסף, נטען שכמה חברי קונגרס היו בחברות טובה עם בעלי ההון שרכשו את איגרות החוב.

מחלוקת זו יושבה, כך על פי תומאס ג'פרסון, בפגישה אישית ביניהם שנערכה ב-21 ביולי 1790, בה הסכים המילטון לתמוך בהקמת הבירה הפדרלית של ארצות הברית (לימים וושינגטון די. סי.) על גדת נהר הפוטומק, בתמורה לתמיכה של ג'פרסון ועמיתיו הדרומיים בתוכניתו.

מאוחר יותר טען ג'פרסון כי התחרט על הסכמתו, וזאת משתי סיבות: האחת, מפני שלטענתו משבר האשראי היה חמור פחות מכפי שהציגו המילטון, וזאת כדי לשכנע את האחרים לתמוך בו. השנייה, מפני שלטענתו המילטון השתמש בתוכנית כדי להעשיר מספר בעלי הון - על פי ג'פרסון, לפני שהמילטון הוציא לפועל את תוכניתו לתשלום איגרות החוב, הוא מסר מידע אודות התוכנית לבעלי הון, אשר רכשו מהציבור את האגרות בהנחה משמעותית, כיוון שמרבית הציבור סבר שאגרות אלה לא ישולמו לעולם. לאחר שבעלי ההון קנו את איגרות החוב, הודיע המילטון על התוכנית לפדיונן בידי הממשל הפדרלי, ובעלי ההון גרפו רווח ניכר. ג'פרסון טען כי מדובר בבגידה בציבור הפטריוטי שתמך במלחמה בידי האליטה השלטת ובעלי ההון.

העובדה שמרבית התומכים בדו"ח (כמו רופוס קינג) היו ידידותיים לספקולנטים לא סייעה לו, אף על פי שלהמילטון עצמו לא היה קשר לחוב. מדיסון התנגד לדו"ח בפברואר 1790. אף על פי שלא התנגד למתן רווח למחזיקי איגרות החוב, הוא רצה שהחובות ישולמו לחיילים. מדיסון לא הרגיש שהחיילים איבדו אמון במדינה, אלא שהיו מיואשים ולכן מכרו את איגרות החוב. הפשרה של מדיסון לא זכתה לתמיכה רחבה.

בניגוד לדעה מקובלת, המילטון לא האמין כי כדאי למדינה להישאר בחוב לאורך זמן רב. הוא חשב כי זוהי חולשה שיש להימנע ממנה, וכתב מאמרים רבים המתנגדים לחוב ממשלתי לטווח ארוך.

הדו"ח על הבנק הלאומי

הדו"ח של המילטון לגבי בנק לאומי הוצג בדו"ח הראשון על החוב הלאומי. המילטון רצה בנק לאומי עוד ב-1779, ואסף רעיונות בנוגע להקמתו, כשהוא נסמך על בנק אנגליה ועל ניסיונו כבנקאי.

המילטון הציע לקונגרס להסמיך בנק לאומי עם הון של עשרה מיליון דולרים, כשחמישית מהם יהיו בבעלות הממשלה. לממשלה לא היה כסף, והרעיון היה שהממשלה תלווה את הכסף מהבנק, ותחזיר את ההלוואה בעשרה תשלומים שנתיים ושווים. השאר יהיה זמין למשקיעים פרטיים. על הבנק יפקחו עשרים וחמישה נאמנים שייצגו את רוב מחזיקי המניות הפרטיים. המילטון הציע מיסים למימון הבנק: מכסים על רום, וויסקי וליקר מיובאים.

החוק עבר בסנאט בלי בעיות, אולם נעצר בבית הנבחרים. רבים טענו שהמילטון ייצג את צפון מזרח המדינה בעזרת הבנק, ושהחקלאים לא ירוויחו ממנו. מדיסון וג'פרסון התנגדו לבנק גם כן, אולם הבינו שעיר הבירה לא תעבור לדרום אלמלא פילדלפיה תקבל פיצוי בדמות הבנק. מדיסון טען שהחוקה לא הסמיכה את הממשלה ליצור את הבנק, אולם החוק עבר ברוב של 39 מול 20 ב-8 בפברואר 1791.

וושינגטון היסס לחתום על החוק, בעצת התובע הכללי אדמונד רנדולף ותומאס ג'פרסון. ג'פרסון טען שאין צורך בבנק לאומי. לבסוף חתם וושינגטון על החוק.

יצירת המטבעה של ארצות הברית

אחד מהמטבעות הראשונים שהוטבעו בארצות הברית

ב-1791, הגיש המילטון לבית הנבחרים דו"ח על יצירת מטבעה. רוב רעיונותיו נבעו מהכלכלנים האירופאים, החלטות מהקונגרס ומאנשים כתומאס ג'פרסון. כיוון שהמטבע הספרדי היה המטבע הכי נפוץ בארצות הברית, הציע המילטון הטבעה של דולר אמריקני במשקל זהה כדי להציג לציבור את המטבע. המילטון רצה שהמערכת האמריקנית תהיה מבוססת על חלוקה של הדולר לעשרות. אף על פי שהעדיף את תקן הזהב, הוא הסכים להצמדת הדולר גם לכסף, בשיעור שתאם את המדינות האירופאיות. ההבדל היה שהוא הגדיל את ערך הזהב כיוון שהיה סבור שהמערב יביא לארצות הברית כסף רב. המילטון חפץ להטביע מטבעות כסף בערכים נמוכים כדי להקל על העניים. אחת ממטרותיו היו שהציבור יתרגל לעסוק בכסף באופן קבוע.

ב-1792, הצעותיו התקבלו בידי הקונגרס והפכו לחוק, שהוביל ליצירת מטבעת ארצות הברית. היו צריכים להיווצר מטבע של עשרה דולרים מזהב, מטבע דולר מכסף, וכסף אחר בין חצי סנט לחמישים. הכסף והזהב הוטבעו ב-1795.

שירות ספינות המכס

עוד לפני המהפכה, ההברחות בחופים האמריקניים הפכו לבעיה רצינית, ולאחר המהפכה הבעיה גברה. יחד עם ההברחה, נוצרה בעיה בשליטה על ספינות, שוד ימי וחוסר איזון בהכנסות. בתגובה, הציע המילטון להקים את שירות ספינות המכס של ארצות הברית, שיפטרל בימים ויעזור לגובי המכס בהחרמת סחורה מוברחת. בנוסף, השירות נועד לחזק את השליטה במכס, את הכלכלה ואת צי הסוחר.

המילטון הציע להציב עשר ספינות באזורים שונים במדינה, בין ניו אינגלנד לג'ורג'יה. לכל אחת מהספינות יהיו עשרה רובי מוסקט וכידונים, עשרים רובי פיסטול, שני אזמלים, גרזן רחב אחד ושתי עששיות. המפרשים היו אמורים להיארג בידי תעשיות אמריקניות. כך נולד משמר החופים של ארצות הברית.

וויסקי כהכנסה ממס

ערך מורחב – מרד הוויסקי

אחד ממקורות ההכנסה המרכזיים שהציע המילטון היה מס בלו על וויסקי. בחוק המכס הראשון של ינואר 1790, הציע לגייס שלושה מיליון דולרים לצורך הוצאות תפעוליות וריבית על החוב הפנימי והחיצוני בעזרת העלאת מכס על יינות, תה, קפה ומשקאות מזוקקים. הקונגרס סירב לכך (פרט למס על וויסקי). מדיסון הציע במקום מכס על סחורות מיובאות.

כיוון ששלושה רבעים מההכנסה הממשלתית הייתה מסחר עם בריטניה, וכתוצאה מההכנסות הצונחות, החליט המילטון לכלול בדו"ח על החוב הלאומי ב-1790 הצעה למס על אלכוהול ומכס יבוא על אלכוהול. שיעור המס היה מדורג. המילטון ידע שהמס לא יתקבל טוב בקרב האזורים הכפריים, אולם סבר שהמס עדיף על פני מס קרקע.

ההתנגדות הגיעה מבית הנבחרים של פנסילבניה. המחוקקים לא הצליחו לאכוף את חוקי המכס. המילטון היה מודע לכך וניסה להנחות פקחים לחפש סחורה מוברחת ולהחרימה. המילטון העדיף משפט עם חבר מושבעים למי שימצא אשם בהברחה. ב-1791, המקומיים החלו לאיים על הפקחים בטענה של חדירה לפרטיות. הם כיסו את הפקחים בזפת ונוצות והלקו בהם. המילטון ניסה להקטין את ההתנגדות ולהוריד את שיעורי המס, ללא הצלחה.

ב-1794 התעוררה התנגדות חריפה של הציבור למיסוי משקאות חריפים אשר הביאה למרד הוויסקי במערב פנסילבניה ווירג'יניה, שהיה המוצר החיוני ביותר לכלכלה המקומית. המילטון שראה בציות לחוק ערך חשוב, ליווה את גנרל הנרי לי השלישי ואת הנשיא וושינגטון על מנת לדכא את המרד. צעדיו של המילטון לתשלום החוב החיצוני של ארצות הברית היו חשובים לא רק בשל הניסיון החשוב והמוצלח להתמודד עם הבעיות הכלכליות של המדינה הצעירה, אלא גם משום שהביאו למפלגות הלאומיות הראשונות. המרד הסתיים ללא שפיכות דמים.

ייצור ותעשייה

הדו"ח הבא של המילטון היה הדו"ח על הייצור. אף על פי שהקונגרס ביקש ב-15 בינואר 1790, דו"ח בנוגע להגדלת העצמאות הכלכלית של המדינה, הדו"ח הוגש רק ב-5 בדצמבר 1791. בדו"ח, ציטט מ"עושר האומות" והתנגד לאסכולה הפיזיוקרטית ולחקלאות. הוא גם סירב לרעיונותיו של אדם סמית' בנוגע לאי מעורבות ממשלתית, שתזיק לסחר עם מדינות אחרות. הוא טען שהתמקדות בחקלאות תגרום לחיסרון בסחר מול אירופה. כלפי החקלאים, טען המילטון שהתעשייה תקדם את ענייניו ושהתעשייה פרודוקטיבית גם היא.

הצעותיו כללו תוכניות למכסי יבוא ובלו להעלאת רווחי המדינה על מנת לשלם את חוב המלחמה, כמו גם הצעות בענייני ימאות. בחבילה שהציג בפני הקונגרס האמריקאי ב-1791, הציע המילטון צעדים להגנה על התעשיות האמריקאיות שהיו אז בחיתוליהן. מכסים אלו סייעו רבות בהתפתחותה של התעשייה האמריקאית ב-150 השנים הבאות, בהן נשארו המכסים הגבוהים בתוקפם עד להתייצבות תעשייה אמריקאית מבוססת וחזקה.

המילטון היה בין הראשונים להכיר בשינויים הגדולים בתעשייה ובקפיטליזם בתקופתו, ובמיוחד במגמת התפתחות התעשייה בקנה מידה גדול שממומנת על ידי הון חיצוני. ב-1778 ביקר במפלים הגדולים על נהר הפסייק בניו ג'רזי, וסבר כי ניתן לנצל את אנרגיית המים לפיתוח תעשייה במקום. כשר האוצר קידם רעיון זה על ידי יִסוּד "האגודה להקמת תעשיות מועילות". על אף שהאגודה לא הגשימה את מטרתה הראשונית, היא החכירה את האדמות שסביב המפלים למפעלים מסוגים אחרים, והמשיכה לפעול במשך מאה וחמישים שנה. העיר שצמחה במקום – פטרסון, ניו ג'רזי, הפכה לאחד ממרכזי התעשייה החשובים לכותנה, פלדה ומשי, עד לדעיכתה לאחר מלחמת העולם השנייה.

המפלגות

במהלך כהונתו של המילטון כמזכיר האוצר, החלו להתגלות מחלוקות פוליטיות. ג'יימס מדיסון הוביל התנגדות בקונגרס לתוכניותיו של המילטון, ותומאס ג'פרסון הצטרף אליו כשחזר מצרפת. המילטון ובעלי בריתו כינו את עצמם הפדרליסטים. המתנגדים, שכונו המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, נודעו כ"רפובליקנים".

המילטון הקים קואליציה לאומית שתתמוך בממשל ובתוכניותיו הכלכליות, ובעיקר בנייטרליות של וושינגטון בין בריטניה וצרפת. לעומתו, תומכי ג'פרסון התנגדו לבנקים ולערים ותמכו בצרפת. הם בנו קואליציה משלהם. שניהם קיבלו תמיכה מקומית, שניהם פיתחו עיתונים מפלגתיים שתקפו את היריבים. ב-1801 הקים המילטון עיתון יומי, שהפך ל"ניו יורק פוסט".

המאבק בין המילטון וג'פרסון הוא אחד מהגדולים בתולדות ההיסטוריה הפוליטית האמריקנית, ושניהם רצו במשרת היועץ הראשי של וושינגטון.

הסכם ג'יי ובריטניה

הסכם ג'יי

כשיצאו בריטניה וצרפת למלחמה בתחילת 1793, התייעצו ארבעת חברי הקבינט בנוגע לדרך פעולה, והסכימו להישאר נייטרלים. אולם ב-1794, הפכה המדיניות כלפי הבריטים לבעיה בין המפלגות. המילטון והפדרליסטים דרשו יותר סחר עם בריטניה, שותפת הסחר הבכירה של המדינה החדשה. הרפובליקנים ראו בבריטניה איום על הרפובליקניזם והציעו מלחמת סחר.

כדי להימנע ממלחמה, נשלח נשיא בית המשפט העליון ג'ון ג'יי לנהל משא ומתן עם הבריטים. המילטון הנחה את ג'יי, שהגיע להסכם שאותו הרפובליקנים דחו. המילטון השיג תמיכה להסכם, שעבר בסנאט ב-1795 לאחר חילוקי דעות רבים. ההסכם פתר את הבעיות מימי המהפכה, מנע את המלחמה, ואפשר עשור של סחר בין ארצות הברית ובריטניה.

כמה מדינות אירופאיות החליטו ליצור ברית נייטרלית שתמנע הפרת זכויותיהן. הקבינט התייעץ בנוגע להצטרפות אליה, והחליט שלא. המילטון חשף את ההחלטה החשאית במכתב לשגריר הבריטי. למרות זאת, הבריטים לא ראו בברית איום רציני.

הדו"ח השני על החוב הלאומי והתפטרות

המילטון התפטר מתפקידו ב-1 בדצמבר 1794, מכיוון שאשתו אליזבת עברה הפלה בעודו מדכא את מרד הוויסקי. לפני שעזב את תפקידו ב-31 בינואר 1795, הגיש תוכנית להמשך התמיכה במלווה הציבורי לצורך חיסול החובות. המילטון לא התלהב מכך שלא הייתה קיימת תוכנית ארוכת טווח לחיסול החוב. הוא הטיל מיסים חדשים, הפך ישנים לקבועים ודרש שימוש בעודף התקציבי מהמס על האלכוהול לצורך הורדת החוב. הצעותיו הפכו לחוק חודש לאחר התפטרותו. כעבור כמה חודשים חזר לעריכת דין בניו יורק.

לאחר תפקידו

הבחירות הנשיאותיות של 1796

פרישתו של המילטון ממשרד האוצר ב-1795 לא הוציאה אותו מהחיים הציבוריים. כששב לעסוק בעריכת דין, נותר המילטון קרוב לג'ורג' וושינגטון כיועץ וכחבר, ומקובל להניח כי המילטון השפיע על ניסוח נאום הפרידה של וושינגטון.

בבחירות של 1796, לפי החוקה באותה התקופה, יכול היה כל אחד מהאלקטורים להצביע פעמיים לשני אנשים שונים. מי שהיה מקבל הכי הרבה קולות היה הופך לנשיא, וזה שאחריו לסגנו. המערכת לא לקחה בחשבון את יצירת המפלגות. התכנון היה שכל הפדרליסטים יתמכו בג'ון אדמס, סגן הנשיא, ושכולם פרט לאחד יתמכו בתומאס פינקני.

אדמס התנגד להשפעה של המילטון על וושינגטון, והמילטון חשב שאדמס לא יהווה יורש ראוי לוושינגטון ולא היה יציב מבחינה רגשית. הוא לקח את הבחירות כהזדמנות: הוא הנחה את כל הצירים הצפוניים לתמוך באדמס ובפינקני, כדי למנוע מג'פרסון להיכנס לתפקיד. אולם הוא גרם לכך שהצירים מקרולינה הדרומית יתמכו בג'פרסון ופינקני. הרעיון היה שפינקני ישיג יותר קולות מאדמס, יהפוך לנשיא ואילו אדמס יישאר בתפקיד סגן הנשיא. לאחר שהפדרליסטים גילו על כך, הפדרליסטים הצפוניים תמכו באדמס ולא בפינקני, מה שהוביל לכך שהגיע למקום השלישי, וג'פרסון הפך לסגנו של אדמס.

הרומן עם מריה ריינולדס

ב-1794 ניהל המילטון קשרים אינטימיים עם מריה ריינולדס, פרשה שפגעה בתדמיתו ומנעה את התקדמותו במעלה הסולם הפוליטי. בעלה של ריינולדס, ג'יימס, סחט מהמילטון כסף תוך שהוא מאיים עליו כי יחשוף את הבגידה בפני אשתו. כשנעצר ג'יימס ריינולדס בגין זיוף כספים, הוא בא במגע עם כמה רפובליקנים ג'פרסונאים בולטים, ביניהם ג'יימס מונרו וארון בר, ורמז להם כי המילטון מעורב במעשי שחיתות. הללו העלו את החשדות ויתר הרמזים שסיפק להם ריינולדס בפני המילטון, אשר עמד על דעתו כי לא עבר על החוק, אך נאלץ להודות ברומן עם מריה ריינולדס.

עקב היעדר אשמה בנוגע לשחיתות, הבטיח מונרו שלא לפרסם את הפרשה. למרות זאת, שמועות שהתפשטו בנושא לאחר פרישתו, גרמו להמילטון לפרסם הודאה בפרשת האהבים אשר זעזעה את משפחתו ותומכיו. בתחילה האשים המילטון את מונרו בחשיפת הפרשה והפצת השמועות, והזמין אותו לדו-קרב. דו-קרב זה נמנע לאחר שארון בר הצליח לשכנע את המילטון כי לא מונרו הוא שהפיץ את הפרשה, עניין אירוני בהתחשב בכך שאותו בר, כאשר הפך לימים לסגן נשיא ארצות הברית, הזמין את המילטון לדו-קרב והרגו (ראו בהמשך).

המלחמה הבלתי רשמית מול צרפת

ציור של המילטון

לקראת המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת בין 1798 ל-1800, ובתמיכת וושינגטון (שמונה להנהיג את הצבא למקרה של פלישה צרפתית), מינה אדמס בחוסר רצון את המילטון לתפקיד מייג'ור גנרל. המילטון שירת כמפקח כללי של הצבא החל מ-18 ביולי 1798 ועד 15 ביוני 1800, כיוון שוושינגטון סירב לעזוב את אחוזתו שלא לצורך פיקוד בשדה הקרב. המילטון היה זה שהוביל את הצבא בפועל, לכעסו של אדמס. במקרה של מלחמה, טען המילטון שיש לכבוש את הקולוניות הצפון אמריקניות של בעלת בריתה של צרפת, ספרד, בגבול ארצות הברית. המילטון היה מוכן להצעיד את הצבא גם בדרום ארצות הברית, אולי כדי לחסל התנגדות לו ולאדמס בווירג'יניה.

כדי לממן את הצבא, ביקש המילטון מימון בעזרת מס ישיר. לאחר מכן עבר מס על בולים, בדומה למס שהטילו הבריטים, ומיסים על קרקע, בתים ועבדים בשיעורים שונים לפי מדינות. פנסילבניה התנגדה לכך.

המילטון סייע בפיתוח הצבא, ולאחר מותו של וושינגטון, הפך לגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, אולם אדמס ניהל משא ומתן עם צרפת ומנע את המלחמה. לאחר שגילה אדמס שחברי הקבינט צייתו יותר להמילטון, הוא פיטר כמה מהם.

הבחירות ב-1800

פסלו של המילטון ברוטונדה של ארצות הברית

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1800

בבחירות של 1800, ניסה המילטון לא רק לנצח את המועמדים הדמוקרטים-רפובליקנים, אלא גם את ג'ון אדמס ממפלגתו. בנובמבר 1799, חוקי הזרים וההסתה השאירו רק עיתון דמוקרטי-רפובליקני אחד בניו יורק סיטי. כשהעיתון פרסם כתבה בה נאמר שהמילטון ניסה לרכוש עיתון בפילדלפיה כדי לסגור אותו, תבע המילטון את העיתון והכריח את הבעלים לסגור אותו.

במאי 1800, נבחרה המועצה המחוקקת של ניו יורק שתבחר את האלקטורים. מועמדיו של בר הצליחו לנצח בבחירות והמילטון שכנע את המועצה המחוקקת היוצאת להעביר חוק לבחירות מיוחדות, בהן יבחר כל מחוז באלקטור. בנוסף תכנן מפה עם כמה שיותר מחוזות פדרליסטיים. ג'ון ג'יי, שהפך למושל, סירב לכך.

ג'ון אדמס התמודד יחד עם צ'ארלס קוטוורת' פינקני מקרולינה הדרומית (אחיו של תומאס פינקני מבחירות 1796). המילטון נסע ברחבי ניו אינגלנד, ושכנע אלקטורים לתמוך בפינקני בתקווה שייבחר לנשיא. שוב ניסה לשתף פעולה עם קרולינה הדרומית. הוא שכנע פדרליסטים להימנע מתמיכה עבור אדמס אם לא תהיה תמיכה בפינקני וניסה לשכנע אנשים בשחיתות של אדמס בתור נשיא. המילטון ציפה שהדרום יבחר בפינקני ובג'פרסון, כך שפינקני יוביל.

לאחר עימות אישי עם אדמס, פרסם המילטון עלון בו ביקר את אדמס, אף על פי שלכאורה הודיע על תמיכתו בו. הוא שלח את העיתון לפדרליסטים המובילים, אולם העתק הגיע אל הדמוקרטים-רפובליקנים שהפיצו אותו. נסיונותיו של המילטון למנוע את תמיכת המפלגה הפדרליסטית באדמס פיצלה את המפלגה ועזרה לניצחונם של הרפובליקאים הג'פרסוניים בבחירות לנשיאות ב-1800. מעמדו של המילטון נהרס בקרב הפדרליסטים.

ג'פרסון ניצח את אדמס, אולם גם הוא וגם סגנו, ארון בר, קיבלו 73 אלקטורים (אדמס היה במקום השלישי, פינקני ברביעי, וג'יי קיבל אלקטור אחד). לאחר התיקו ביניהם, נאלץ בית הנבחרים לבחור בין שניהם. כמה פדרליסטים שהתנגדו לג'פרסון תמכו בבר, ובמשך שלושים וחמישה הסיבובים הראשונים, לא השיג ג'פרסון רוב. בית הנבחרים היה מפוצל ובר ניסה לקבל את תמיכת הפדרליסטים, אך המילטון תמך בג'פרסון, וכך גרם לאחד מהפדרליסטים להימנע בהצבעה. דבר זה הבטיח את בחירתו של ג'פרסון בסיבוב השלושים ושישה. אף על פי שהמילטון לא רצה את ג'פרסון כנשיא, הוא צוטט כאומר ש"לפחות ג'פרסון היה ישר" בניגוד לבר, שעליו טען שהוא אויב מר. בנוסף לכך, בר היה מהצפון ולא מווירג'יניה, ולכן רבים תמכו בו עד שהמילטון שכנע אותם. בר הפך לסגן הנשיא. ג'פרסון עצמו סירב להעמיד את בר לכהונה נוספת כסגן הנשיא, ולכן ניסה לרוץ למשרת מושל מדינת ניו יורק ב-1804, תחילה כפדרליסט ולבסוף כעצמאי. המילטון השתמש במלוא כוחו כדי להביס את בר.

דו-קרב עם בר

הדו-קרב בין המילטון לבר

קברו של המילטון

לאחר הבחירות לתפקיד המושל, בהן ניצח מועמדו של המילטון את בר, התייחס עיתון אחד ל"דעה נבזית" שד"ר צ'ארלס אי. קופר יִחס להמילטון לגבי בר. ידיעה זו נבעה כנראה מהערות שהמילטון נהג להשמיע בחוגים פרטיים לגבי יושרו של בר. בר, שחש כי נמצאה דרך להשיב מעט מכבודו, דרש התנצלות בכתב. המילטון סירב, כשהוא טוען כי אינו זוכר את האירוע עליו דיווח העיתון. לפי דרישת בר, נקבע דו-קרב ל-11 ביולי 1804, על מדף סלע בוויהוקן, ניו ג'רזי.

הדו-קרב החל עם שחר, וסגן הנשיא בר ירה בהמילטון מתחת לחזה. המילטון ירה באוויר והחטיא בכוונה (לאחר מכן נמצאו שני מכתבים שלו שבהם היה כתוב, כי לא ינסה לפגוע בירייה הראשונה שלו). לאחר פציעתו הקשה פונה המילטון לביתו של חבר במנהטן, שם שהה עד למותו ביום שלמחרת. המילטון נקבר בבית הקברות של כנסיית השילוש הקדוש במנהטן.

נגד בר, שעדיין כיהן כסגן הנשיא, הועלו האשמות ברצח ובפשעים חמורים נוספים, אך הוא לא הועמד לדין. הוא ברח לדרום קרוליינה, שם גרה בתו, וחזר לוושינגטון הבירה זמן קצר אחר כך על-מנת לסיים את כהונתו כסגן נשיא (שעתידה הייתה להסתיים ב-3 במרץ 1805). מכאן ואילך המשיכה שקיעתו הפוליטית.

חייו האישיים

משפחתו

המילטון נישא לאליזבת׳ סקיילר, בתו של גיבור המלחמה פיליפ סקיילר, ב-14 בדצמבר 1780 באחוזת סקיילר שבאולבני, ניו יורק. לשניים היו שמונה ילדים ביחד, ביניהם שניים בשם פיליפ. פיליפ הראשון, בנו הבכור של המילטון, נהרג בדו-קרב נגד ג'ורג' אייקר ב-1801 באותו מקום בו נהרג המילטון שלוש שנים לאחר מכן בדו-קרב נגד ארון בר. פיליפ השני, בן הזקונים של המילטון, נולד זמן קצר לאחר מות פיליפ הראשון ונקרא על שמו.

ילדיהם האחרים של הזוג היו אנג'ליקה (נולדה ב-25 בספטמבר 1784), שסבלה מהתמוטטות עצבים לאחר מות אחיה הגדול; אלכסנדר (נולד ב-16 במאי 1786); ג'יימס אלכסנדר (1788–1878), שהיה מזכיר המדינה בתקופת שלטונו של אנדרו ג'קסון; ג'ון צ׳רץ׳ (נולד ב-22 באוגוסט 1792); וילאם סטפן (נולד ב-4 באוגוסט 1797) ואליזבת׳ (נולדה ב-26 בנובמבר 1799).

דת

המילטון היה נוצרי פרסביטריאני אדוק ובנעוריו התפלל בכל בוקר. אולם במהלך המהפכה הפך לליברלי יותר והחל לנטוש את הדת. כמו אדמס, פרנקלין וג'פרסון, החל לאמץ את הדאיזם, שהאמין ביקום שאותו ברא האל שהפסיק להתערב בו. המילטון האמין שהנצרות היא מערכת של צדק קוסמי ומוסרי.

האגדה טוענת שכששאלו את המילטון מדוע לא מופיע אלוהים בחוקה, הוא טען בפשטות כי "שכח". בנוסף, כשביקש בנג'מין פרנקלין לפתוח כל מושב בתפילה, טען המילטון שאין צורך בעזרה זרה. במהלך המהפכה הצרפתית, תמך בשימוש בדת בשביל הפוליטיקה, טען שג'פרסון הוא אתאיסט, ושהנצרות לא תסבול את ג'פרסון. לאחר 1801 תמך יותר בנצרות ובאיגודי הצדקה. לאחר שנורה, דיבר על אמונתו באלוהים.

המילטון כיבד את היהודים. במקום הולדתו הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה איתה היה בקשר. הוא למד עברית מקראית בתור ילד וידע את עשרת הדיברות בשפתם המקורית. המילטון האמין שהשגחה אלוהית היא שהובילה את היהודים להצלחה, והזהיר שמי שמנסה לפגוע ביהודים משמיד את הנצרות.

המילטון ופוליטיקה מודרנית

דמותו של המילטון על שטר 10$

המילטון הוא שסלל את הדרך לכוח הכלכלי והצבאי האמריקאי. ייתכן כי התרומה החשובה ביותר שלו היא ביסוס עליונותה של הרשות המבצעת על פני הרשות המחוקקת. בזמן יסוד הרשויות האלה, לא היה ברור מי מבין השתיים תגבר, במיוחד בנוגע לקביעת מדיניות, שהייתה אמורה להיות משימה של הרשות המחוקקת. מההתחלה, המילטון קבע תקדים כחבר קבינט בכך שהגה תוכניות פדרליות, העלה אותן על הכתב כהצעות חוק, הביא אישית לאישורן בקונגרס, ויישם אותן. כל זאת בעוצמה ניהולית כזאת שהותירה את הרשות המחוקקת כמעין "צופה מן הצד", שרק אישרה את תוכניותיו ולא התערבה בהן.

מורשתו של המילטון כוללת גם את הפירוש הפרו-פדרליסטי שלו לחוקה האמריקאית. אף כי החוקה נוסחה בצורה לא ברורה לגבי יחס הכוחות בין הממשל הפדרלי לממשלי המדינות, המילטון תמך בכוח גדול יותר לפדרציה. כך, כשר האוצר, הוא ייסד, כנגד התנגדות חזקה ממזכיר המדינה (תומאס ג'פרסון), את הבנק הלאומי הראשון של ארצות הברית. המילטון עיגן את צדקת יצירת הבנק הזה, יחד עם כוחות פדרליים חזקים אחרים, בכוח החוקתי של הקונגרס להדפיס כסף ולווסת את המסחר הבין-מדינתי. ג'פרסון, לעומתו, הבין את החוקה בצורה יותר מילולית, ולא מצא בה כל התייחסות לבנק לאומי. מחלוקת זו יושבה לבסוף על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב"מקכולוך נגד מרילנד", שבעצם תמך בעמדתו של המילטון בכך שהעניק לממשל הפדרלי סמכות נרחבת לבחור את הדרכים ליישם את הכוחות שניתנו לו על ידי החוקה.

בנושא העבדות, עוד במהלך המהפכה ניסה לגייס שחורים לצבא, עם הבטחה לחופש. המילטון טען שהעבדות הייתה פסולה מבחינה מוסרית, והוביל איגוד שאסר על סחר עבדים בניו יורק. לאחר מותו, הצליח האיגוד לאסור על העבדות בניו יורק.

תמונתו של המילטון החלה להופיע במלחמת האזרחים האמריקנית על שטרות ה-2$, 5$, 10$, ו-50$, דבר שסימל את ההתנגדות האידאולוגית שלו לרעיונות של הקונפדרציה הדרומית. דיוקנו עדיין מופיע על שטרות של עשרה דולר.

בתרבות המודרנית

בפברואר 2015 עלה בניו יורק באוף ברודוויי מחזמר על חייו של אלכסנדר המילטון. המחזמר נכתב על ידי לין-מנואל מירנדה, והוא מבוסס על ביוגרפיה של המילטון מאת ההיסטוריון רון צ'רנאו. באוגוסט 2015 עבר המחזמר מאוף ברודוויי לברודוויי, שם זכה להצלחה. ב-14 במרץ 2016 הוזמנו צוות השחקנים להופיע בבית הלבן מול ברק אובמה, נשיא ארצות הברית, משפחתו ונוכחים נוספים. באותה שנה שבר המחזמר שיא בכך שקיבל 16 מועמדויות לפרס טוני. הוא זכה ב-11 פרסי טוני באותה שנה.

ראו גם

• תקנון הקונפדרציה
• הקונגרס הקונטיננטלי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר המילטון בוויקישיתוף

• תערוכה של האגודה ההיסטורית של ניו יורק על המילטון
• אלכסנדר המילטון: ויכוח על הבנק הלאומי
• יגאל ליברנט, יארצייט – אלכסנדר המילטון, באתר "דיומא", 12 ביולי 2020
• אלכסנדר המילטון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• אלכסנדר המילטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אלכסנדר המילטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אלכסנדר המילטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אלכסנדר המילטון (1757-1804), דף שער בספרייה הלאומית