ויקיפדיה

מהדי

גואל העולם (המשיח) באמונת האסלאם
(הופנה מהדף אל-מועוד)

באמונה המוסלמית, המַהְדִי (בערבית: مهدي, שפירושו: המונחה (בידי האל), המונחה נכונה; או מדריך מטעם האלוהים) נחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם, אשר יגיע בקץ הזמנים, יושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד.

המידע על המהדי אינו מופיע בקוראן אלא בקובצי המסורות שבעל-פה – החדית', השונים בין הסונה לשיעה. על כן גילו, מוצאו, ולטענת מספר חוקרים סונים, שאלת עצם קיומו – שונים מאוד בין שני הפלגים העיקריים באסלאם.

במהלך ההיסטוריה, הציפייה למהדי התעצמה בקרב הקהילה השיעית בשל רדיפת השליטים הסונים את התומכים במשפחת עלי, שראו את עצמם מנושלים מעמדת הכוח הראויה להם. לפי האמונה השיעית, המהדי יהיה האימאם הנעלם, ובבוא הזמן הוא יחזור לעולם ויעשה צדק ויקל על המאמינים להתמודד עם קשיי היום-יום.

מעת לעת ניצלו אנשים שונים (בעיקר ממשפחתו של מוחמד) את מצבם הקשה של השיעים, הכריזו על עצמם כמהדי, וניסו למרוד בשלטונות הסוניים (בשתי המאות הראשונות לאסלאם היו מספר התמרדויות סוניות תחת דגלו של "מהדי", אולם לאחר מכן, השיעים היו היחידים שעשו שימוש באמונה הזו במרידות[א]). לפיכך, כדי להוכיח כי הם אכן המהדי, המורדים השונים זייפו מסורות רבות על מוצאו, שמו, ועת הגעתו של המהדי. קיים קושי מסוים בהפרדת חדית'ים אמינים בסוגיה זו מאלו שאינם ("ד֗עיף"). בערך זה נעשה שימוש אך ורק בחדית'ים הנחשבים לאמינים (צחיח), ובמקרה שקיימת מחלוקת, היא מצוינת.

השוואה אסכטולוגית

עריכה

על פי מרב החוקרים שאינם מוסלמים, האמונה האסלאמית במהדי מקורה בחזון אחרית הימים של היהדות והנצרות. החוקרים מסתמכים בטענה זו על הדמיון הרב בין האסכטולוגיה המוסלמית לזו של שתי הדתות המונותאיסטיות הראשונות[1].

כבר בקוראן ישנו אימוץ כמעט מוחלט של רעיון יום הדין ("יום אל-קיאמה") היהודי-נוצרי, שבו תהיה תחיית המתים, ושיפוט של האלוהים בין הצדיקים – שיגיעו לגן עדן, והחוטאים – שיגיעו לגיהנום, קיומן של מלחמות ואלימות רבה שיקדמו ליום הדין, ואפילו גוג ומגוג מופיעים בקוראן (סורה 18, איאת 83–98).
אולם רעיון הגואל, שיבוא ויושיע את העולם מתחלואיו (בדומה למשיח ביהדות או הביאה השנייה של ישו בנצרות) אינו מופיע בקוראן, ועל כן מוסלמים רבים בוחרים שלא להאמין ברעיון בכלל. האספקטים הנלווים בנוגע למושיע, כגון הופעת סימנים שונים טרם ביאתו, ובכלל זה קול גדול מהשמים, ומוצאו של המהדי ממשפחה מובחרת – במקרה המוסלמי מצאצאיו של מוחמד, במקרה היהודי והנוצרי, מבית דוד המלך, גם כן נראה כי מקורם באמונה היהודית-נוצרית.

המחלוקת בין הסונה לשיעה

עריכה

מרבית החוקרים וההיסטוריונים הסונים בעת העתיקה וגם בתקופה המודרנית, כמעט ולא עסקו במהדי,[2] חלקם (כאבן ח'לדון, למשל) אפילו מתחו ביקורת על התופעה. הדבר אינו מפליא, מאחר שישנם רק כ-400 חדית'ים סוניים שעוסקים במהדי, וכ-6,000 חדית'ים שיעיים[3]. מרבית הסונים, עם זאת, מאמינים בבואו של המהדי, אולם אמונתם של השיעים (התריסריים), כי המהדי הוא האימאם השנים-עשר, אשר נולד לפני יותר מ-1,300 שנים ועדיין חי בהסתר מבני האדם, אינה קיימת בסונה. לטענת הסמכויות הדתיות בסונה, המהדי יהיה מצאצאיו של מוחמד, אך הוא עוד לא נולד, ויופיע כמהדי כשיהיה בן 40[4].

לטענת השיעים, הסיבה להיעדר מידע רב על המהדי במסורות הסוניות, היא חששם של הח'ליפים העבאסים הסונים ממרידות תכופות של אנשים שטענו כי הם המהדי, ועל כן השליטים הכריחו את מקַבצי החדית'ים שלא להכניס לקובציהם מסורות שעוסקות בבואו של המהדי. האמונה במהדי עצמה לא היוותה איום על הח'ליפים, אולם העיסוק בהיעלמותו, וחזרתו תוך ביעור הרשע והדיכוי, איימו על יציבות שלטונם של העבאסים.

ישנן מספר סיבות שמעלים חוקרים שונים, בניסיון להסביר מדוע האמונה במהדי כה רווחת בשיעה, אך שולית למדי בסונה. אחת מהן היא קשייה של הקהילה השיעית במאות הראשונות לאסלאם, תחת רדיפתם האכזרית של הח'ליפים העבאסים את השיעים. כדי להקל על השיעים, נלקח חזון אחרית הימים המוסלמי ("השעה", "יום הדין" המפורטים בקוראן) והודבקה לו האמונה בגואל ומושיע, שאינו מופיע בקוראן (מהאסכטולוגיה היהודית והנוצרית), שיתקן את עוולות העולם וישים קץ לשלטון הרודני של השליטים הלא-לגיטימיים. סיבה נוספת לשכיחותה של האמונה בקרב השיעים, היא הצורך של מנהיגיהם של השיעים (האימאמים השונים), להסביר למאמיניהם מדוע אינם מורדים בשלטון הסוני (כלומר, אין תוחלת במרידה ללא בואו של המהדי, שכן היא תיכשל).

מוצאו של המהדי

עריכה

חדית'ים סוניים ושיעיים כאחד מביאים מדבריו של הנביא מוחמד, שטען: "העולם לא יגיע לקיצו עד שאדם ממשפחתי (אהל אל-בית), שייקרא אל-מהדי, יופיע כדי לשלוט בקהילתי"[5]. בחדית'ים אחרים נאמר כי המהדי יהיה האשמי, צאצאה של פאטמה (בתו של מוחמד)[6], נצר לבנה – חוסיין אבן עלי[7].

הגרסה השיעית טוענת כי המהדי הוא בנו של האימאם האחד-עשר, חסן אל-עסכרי, וישנם אלפי קובצי חדית' שיעים המעידים על כך[8]. המהדי נולד עם שחר ה-15 בחודש שעבאן, שנת 255 להג'רה (29 ביולי 870), בעיר סאמרא (עיראק) למשרתת האהובה של האימאם האחד-עשר, חסן אל-עסכרי, כנראה בשם נרג'ס (קיימים מקורות הקובעים כי שמה הוא סאוסאן, צקיל, ריחאנה, ח'ומת, ח'כומיה ומריים). חלק מהמקורות השיעיים טוענים כי נרג'ס הייתה נשואה לאביו של המהדי, וכי היא הייתה שפחה ביזנטית, ונכדתו של קיסר רומאי. על כן, ייחוסו של הילד נבע משני ההורים[9]. הילד, שנקרא מוחמד, הוחזק בהסתר (הח'ליפים מבית עבאס חששו מלידתו של המהדי, שישים קץ לשלטונם, ועקבו אחר צאצאיו של עלי), אולם מספר מצומצם של אנשים נאמנים הורשו לראותו. קיים מספר רב של חדית'ים שיעיים של אנשים שטוענים כי ראו את הילד, המתואר כבעל פנים יפות, הזורחות כמו ירח מלא[10]. הילד מוחמד ידע לצטט מהקוראן ולענות על קושיותיהם הדתיות של המאמינים שביקרו בבית אביו[11]. קיים מספר קטן של מקורות סוניים על לידתו של מוחמד אבן חסן עסכרי, המכונה אבו עבדאללה[12].

תכונותיו של המהדי

עריכה

החדית'ים העיקריים שעוסקים בתכונותיו החיצוניות של המהדי הם סוניים. בחלק מהם מצוטט הנביא מוחמד באומרו "למהדי יהיה מצח רחב ואף מחודד"[13]. באופן כללי נאמר כי יהיה דומה במראהו החיצוני ובהתנהגותו למוחמד. במספר מסורות סוניות נוספות נטען כי הוא יגמגם, וגמגומו יתסכל אותו, כך שהוא יכה בידו את ירכו. כמו כן, יהיה לו כתם לידה על לחיו השמאלית[14]. שמו, לטענת ציטוטים סוניים שונים המיוחסים למוחמד, יהיה זהה לשמו של הנביא[ב], וכך גם שמו של אביו יהיה כמו זה של אביו של מוחמד (עבדאללה)[16], שם אימו יהיה אמינה[17] (גם כן, בדומה למוחמד).

היעלמותו של המהדי בתפישה השיעית

עריכה

מאחר שהסונים אינם מאמינים בכך שהמהדי הוא האימאם ה-12, שנולד לפני יותר מ-1,300 שנים, כל המקורות העוסקים בהיעלמותו של המהדי הם שיעיים.

המסורת השיעית קובעת כי לא יכול להתקיים מצב שבו לא יהיה אימאם עלי אדמות ("האדמה אינה יכולה להתקיים בלי אימאם, אחרת היא תיהרס")[18]. האימאמים נתפסים כשער לידע האלוהי, שבלעדיו המאמינים אינם יכולים להכיר את אלוהים[19] .
האמונה כי קיים אימאם, גלוי או נסתר, הייתה הכרחית לשמירה על אחדות הקהילה השיעית[20]. לפיכך אומץ הרעיון של ה"היעלמות" שהוצג עוד במרידת אל-מוחת'אר, לפיו האימאם ה-12 נמצא בין המאמינים, אך הוא נסתר מהם. לטענת מקורות שיעיים, המאמינים הורגלו להיעלמותו של האימאם ה-12, עוד במהלך תקופתם של שני האימאמים הקודמים לו – אביו, חסן אל-עסכרי, שנפגש עם מאמיניו כשהוא מוסתר מאחורי וילון, ועלי אל-האדי, שמיעט להיפגש עם המאמינים, יחסית לאימאמים הקודמים[21]; ותקופת ההיעלמות הקצרה של האימאם ה-12 בעצמו, שהכינה את קהילת המאמינים להיעלמותו המוחלטת.

היעלמותו של המהדי נחלקת לשתי תקופות, הראשונה מהן, והקצרה יותר, מונה 67 שנה, ואילו הארוכה יותר החלה ב-940 לספירה, ונמשכת עד היום.

ההיעלמות הקצרה

עריכה

תקופת ההיעלמות הקצרה (873–940), החלה עם מות אביו של מוחמד המהדי, חסן אל-עסכרי, כשמוחמד היה בן 5 (יש הסופרים את ההיעלמות הקצרה החל מרגע לידתו). במהלך התקופה תקשר המהדי עם קהילת המאמינים השיעים באמצעות ארבעת נציגיו (כל אחד בתקופה שונה).

דרך השליחים, המאמינים העבירו לאימאם את תרומותיהם (ה"ח'ומס", חמישית מרווחיהם של המאמינים השיעים, הועבר לאימאמים), והתייעצו עמו בקושיותיהם הדתיות (העברת שאלות בכתב, ולעיתים בעל-פה). על פי המסורת השיעית, מכתבי התשובה לשאלות המאמינים במהלך כל תקופת ההיעלמות הקצרה נכתבו בכתב זהה (כלומר זה של האימאם) ונתקבלו יומיים-שלושה לאחר בקשת התשובה. לעיתים, נציגיו של האימאם מינו שליחים משל עצמם, כדי לא לחשוף את עצמם לשלטונות העבאסיים. ארבעת השליחים היו ממנהיגי השיעים בסוף המאה התשיעית-תחילת העשירית, והם:

  • עות'מאן אבן סעיד עמרי – שימש כנציגו של מוחמד המהדי במהלך השנה הראשונה לתקופת ההיעלמות הקצרה (873–874). היה סייד (מצאצאיו של מוחמד) משבט באני אסד, וכונה אבו עמר, הוא היה אחיו החורג של חסן אל-עסכרי, ועל כן נקרא גם עסכרי. בעבר, שימש כנציגו של האימאם השיעי העשירי, עלי אל-האדי, ועם מותו הפך לשליחו של האימאם האחד-עשר, אביו של מוחמד המהדי חסן אל-עסכרי. לאור פיקוח סוכני המודיעין של הח'ליף העבאסי, מעתמד, על ביתם של האימאמים, נהג עות'מאן עמרי להתחזות למוכר שמן (ועל כן כונה כך) כדי להבריח את תרומות המאמינים לאימאמים בחביות שמן. הוא נחשב למאמין אדוק ואדם אמין, ישנם אף דיווחים על מעשי ניסים שביצע.[22] בהוראת המהדי, מינה עות'מאן לפני מותו את בנו לנציגו הבא של האימאם.
  • מוחמד אבן עות'מאן עמרי – הפך לנציגו של המהדי לאחר מות אביו, ושימש כנציגו של האימאם השנים-עשר במהלך מרבית תקופת ההיעלמות הקצרה, 42 שנים בסך הכול (874–916). סייד מוחמד עמרי כתב ספרים רבים על דברים ששמע מהמהדי ואביו, אחד מהם עסק בתורת המשפט. קיימים מספר חדית'ים המתארים את מוחמד עמרי כאדם אמין, וגם עליו קיימים דיווחים על ניסים שביצע[23]. הוא נקבר בבגדאד, וחי בתקופת הח'ליפים מתעמד, מעתצ'ד, מכתפי ומקתדר העבאסים. לפני מותו, בהוראת האימאם מינה את חוסיין נַאוּבַּחְ'תי למחליפו.
  • חוסיין אבן רוח נַאוּבַּחְ'תי – שימש כנציגו של המהדי בציבור המאמינים במהלך 21 שנים (916–937), לאחר מות מוחמד אבן עות'מאן עמרי (שחוסיין שימש בעבר כנציגו לאיסוף תרומות מהציבור). היה מנהיגה של החמולה נַאוּבַּחְ'ת מבגדאד, ומונה בשל אמינותו וחוכמתו וכדי להראות לאנשים כי גם אנשים שאינם צאצאיו של עות'מאן עמרי יכולים להיות נציגיו של האימאם. הוא נקבר בבגדאד, ושימש כנציגו של המהדי בתקופת הח'ליפים מקתדר, קאהר וראצ'י מבית עבאס. בהוראת האימאם, מינה חוסיין את עלי א-סַמַרי כנציגו הבא של האימאם.
  • עלי אבן מוחמד א-סַמַרי – היה שליחו האחרון של המהדי במהלך תקופת ההיעלמות הקצרה, במשך שלוש שנים בסך הכול (937–940). עלי א-סמרי היה ממנהיגי השיעים בבגדאד[24] ואחד מבני לווייתו של האימאם השיעי האחד-עשר, חסן אל-עסכרי. זמן קצר לפני מותו, כתב לו המהדי כי הוא ימות עוד שישה ימים, עליו להסדיר את ענייניו, ואין למנות נציג חדש, מאחר שתקופת ההיעלמות הקצרה תסתיים, ומעתה הוא לא יזדקק לשליחים. עלי נקבר סמוך לבאב אל-מֻחַ֫וַּל, הוא שימש כנציגו של מוחמד המהדי בתקופת הח'ליף העבאסי, מתקי.

ההיעלמות הארוכה

עריכה

במהלך תקופת ההיעלמות הארוכה, שהחלה ב-940 ונמשכת עד היום, כך שהיא מונה כ-1,084 שנים, חי המהדי בהסתר מהעולם, הוא רואה את המאמינים ומצוקותיהם, אך הם אינם רואים אותו. מספר מסורות טוענות כי אין למהדי מקום שבו הוא שוהה באופן קבוע, ואילו מסורות אחרות טוענות כי הוא נוהג לבקר במסגדים שונים בעיראק, ובאיראן (מסגד סחלה בכופה (עיראק), ומסגד ג'מרכאן סמוך לעיר קום באיראן)[25][26]. במספר מסורות מתוארת היעלמותו של המהדי כשמש מאחורי עננים, אשר אף על פי שלא ניתן לראותה ממשיכה לספק אור ואנרגיה[27].

במספר רב של חדית'ים שיעיים נטען כי תקופת ההיעלמות תהיה כה ארוכה, שרבים יפסיקו להאמין בקיומו של המהדי, אולם קבוצה קטנה של יחידי סגולה תמשיך לצפות לחזרתו[28].

המצוות על המאמינים במהלך ההיעלמות

עריכה

לשאלה מה על המאמינים לעשות במהלך תקופת ההיעלמות נודעו השפעות רבות על התפישה השיעית בנוגע ללגיטימיות השלטון המודרני וחוקיו (ראו בהמשך). התשובות בנוגע למה על המאמינים לעשות בתקופת ההיעלמות נחלקות לשתי גישות. האחת טוענת כי על המאמינים להמתין לחזרת המהדי ולגאולה שיביא לעולם ("אינתיזאר פַרַג'")[29], להתפלל למענו, לבצע מעשים טובים בשמו, ולשמור נאמנות למשפחתו של עלי (ולאיה).

הגישה השנייה, והאקטיביסטית יותר, טוענת כי על המאמינים להכין את העולם לחזרתו של המהדי, ולנסות לקדם את הסדר האסלאמי, שיושלם עם חזרתו של המהדי, וכך להציב אלטרנטיבה לשיטות השלטון המודרניות. על המאמינים באופן אקטיבי להיאבק בחוליי העולם הנוכחי, כמו ניצולם של ההמונים, חומריות, שחיתות, וחלוקה לא שוויונית של הרווחים. התימוכין של האקטיביסטים לגישה זו הם מספר רב של חדית'ים, הטוענים כי מי שמצפה למהדי ("אינתיזאר"), דומה לאדם שהקריב את חייו למענו[30], ולא ייתכן כי ציפייה פסיבית, שווה להקרבת החיים ("אסתשהאד").

הסיבות להיעלמות

עריכה

השאלה הברורה שעולה, היא מדוע יש צורך בהיעלמות, ומדוע המהדי, עם לידתו, לא הושיע את העולם. הסיבות לצורך בהיעלמותו הארוכה של המהדי ניתנות במספר חדית'ים שיעיים:

  • מבחן למאמינים – תקופת ההיעלמות הכה ארוכה, תגרום למאמינים חלשים לנטוש את הדת והאמונה; רק המאמינים החזקים ביותר ימשיכו להאמין ויזכו לתגמול ביום הופעתו מחדש של המהדי[31].
  • חשש לחייו – לטענת השיעים, אילו הייתה זהותו של האימאם נחשפת, השליטים הסונים היו הורגים אותו (כפי שעשו בראייתם לכל האימאמים הקודמים).
  • חוסר מחויבות לשליטים שונים – במקרה שהמהדי היה חי באופן גלוי, הוא היה נאלץ לחתום על הסכם אי-לחימה עם השליטים הסונים. הסכם זה היה סותר את מחויבותו לאל, שבבוא היום, ירים את נס המרד[32].

סימנים מעידים לבואו של המהדי

עריכה

במרבית המקורות שעוסקים בביאת המהדי מובאים ציטוטים שונים המוכיחים כי המאמינים יסבלו תחת עולם של שליטים מושחתים ורעים; כך למשל, מוחמד צוטט באומרו "שואות שונות ייפלו על המאמינים מכיוון מנהיגיהם במהלך הימים האחרונים (לקיום העולם). השואות יהיו חמורות מבעבר, וכה אלימות בטבען שהאדמה תצטמק לאור חוסר הצדק והשחיתות, תחת יושביה". הנוצרים, היהודים, והערבים יעסקו במלחמות הרסניות בינם לבין עצמם[33], ומגפות המוניות יגרמו למותם של מיליוני אנשים (חמישה אנשים ימותו מתוך כל שבעה, לטענת מסורת אחת[34], או אפילו תשעה אנשים מתוך כל עשרה[35])

המהדי יהיה הנחוץ ביותר, בעת הגעתו[36], והוא לא יופיע עד אשר האנשים יהיו מוכנים לביאתו, לאחר התייאשות משיטות הממשל האנושיות (דמוקרטיה, קומוניזם וכו') ויהיו מוכנים להקמת שלטון האמת, המבוסס על עקרון ה"תווחיד" (מונותאיזם). על המאמינים במהדי נאסר לנסות ולחזות את רגע הגעתו, שיתבצע בהתאם לרצון האל[37]. המהדי, הנחות במעמדו מהנביא מוחמד[38], (כך שהוא לא יזכה להתגלות כמו זו שהייתה לנביא עם גבריאל אלא) ישמע את קולו של מלאך שיקרא לו להופיע[39], או יראה סימן כלשהו שהוא יודע שאמור להופיע לפני הגעתו, ויחליט להגיח מהעלטה.

מסורות שיעיות וסוניות עוסקות בסימנים להגעתו של המהדי, העיקריים ביניהם: קול חזק מהשמים, השמש תזרח במערב, יחול ליקוי חמה באמצע חודש רמדאן, וליקוי ירח יחול בסוף החודש[40]. ישנם מספר אנשי דת שיעים הטוענים כי סימנים אלו אינם אפשריים מבחינה מדעית, והמסורות פוברקו (שוב, בידי השלטונות הסוניים), כדי למנוע מהמאמינים להצטרף למרד של אנשים שונים שטענו כי הם המהדי.

האירועים עם ביאת המהדי

עריכה

על פי המסורת, לפני הגחתו הפתאומית[41] של המהדי באל-מדינה, תופיע דמות שכינוייה "אל-מסיח א-דג'אל" (المسيح الدجّال; מילולית: "משיח השקר", פירוש המילה "דג'אל" הוא שקרן או זייפן), או בקיצור דג'אל (אנ') – משיח השקר המרושע, אשר יוליך את האנשים שולל שהוא אלוהים. דג'אל יגרום לבני האדם להאמין כי מעשים רעים הם טובים ולהפך, וכי הגיהנום הוא גן עדן, וכך ישחית את מידותיהם הטובות של האנשים.

ישנן מסורות רבות שעוסקות בתיאור הדג'אל, בהן: הוא יתחזה למאמין אדוק, אולם למעשה יהיה האדם המרושע ביותר על פני האדמה; תהיה לו עין אחת בלבד[42], שתימצא במרכז מצחו ותזהר כמו כוכב; הוא יהיה בעל קול גדול ונורא; בעל יכולת להחיות מתים ולספק מזון ושתייה ללא הגבלה; ירכב על חמור לבן שילך בצעדי ענק. דג'אל יזכה לשליטה באזור הלבנט, אך לא יוכל להיכנס למכה או מדינה. כשתתגלה רשעותו, תופיע על מצחו המילה "כופר"[43].

בגרסה השיעית יהרוג דג'אל שיעים רבים. כאשר דג'אל ילמד על ביאת המהדי (מאחר שכל העולם, ברגע הופעתו ידע זאת מייד ובלי ספק, כמו זריחת החמה[44]), הוא ישלח צבא גדול נגדו, אולם צבאו לא יצליח להגיע לאל-מדינה, מאחר שייבלע באדמה בין מכה למדינה. המהדי, יחד עם עיסא (ישו, הנחשב לנביא באסלאם) שירד מהשמים ויתפלל מאחורי המהדי (כסימן בכורה למהדי)[45] יילחם במשיח השקר וינצח אותו. המהדי יניף את חרב הג'יהאד ויגייס צבא שמלאכים יהיו בעזרתו[46], מקרב מעט המאמינים, שהמשיכו להאמין בביאתו, חלקם יהיו ממשפחתו של מוחמד[47], כדי להסיר את השחיתות מהעולם. לכל אחד מהלוחמים יהיה כוח של 40 גברים חסונים, לבבותיהם יהיו חזקים מברזל[48]. השליטים המרושעים יקראו לכוחות להגנתם, חיילי המהדי יתקפו את צבאות השליטים בבת אחת, יהרגו רבים מהם, ויזרעו בהלה בלבבות אלו שיישארו, כך שהם ייכנעו לשלטון הצדק של המהדי, וימירו את דתם לאסלאם, אף אחד מן המאמינים לא ייפגע בקרבות[49]. מהפכת המהדי תתבצע תוך יום אחד, ברחבי כל העולם[50], המהדי יעניק לאנשים ביטחון מהפחד והאימה שאפפו אותם לפני בואו[51].

כמו כן, ישנן מספר מסורות הטוענות כי דג'אל יהיה יהודי, ויהודים יאמינו כי הוא המשיח, ו-70,000 מהם יהפכו לחייליו הנאמנים. הקרב בין המהדי ועיסא ובין דג'אל יהיה למעשה הקרב בין האסלאם לכופרים, בהנהגת היהודים. בחדית' ידוע, המיוחס למוחמד, הוא טען כי במהלך מלחמת היהודים ודג'אל נגד המוסלמים (המהדי לא מוזכר), היהודים ייבהלו ויחלו להתחבא, אז העצים, האבנים והחפצים השונים יאמרו למוסלמים "מוסלמי, יש פה יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו", פרט לעץ הר'רקד שנחשב כ"עץ היהודים"[52]. מסורות אלו לעיתים אינן מזכירות כלל את המהדי, ומרביתן סוניות. ציטוט מחדית' זה נמצא גם בפרקה השביעי של אמנת החמאס.

אצל השיעים התריסריים מתווספת דמות נוספת, סופיאני, שהופעתה תסמן אף היא את ביאת המהדי.

גורלם של היהודים והנוצרים ביום הדין

עריכה

בעוד שברור לחלוטין מה יהיה עם המאמינים באלילים (קבלת האסלאם או מוות), המסורות השונות נחלקות לשתי גישות בשאלה מה יהיה עם מאמיני הדתות המונותאיסטיות (הלגיטימיות במידה מסוימת, בראיית האסלאם). הגישה הראשונה טוענת כי יהודים ונוצרים רבים ימירו את דתם מרצונם, אולם אלו שלא יהיו מעוניינים בכך, יכירו במעמדם הנחות וישלמו את מס הג'זיה (מס הגולגולת, המוטל על הלא מוסלמים שחיים במדינה מוסלמית (ד'ימי) על פי חוקי השריעה, ראו סורה 9, פס' 29 בקוראן). הדוגלים בגישה זו מראים מובאות מהקוראן, שלפיהן יש לגלות סובלנות כלפי דתות אחרות (ראו למשל סורה 2, פס' 256, "אין אונס בדת"). האימאם ג'עפר א-צאדק, אף מרחיק לכת וטוען כי המהדי ישפוט את היהודים על פי חוקי התנ"ך, ואת הנוצרים על פי חוקי הברית החדשה[53].

הגישה האחרת טוענת כי האסלאם יוצע לכל הלא-מוסלמים, אלו שלא יקבלו אותו – ייהרגו. החדית'ים שגורסים כי דג'אל יהיה מנהיגם של היהודים, תומכים בגישה זו.

עם תום המהפכה

עריכה

כשיסיים צבאו של המהדי את משימתו, הדת היחידה שתתקיים ברחבי העולם תהיה האסלאם, הנורמות המוסריות וההלכתיות כולן ינבעו מהקוראן[54], ולפיכך תהיינה מושלמות. המהדי יטהר את האסלאם מכל מיני מסורות שגויות שדבקו בו, כך שלעיתים ייראה כאילו מדובר במסורות חדשות; אמונת האנשים תהיה אמיתית, ולא רק מצג שווא. המהדי יניח את ידיו על ראשי האנשים כך שמצפונם ושכלם יהיו מוכנים לקבל את תורתו[55], רוע, צביעות, חוסר אמונה ושנאה ייעלמו מלבבות האנשים[56], העושר העולמי יחולק באופן שוויוני[57]. המהדי ימחק את הגבולות בין המדינות, את המפלגות הפוליטיות, את נביאי השקר, לא תהיה אפליה על בסיס גזע, עדה, שפה או תרבות. העולם יחיה בהרמוניה, שלום, ביטחון ושוויון תחת שלטון האל. האדמה תהפוך לירוקה ופורייה, מצבם הכלכלי של האנשים ישתפר באופן ניכר. המהדי ימנה אנשים מוסמכים כמושליהם של האזורים השונים בעולם, שישלטו באופן הוגן תחת הנחיותיו של המהדי[58]. המהדי יוריד לעולם את כל הידע שלא נמצא ברשותו (בידי האנושות נמצאים רק שניים מתוך 27 החלקים של הידע)[59]. על פי המסורת הסונית, המהדי ימות שבע שנים לאחר המהפכה[60].

טענות אנשים שונים להיותם המהדי

עריכה

מספרם של האנשים שטענו כי הם המהדי רב, ומתחיל עוד מתקופת האסלאם הקדומה. לטענת חלק מהשיעים זוהי הוכחה לקיומו של המהדי: אם ישנה מסורת של זיופים במשתמע קיים גם המקור[ג]. המקרה הראשון המתועד הוא אמונתם של קבוצה מצומצמת של מוסלמים כי מוחמד אבן אל-חנפיה, בנו של עלי בן אבי טאלב, מאחת מנשותיו האחרות (לא מפאטִמה), הוא המהדי. הקבוצה, בהנהגת אל-מוח'תאר, מרדה ללא הצלחה בשלטון הח'ליפים מבית אומיה בין השנים 685–687. קבוצת המאמינים הקטנה שנותרה המשיכה להאמין במשך 200 השנים הבאות בכך שמוחמד אבן אל-חנפיה הוא המהדי שחי כעת בהסתר, והם ציפו לבואו.

כמו כן, קיימות מספר כתות שיעיות קטנות הטוענות כי המהדי אינו האימאם ה-12, אלא מנהיג מוסלמי מן העבר, שחי בהסתר וישוב בקץ הזמנים כמהדי. כך, למשל, במאות הראשונות לאסלאם, קבוצת בשם הנאווסים האמינו כי האימאם השיעי השישי ג'עפר א-צאדק לא מת, וחי בהסתר. אמונה זו רווחה בקרב הווקיפים לגבי האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם[61]. קבוצה מהאסמאעילים (המכונה ה"שביעיים", לפי מספר האימאמים שלהם) מאמינים כי בנו של אסמאעיל בן ג'עפר, מוחמד אבן אסמאעיל אל-מכתום, הוכרז כמת על ידי סבו ג'עפר א-צאדק (האימאם השישי) בשל חשש מהשלטונות, אך למעשה הוא המהדי, וחי בהסתר. הבַאקירים מאמינים כי מוחמד אל-באקר הוא המהדי, והוא עדיין חי[62].

 
מוחמד אחמד אבן סייד עבדאללה

במאות הבאות טענו רבים אחרים לכתר המהדי. אחד מהמשפיעים ביניהם היה עלי מוחמד מפרס, המכונה "באב" ("שער", הכוונה: שער לאלוהים), שהכריז ב-1844 כי הוא המהדי. התנועה הדתית הנקראת על שמו – הדת הבאבית – מהווה את בסיסה של הדת הבהאית.

כך גם מירזא גולאם אחמד אל-קאדיאני, מייסד דת האחמדיה, הכריז על עצמו כעל "המיועד" ("אל-מַוְע֫וּד"), כלומר מהדי, ומאמיניו מעידים על כך עד היום.

הניצול המשמעותי (והמוצלח) ביותר של האמונה במהדי בא בדמותו של המנהיג הדתי הסוני מסודאן, מוחמד אחמד, אשר הכריז על עצמו כמהדי (1881), החל לגייס צבא, וקרא לג'יהאד נגד שלטון הכובש המצרי ותומכיהם הבריטים ה"כופרים". השימוש בשמו של המהדי נועד לתת אופי דתי ואוניברסלי למרידה. שיאה של מערכת המהדיסטים היה מצור בן כמעט כשנה (בין מרץ 1884 לינואר 1885), שבסופו נפלה הבירה ח'רטום לידיהם, ומושלה של סודאן צ'ארלס גורדון נרצח. במדינה המהדיסטית החילו את חוקי השריעה, המצב הכלכלי הידרדר (מיליונים מתו מרעב) ובוצעו ניסיונות להרחיב את המהפכה המהדיסטית ב"ג'יהאד" לאתיופיה ומצרים. ב-1899 הצליחו הכוחות המצריים-בריטיים לשוב ולכבוש את סודאן.

מייסד הדת הבהאית בהאא אללה גם כן נחשב למהדי בעיני מאמיניו, אם כי נחשב למשיח שקר בעיני הפלגים האחרים באסלאם. בהאא אללה שמע על הבאב לראשונה בגיל 27, כאשר מוסא חוסיין, איש דת פרסי, נשלח על ידי הבאב ובישר לו את בשורתו של הבאב[63]. בהאא אללה קיבל את הבשורה, הפך לבאבי ועזר בהפצת התנועה החדשה בייחוד באזור מגוריו נור. ב-1848, כאשר החלה אלימות בין הבאבים וממשלת קאג'אר, ניסה בהאא אללה להגיע לבאבים הנצורים בשייח' טברסי אך הוא נעצר ונכלא טרם הגיע ליעד. בהאא אללה הוכנס לכלא ועבר עינויים נפשיים. במהלך מאסרו, זכה להתגלות של בתולת השמיים, דרכה קיבל מסר מהאל להיותו נביא וכי הוא ההתגלות האלוהית החדשה, אך באותו שלב שמר את הידיעה לעצמו[65]. בהאא אללה הוכר בקרב המאמינים והרשויות הממשלתיות כמנהיג הבאבים הראשי, הוא זכה באהדתם של פקידי הממשל ואנשי דת סונים, ומספר המצטרפים לתנועה עלה.

באפריל 1863, עזבו בהאא אללה וקהילתו את בגדאד ונכנסו לגני רצ'ואן הסמוכים לבגדאד לעשרה ימים לפני צאתו לקונסטנטינופול[67]. בהאא אללה התגלה אל מאמיניו כהתגלות אלוהית חדשה והכריז על עצמו כשליחו של אלוהים[64].

ההצהרה בגן הייתה תחילתה של תקופה חדשה בקהילה הבאבית, שהובילה להופעתה של הדת הבהאית כתנועה ייחודית הנפרדת מהבאביזם. בהאא אללה טען שהוא לא רק נביא, אלא התגלות האל, ביטל רבים מעיקרי אמונתו של הבאב וייסד תחתם דת חדשה, בעלת אופי אוניברסלי ופציפיסטי יותר[68]. הבהאים מייחסים משמעות רבה לתקופה זו, וחוגגים במשך 12 ימים את התקופה בה בילה בהאא אללה בגן וגילה את מעמדו כחג רידוואן[66].

השפעת האמונה במהדי על ראיית העולם השיעית

עריכה

במאות הראשונות של האסלאם, ההשפעה הבולטת ביותר של תפישת המהדי כמחולל המהפכה הסופית והמושלמת נגד השליטים הרודניים, הייתה ההבלגה שנקטו השיעים על רדיפתם על ידי השלטונות הסונים. הימנעותם של השיעים מלמרוד הוסברה בחוסר התוחלת של מהפכה אנושית שתיכשל, והשיעים הסתפקו בציפייה שקטה לשיבת המהדי, ותיקון העוולות שנעשו להם.

לאמונה בחזרתו של האימאם ה-12 נודעה גם השפעה מכרעת על תפישת השיעים לגבי לגיטימיות השלטון המודרני בתקופת ההיעלמות של המהדי. התפישה השיעית הדתית גורסת כי במהלך היעלמותו של האימאם ה-12, סמכויות השלטון הפוליטיות והמשפטיות נתונות בידי חכמי הדת (עולמא) (וחוקים שנקבעים בידי שליטים חילוניים אינם לגיטימיים, מאחר שנקבעו בהתאם לאינטרסים של השליטים), וכל שיטות הממשל האנושיות נידונו לכישלון[69]. בראיית השיעים הקיצונים, שליט המדינה המודרנית חייב לאפשר לחכמי הדת לבצע את תפקידם (למשל לשפוט על פי חוקי השריעה); במקרה שהשליט אינו מתנהל כראות עיניהם של חכמי הדת, המרידה נגדו לגיטימית לחלוטין, ואפילו חובה, זאת בניגוד לתפישה הסונית, כי עדיף שליט רע על פני אנרכיה, ואין לנתינים זכות למרוד. הדגש שמושם בחדית'ים השיעיים על מהפכה עולמית של המדוכאים ("מוסתזעפין") בראשות המהדי נגד שליטיהם המדכאים מלבה תחושה זו של צידוק המרד. הראייה השיעית טוענת כי המהדי נוכח בעולם, רואה את העוולות שנעשות לבני האדם, חש בכאבם של האנשים, ומחכה לרגע שבו ייקרא להניף את נס המרד האלוהי, שתוצאתו תהיה שחרורם של האנשים מכבליו של השלטון הלא-חוקי. התפישה כי המהדי נוכח בעולם, בראיית האקטיביסטים מקרב השיעים, צריכה לחזק את ההתנגדות של המאמינים לחוסר צדק ולרודנות, מאחר שהמהדי חווה זאת בעצמו, ומתנגד לנעשה בעולם.

על כן, גורסים האקטיביסטים, על המאמינים להכין את העולם לבואו של המהדי על ידי החלת הנורמות החברתיות, הפוליטיות, החוקיות והמוסריות של האסלאם בעולם. מאחר שישנם חוקים דתיים שמקורם מהקוראן, כמו כריתת ידם של גנבים וסקילתן של נואפות, שדורשים אכיפה, ישנו צורך בשלטון אסלאמי. רבים מהזרם האקטיביסטי גורסים, כי במהלך היעלמותו של המהדי על המאמינים למנות חכם דת כשליט, שינהל את חיי המאמינים בהתאם לחוקי האל; הביטוי הבולט ביותר של הגישה הזו כיום הוא הרפובליקה האסלאמית של איראן.

עיוות של תפישת הכנת העולם לבואו של המהדי, טוענים מספר פרשנים, קיים בקרב שיעים קיצוניים, כדוגמת נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד. על פי המסורות האסלאמיות (והיהודיות והנוצריות) השונות, ידוע כי התקופה שלפני בואו של המהדי תהיה רווית אלימות ומוות; לטענת הפרשנים, הקיצונים השיעים מעוניינים להחיש את בואו של המהדי על ידי נקיטת אלימות רחבת היקף (כדוגמת הטלת פצצה גרעינית)[70]. לתימוכין בטענה זו, מביאים הפרשנים את התרומה בת ה-17 מיליון דולר, שהעניקה ממשלתו של אחמדינז'אד למסגד בג'מרכאן (סמוך לעיר קום), בה נאמר כי המהדי מבקר. מאמינים שיעים עולים לרגל למסגד, ונוהגים להשליך את בקשותיהם לבאר הנמצאת במקום, מתוך אמונה כי המהדי יקרא אותן. מה גם שבנאומיו מעלה אחמדינז'אד לעיתים קרובות את ביאתו הקרובה של המהדי, והצורך להכין את הקהילה האסלאמית לבואו[71]. בנאום במשהד באפריל 2008 טען אחמדינז'אד כי "אנו רואים את ידו [של המהדי] מכוונת את כל ענייני המדינה". הנאום זכה לגינוי פומבי ממספר חכמי דת שיעיים באיראן שטענו כי נאומו של נשיא איראן רומז לכך שהמהדי תומך בממשלת אחמדינז'אד[72] וכי גורמים לא מוסמכים בדת לא צריכים לעסוק בפרשנות עקרונות דתיים[73].

השפעה נוספת היא מעמדם של חכמי הדת (עולמא) השיעים, לעומת אלו של הסונים. העולמא השיעים נחשבים לשליחיו של האימאם במהלך היעלמותו, ועל כן זוכים ליותר השפעה על מאמיניהם. חלק מ"קדושה" זו מבוטאת בתמיכה הכלכלית שמעניקים השיעים לעולמא (המשך מסורת ה"ח'ומס" בתקופת האימאמים). תמיכה זו מאפשרת לחכמי הדת להיות עצמאיים יותר ביחס לשלטונות (מאחר שאינם תלויים בהם, כמו אצל הסונים), להביע את מחאתם, ולעיתים להורות למאמינים לפעול בניגוד לדרישות השלטון, להחיל את חוקיהם (למשל, הקמת בתי דין אסלאמיים, במדינות חילוניות, אשר המאמינים בוחרים להתדיין שם) ולעיתים אף למרוד בו (שוב, הדוגמה הבולטת היא המהפכה האסלאמית באיראן).

המהדי במדע הבדיוני

עריכה

מספר סופרים מסוגת המדע הבדיוני שאבו השראה מדמות המהדי בעלילות ספריהם. אחד מהם הוא פרנק הרברט, אשר התרכז בסדרת ספרי "חולית" שלו בדמותו של פול אטראידס, מנהיגם של הדררים, הנחשב בעיניהם למהדי של אראקיס.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ המרידות הסוניות שעשו שימוש בשמו של המהדי לאחר מכן, היו בעלות אופי אנטי-קולוניאלי במהותן (ראו בהמשך).
  2. ^ גם השיעים שותפים לאמונה כי שמו הפרטי של המהדי יהיה מוחמד. נראה כי מקור המסורות על השם בתקופת מרידתו של אל-מוח'תאר בשמו של מוחמד אבן אל-חנפיה (ראו להלן). המסורות נוצרו כדי לחזק את הטענה כי אבן חנפיה הוא אכן המהדי.[15]
  3. ^ לקריאה על טיעונים דומים ועל הבעייתיות שבהם, ראו כשל לוגי הסבר מעגלי, הטיעון האונטולוגי, כשל לוגי מסוג השערה מנוגדת לעובדות ומעגל קסמים.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ראו השוואה אסכטולוגית זו
  2. ^ W. Madelung, “Al-Mahdi,” in The Encyclopedia of Islam, 1986 ed. 1235
  3. ^ Ayatullah Muhammad Baqir Al-Sadr - A discussion concerning the Mahdi, Belief in the existence of the Mahdi, Paragraph 2
  4. ^ ראו פה מספר מסורות סוניות
  5. ^ בִחאר אל-אנואר, כרך 51, עמוד 75; מקורות סוניים:
    Tafsir Durr al-Manthur, al-Suyuti, v7, under commentary of Verse 47:18; Sunan, Abu Dawud, v2, Chapter 35 (Kitab al-Mahdi), Bab 1, Hadith 4279; Sahih, al-Tirmidhi, v3, Chapter of Fitan, Bab 44 (what has come about al-Mahdi (AS)), Hadith 2331-2332.
  6. ^ למשל, סונה אבו דאוד, ספר 36, חדית' מס. 4271
  7. ^ Ithbat al-hudat, vol. 2, p. 531
  8. ^ Lutf Allah al-Safi al-Gulpaygani, Muntakhab al-athar fi al-imam al-thani 'ashar (Tehran: Maktabat al-Sadr, nd.)
  9. ^ ראו למשל פה
  10. ^ Ithbat al-hudat, Vol. 7, p. 20, Yanabi' al-mawadda, Bab 82, p. 461
  11. ^ Ithbat al-hudat, Vol. 7, p. 323; Yanabi' al-mawadda, p. 461,
    בִחאר אל-אנואר, כרך 52 עמ' 78 ו-86.
  12. ^ Kashf al-astar, by Husayn b. Muhammad Taqi Nuri and Kifayat al-muwahhidin by Tabarsi, especially volume 2.
  13. ^ למשל, סונה אבו דאוד, ספר 36 חדית' מס. 4272
  14. ^ מספר חדית'ים סונים פה
  15. ^
    W. Madelung, “Al-Mahdi,” in The Encyclopedia of Islam, 1986 ed. 1232.
  16. ^ Ithbat al-hudat, Vol. 7, p. 52.
  17. ^ ראו דברי מוחמד פה
  18. ^ ציטוט זהה מהאימאמים ג'עפר א-צאדק (השישי) ועלי א-רידא (השמיני).
    Kulayni, Usul al-kafi, Vol. 1, p. 334 - 335.
  19. ^ האימאם השביעי, ג'עפר א-צאדק. Kulayni, Usul al-kafi, Vol.1 p. 368-369.
  20. ^ Said A. Arjomand, “The Consolation of Theology: Absence of the Imam and Transition from Chiliasm to Law in Shi'ism,” The Journal of Religion 76 (October 1996): 549.
  21. ^ Ithbat al-wasiyya, p. 206.
  22. ^ בִחאר אל-אנואר, כרך 51, עמ' 316 ו-335.
  23. ^ בִחאר אל אנואר, כרך 51 עמ' 325.
  24. ^ Rijal Mamqani, Vol. 2, p. 304.
  25. ^ כתבה של הדיילי טלגרף אודות הסיוע הכספי למסגד בג'מרכאן (איראן)
  26. ^ מאמר שיעי על המסגד ליד כופה (עיראק)
  27. ^ למשל, האימאם ג'עפר א-צאדק, ב-Yanabi' al-mawadda, Vol. 2, p. 317
  28. ^ האימאם השיעי השביעי מוסא אלכאט'ם, ראה בִחאר אל-אנואר, כרך 51, עמ' 151;
    Ithbat al-hudat, Vol. 6, p. 417.
  29. ^ מופיע במסורות רבות, למשל, האימאם השמיני עלי א-רידא,
    Kamal al-din, Vol. 2, p. 644.
  30. ^ מספר דוגמאות מתוך מגוון רחב של מסורות. למשל, האימאם ג'עפר א-צאדק בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 336. Nu'mani, Kitab al-ghayba, p. 211; האימאם מוחמד אל באקר,
    Kamal al-din, Vol. 2, p. 644.
  31. ^ האימאם השביעי, מוסא אלכאט'ם בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 113.
  32. ^ האימאם השיעי, ג'עפר א-צאדק, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 96.
  33. ^ האימאם החמישי, מוחמד אל באקר
    Kitab al-Ghaiba, al-Nu'mani, p234, Hadith 22; p253, Hadith 13;
    בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 348, חדית' מס' 99 ועמ' 230 חדית' מס' 96.,
  34. ^ ג'עפר א-צאדק Ithbat al-hudat, Vol. 7, p. 401.
  35. ^ דברים שונים (הסותרים את הקודמים) של ג'עפר א-צאדק, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 244.
  36. ^ Kitab al-hawi li al-fatawa, Vol. 2, p. 159, השווה לסורה 27 פס' 5 מהקוראן,
  37. ^ האימאם החמישי מוחמד אל באקר והאימאם השביעי, ג'עפר א-צאדק. ראו בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 103, 104 ו-117.
  38. ^ Ithbat al-hudat, Vol. 7, p. 172; בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 389.
  39. ^ Kulyani, Kafi, Vol. 1, p. 271.
  40. ^ מובאה מדבריו של מוחמד אל באקר,
    al-Kafi, v8, p212, Hadith 258; al-Irshad, v2, p374; Kitab al-Ghaiba, al-Tusi, p444;
    בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 213, חדית' מס' 67.
  41. ^ Yanabi' al-mawadda, Vol. 2, p. 197.
  42. ^ מדברי מוחמד, צחיח מוסלם, כרך 41, חדית' מס' 7005.
  43. ^ מוחמד, צחיח מוסלם, כרך 41 חדית' מס' 7009.
  44. ^ האימאם השישי, ג'עפר א-צאדק, בִחאר אל-אנואר, כרך 51, עמ' 30, חדית' מס' 4. וכמאל א-דין, עמ' 375 חדית' מס' 3.
  45. ^ מספר רב של מסורות סוניות ושיעיות עוסקות בנושא, ראו למשל
    Ibn Tawus, Kitab al-malahim wa al-fitan, p. 179;
    ואת דברי ג'עפר א-צאדק ב-בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 378.
  46. ^ האימאם החמישי, מוחמד אל באקר בבִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 302 וב-
    Wasa'il al-shi'a Vol. 11, p. 36.
  47. ^ Ta'rikh, Vol. 5, p. 80.
  48. ^ האימאם ג'עפר א-צאדק, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 327.
  49. ^ האימאם מוחמד אל-באקר, בִחאר אל-אנואר, כרך 51, עמ' 218
  50. ^ הנביא מוחמד,
    Sunan, Ibn Maja, v2, p269; Ahmad Ibn Hanbal, as quoted in al-Sawa'iq al-Muhriqa, by Ibn Hajar al-Haithami, Ch. 11, section 1, p250;
    האימאם השלישי, חוסין, בִחאר אל-אנואר, כרך 51, עמ' 133; האימאם ג'עפר א-צאדק, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 96.
  51. ^ מוחמד אל באקר בבִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 389, חדית' מס' 209; ג'עפר א-צאדק בכמאל א-דין, עמ' 151; בִחאר אל-אנואר, כרך 13, עמ' 42.
  52. ^ Sahih Muslim, Book 40, Number 6981& N. 6982 & N. 6983 & N. 6984 & N. 6985,
    ראו פה
  53. ^ Nu'mani, Kitab al-ghayba, p.237.
  54. ^ בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 336.
  55. ^ האימאם החמישי, מוחמד אל-באקר, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 336.
  56. ^ עלי בן אבי טאלב, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 316
  57. ^ מוחמד אל-באקר בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 351
  58. ^ Tabari, Dala'il al-imama (Najaf edition, 1369), p. 249.
  59. ^ ג'עפר א-צאדק, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 336.
  60. ^ סונה אבו דאוד, ספר 36, חדית' מס. 4272/
  61. ^ Shahrastani, Milal wa nihal, Vol. 1, p. 256; Nawbakhti, Firaq al-shi'a, Najaf edition p. 62.
  62. ^ Muhammad Karim Khurasani, Tanbihat al-jaliyya fi kashf al-asrar al-batiniyya (Najaf, 1351), pp. 40-42.
  63. ^ Hasan Balyuzi, Bahá'u'lláh, King of Glory, oxford: George Ronald, 2000, עמ' 35-37
  64. ^ 1 2 Manfred Hutter, "Bahā'īs", Encyclopedia of Religion 2, 2nd, Detroit: Macmillan Reference USA, 2005, עמ' 737-740
  65. ^ [64]
  66. ^ 1 2 Peter Smith, , "Ridvan". A concise encyclopedia of the Bahá'í Faith, oxford: Oneworld Publications, 2000, עמ' 296-297
  67. ^ [66].
  68. ^ peter smith, , An Introduction to the Baha'i Faith, oxford: Cambridge University Press, 2008, עמ' 23
  69. ^ האימאם ג'עפר א-צאדק, בִחאר אל-אנואר, כרך 52, עמ' 244
  70. ^ ראו למשל את מאמרו של ההיסטוריון והסופר האמריקאי דניאל פייפס
  71. ^ ראו את תמלילי נאומיו של אחמדינז'אד, בבלוג שלו, הפותחים תמיד בקריאה לשובו של המהדי. ראו גם מספר ציטוטים פה
  72. ^ Ahmadinejad Criticized for Saying Long-Ago Imam Mahdi Leads Iran,
    הוושינגטון פוסט, 8 במאי 2008.
  73. ^ In Iran, Debate Over an Article of Faith
    הניו יורק טיימס, 18 במאי 2008.




אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=מהדי&oldid=40010234"