מחמוד אחמדינז'אד

מחמוד אחמדינז'אד (בפרסית: محمود احمدی‌نژاد, נהגה: מהמוד אהמדי-נז'אד ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; נולד ב-28 באוקטובר 1956) הוא פוליטיקאי איראני לשעבר אשר כיהן כנשיאה השישי של איראן בין השנים 2013-2005.

מחמוד אחמדינז'אד
محمود احمدی‌نژاد

לידה	28 באוקטובר 1956 (בן 68) אראדאן, המדינה האימפריאלית של איראן
מדינה
השכלה	האוניברסיטה האיראנית למדע וטכנולוגיה
עיסוק	מהנדס אזרחי, פוליטיקאי
מפלגה	ברית פועלי איראן האיסלאמית
בן או בת זוג	עזאם פראהי (12 ביוני 1980–?)
נשיא איראן ה־6 3 באוגוסט 2005 – 3 באוגוסט 2013 (8 שנים) → מוחמד ח'אתמי חסן רוחאני ←
ראש עיריית טהראן 3 במאי 2003 – 28 ביוני 2005 (שנתיים)
פרסים והוקרה
עיטור המשחרר של ונצואלה (ספטמבר 2006) הצלב הגדול של המסדר הלאומי של בנין (14 באפריל 2013) Order of Islamic Revolution מסדר אוגוסטו ססאר סנדינו המסדר הלאומי של בנין
חתימה

כיהן כראש עיריית טהראן, בירת איראן, ממאי 2003 עד יוני 2005, לפני שנבחר לנשיא. נחשב לשמרן דתי, ולפיכך זכה לתמיכה אינטנסיבית של הגורמים הקיצוניים של ההנהגה העליונה הדתית של איראן.

בסיס הכוח הפוליטי שלו היה ב"ברית בוני איראן האסלאמית" הידועה כ"אבדגאראן", ברית מפלגות ותנועות אסלאמיות שמרניות. אחמדינז'אד נחשב לאחת הדמויות העיקריות בברית זו. הברית התפלגה בעת הבחירות לנשיאות: חלק מחבריה תמכו במועמדות יריבו של אחמדינז'אד, מוחמד קליבאף, בסיבוב הראשון של הבחירות, בעוד חברי מועצת עיריית טהראן תמכו באחמדינז'אד.

אף שנשיא איראן הוא התפקיד הנבחר הגבוה ביותר באיראן, הוא איננו הסמכות העליונה בתחומים רבים, ובהם הפעלת כוח צבאי. קודמים לו בכוחם המנהיג הרוחני עלי ח'אמנאי, יו"ר הפרלמנט, וראש המערכת המשפטית.

ביוני 2009 נבחר בשנית לנשיאות, לאחר שגבר על שלושה מועמדים אחרים, בהם המתמודד מיר-חוסיין מוסאווי הרפורמיסט, שנחשב לבעל סיכויים טובים והיה יריבו המרכזי של אחמדינז'אד. ספירת הקולות הראתה כי אחמדינז'אד גבר עליו בהפרש ניכר, אולם, לטענת רבים, תוצאות הבחירות זויפו, והדבר הביא לפריצת מהומות, שהסתיימו במעצרים ובמספר מקרים אף במוות של תומכי מוסאווי.

נעוריו ותחילת דרכו

אחמדינז'אד נולד בשם מחמוד סבאע'יאן (صباغیان) (שאול משם מקצוע פרסי מסורתי, 'צובע בדים') בכפר אראדאן ליד העיר גארמסרי, מדרום לטהראן, הבן הרביעי מבין שבעת בניו של נפח. משפחתו עברה לטהראן בהיותו בן שנה. הוא התקבל לאוניברסיטה האיראנית למדע וטכנולוגיה במגמת הנדסה אזרחית בשנת 1976. הוא המשיך במוסד זה את לימודיו עד לקבלת תואר דוקטור בתכנון תעבורה, בשנת 1997. את לימודי המוסמך והדוקטורט ערך במסגרת תוכנית מיוחדת לחברי משמרות המהפכה. לאחר סיום לימודיו המשיך ללמד באוניברסיטה זו.

בשנת 1979 היה אחמדינז'אד נציג האוניברסיטה באסיפות הסטודנטים הבלתי רשמיות אשר נפגשו עם ח'ומייני. במפגשים אלו נוסד ארגון בשם "המשרד לחיזוק האחדות" אשר חברים בו עמדו מאחורי ההשתלטות על שגרירות ארצות הברית, שהובילה למשבר בני הערובה באיראן. חלק מהחטופים טוענים כי אחמדינז'אד היה בין המשתתפים בחטיפה בפועל, אולם עניין זה עדיין איננו ברור. כמה מן החטופים זיהו אותו כאדם שהיה מעורב בחטיפה, ותמונה של אדם הדומה לאחמדינז'אד המוביל חטוף שעיניו קשורות פורסמה בכלי התקשורת. אחמדינז'אד מכחיש את מעורבותו במעשה.

מעט מאוד ידוע על פעילותו בין השנים 1980–1986. נראה כי לאחר שעבר אימונים השתתף בפעולות בשטחה של עיראק בעיר כירכוכ. הוא היה למהנדס הראשי של הארמייה השישית של משמרות המהפכה, וראש המטה של משמרות המהפכה במערב איראן. ב-1986 השתחרר מן הצבא בדרגת קולונל (מקביל לאלוף-משנה בצה"ל), וסיים את הדוקטורט באוניברסיטה.

לאחר המלחמה היה למשנה למושל ולאחר מכן למושל החבלים מאקו וחוי שבמחוז מערב אזרבייג'ן, ויועץ לשר התרבות וההדרכה האסלאמית, ולאחר מכן למושל המחוז החדש שהוקם, מחוז ארדאביל, בין 1993 ל-1997. במהלך פעילותו הפוליטית היה מזוהה עם קבוצה פוליטית אסלאמית קיצונית בשם "אנסאר חיזב-אללה".

נטען כי בשנת 1989 היה מעורב ברציחתם של שלושה חברים באופוזיציה הכורדית למשטר האיראני, בווינה. גם טענות אלו הוכחשו. ידיעות העוסקות בזמן שירותו הצבאי טוענות כי שמו נקשר בבסיס צבאי ששימש את חטיבת "קודס" העוסקת בפעולות ביון וחבלה מחוץ לגבולות איראן, וכי ייתכן שבמסגרת קשריו אלו היה מעורב במעשים כגון ההתנקשות בווינה.

משפחתו של אחמדינז'אד ממעטת להיחשף לתקשורת. ידוע כי הוא נשוי ואב לשלושה ילדים.

קריירה פוליטית מוקדמת

ראש עירייה

אחמדינז'אד היה דמות אלמונית בפוליטיקה האיראנית, עד שנבחר לראש עיריית טהראן ב־3 במאי 2003, מטעם "ברית בוני איראן האסלאמית". במהלך כהונתו בתפקיד הוא הפך רבים מן השינויים שהכניסו קודמיו, שהיו מתונים ורפורמיסטים, והדגיש את האופי הדתי של העיר. במיוחד ידועה החלטתו להתקין מעליות נפרדות לגברים ולנשים במשרדי העירייה. כן הציע כי גוויותיהם של חללי מלחמת איראן–עיראק ייטמנו בכיכר מרכזית בטהראן. פעולות קיצוניות אלו לוו בפעולות כחלוקת מרק חינם לעניי העיר.

היחסים בין אחמדינז'אד למוחמד ח'אתמי נשיאה הקודם של איראן, שנחשב מתון יותר, היו קרירים. ח'אתמי הדיר אותו מישיבות מועצת השרים, שבהן הייתה באופן מסורתי נוכחות לראש עיריית טהראן. אחמדינז'אד ביקר את ח'אתמי בפומבי על חוסר הבנתו בבעיות הציבור הרחב. לאחר שנבחר לנשיאות, נבחר לתפקיד ראש עיריית טהראן יריבו ואיש מפלגתו מוחמד קליבאף.

בחירתו לנשיא

אחמדינז'אד נבחר לנשיא איראן ב-24 ביוני 2005, בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות, לאחר שהביס את יריבו, הנשיא לשעבר, אכבר האשמי רפסנג'אני. אחמדינז'אד זכה ל-61.69% מן הקולות, כעשרים ושמונה מיליוני קולות, ושיעור ההצבעה היה 59.6%. כנגד הבחירה הועלו טענות על זיופים בקלפיות.

"מועצת שומרי החוקה" האיראנית היא גוף חוקתי שבין תפקידיו לקבוע את התאמת החוקים שמקבל הפרלמנט לחוקת המדינה. לפני סיבוב הבחירות הראשון התיר גוף זה רק לשבעה מועמדים להתמודד, מתוך כאלף. בסיבוב הראשון זכה רפסנג'אני במספר הקולות הגבוה ביותר, ואחמדינז'אד הגיע למקום השני, עם 19.48% מהקולות. זכייתו בסיבוב השני יוחסה לדעותיו הפופוליסטיות, ולכך שאורח חייו הצנוע הקנה לו פופולריות בקרב בני המעמדות הנמוכים באיראן. תומכיו רואים בו בן המעמד הנמוך שעלה לגדולה, ולא הושחת למרות הכוח שניתן בידיו. אחמדינז'אד זוכה לתמיכה מסוימת גם בקרב המשכילים האיראניים, והוא הרכיב את הממשלה המשכילה ביותר שידעה איראן מעודה.

כנשיא איראן

מצע

אחמדינז'אד נואם

אחמדינז'אד שלח איתותים מעורבים על תוכניותיו לכשייבחר לנשיא, שלדעת המומחים נועדו למשוך הן את המצביעים השמרנים והדתיים, והן את המעמדות הנמוכים. סיסמתו הייתה "זה אפשרי ואנו יכולים לעשות זאת" (می‌شود و می‌توانیم). במסע הבחירות שלו נקט אחמדינז'אד גישה שבה הודגשו חייו הצנועים ונטען כי הוא ממשיכו של נשיאה לשעבר של איראן, מוחמד עלי רג'אי, אשר נהרג בהתנקשות בשנת 1981. רק לאחר שנתבקש על ידי משפחתו של רג'אי להפסיק עם תעמולה זו, חדל מלהשוות עצמו לנשיא המנוח.

אחמדינז'אד טען כי בכוונתו ליצור "ממשלה לדוגמה לעמי העולם" באיראן. הוא הגדיר עצמו כאיש עקרונות, הפועל לפי עקרונות אסלאמיים ומהפכניים. מטרתו הייתה "לשים את הכנסות הנפט על שולחנו של העם".

אחמדינז'אד היה המועמד היחיד שדיבר נגד הידוק היחסים עם ארצות הברית. כמו כן, בריאיון לרשת השידור האיראנית כמה ימים לפני בחירתו, האשים את האומות המאוחדות בהיותן "חד-צדדיות נגד עולם האסלאם". הוא התנגד לכוח הווטו במועצת הביטחון של האו"ם, הניתן לחמש החברות הקבועות. באותו ראיון הכריז כי "אין זה הוגן שכמה מדינות ישבו ויטילו וטו על ענייני העולם. אם ימשיך מצב זה להתקיים, העולם המוסלמי בעל אוכלוסייה של מיליארד וחצי אנשים יבקש לעצמו את אותה הפריווילגיה". בנוסף לכך הגן על תוכנית הגרעין של איראן, והאשים "מעצמות יהירות" בניסיון להגביל את יכולתה התעשייתית והטכנולוגית של איראן. כאשר נשאל אם בכוונתו לשחרר אסירים פוליטיים, השיב "איזה אסירים פוליטיים? האסירים הפוליטיים בארצות הברית?".

לאחר בחירתו הכריז "הודות לדם השהידים, מהפכה אסלאמית חדשה קמה, והמהפכה האסלאמית של 1384 (שנת 2005, לפי לוח שנות השמש פחות 621 שנה השונה מן הלוח המוסלמי הירחי. הלוח מונהג באיראן, אפגניסטן, טג'יקיסטן) תכרות את שורשי אי-הצדק בעולם. גל המהפכה האסלאמית יגיע במהרה לכל העולם".

במהלך מסע הבחירות שלו הכריז כי מטרתו היא ממשלה עולמית אסלאמית. כן הזכיר כי מטרתו לשפר את יחסי איראן עם המדינות הסובבות אותה, ולהקל בדרישות הוויזה בין מדינות האזור. "אנשים צריכים לבקר בכל מקום באופן חופשי", הצהיר.

הכניסה לתפקיד הנשיא

בהצהרתו הראשונה לאחר שנבחר לנשיא, אחמדינז'אד ביקש מעובדי המדינה שלא לתלות את תמונותיו במשרדי הממשלה, אלא את תמונותיהם של ח'ומייני ושל המנהיג הרוחני ח'מנאי בלבד. אחמדינז'אד נדרש להציג את שריו בפני המג'לס תוך חמישה-עשר יום, ולאחר מכן למג'לס היה שבוע נוסף להחליט אם הם ראויים לכהונה. לאחר מספר ימי דיונים אושר הקבינט שהציג הנשיא ב-24 באוגוסט 2005, והייתה זו הממשלה הראשונה מאז המהפכה האיראנית שלא זכתה להסכמת הבית באופן כולל. ארבעה מועמדים, למשרדי הקואופרטיבים, החינוך, הנפט והרווחה, כולם עמיתיו של אחמדינז'אד מעיריית טהראן, נדחו על ידי הבית. המועמדים האחרים הוכרזו לשרים.

קרן האהבה של רזה

חקיקתו הראשונה של אחמדינז'אד הייתה הקצבת 1.3 מיליארד דולר ל"קרן האהבה של רזה", הקרויה על שם אחד האימאמים של האסלאם השיעי (עלי א-רידא), שמטרתה לסייע לאנשים צעירים להשיג עבודה, להינשא ולרכוש בית. הקרן תומכת במוסדות צדקה וכוללת נאמנים בכל אחד משלושים המחוזות של איראן.

התוכנית באה בתגובה לעלות הדיור הגבוהה במרכזי הערים, אשר גרמה לעלייה ניכרת בגיל הנישואין הממוצע, העומד עתה על 25 לנשים ו-28 לגברים. קרן זו מהווה הגשמת ההבטחה "להביא את כספי הנפט לעם האיראני".

אופוזיציה והאשמות

רפורמיסטים רבים ומועמדים ממפלגות שונות, כולל כמה שנפסלו בסיבוב הראשון לנשיאות, קראו לברית כנגד אחמדינז'אד וכינו אותו "פשיסט".

ב-29 ביוני 2005, מעט לאחר זכייתו בבחירות לנשיאות, מספר סוכנויות ידיעות מערביות פרסמו האשמות כנגדו הכוללות השתתפות במשבר בני הערובה, והשתתפות בחוליה שרצחה פוליטיקאים כורדים באוסטריה, וכן הוצאה להורג של אסירים פוליטיים בבתי כלא בטהראן. אחמדינז'אד ועוזריו הכחישו האשמות אלו. בנוסף לכך אחדים מיריביו הפוליטיים באיראן הכחישו כי היה מעורב במשבר בני הערובה. ביולי 2005 הכריז הנשיא ג'ורג' וו. בוש כי האשמות אלו רציניות וכי יש לחקור אותן לעומקן. הממשלה האיראנית הכריזה כי מדובר במסע הכפשה מאורגן על ידי ארצות הברית וישראל.

האשמות בשחיתות ובזיוף תוצאות בקלפיות נשמעו כנגדו החל מלפני הסיבוב השני בבחירות לנשיאות, מיריביו הפנימיים באיראן, ובמיוחד מחוגי הרפורמיסטים.

מתנגדיו הפוליטיים טענו כי השתמש במסגדים ובאנשי משמרות המהפכה וכוחות המיליציה על מנת להסיע את תומכיו לקלפיות, ולארגן את המינהלה של מסע הבחירות שלו ביום הבחירות באופן בלתי חוקי. תומכיו של אחמדינז'אד מכחישים האשמות אלו. רפסאנג'ני, יריבו בסיבוב השני, טען כי התערבות "מאורגנת ובלתי צודקת" ניתנה על מנת "להדריך את המצביעים". וכי מסע של "טריקים מלוכלכים" הוביל באופן בלתי חוקי לבחירתו של אחמדינז'אד. כן עלו טענות כי אחמדינז'אד נהנה מתמיכתה של "מועצת שומרי החוקה" שאמורה להיות גוף בלתי מעורב בבחירות.

מדיניות החוץ

אחמדינז'אד וישראל

נאום "עולם ללא ציונות", 2005

במהלך כינוס סטודנטים תחת הכותרת "עולם ללא ציונות" באוקטובר 2005 ציטט אחמדינז'אד את רוחאללה ח'ומייני אשר קרא למדינת ישראל "משטר הכיבוש של אל קודס", "גידול מביש" שיש "למחותו מהמפה". מאוחר יותר בנאומו הצהיר אחמדינז'אד כי "הנושא הפלסטיני" צריך להסתיים בכך שכל הפליטים ישובו לבתיהם, וממשלה דמוקרטית תיבחר על ידי העם. כן דחה את המאמצים לנורמליזציה של היחסים עם ישראל, וגינה את כל המנהיגים האסלאמיים המכירים בקיומה של המדינה כ"מכירים בכניעה והתבוסה של העולם האסלאמי".^{[דרוש מקור]}

בנאומו הצהיר אחמדינז'אד כי תוכנית ההתנתקות היא תעלול שנועד להשיג הכרה מן המדינות האסלאמיות. בעוד שאין זה נדיר כי מנהיגי איראן יתקפו את ישראל, עמדתו של אחמדינז'אד נראית כקיצונית מאלו של קודמיו. בעצרת שנערכה כיומיים לאחר הנאום הצהיר אחמדינז'אד כי מילותיו היו "מילותיה של האומה" וכי העולם המערבי יכול להגיב, אך תגובותיו חסרות חשיבות.

ביום שלאחר הנאום קרא ראש ממשלת ישראל אריאל שרון לגירושה של איראן מן האומות המאוחדות, ואילו שר החוץ סילבן שלום קרא לישיבת חירום של מועצת הביטחון. בישיבה זו, כל חמש-עשרה החברות גינו את הנאום. קופי אנאן אמר שהנאום גרם לו לעצב, והזכיר כי זכותה של ישראל להתקיים נובעת מאמנת האומות המאוחדות.

מנהיגי האיחוד האירופי פרסמו גינוי חריף בטענם כי "הקריאות לאלימות ולהרס של כל מדינה שהיא, אינן תואמות במוצהר כל טענה להיותה של איראן חברה בוגרת ואחראית בקהילה הבינלאומית". הפרלמנט האירופי אימץ החלטה שגינתה את הנאום, וקראה לאחמדינז'אד להכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובבטחה. פול מרטין, ראש ממשלת קנדה, אף הוא גינה את הנאום, וטען כי זוהי קריאה לרצח עם (ג'נוסייד), וכי שילוב הנאום עם הידיעות על תוכנית הגרעין האיראנית הוא עניין שהעולם אינו יכול להתעלם ממנו.

הנושא ונותן מטעם הרשות הפלסטינית סאיב עריקאת הצהיר כי "מה שעלינו לשאוף אליו הוא הוספתה של מדינה פלסטינית למפה ולא מחיקתה של מדינת ישראל מהמפה".^{[דרוש מקור]}

נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' ווקר בוש, הצהיר כי הרטוריקה של אחמדינז'אד הראתה כי יש צורך לנסות ולעצור את תוכנית הגרעין האיראנית.^{[דרוש מקור]} אחמדינז'אד עצמו הכחיש כי הצהרותיו מראות על רצון להתקיף את ישראל, ויש לשים לב לכך שהנשיא האיראני אינו מוסמך להכריז מלחמה על דעת עצמו, כוח הנתון למנהיג העליון.^{[דרוש מקור]}

בתוך איראן הצהירו תומכיו של אחמדינז'אד כי אין כל חדש בהצהרותיו, וכי המדובר בתגובת יתר של המערב שמטרתה להכפיש את איראן. הצהרותיו כנגד ישראל באות, לטענת תומכיו, לאחר הפעלת לחץ ישראלי מאסיבי על ארצות הברית כי תפלוש לאיראן. השגריר האיראני לאיחוד האירופי קרא לתגובות הפוליטיות הקשות באירופה כנגד אחמדינז'אד "בלתי ריאליות ומוקדמות" והתלונן כי נשיא ארצו מטופל על ידי הקהילה הבינלאומית באופן מפלה, וכי קהילה זו מתעלמת מההסתה של ישראל כנגד איראן.

ההצהרה בוועידה האסלאמית ב-2005

מחמוד אחמדינז'אד

ב-8 בדצמבר 2005, התראיין אחמדינז'אד לערוץ הטלוויזיה האיראנית בערבית "אל-עאלם", במהלך ועידת המדינות המוסלמיות במכה. הראיון כלל הערות שגונו על ידי רבים כהכחשת השואה:

כמה מדינות אירופיות מתעקשות על כך שבמהלך מלחמת העולם השנייה שרף היטלר מיליוני יהודים, וכלא אותם במחנות ריכוז. כל היסטוריון, עיתונאי או מדען המטיל בכך ספק נלקח לכלא או סובל מגינוי. למרות זאת אנו לא מקבלים טענה זו. אם נניח כי הטענה נכונה, אם האירופים כנים, הם צריכים לתת כמה מחוזות באירופה, כמו בגרמניה, באוסטריה או בארצות אחרות לציונים, והציונים יכולים להקים את מדינתם באירופה. הציעו להם חלק מאירופה ואנו נתמוך בכך.

הערה זו זכתה לגינויים חריפים מישראלים, אירופאים ואמריקנים. מזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן, אמר כי הוא "מזועזע". גורמים רשמיים בטורקיה ובסעודיה גינו את הדברים, שלדבריהם "הכתימו את ועידת מכה, אשר היה עליה להראות את פניו המתונות של האסלאם". ראש המוסד לשעבר מאיר עמית אמר בראיון כי על המערב להתאחד ולחסל את נשיא איראן: "למדינות העולם יש אמצעים רבים ואין דבר שאי-אפשר לבצעו". לדעתו, כרגע לא נשקפת סכנה קיומית לישראל בעקבות פיתוח הגרעין באיראן, אך הוא לא שולל את האפשרות שאיראן תטיל פצצות גרעיניות.

התבטאויות נוספות

באוגוסט 2008 האשים אחמידנז'אד את ישראל בהפצת מחלות כדי להרוויח כסף ממכירת תרופות אליהן.

"הציונים מפתחים מחלות חדשות ומפיצים אותן ברחבי העולם כדי להרוויח ממכירת התרופות שלהם"

— NFC

בכך החיה עלילת דם אנטישמית שמאשימה את היהודים בהפצת מחלות.

ב-14 באוגוסט 2010 בביקורו בדרום לבנון הוא אמר בנאומו: "הציונים יחזרו למקום שממנו באו, סופם להיעלם. על העולם להבין שהציונים הם בני מוות. פלסטין תשוחרר הודות לכוח והאמונה של ההתנגדות".

שיפור היחסים עם רוסיה

אחמדינז'אד נקט צעדים לחיזוק הקשרים עם רוסיה, והקים מטה מיוחד המוקדש למשימה זו באוקטובר 2005. הוא עבד עם נשיא רוסיה דאז ולדימיר פוטין על פתרון בעיית הגרעין, ושניהם הביעו רצון לשיתוף פעולה עתידי בנושאים הנוגעים לים הכספי.

בחירתו בשנית

ערך מורחב – הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009)

ב-12 ביוני 2009 נערכו בחירות באיראן. מול הנשיא המכהן התמודדו מיר-חוסיין מוסאווי בן ה-68, אשר נחשב לרפורמיסט והבטיח לשפר את יחסי החוץ של איראן; ד"ר מוחסן רזאי; ומהדי כארובי - שהיה המתון^{[דרושה הבהרה]} מבין כולם. שני המועמדים האחרונים נחשבו מראש לבעלי סיכויים נמוכים, אך המתמודד חוסיין מוסאווי הפך ליריבו העיקרי של אחמדינז'אד, ועד סוף מערכת הבחירות המאבק היה שקול בעיני התקשורת העולמית. תוצאות הבחירות היו מכה ניצחת למוסאווי, ואחמדינז'אד גבר עליו בפער גדול של כ-29%, תומכי מוסאווי טענו כי התוצאות זויפו בידי אנשיו של אחמדינז'אד, ובמדינה פרצו הפגנות אלימות של תומכי הרפורמה במדינה.

לאחר מותו של ראיסי

בתחילת יוני 2024 הגיש אחמדינז'אד את מועמדותו לנשיאות איראן, מתוך מטרה להחליף את ראיסי, שמת בהתרסקות מסוק, אך מועמדותו נפסלה על ידי מועצת שומרי החוקה, עקב אי עמידה בכללים הנדרשים.

האוניברסיטה של האיראנים

בשלהי נשיאותו של אחמדינז'אד, נשאו פרי מאמציו, והוא קיבל אישור מהמועצה העליונה לתרבות המהפכה להקמת אוניברסיטה בינלאומית באיראן. אחמדינז'אד הועיד את עצמו לעמוד בראש האוניברסיטה, קבע כי המוסד יתמחה בלימודי ננוטכנולוגיה, מדעי החלל והנדסה גרעינית. יש הרואים קשר בין תוכנית הגרעין האיראנית, אשר היה מזוהה אתה בתקופת נשיאותו, לבין תחומי התמחותה של האוניברסיטה. זמן קצר טרם סיימו את תפקידו כנשיא, העביר כ-6.4 מיליון דולר מתקציב הנשיאות לחשבון האוניברסיטה החדשה שלו, דבר שגרר אחריו ביקורת מצד מתנגדיו, במיוחד לאור העובדה שבטהראן בלבד קיימות כבר 54 אוניברסיטאות ומכללות. המבקרים טענו כי בהקמת האוניברסיטה יש משום ציניות שכן בימי הבחירות לנשיאות בשנת 2009, במהלך עימות טלוויזיוני, טען אחמדינז'אד עצמו כנגד מיר-חוסיין מוסאווי כי אשתו עומדת בראש האוניברסיטה לנשים בטהראן, בגלל נפוטיזם ולמרות שאין לה את הכישורים הנדרשים לתפקיד זה.

עם זאת, עד למחצית שנת 2015, טרם פתחה האוניברסיטה את שעריה, וכפי הנראה אנשיו של הנשיא רוחאני מעכבים את הקמתה.

לקריאה נוספת

• יוסי מלמן ומאיר ג'בדנפר, הספינקס, ספרית מעריב, 2007.

קישורים חיצוניים

• מחמוד אחמדינז'אד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• מחמוד אחמדינז'אד, ברשת החברתית אינסטגרם
• מחמוד אחמדינג'אד (1956-), דף שער בספרייה הלאומית
• יוסי מלמן, ומה עשית בווינה, אדוני הנשיא, באתר הארץ, 26 ביולי 2005
• כתבי העיתון הגרמני "דר שפיגל", ריאיון עם נשיא איראן: קטעים מתוך הריאיון עם נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, כפי שנתפרסמו בעיתון הגרמני "דר שפיגל". תרגום: יונתן אוריך, מתוך אתר חדשות מחלקה ראשונה
• הווידאופדיה: מחמוד אחמדינז'אד, חדשות 2
• הבלוג של אחמדינז'אד (באנגלית, צרפתית, ערבית ופרסית)
• מחמוד אחמדינז'אד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)