ארהרד מילך

גנרל-פלדמרשל בלופטוואפה

ארהרד מילךגרמנית: Erhard Milch; 30 במרץ 189225 בינואר 1972) היה גנרל-פלדמרשל בלופטוואפה, סגנו של הרמן גרינג במשרד התעופה והשר דה פקטו במשרד זה. לאחר המלחמה הועמד לדין כפושע מלחמה, ונגזר עליו מאסר עולם, עונש שקוצר בשנים הבאות.

ארהרד מילך
Erhard Milch
ארהרד מילך
ארהרד מילך
לידה 30 במרץ 1892
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית וילהלמסהאפן, אולדנבורג
פטירה 25 בינואר 1972 (בגיל 79)
גרמניה המערביתגרמניה המערבית וופרטל, נורדריין-וסטפאליה
מקום קבורה Zentralfriedhof Lüneburg עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
תקופת הפעילות 19101919
19331944
דרגה גנרל-פלדמרשל (לופטוואפה) גנרל-פלדמרשל
תפקידים בשירות
  • מפקד מפקד הצי האווירי ה-5
  • המפקח הכללי של הלופטוואפה
פעולות ומבצעים
עיטורים
תפקידים אזרחיים
מנכ"ל לופטהאנזה ב-19261933 .
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ארהרד מילך (במרכז) עם אלברט שפר (משמאל) ווילי מסרשמיט

ביוגרפיה

עריכה

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת

עריכה

ארהרד מילך נולד ב-30 במרץ 1892 בעיר וילהלמסהאפן שבסקסוניה התחתונה. אביו, אנטון מילך, היה יהודי אשר שירת בחיל הים הקיסרי בגרמניה, ואמו, קלרה, נוצרייה. האב היה רוקח, שניהל בית מרקחת קטן. זמן קצר לאחר הולדתו של ארהרד מילך התגרשו הוריו, וקלרה מילך עברה עם שני בניה להתגורר בברלין. לאחר סיום בית ספר תיכון ניסה ארהרד מילך להתקבל לבית ספר לקצינים של חיל הים, אך מועמדותו נדחתה בשל מוצאו היהודי. הוא התנדב לצבא והחל את שירותו בגדוד תותחים בעיר קניגסברג. בשנת 1912 סיים קורס קצינים והועלה לדרגת לויטננט (סגן-משנה).

במלחמת העולם הראשונה

עריכה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח לחזית המערבית. תחילה היה קצין מטה באגד ארטילרי, ולאחר מכן הועבר לחיל האוויר, שם היה תצפיתן אווירי, קצין מודיעין ולקראת סוף המלחמה מונה למפקד כנף בחיל האוויר הגרמני. את המלחמה סיים בדרגת האופטמן (מקביל לסרן).

בין המלחמות

עריכה

לאחר סיום המלחמה התיר חוזה ורסאי לגרמניה להחזיק צבא בן 100,000 איש בלבד (צבא זה כונה "רייכסווהר"). בצבא זה נותר מספר מצומצם מאוד של קצינים (כ-4,000). קצינים רבים אולצו לעזוב את הצבא, ומילך היה אחד מהם. לאחר שחרורו מן הצבא יסד מילך יחד עם גוטהרד סשנברג, חברו מהשירות הצבאי, חברת תעופה, אשר הפעילה קו אווירי בין דנציג לריגה. החברה פעלה תחת חסותה של חברת ההובלה "האפאג לויד". בשנת 1924 עבר מילך לחברת התעופה יונקרס. בשנת 1926 התמזגו החברות יונקרס ו-DAL לחברה אחת – לופטהאנזה, וארהרד מילך מונה למנכ"ל החברה המאוחדת. במהלך עבודתו בחברה יצר מילך קשרים עם צמרת המפלגה הנאצית ואף הפך לידידו הקרוב של הרמן גרינג. הוא דאג להקצות אחד ממטוסי לופטהאנזה לרשותו של אדולף היטלר והעביר כל חודש כ-1,000 מרק מחשבונות החברה לחשבונו הפרטי של גרינג.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונה ארהרד מילך לתפקיד המזכיר המדיני במשרד התעופה. משרד זה הוקם כמסווה לחיל האוויר העתיד לקום (לפי חוזה ורסאי נאסר על גרמניה להחזיק במטוסי קרב). במסגרת תפקידו היה מילך אחראי על רכש המטוסים והחימוש שלהם. באותה שנה הוענקה לו דרגת אוברסט (אלוף-משנה). הדרגה הוענקה באופן חשאי, היות שרשמית לגרמניה לא היה חיל האוויר. בשנת 1935 הוא הועלה לדרגת גנרל מיור של הלופטוופה, והפעם באופן רשמי. עלייתו של מילך בסולם הדרגות הייתה מהירה – כבר בשנת 1938 הוא קודם לדרגת גנרל אוברסט.

מוצאו היהודי

עריכה

מילך תמיד ניסה להסתיר את העובדה כי אביו היה יהודי, אם כי מפקדו, גרינג, היה מודע לכך. לפי חוקי הגזע הנאצים נחשב מילך למישלינג ולכן היה אמור להיות מסולק מחיל האוויר הגרמני. גרינג מנע זאת, באומרו שבלופטוופה: "רק אני מכריע מיהו יהודי!". בשנת 1935 פתח הגסטפו בחקירה רשמית נגד מילך על מנת לחקור את שורשיו היהודיים. כדי להפסיק את החקירה כתבה אמו של מילך לראש משטרת האגן פריץ היינריך הרמן, כי הוא ואחיו נולדו מרומן מחוץ לנישואין, שניהלה עם דודה המנוח קרל ברויאר. בעקבות מכתב זה הוצאה למילך תעודת לידה חדשה, בה היה רשום ברויאר כאביו הביולוגי. מהלך זה גרם להפסקת החקירה של הגסטפו.[1]

במלחמת העולם השנייה

עריכה

בתחילת אפריל 1940, לקראת הפלישה הגרמנית לנורווגיה, קיבל מילך תפקיד פיקודי – מפקד הצי האווירי ה-5 (Luftflotte 5). בתפקיד זה השתתף בפלישה לנורווגיה, בלגיה וצרפת. על פועלו בתפקיד זה הוענקה למילך דרגת גנרל-פלדמרשל. בנובמבר 1941 מונה מילך לתפקיד המפקח הכללי של הלופטוופה, במקום הגנרל ארנסט אודט, אשר התאבד, עקב כישלונו בתפקיד זה. במסגרת תפקידו היה מילך אחראי על התעשייה האווירית הגרמנית. בשנת 1944 חבר מילך ליוזף גבלס והיינריך הימלר בניסיון להדיח את גרינג מתפקידו. השלושה ניסו לשכנע את היטלר, כי גרינג הוא האשם הבלעדי בכישלון הלופטוופה בחזית המזרחית. הניסיון נכשל, מה שגרם דווקא להדחת מילך עצמו מתפקיד המפקח הכללי של הלופטוופה. הוא עבר למשרד החימוש, שם עבד תחת אלברט שפר.

לאחר המלחמה

עריכה
 
ארהרד מילך מתייעץ עם אחיו במהלך משפטו. האח שימש אחד מסנגוריו בעת משפטו בנירנברג

לאחר המלחמה נתפס מילך בידי חיילים בריטים והושם במעצר. בזמן משפטי נירנברג בשנת 1946 שימש כעד במשפטם של פושעי המלחמה העיקריים. הוא העיד מטעם ההגנה, אל מול האישומים נגד גרינג. משפטו של מילך היה השני מתוך שנים-עשר משפטי נירנברג הנוספים, בהם נידונו אנשי ממשל, צבא ותעשייה נאצים בפשעי מלחמה בפני בית דין צבאי של ארצות הברית. המשפטים נערכו ב"היכל הצדק" בנירנברג.

במשפטו הואשם ארהרד מילך בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כתב האישום הוגש ב-14 בנובמבר 1946. בפסק הדין סיכם השופט מייקל א. מוסמנו את סעיפי כתב האישום:

  1. ארהרד מילך מואשם בכך שביצע ביודעין פשעי מלחמה כמבצע עיקרי וכמסייע לפעילויות שהיו כרוכות בהעסקת כוח אדם בתנאי עבדות ובכך שבאופן מודע ומרצון השתתף בפעילויות שהיו כרוכות בשימוש בשבויי מלחמה לצורך ביצוע פעולות מלחמתיות בניגוד לאמנה בינלאומית ולחוקים ולמנהגים של מלחמה.
  2. הנאשם מואשם בכך שבאופן מודע ומתוך רצון השתתף בפעילויות הכרוכות בביצוע ניסויים רפואיים קטלניים על נבדקים מבלי שנתנו הסכמתם.
  3. באישום השלישי הנאשם מואשם באחריות להעסקת כוח אדם בתנאי עבדות ובביצוע ניסויים רפואיים קטלניים, כפי שמתואר בשני האישומים הראשונים, אלא שכאן הקורבנות הנטענים הם אזרחים גרמנים ואזרחי מדינות אחרות.

התובע הראשי במשפטו של מילך היה בריגדיר גנרל טלפורד טיילור.

בישיבת בית הדין מיום 20 בדצמבר 1946 הודיע מילך כי הוא מכחיש את אשמתו ביחס לכל האישומים. דיוני המשפט החלו ב-2 בינואר 1947 ונמשכו עד 17 באפריל 1947. בית הדין מצא את מילך אשם בסעיפים 1 ו-3 בכתב האישום, אולם זיכה אותו מאישום מספר 2. ב-17 באפריל נידון מילך למאסר עולם בבית הכלא רבדורף (Rebdorf), סמוך למינכן. בשנת 1951 הומתק עונשו ל-15 שנות מאסר, בהחלטת הנציב העליון לשטחי הכיבוש האמריקאי בגרמניה, ג'ון ג'. מק'קלוי. הוא שוחרר ביוני 1954. את שארית חייו בילה בעיר דיסלדורף, שם גם מת ב-25 בינואר 1972.

לקריאה נוספת

עריכה
  • בריאן מארק ריג, החיילים היהודים של היטלר (מאנגלית: עמית יריב), תל אביב: מטר, 2005

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בריאן מארק ריג, החיילים היהודים של היטלר, הוצאת מטר, עמ' 56–57