בנימין יצחק מיכלי

סופר ישראלי (1910–1989)

בנימין יצחק מִיכָלי (דוּחוֹבְני) (26 ביולי 191020 בינואר 1989) היה סופר, מבקר ספרות, פובליציסט ועורך ישראלי יליד בסרביה, מפעילי הציונות הסוציאליסטית ברומניה. חתן פרס ברנר לשנת 1969.

בנימין יצחק מיכלי
בנימין יצחק מיכלי
בנימין יצחק מיכלי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 26 ביולי 1910
אוטאץ', Sorokskij County, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בינואר 1989 (בגיל 78)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

מיכלי נולד בשנת 1910 בשם בנימין יצחק דוחובני (Духовный) בעיירה אטאקי (Атаки), עיירה יהודית מובהקת[1] לגדות הדנייסטר, בפלך בסרביה של האימפריה הרוסית (כעבור שנים ספורות אוטאץ' (Otaci), בתחומי רומניה; כיום במולדובה), בנם של יחיאל מיכל דוחובני והינדא בת חיים רויזמן. התחנך חינוך יהודי מסורתי ב"חדר" ובישיבת קישינוב, ובבגרותו רכש השכלה עברית בעזרת מורים פרטיים. ומאוחר יותר הפך בעצמו למורה לעברית עד לשנת 1933, כשלאחריה עבר לבירה בוקרשט, שם לקח חלק בתנועה הציונית והיה מזכיר מפלגת האיחוד העולמי פועלי ציוןצ"ס (צעירי ציון) וערך את עיתוניהם בשפות היידיש והרומנית.

בבוקרשט היה חבר במזכירות הלשכה הראשית של קרן היסוד ברומניה. ובשנת 1938 נישא להדסה, בתו של המשורר הבסרבי מרדכי גולדנברג.

באוקטובר 1939 עלה לארץ ישראל, ובה מילא מספר תפקידים. עד לשנת 1941 היה מרצה לספרות עברית מטעם ההסתדרות, ולאחר מכן היה מזכיר "קופת מלווה וחסכון". כן היה עובד ארכיון ומוזיאון תנועת העבודה, ובהמשך התמנה כמנהלו. במהלך מלחמת העולם השנייה היה חבר בהנהגה העולמית של "דרור הבונים". ובשנים 1947-1948 יצא לשליחות מטעם הסוכנות היהודית והחלוץ ברומניה. בסיומן שימש כראש מדור הסברה במחת"ר (מחלקת התרבות של "ההגנה"). ובאוגוסט 1948 חזר לישראל כדי להתגייס לצה"ל. השתחרר במרץ 1949.

בשנים 19501951 יצא לשליחות בפריז מטעם "האיחוד העולמי", כעורכו הראשי של העיתון היומי "דאס וואָרט".

במהלך השנים עסק בכתיבה ועריכה ספרותית. בין היתר שימש כעורך ירחון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל "מאזנים", שימש חבר בוועד אגודת הסופרים העבריים. משנת 1961 היה חבר ועד בית ביאליק וחבר ועדות שופטים של פרס ישראל, פרס ביאליק ופרס ברנר. משנת 1966 כיהן כיושב ראש המכון לתרגום ספרות עברית, והיה חבר הנהלת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות.

עבור ספרו "ליד האבנים" זכה בפרס קוגל לשנת 1960 (תשי"ט).[2] ספרו "פרי הארץ" זיכה אותו בפרס מילוא לשנת 1966.[3] ספרו "חיים הזז: עיונים ביצירתו" זיכה אותו בפרס ברנר לשנת 1969.[4]

יצירתו

עריכה

ספריו

עריכה

בעריכתו

עריכה
  • בליל זה: ... ילקוט משירי הזמן, תל אביב: עדי, תש"ה 1945.
  • אנתולוגיה תנ"כית: מבחר היצירה העברית בשיר, בסיפור ובאגדה על נושאים תנ"כיים, תל אביב: מסדה, תשי"ד-תשכ"ג (3 כרכים).
  • אב ובנו: משה ודוד צ'רקסקי, תל אביב: עם עובד, תשי"ד.
  • עלי חיים: קובץ לזכרו של חיים וייסאדלר, תל אביב; חיפה: דפוס אות, תשכ"ה (בשיתוף קלמן אהרון ברתיני).
  • יהדות ביסאראביה / האיגוד העולמי של יהודי ביסאראביה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשל"א 1971 (בשיתוף קלמן אהרון ברתיני ויצחק קורן).
  • אליעזר שטיינמן, ילקוט מסות; ליקט, הקדים מבוא והוסיף הסברים וביבליוגרפיה: ב"י מיכאלי, תל אביב: יחדיו, תשל"ב.
  • ישראל אפרת, ילקוט מסות; ליקט, הקדים מבוא והוסיף הסברים וביבליוגרפיה ב"י מיכאלי, תל אביב: יחדיו: אגודת הסופרים העברים בישראל, תש"ם 1980
  • ערבות ברוח: אנתולוגיה של סופרי בסאראביה, תל אביב: ברונפמן, תשמ"א 1981 (2 כרכים; בשיתוף ק"א ברתיני ודוד ויניצקי).

ממאמריו:

  • 'נושא-החורבן וייחודו בשירת ישראל אפרת', על המשמר (ד בסיוון תשל"א), 6, 16.
  • 'ישראל אפרת כמסאי', מאזנים לז (תשל"ג), 93–104.
  • 'ישראל אפרת בן שמונים וחמש: בין שירו למסתו', מאזנים מג (תשל"ו), 193–199.
  • 'ק.א. ברתיני, שלבים ראשונים ביצירתו', ערוגות, תשל"ג 1973.
  • 'זמורה קורא בנביאים אחרונים', מאזנים מח, 2 (תשל"ט 1979). (ביקורת על פרשנותו של ישראל זמורה)

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "אטאקי", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית).
  2. ^ חולק "פרס קוגל", דבר, 18 בפברואר 1960.
  3. ^ חולקו פרסי "מילוא" לשנה זו, דבר, 17 בפברואר 1967.
  4. ^ פרס ברנר תשכ"ט: למבקר ב. י. מיכלי, דבר, 21 בנובמבר 1969.
  5. ^ ביקורת: מרדכי אבישי, המבקר כאוהב ספרות, מעריב, 19 במרץ 1971.