גילוי מחזור הדם

גילוי מחזור הדם היה תהליך הדרגתי שהתמשך מימי קדם ועד המאה ה-17. בימי קדם לא הבינו את תפקידו של הדם, אם כי ידעו שהוא נחוץ לחיים. ביוון העתיקה כבר ידעו על מרכזיותו של הלב במערכת הדם, והיו מוכרים מסתמי הלב. בעת החדשה החלו להבין את תפקידיו השונים של הדם, אך לא הבינו את פעולת מערכת הדם. העובדה שהדם זורם במחזוריות בגוף התקבלה רק לאחר גילוי מסתמי הוורידים במאה ה-16, והבנת המערכת הושלמה במאה ה-17 עם גילוי הנימיות.

מראה כללי של כלי הדם הראשיים בגוף האדם.

מחזור הדם

מחזור הדם הוא מערכת שתפקידה לספק לכל התאים החיים בגוף את כל צורכי הקיום שלהם, באמצעות הדם. מחזור הדם בגוף פועל במחזוריות (ומכאן שמו). בכל פעימת לב הדם נדחף מהלב לכיוון העורקים, מהעורקים לעורקיקים, ומהעורקיקים לנימיות. הנימיות עוברות ליד התאים וכאן מתבצע חילוף הגזים (חמצן – פחמן דו-חמצני בתאי הגוף, ולהפך בריאות) וחילוף החומרים (חומרים מזינים – פסולת ולהפך בכליות ובאיברים אחרים). מהנימיות עובר הדם לוורידידים ומשם לוורידים וללב (המחזור הגדול – המערכת הכללית הסיסטמית). הדם גודש ומרחיב את הלב. בהתכווצות הבאה יעשה הדם, רווי פחמן דו-חמצני, דרכו לריאות, ושוב יבוצע חילוף גזים (פחמן דו-חמצני – חמצן) והדם יחזור בפעם השנייה ללב, עשיר בחמצן (המחזור הקטן – הריאתי) לעשות שוב את דרכו לתאי הגוף וחוזר חלילה. מבחינה טכנית, הלב פועל כשתי משאבות מסונכרנות: משאבה אחת מפעילה את המחזור הגדול והשנייה את המחזור הריאתי. באדם מבוגר קצב פעימות הלב 60–80 פעם לדקה ובשעת מאמץ, כאשר תהליכי אספקת האנרגיה לגוף מואצים, יכפיל הלב את הקצב ואף יותר.

הבעייתיות בהבנת מחזור הדם

בזמנים קדומים פותחו תאוריות אחדות, ורק עם השתרשות הפרקטיקה של ניתוחי גוויות והצטברות ידע רפואי הגיעו החוקרים לכדי הבנה יסודית של תהליך הולכת הדם ורציפותו. הקושי בהבנת הולכת הדם נעוץ בירידת קוטר כלי הדם. ככל שמתרחקים מהלב, הולכים כלי הדם (עורקים וורידים) ומתפצלים וקוטרם קטן עד אשר אין לראותם יותר בעין בלתי מזוינת. על פניו, אין קשר פיסי בין מערכת העורקים למערכת הוורידים ועל כן, אין הדם יכול לעבור מהעורקים לוורידים או להפך. רופא או מדען, בן העת העתיקה או ימי הביניים, יכול היה להגיע בקלות לידי מסקנה, שהדם הקולח מהלב נספג, בסופו של דבר ברקמות הגוף ואינו חוזר יותר ללב. מצד שני, הוא חוזה באיבר גדול ככבד, הרווי כולו בדם, ולא ברורה תכליתו, אלא אם הוא מייצר ברציפות דם, במקום זה שנספג ברקמות. יתר על כן, הדם קולח – בעת פציעה – החוצה, הן מהעורקים והן מהוורידים, ומסקנת המתבונן תהיה שהדם נדחף כל הזמן מהלב כלפי חוץ, ולא ישער שתיתכן גם פעולת שאיבה.

בעת העתיקה

קטע מפפירוס אדווין סמית', מצרים, 1700 לפנה"ס. זהו טקסט רפואי הסוקר 48 סוגי פגיעות גופניות, ובו מופיע תיאור של הדופק ושל מערכת הדם.

בתקופות קדומות לא הבינו רופאים וחוקרים את מהותו ותפקידו של הדם. אם כי ידעו, שאובדן דם מרובה באדם או בחיה (פצע, שחיטה, דימום מסיבי וכו'), יכול לגרום למוות. תיאורים של הלב וכלי הדם מופיעים כבר במצרים העתיקה, אולם הם הכילו השקפות שגויות, כמו שצינורות הדם מכילים צואה. בפפירוס מצרי המתוארך ל-1700 לפני הספירה, המכונה "פפירוס אדווין סמית", מופיעה פסקה על זרימת הדם: ”הלב מדבר באמצעות צינורות הדם בכל חלק מחלקי הגוף”. בסין העתיקה הייתה נפוצה הדעה כי הלב מספק חום לכל האיברים, אולם הלב לא נתפס כמרכז מערכת הדם אלא כמחסן דם בלבד. המקרא אף הוא מזהה את הדם כמשכן הנפש: ”כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ”.

חקירת המערכות והאיברים הפנימיים הייתה כחלק מהחקירה, שעשו חוקרים ורופאים למן הזמן הקדום ועד לימי הרנסאנס (ולמעשה נמשכת עד עצם היום הזה), במטרה להבין את מהות (מטרה, תפקוד, מנגנון) האיברים השונים שבגוף האדם (ובגוף החיות למיניהן). ישנם איברים שתפקידם הובן ללא מאמץ מיוחד כשלד, שרירים, איברי חישה, מערכת העיכול, מערכת הרבייה וכדומה. אולם תפקידם של איברים פנימיים ומערכות פנימיות כגון: לב, כבד, ריאות, טחול ועצבים לא הובן. הקושי נעוץ באי היכולת לצפות בפעולתם של האיברים ב'זמן אמת'. גם ניתוחי גוויות (dissection) לא יכלו להועיל, משום שהאיברים הללו כבר לא תפקדו.

יוצא מכלל זה הוא חקר כלי הדם. על ידי מישוש הדופק בעורקים ובוורידים הגדולים והודות לטכניקת הקזת הדם שהשתרשה במשך הדורות, גם בתרבות המערב וגם בתרבויות אחרות, יכלו הרופאים (או מנתחים, גלבים ודומיהם) ל'צפות' במערכת הדם תוך פעולתה (ולו באופן חלקי) ולהסיק מסקנות שונות. על ידי 'פתיחת' כלי דם ומתן אפשרות לדם לזרום או לקלוח מהגוף החוצה, קשירת חוסמי ורידים או חוסמי עורקים, הם עמדו על תכונות שונות של מערכת הדם. למשל, הבחינו בין עורקים לוורידים, עמדו על הקשר בין פעימות הלב וקילוחי הדם מהעורקים, שינוי בתכונות הדם הזורם בעורקים ובוורידים (צבע, סמיכות). הם גם התעמקו בשאלה, היכן יש לפתוח כלי דם לצורך ההקזה? במילים אחרות, היכן הקזת הדם תהיה אפקטיבית יותר?

צעדים ראשונים

מבנה סכימטי של לב האדם

על התמיהות המתעוררות בתצפיות רפואיות (הקזת דם, טיפול בפצעים מדממים, ניתוחים וכדומה), פיתח קלאודיוס גלנוס, שהיה רופא ביוון העתיקה במאה השנייה, תאוריה שהייתה מקובלת כתאוריה הנכונה זמן רב.

גלנוס הכיר את מסתמי הלב והבין כי תפקידם למנוע מהדם לזרום אחורה, אולם הוא טעה לחשוב שהדם עובר מהחדר הימני לחדר השמאלי מבעד למחיצה המפרידה בין החדרים. הוא חשב שהדם זורם בוורידים כלפי האיברים החיצוניים (הגפיים) ושם הוא מתפוגג בין איברי הגוף. במילים אחרות: דם נוצר בלי הרף בכבד, מתמלא בחומרים מזינים ו"ברוח טבעית" ו"רוח חיונית" שאותם הוא מעביר דרך הוורידים לחלקי הגוף ומתפרק. ובכך הוא שלל את מחזור הדם הסגור.

על פי גלנוס הדם נוצר בכבד, עובר למעיים ושם הוא הופך לדם ורידי ספוג "רוח טבעית". מכאן הוא עובר ללב, דרך רשת העורקים והוורידים מוסר הדם את החומר המזין ואת "הרוח הטבעית" לכל חלקי הגוף. הדם מגיע דרך הווריד הנבוב (Cava Vena) לחדר הימני של הלב. רוב הדם עובר לריאות דרך עורק הריאה כדי לפלוט את חומרי הפסולת לאוויר החיצוני ולהצטנן וחוזר ללב לחדר השמאלי דרך וריד הריאה. בחדר זה פוגש הדם הנקי המגיע מהריאה בדם שחלחל מהחדר הימני וכך הופכת "הרוח הטבעית" ל"רוח חיונית" העוברת דרך העורקים לכל חלקי הגוף. הדם מגיע למוח דרך עורקי הצוואר ובו הופכת "הרוח החיונית" ל"רוח נפשית", המתפשטת מהמוח לאיברי הגוף, בעיקר לשרירים דרך מערכת העצבים.

אף על פי שהתאוריה של גלנוס התקבלה על דעת רוב הרופאים בעת העתיקה, לא נוצר סביבה קונצנזוס. במסכת חולין מ"ה (מסכת העוסקת בדיני בהמות שאינן קרבנות), מסופר על מחלוקת בין שמואל הרופא, שהיה אמון על תורת גלנוס, ורב שלא היה רופא מקצועי וביסס את תורתו על אנטומיה מעשית: "קנה הלב (אבי העורקים, שניזוק) רב אומר במשהו ושמואל אומר ברובו." מהות הוויכוח היא: האם בהמה שהעורק הראשי שלה נפגע, היא טרפה או כשרה? (אם היא בסכנת חיים – טרפה) רב, שידע שאבי העורקים מלא כולו בדם סבר שכל פגיעה באבי העורקים מסכנת את הבהמה ופוסלת אותה. שמואל הרופא סבר שאבי העורקים מלא בחלקו באוויר ("רוח טבעית" על-פי גלנוס) ולכן רק פגיעה חמורה מסכנת את הבהמה.

בימי הביניים

אבן-נפיס היה רופא ערבי שחי בקהיר והיה רופאו האישי של השולטן. בכתביו תיאר, בין השאר, את מחזור הדם הריאתי ואת אופן הזנת רקמות הלב. תרומתו למדע נעלמה עם דעיכת התרבות הערבית ולא נודעה באירופה; אמנם חלק מכתביו תורגמו ללטינית על ידי אנדראה אלפגו בשנת 1547, אך אין ראיה שהם התפרסמו ברבים. בשנת 1924 נתגלו כתביו בברלין על ידי הרופא המצרי מוהיו אל-דין אלטאווי, ומאז הוא נחשב כראשון מגלי המחזור הריאתי.

חקירת מחזור הדם בימי הביניים באספקט היהודי

כבר בכתבים יהודיים מימי הביניים מופיעים תיאורי מסתמים:

הלב: [...] הגיד הגדול הנקרא שוריאן הדופק באדם הוא צומח מצדו השמאלי [...] ולכן ניכר בדופק השמאלי יותר מבימין. והלב הוא חלול, כדי לקבל הדם, ועבה כדי לשמור הדם שבו, ויש בו שני חללים ימין ושמאל. בחלל הימני עומד הדם, שהוא חומר לחום הטבעי, ולו שתי פיות: האחד שממנו יבוא הגיד הצומח מן הכבד וישפוך הדם בחלל הימני: ועל זה הפה קרומות סדוקות מחוץ ומפנים [...] והשני הוא הגיד, השוריאן, שהוא נדבק מהחלל הימני בריאה, והוא גיד שאין לו תנועה וקרומיו קשים ועבים ועל זה הפה גם כן קרומות סדוקות ובחלל השמאלי משני חללי הלב עומד הרוח [...]

— ר' מאיר אלדאבי (המאה ה-14, טוליטולה, ספרד), שבילי אמונה, הנתיב הרביעי, השביל השני, ריווא דטרינטו שי"ט 1559, עמ' 107; ורשה תרל"ד 1874, עמ' 67. (פורסם לראשונה בשנת 1360).

הלב […] הוא נברא תחילה לדעת אריסטוטלס, אך לדעת גלנוס הכבד נברא תחילה […] ועוד כותב אריסטוטלס כי הלב חלול לקבל הדם […] והגיד הגדול צומח מהצד השמאלי ויש ללב שני חללים גדולים […] ומן החלל הימני אל השמאלי דרכים ושבילים, ויש בחלל הימני שתי פיות, האחת מהן פי הגיד הצומח מן הכבד ומתחבר עמן – על דעת גלינוס ועל דעת אריסטוטלס הוא צומח מן הלב וייכנס הדם מן הפה הזה בחלל הימני. ועל פי הגיד הזה שלושה קרומות, יפתחו בשעה שהדם נכנס, ואחרי כן יסגרו סגירה נכונה. הפה השני הוא לגיד היוצא מן החלל הזה ונדבק בריאה והוא הגיד שאינו דופק. ועל פה הזה קרומים יפתחו לחוץ ולא יפתחו לפנים – להוציא הדבר הנכנס אל הלב ובחלל השמאלי בשעה שהדם נכנס, ואחרי כן יסגרו סגירה נכונה. הפה השני הוא לגיד היוצא מן החלל הזה ונדבק בריאה והוא הגיד שאינו דופק. ועל הפה הזה קרומים יפתחו לחוץ ולא יפתחו לפנים – להוציא הדבר הנכנס אל הלב ובחלל השמאלי שני גידים ויש להם שתי פיות; האחת מהן הוא פי הגיד הגדול הדופק, אשר ממנו יצמחו כל הדפקים אשר בגוף ועל פיו – קרומים שלושה מבפנים כלפי חוץ, כדי להוציא את הרוח מן הלב והדם.

— ר' גרשון בן שלמה, שער השמיים, ונציה ש"ו 1546, עמ' 94–96

בעת החדשה

מחזור הדם הסגור: למטה המחזור הקטן, למעלה המחזור הגדול.

מיכאל סרווטוס, בספרו Christianismi Restitutio (שיקום הנצרות) משנת 1553 הציג תיאור מפורט של זרימת הדם בריאות ובכך הניח בסיס לתאוריית מחזור הדם הריאתי – המחזור הקטן.

מתאו ראלדו קולומבו היה רופא ומרצה לרפואה באוניברסיטת רומא. את תוצאות מחקריו פרסם בספר: De re Anatomicâ Libri XV. (ונציה, 1559). מרבים לצטט משם את המשפט: "הדם נישא על ידי העורקים לריאות, שם הוא הופך לדק יותר, ומוחזר ללב באמצעות הווריד לחדר השמאלי, עשיר באוויר." קולומבו מוסיף: "על אף שאיש לא הבחין בעובדה זו או תיעד אותה, כל אחד יכול לצפות ולראות זאת." ובכך הוא תובע את הקרדיט לגילוי המחזור הריאתי, אף כי סרווטוס פרסם תאוריה דומה שנים מועטות קודם לכן.

אבן-נאפיס, סרווטוס וקולומבו שללו בתצפיותיהם, באופן בלתי תלוי זה בזה, את מעבר הדם דרך המחיצה בין החדרים בלב ובכך איששו את ההשערה שהדם זורם מהחדר הימני שבלב לריאות, משנה שם את תכונותיו (צבע וסמיכות) וחוזר לחדר השמאלי שבלב דרך וריד הריאה, רווי אוויר (ו"רוח חיונית"). ובכך נוצר מחזור סגור. למרות, שחוקרים אלה עמדו על קיום מחזור הדם הקטן, הם לא הרחיבו את התאוריה והמשיכו להסתמך על תורתו של גלנוס, בדבר זרימת הדם בגוף בכללותו.

חוקר נוסף, אנדריאס וסאליוס, עמד גם הוא על קיומו של מחזור הדם הריאתי, אולם תרומתו הגדולה הייתה בספרו האנטומי de Humani Corporis Fabrica (על מבנה גוף האדם, Fabrica בקיצור), שפורסם בבזל בשנת 1543. הספר מקיף והכיל כ-300 תמונות מפורטות של איברי הגוף. פרסום הספר גרם למהפכה במחקר האנטומי ובהוראתו, בכך שהחליף את הלימוד מתוך כתבי הרופאים הקדמונים בהתבוננות בפרטים המציאותיים, כפי שהם נחשפים לעיני המתבונן, בעת ניתוחי גופות. מהפכה זו עוררה ספקות בנכונות התאוריה ההיפוקראטית-גלנית והכשירה את הלבבות למהפכה המדעית הבאה.

החוקר הראשון שלו מיוחס גילוי המסתמים בוורידים הוא האנטומיסט הפריזאי שארל אטיין (Charles Estienne), רופא צרפתי וממניחי הדרך למדע האנטומיה, שדיווח על 'גידול קרומי' בווריד הכבד (Hepatic vein) בשנת 1545. אטיין לא הבין את תפקידו של אותו קרום. הוא הניח שתפקידו של המסתם למנוע מהדם הנוצר בכבד מלזרום אחורה, ועל כן לא חיפש אחר מסתמים נוספים בוורידים.

אנדראה צ'זאלפינו (Andrea Cesalpino), בוטניקאי ומרצה באוניברסיטת פיזה עמד על קיומו של מחזור הדם, משיקולים תאורטיים בעיקר, והניח לראשונה כי קיים קשר בין מערכת העורקים למערכת הוורידים. בגלל מיעוט הראיות האנטומיות, יש בעבודתו סתירות והנחות מוטעות: Quaestionum medicarum libri duo (ספר החקירה הרפואית) וונציה, שנת 1593.

במאה ה-18 נחקרו תהליכי הבעירה והנשימה על ידי אנטואן לבואזיה, חוקר טבע צרפתי. הוא גילה, שהנשימה היא למעשה סוג של בעירה, ותרם להתפתחותה של הבנת המטבוליזם.

גילוי המסתמים בוורידים

אמטוס לוזיטנוס (1568–1511), יהודי מהאנוסים, למד רפואה ובוטניקה באוניברסיטת סלמנקה שבספרד. במהלך הקריירה, אמטוס עבר לאיטליה והיה מרצה לרפואה בפרארה. באוניברסיטה זו, תחת חסותו של ארקולה השני ד'אסטה, דוכס פרארה, שררו חופש דת וחופש מחקר. בשנת 1547, בזמן שהותו בפרארה ביצע אמטוס את ניסויו המפורסם: הוא הדגים לפני חבורת מלומדים כיצד על ידי ניפוח אוויר בקשית לווריד מתנפחים הוורידים רק בכיוון הלב. מכאן, שהאוויר בוורידים, ובוודאי הדם הסמיך יותר, זורם רק בכיוון מסוים; מהאיברים החיצוניים לעבר הלב. בעורקים לא אובחנה תופעה כזו. בצורה כזו הוא הוכיח את תפקידם של המסתמים בוורידים. הוא חזר על הניסוי ב-12 גופות של בעלי חיים ואנשים. תגלית המסתמים פורסמה כמות שהיא ונלמדה כך בפקולטות לרפואה. בין הנוכחים בניסוי היה גם ג'ובאני קאנאנו שבטעות (עקב טעות הבנה בניסוח הלטיני של לוזיטנוס) יוחסה לו תגלית המסתמים בוורידים. קאנאנו לא פרסם את התגלית בספרו, אלא שוחח אודותיה עם וזליוס ופאלופיו., שלא שיחזרו את התגלית, אולם פרסמוה ברבים. לא צוין זמן ומקום השיחה.

משמעות התגלית: הדם זורם בעורקים מהלב לכיוון הגפיים בקצב שנקבע לפי פעימות הלב (כפי שניתן לראות בפציעה של אחד העורקים הראשיים) ואילו בוורידים הדם זורם מהגפיים אל הלב בקצב אחיד. כלומר, דם אינו מתכלה (נספג ברקמות) ונוצר מחדש אלא אותו הדם, שנשאב מהוורידים ייזרק לעורקים בהתכווצות שריר הלב ויחזור בסופו-של-דבר ללב. במילים אחרות: מערכת הדם היא מערכת סגורה שהדם סובב בה במחזוריות ולא מערכת פתוחה.

תורתו של ויליאם הארווי ופרסומה ברבים

מחזור הדם בגוף האדם
אדום – דם עורקי (מחומצן), כחול – דם ורידי

ויליאם הארווי (1578–1657), למד רפואה באוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1599 עבר לפדובה, איטליה, היה תלמידו של ג'ירולמו פבריציו, שמיקד אותו בשני נושאים אקטואליים לזמנו: בעיית המסתמים בוורידים ובעיית האמבריולוגיה, נושאים שהארווי עסק בהם בהמשך כל חייו המקצועיים.

תופעת 'מחזור הדם', תוארה לראשונה על ידי הארווי בשנת 1616 בהרצאה הלומליאנית, שנשא בקולג' בתאריכים 16–18 באפריל. התאוריה שהציג התקבלה על דעת רוב השומעים, לבד מג'יימס פרימרוז, שטען שהתאוריה של גלנוס מספקת, מרפאים לפיה בהצלחה ולמה להתעמק בחקירה ללא תועלת מעשית? הארווי המשיך לחקור ופרסם את ממצאיו בשנת 1628 בספר Exercitatio Anatomica de Motu Cordis et Sanguinis in Animalibus (חקירה אנטומית בדבר תנועת הלב והדם בבעלי חיים). כשהוא מסתמך על ניסויים כחסימת עורקים וורידים בבעלי חיים, חישובי כמויות הדם המוזרמות ועקרון המעגליות שבטבע.

אין חולק על כך שזו הפעם הראשונה, שתאוריית 'מחזור הדם' הוצגה בצורה מפורשת ומפורטת, קבל עם ועדה. הארווי הורה שקיים מחזור דם המורכב משני מחזורים נפרדים, מחזור הדם הקטן – הריאתי ומחזור הדם הגדול בחלל הגוף. הלב מפעיל את שני המחזורים בהיותו מעין משאבה שרירית (למעשה שתי משאבות מסונכרנות) ובהתכווצויותיו הוא מזרים את הדם לעורקים ודוחף אותו בפעימות במורד הזרימה עד שהוא מגיע מחדש ללב. שני מחזורי הדם מהווים מחזור דם כולל וסגור, כאשר הדם סובב בו כל הזמן ואינו נוצר ומתפרק, בהתאם לתורתו של גלנוס. יסוד מוסד לתאוריה זו היא הימצאותם של המסתמים בוורידים, המאפשרים זרימה בכיוון אחד בלבד, שהארווי ייחס את גילויים למורו – הרונימוס פבריציוס או לאנטומיסט ז'ק דובואה. הארווי ציין שלמרות העובדה שקודמיו גילו את המסתמים, הם לא הבינו את תפקידם האמיתי. הארווי דיווח גם שהוא החדיר גשושית (probe) לתוך הווריד. כאשר כיוון ההחדרה היה לעבר האיברים החיצוניים הוא לא יכול היה כמעט לקדם את הגשושית, בעוד שכאשר כיוון ההחדרה היה לכיוון הלב, יכול היה לקדם את הגשושית.

את ההוכחה האמפירית לתורתו של הארווי סיפק מרצ'לו מלפיגי (1628–1694), שהכניס את המיקרוסקופ לשימוש במחקר הרפואי וגילה את רשת הנימיות המחברות בין העורקים לוורידים ובכך הוכיח את מעגליותו ורציפותו של מחזור הדם.

לקריאה נוספת

• שמואל בנאי, הלב והעורקים הכליליים, תל אביב, משרד הביטחון, 1995.
• דוד מרגלית, "על הדם ואיברי הדם באספקלריא של הספרות הקדומה של יה"ב", הרפואה ס"ה, 1963.
• יהושע ליבוביץ (יה. ל.), "מחזור הדם; היסטוריה", האנציקלופדיה העברית (כרך כב, עמ' 986), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תש"ל..
• ג'ון גריבין, היסטוריה של המדע: 1543–2001, ספר ראשון, פרק 1: "אנשי הרנסאנס" (עמ' 25–56), (תרגום מאנגלית: דפנה לוי), ספרי עליית הגג – סדרת מדע ופילוסופיה, הוצאת ידיעות ספרים, 2010. ISBN 978-965-511-499-7‏(702 עמודים)

• Amatus Lusitanus discovered valves in veins and arteries; David Hashavit.
• French, R., William Harvey's natural philosophy, Cambridge university press, 1994
• Fielding, H. and Garrison, M.D., “the History of Bloodletting”, New-York Medical Journal of Medicine Traditional, March 1913, pp. 1–29 (reprinted)
• Scultetus, A. H., Villavicencio, J. L. and Rich, N. M., “Facts and Fiction Surrounding the Discovery of the Venous Valves”, Journal of Vascular Surgery, 33 (2), 2000
• Franklin, K. J., ”Introduction”, in Harvey, W., The Circulation of the Blood and other Writings, trans. – K. J. Franklin, London, J. M. Dent & Sons, 1966