דאדא

דאדא או דאדאיזם הוא זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בברלין, בהנובר, בפריז, בקלן ובניו יורק.

ABCD או דיוקן האמן (1923–1924) מאת ראול האוסמן

חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלסטית, ספרות, שירה, צילום, קולנוע ועוד. עבודות האמנות הפלסטית הדאדאיסטיות קראו תיגר על האמונות והמוסכמות של החברה האירופית באותה עת, ושאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה-20. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם, אך אופיין ואף דרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית להשפיע על שינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, כדוגמת קולאז'ים ותבליטים העשויים מחומרים מסוגים שונים המסודרים באופן אקראי, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי שזוהה עם התרבות האירופית המקובלת. בתחום השירה, לדוגמה, יצרו הדאדאיסטים שירה פונטית חסרת מובן, הכוללת הברות חסרות משמעות, ושירה סימולטנית, שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית במעין קקופוניה, כל זאת כדי לבטא מחאה, ערעור על הסדר הקיים וניהיליזם.

המניע לייסוד תנועת דאדא בציריך ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, היה הזעזוע מזוועותיה של המלחמה ומתוצאותיה. האמנים חברי התנועה הגיעו מארצות שהשתתפו במלחמה, כמו רומניה, גרמניה וצרפת, והתרכזו בשווייץ, כיוון שהייתה מקום נייטרלי שהמלחמה לא חדרה אליו. בעיני בני התקופה, הטכנולוגיה הייתה אמורה להביא לשינוי חיובי ולעתיד טוב יותר לאנושות, אך במקום זאת היא הביאה למלחמה שגרמה הרס וחורבן, ולפיכך גרמה לאכזבה גדולה. הדאדאיסטים ביטאו את מחשבותיהם נגד המלחמה ונגד הבורגנות והאמנות המסורתית. "כיצד יוכל אדם להיפטר מכל מה שמריח מעיתונאות, מתולעים, מכל מה שנחמד ונכון, מכיסוי העיניים, ממוסריות, מאירופיות, מחדשנות?" שאל הוגו באל במניפסט "על ידי אמירת דאדא" שכתב.

אפיון הדאדא

הדאדאיסטים קראו לניהיליזם מוחלט, שדרכו ביקשו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון ובאקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר וללא מלחמות. הדאדאיסטים ביקרו במידה רבה גם את תנועות האוונגרד האמנותי של תחילת המאה, כגון את האקספרסיוניזם, כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, ולא כשינוי רדיקלי של התרבות.

ז'אן ארפ, מראשי התנועה, תיאר במאמרו המאוחר "דאדאלנד" את אופי הפעילות של התנועה: "בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני-האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבין הגיהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי. אין תמה שה"פושעים" לא יכלו להבין לליבנו. השיגעון הילדותי שלהם לאותוריטריזם דורש שהאמנות עצמה תשמש מכשיר לטמטום של בני-האדם".

ב"מאניפסט XIII" משנת 1918, מאפיין טריסטן צארה את הדאדא ברוח הניהיליזם שדגלו בה: "דאדא הוא חיידק בתול | דאדא מתנגד לחיי מותרות | דאדא | חברה אנונימית לניצול רעיונות | לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא | הוא משתנה – אומר הן – ובאותה עת אומר את ההפך – ללא | חשיבות – צורח – יוצא לדיג עם חכה |דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי | דאדא מתנגד לעתיד. דאדא מת. דאדא הוא אידיוט. יחי דאדא. | דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח."

מקור השם דאדא

ישנן מספר גרסאות המנסות להסביר את שמה של התנועה, "דאדא". לפי גרסה אחת בחרו חברי התנועה בשם "דאדא" באקראי, על ידי כך שטריסטן צארה הכניס עיפרון אל תוך המילון הצרפתי "Larousse", ונבחרה המילה שעליה הצביע העיפרון – Dada, שהיא בצרפתית הכינוי בפי הילדים לצעצוע "סוס עץ". גרסה נוספת טוענת כי השם "דאדא" הוא כשל הגיית תינוקות לפני שהתפתח אצלם כושר הדיבור. מקור אפשרי נוסף לשם הקבוצה, שמצוין במאמרו של היסטוריון האמנות צ'ארלס סטאקי, הוא מספרו של ז'ול ורן "כוכב הדרום", שבו לגיבור, אליס ווטקינס, ישנו יען מחמד המכונה "דאדא".

ההיסטוריה של תנועת הדאדא

תחילת התנועה בציריך

קולאז' עם ריבועים מסודר לפי חוקי המקריות (1916–1917) מאת ז'אן ארפ

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

פעילות תנועת דאדא התחילה בציריך שבשווייץ כהתארגנות להעלאת מופעים וערבים ספרותיים ב"קברט וולטר" (Cabaret Voltaire). עם מייסדי הקברט נמנו טריסטן צארה, הצייר מרסל ינקו, ז'אן ארפ ואשתו סופי טאובר, פרנסיס פיקבייה, הוגו באל ואחרים. באל פנה אל יאן אפרים (Jan Ephraim), בעליו של בית קפה בשם "Holläandisch Meierei Cafe", ברחוב שפיגלגאסה מס' 1 (Spiegelgasse) בציריך, וסיכם איתו על פתיחת הקברט האוונגרדי. בקברט, שנקרא על שם וולטר, הוגה הדעות והסטיריקן הצרפתי בן המאה ה-18, ערכו האמנים תערובת מקורית של מופעי בידור, ערבים ספרותיים, מיצגים בעלי רוח ניהיליסטית, וגלריה לאמנות. הוגו באל מציין ביומנו מאותם שנים כי "האידיאלים של התרבות ושל האמנות בתור תוכנייה למופע בידור – זהו ה"קנדיד" שלנו כנגד הזמנים".

לצד יצירות עצמאיות ומקוריות, הוצגו בקברט מיטב יצירות האמנים המודרניסטים בני התקופה. מקום נרחב הוקדש לפעילות ספרותית שכללה הקראת ספרות ושירה מודרניסטית, בהם שירים אקספרסיוניסטיים כגון אלה של אלזה לסקר-שילר, פרנץ ורפל, מקס יעקב (Max Jacob) ואחרים. כמו כן הושמעו יצירות מוזיקליות כגון "Berceuse" של קלוד דביסי, או סונאטה לפסנתר וצ'לו (אופוס 32) מאת קאמי סן-סנס, והוצגו עבודות של ציירים כגון פבלו פיקאסו, לצד עבודות אמנות שיצרו חולי נפש. באחד הערבים עלה לבימה גבר שביצע שתי הומורסקות מאת אנטון צ'כוב וקינח בזמרה של שירי עם. באל כתב ביומנו: "האם אתה יכול לדמיין מישהו השר שירי-עם לתומאס ולהיינריך מאן?". האירועים בקברט היו פופולריים ומשכו קהל רב שהיה צמא לשערוריות שסיפקו חברי הקבוצה.

שתי הדמויות המרכזיות בקברט היו הוגו באל וטריסטאן צארה. באל נתפש כמנהיג האינטלקטואלי והאמנותי של התנועה, וצארה היה אחראי במידה רבה לפרסומה הרב. באל תיאר אותו באחת מהופעותיו בקברט בה הקריא שירים ששלף מתוך כיסי בגדיו השונים. יאנקו תיאר אותו כ"אדם הראשון בהיסטוריה שהצליח להתפרנס משירתו". חברי הקבוצה נהגו להעליב במופעיהם את הקהל ולגדף אותו, להציג מחזות קצרים ואבסורדיים, כמו מחזות לחלוק, למטרייה ולמכונת כתיבה. תוך שימוש במסכות קרטון גרוטסקיות, העלו חברי הקבוצה גם מופעי מחול "פרימיטיביים", שבהם כיכבה סופי טאובר כרקדנית. "כולם נלכדו בשיכרון בלתי נתפש", כתב באל ביומנו, "הקברט הקטן עמד להתפרק והוא הופך להיות מגרש משחקים לרגשות משוגעים".

עבודות האמנות של הדאדאיסטים היוו אתגר לכל האמונות והמוסכמות של החברה האירופית. העבודות שאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה-20. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם, אולם אופי העבודות ודרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית לשינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי, שזוהה עם התרבות האירופית.

ז'אן ארפ, לדוגמה, יצר קולאז'ים מגזרי נייר צבוע ותבליטים עשויים מעץ, ובהם צורות מופשטות ומעוגלות (שאותן כינה בהמשך "ביו-מורפיות"). ארגון הצורות בעבודות אלו נעשה על פי שיטת המקריות, לפי אופן נפילת הצורות על גבי משטח העבודה. גם טכניקות אחרות שבהן השתמשו הדאדאיסטים כללו מידות שונות של מקריות וניסיון ליצור חוסר הבנה ומבוכה. העיקריות שבהן היו סוגים שונים של שירה חסרת מובן ותוכן רציונלי שבוצעו כחלק מהמופע הקברטי, כגון "שירה פונטית" – שירה הכוללת הברות חסרות משמעות, ושירה "סימולטנית", כלומר שירה שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית במעין קקופוניה.

אמן אחר, מרסל ינקו, יצר תבליטים עשויים עץ בסגנון קוביסטי-מופשט, ציורים אקספרסיביים המשולבים בקולאז'ים, וכן סדרה של ציורים בסגנון השואב מהקוביזם ומהפוטוריזם, שתיארו את אירועי הדאדא. בציור "קברט וולטר" (1916), מתואר מופע קברט בליווי פסנתרן. אל מול הבימה הקטנה ישבו צופים סביב שולחנות עגולים והגיבו למופע. בציורים אחרים, כדוגמת "נשף בציריך" (1915), מופיעים זוגות רוקדים המתוארים גם הם כדמויות שמורכבות מצורות גאומטריות.

לצד מופעי הקברט הוציאו חברי הקבוצה כמה מגזינים ובהם הדפיסו מיצירותיהן השונות. בעיתונים אלו מופיעה שירה "לטריסטית", שהיא שירה אדיוגרפית הכתובה בצורה גרפית ומאופיינת בשימוש בגופנים מרובים ושונים בשיר אחד ובמבנה שורות חריג. חריגה מכללי הכתיבה הובילה אל אותו ניהיליזם שאליו שאפו האמנים.

הוגו באל קורא את "קרוואן" (Karawane) בקברט וולטר

קטע מן השיר הפונטי "קרוואן"

במופע ידוע שהתקיים בקברט ב-23 ביוני 1916, הופיע הוגו באל על הבימה, כשהוא לבוש תלבושת וצילינדר עשויים מקרטון, כמעין שריון, והקריא את שירו "קרוואן" (Karawane, כנראה במובן של "שיירה"), שיר פונטי וחסר משמעות, המשלב השפעות של האמנות הפרימיטיבית. באל תיאר מופע זה כך: "לבשתי תלבושת מיוחדת שתוכננה בידי יאנקו (מרסל ינקו) ובידי. רגליי היו נתונות בגליל הדוק של קרטון כחול ונוצץ שהגיע עד מותניי, ועד אותו מקום נראיתי כאובליסק. למעלה לבשתי צווארון ענקי גזור מבריסטול, מצופה אדום מבפנים וזהוב מבחוץ. הוא הודק לצווארי בצורה כזאת שהרמת מרפקיי והורדתם הניעה אותו ככנפיים. על כל זאת נוספה מגבעת גבוהה וגלילית של רופא אליל בפסי לבן-וכחול. ... העלו אותי לבמה בחשיכה, ואני פתחתי בקצב איטי ובחגיגיות: "gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori...". תגובת הקהל הנזעם מן הזעזוע ומן האבסורד שבמופע היוותה חלק אינטגרלי מהמופע. ריכטר תיאר את באל כ"עומד אין-נוע כסבונרולה קנאי ואדיש."

"קברט וולטר" פעל במשך כשישה חודשים. סגירתו נבעה מחוסר אמצעים להפעילו ובעיקר מדרישת המשטרה המקומית לסגור את המקומות הציבוריים עד שעה עשר. לאחר סגירתו העתיקו חברי הקבוצה את פעילותם למקומות אחרים. במרץ 1917 פתחו באל וצארה תערוכות ב"גלריה דאדא" ששכנה בגלריה קוראי (Corray), ברחוב Bahnhofstrasse מספר 19. עם המציגים בתערוכה הראשונה, שאורגנה בכשלושה ימים, נמנו וסילי קנדינסקי, פאול קלי ואחרים. במסגרת הגלריה גם ניתנו הרצאות, כגון הרצאה של צארא על האמנות המופשטת. בגלריה חזרה הקבוצה על אופן פעילותו של הקברט. איימי הנינג הציגה מופע של תיאטרון בובות "פוליטי", סופי טאובר הופיעה בריקודים "מופשטים" כשהיא עוטה מסכות קרטון שעיצב יאנקו, וצארא חיבר והציג "שירים כושיים". מופעים כגון זה שיקפו את ההתעניינות האתנוגרפית באמנות אפריקאית, שהייתה פופולרית באירופה בתחילת המאה ה-20. עבור הדאדאיסטים שימשה התרבות האפריקאית כמודל אלטרנטיבי לתרבות האירופית.

ערבי דאדא נוספים התקיימו באולם ואג (Waag Hall) בציריך. הערב הראשון התקיים ב-14 ביולי 1916, וכלל קטעי ריקוד, הקראת מניפסטים ושירה סימולטנית. בינואר 1917 הקימו חברי הקבוצה, בהנהגת צארא, את "תערוכת הדאדא הראשונה" (Première Exposition Dada) בגלריה בעיר. החלפת מקום הפעילות של הדאדאיסטים סימנה גם שינוי ברוח התנועה. בחלל גלריה זו הציגו חברי הקבוצה שלוש תערוכות, קיימו הרצאות, ערבי קפה ו"תה של אחרי הצהריים" (Afternoon tea) עבור קהל הצופים, לצד המשך העלאת מופעי הדאדא השערורייתיים שלהם. אולם, במידה רבה נכנסו המופעים למעין שגרת פעילות. צארה, שהפך למנהיג הקבוצה לאחר עזיבתו של הוגו באל בשנת 1917, החל לפרסם כתבים רבים. חברי התנועה אף החלו להדפיס תוכניות מראש ולחלק הזמנות למופעים, וגבו דמי כניסה גבוהים.

סופה של מלחמת העולם סימן גם את סופה של ההתאגדות בציריך. העיר נפתחה למבקרים חדשים, בהם אמנים חדשים שהגיעו לעיר, כדוגמת פרנסיס פיקבייה, ואמני הדאדא בציריך הרבו לשוטט באירופה. התנועה גם החלה להתפרסם באמצעות מגזינים וקטלוגים שהוציאו חברי הקבוצה. ב-9 באפריל 1919 נערך "ערב הדאדא" הגדול האחרון בציריך. עד סוף שנת 1920 עזבו רוב חברי הקבוצה לערים שונות באירופה. אמנים כגון ז'אן ארפ ופיקביה עברו לפריז והיו בין מקימי תנועת הסוריאליזם. ג'ורג' גרוס ואחרים הקימו את תנועת הדאדא בברלין. בניו יורק פעלו אמנים בזיקה ישירה אל הדאדא, כמו מאן ריי ומרסל דושאן.

תנועת הדאדא בגרמניה

חברי תנועת הדאדא הגרמנית בפתיחת "יריד הדאדא הבין-לאומי הראשון", יוני 1920

מסתובב (1919), קולאז' על בד מאת קורט שוויטרס

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בגרמניה קיבלה תנועת דאדא אופי פוליטי ומחאתי יותר כנגד השלטון והבורגנות הגרמנית, ברוח המרקסיזם. בעשייתם האמנותית פעלו הדאדאיסטים הגרמנים בשיטות דומות לפעולותיה של התנועה בציריך. מרכזה הגדול של התנועה היה בברלין, שבה פעלו אמנים רבים, נערכו ערבי דאדא ופורסמו מניפסטים וכתבי עת. ב-12 באפריל 1918 נערך בברלין אירוע הדאדא הראשון, ובו נשא ריכארד הילזנבק (Richard Huelsenbeck) את "המניפסט הדאדאיסטי" של הקבוצה הגרמנית. במניפסט הביע הולזנבק אכזבה מהאקספרסיוניזם שנוסד "מעבר לגבול, והפך בגרמניה, בהתאם למאניירה אהובה, לאידיליה משמינה וציפייה למשכורות טובות – דבר אין לו עם שאיפותיהם של אנשי מעשה. אלו שחתמו על מאניפסט זה התאספו תחת ססמת הקרב ד א ד א ! ! !". "להיות דאדאיסט" מוסיף הילזנבק, "פירושו בנסיבות מסוימות להיות יותר איש מעשה, יותר חבר מפלגה פוליטית מאשר אמן – להיות אמן רק במקרה. [...] בידיכם נקרעת הרקמה, אתם אומרים "כן" לחיים החותרים מעלה על ידי השלילה. חיוב – שלילה: ההוקוס פוקוס העצום של הקיום מכנף את עצביו של דאדאיסט אמיתי [...] הלאה העמדה האסתטית-אתית! הלאה ההפשטה חסרת הדם של האקספרסיוניזם! הלאה ראשים ספרותיים חלולים והתאוריות שלהם לשיפור פני העולם!"

במאמר "מהו הדאדאיזם ומה הוא רוצה בגרמניה" (1919), שפורסם בעיתון "Der Dada", הציגו חברי הקבוצה דרישות ברוח הסוציאליזם כגון "החרמה מידית של הרכוש (סוציאליזציה)" ו"חיוב הכמרים לעיקרי האמונה הדאדאיסטית", לצד דרישות ניהיליסטיות כגון "האכלה פומבית, מדי יום ביומו, של כל אנשי היצירה והרוח בכיכר פוטסדאם".

אחת התרומות הסגנוניות המשמעותיות של תנועת הדאדא בגרמניה הייתה המצאת טכניקת הפוטומונטז'. הטכניקה, שרבים מאמני התנועה טענו כי היו שותפים להמצאתה, כללה שימוש בדימויים מצולמים, בנוסף למגוון חומרים ואמצעים נוספים שכבר היו בשימוש בטכניקת הקולאז'. האמנים ראול האוסמן והאנה הוך, לדוגמה, מציינים את השימוש בדימויים מצולמים של חיילים, שהיו פופולריים בתקופה זו בגרמניה, כאחד מהמקורות לטכניקה זו. הדימויים הוויזואליים נגזרו והודבקו מחדש ברוח אמנות הקולאז' בקומפוזיציות דינאמיות, ושולבו בהם חומרים דו-ממדיים נוספים כגון טקסטים מהעיתונות או פיסות נייר אחרות.

הראש המכני, הרוח של העידן שלנו (1920) אסמבלאז' מאת ראול האוסמן

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אחד מהפוטומונטז'ים הידועים ביותר היא יצירתו של ראול האוסמן (Raoul Hausmann) המכונה "ABCD", או "דיוקן האמן" מהשנים 1923–1924 (ראו תמונה בראש הערך). ביצירה הופיע קטע חתוך מדיוקנו של האוסמן, בין גזרי עיתונים, פרסומות, שטר כסף ועוד. בפיו מודבקות האותיות ABCD ועל עינו הימנית שרבוט הנראה כמעין גלגל מטרה ורוד. הקומפוזיציה הדינמית ומרובת האלכסונים של העבודה, יחד עם הדימוי המטריד של דמות האמן, יוצרת תחושה של אימה או אלימות. עבודה ידועה אחרת של האוסמן היא אסמבלאז' בשם "הראש המכני" או "הרוח של העידן שלנו" (1920). היא מציגה ראש של בובת תצוגה לפאות, שאליו מחוברים מכשירי מדידה, מנגנון שעון יד, חלקי מצלמה וצילינדר הלקוח ממכונת כתיבה. עבודה אירונית זו מציגה את תוצאות האידיאל הנכזב של הטכנולוגיה.

אמני דאדא נוספים שפעלו בברלין היו האנה הוך (Hannah Höch) ויוהנס באדר (Johannes Baader). שני האמנים עסקו ביצירת קולאז'ים ופוטומונטז'ים עמוסים בפרטים ובקומפוזיציות דחוסות. ג'ון הארטפילד (John Heartfield) יצר עבודות גרפיות, פסלי אסמבלאז' בעלי אופי פוליטי וגם פוטומנטז'ים, שאותם פיתח מאוחר יותר כצורת מחאה פוליטית נגד השלטון בגרמניה.

האמנים הפוליטיים ביותר בתנועה הגרמנית היו הציירים ג'ורג' גרוס (George Grosz) ואוטו דיקס (Otto Dix). גרוס ודיקס יצרו בעיקר רישומים וציורים בסגנון המושפע מהאמנות האקספרסיוניסטית. העבודות התאפיינו בשימוש במשיכות מכחול עזות או ביצירת דמויות בעלות אופי קריקטורי וגרוטסקי. בעבודותיהם מופיעים ראשי החברה כקריקטורות נלעגות לצד זונות ואנשי דת. הסצינות המתוארות הכילו אלימות ואלימות מינית, ובאמצעותן הביעו האמנים את יחסם אל סיאובו של השלטון ושל החברה הגרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר.

בעיר קלן פעלו האמנים קורט שוויטרס (Kurt Schwitters) ומקס ארנסט (Max Ernst). שוויטרס יצר קולאז'ים המורכבים מפיסות אשפת נייר שמצא, מחלקי עץ מעובדים ומחפצים אחרים הנושאים אופי אישי יותר מהקולאז'ים של שאר חברי התנועה. את האסמבלאז' ראה שוויטרס כעקרון פעולה עיקרי, שאותו כינה "מרץ" (Merz). השם, על פי שוויטרס, לקוח מקרע נייר ועליו האותיות מתוך שמו של "קומרצבנק" (Commerzbank), בנק גרמני גדול. השם אף מזכיר את המילה הצרפתית "merde", שפירושה "חרא".

עם האמנים שהושפעו מתפיסתו של שוויטרס ניתן למנות את אל ליסיצקי ותיאו ואן דוסברג. ביחד עם ליסיצקי, שקידם את הרעיון של תנועת אמנות בין-לאומית ברוח עקרונות הקונסטרוקטיביזם, הוא הוציא וערך את כתב העת "Merz". בכתב העת שערך ואן דוסברג – "דה סטייל", אשר נקרא כשמה של תנועת האוונגרד ההולנדית, שולבו יצירות ספרותיות של חברי דאדא, ובהם יצירות של באל, ארפ ושוויטרס.

תנועת הדאדא בניו יורק

תנועת הדאדא בניו יורק סבבה בעיקר סביב דמותם של מרסל דושאן, מאן ריי ופרנסיס פיקבייה, שהתוודעו אל תנועת הדאדא בעיקר דרך קשרים אישיים ודרך פרסומים של תנועת הדאדא באירופה. הם עסקו בפעילות אמנותית שהייתה האוונגרד האמנותי הראשון בארצות הברית.

הפיתוח המרכזי של הדאדא בניו יורק היה מושג ה"רדי מייד", שאותו פיתח דושאן באופן עצמאי עוד בשנת 1913. משמעות המושג "רדי מייד" היא לקיחת עצם מן המוכן והפיכתו ליצירת אמנות. על ידי כך ביקש דושאן להפריך את ההנחה כי ערכה האמנותי העיקרי של יצירת אמנות הוא בטיפול בה, כלומר ב"מגע היד" של האמן. הרדי מייד הראשון של דושאן היה גלגל אופניים שהורכב על גבי שרפרף ביתי. חפץ זה, כמו גם "מתקן הבקבוקים" שהיה מתקן עתיק וחסר שימוש לייבוש בקבוקים, שדושאן רכש בחנות, היו חפצים מעוקרים מן השימושיות המודרנית שלהם. מצד שני, היו אלה עצמים חסרי "הילה" אמנותית, כפי שהגדיר זאת וולטר בנימין, כיוון שהציגו אסתטיקה טכנולוגית מודרניסטית ומופשטת, ולא נתפשו בעיני הצופים כ"פסל".

עבודות הרדי מייד של דושאן, כדוגמת "גלגל אופניים" (1913), "מתקן בקבוקים" (1914), "מקדים את שבירת הזרוע" (1915), "מזרקה" (1917), "מלכודת" (1917) ו"מתלה כובעים" (1917), העמידו אלטרנטיבה רדיקלית לתולדות האמנות, בכך שהציעו להתעלם מהאסתטיקה האירופית, שטיפחה מסורת המעריכה את המלאכה ואת האומנות הכרוכים בציור ובפיסול, והציעו במקומה את הרעיון כי כל אחד יכול להיות אמן, שכן הדגש ביצירת רדי מייד הוא הרעיון העומד מאחורי יצירת האמנות.

עבודה מרכזית נוספת של דושאן הייתה רדי מייד בשם "L.H.O.O.Q." משנת 1919. בעבודה שרבט דושאן על גבי גלויה מסחרית של ה"מונה ליזה" שפם וזקנקן לפניה, וכתב את האותיות "L.H.O.O.Q", שהגיית שמן בצרפתית נשמעת כמו "חם לה בטוסיק". אקט אמנותי זה נראה כניסיון "לדרדר" את מעמדה של יצירתו האמנותית של לאונרדו דה וינצ'י באמצעות הומור.

פעילותו של מאן ריי בתנועת הדאדא הייתה כתוצאה ממפגשו עם אלפרד שטיגליץ (Stieglitz), צלם, סוחר אמנות ובעל גלריה שתמך באמנות האוונגרדית בארצות הברית, ועם מרסל דושאן. עבודותיו של ריי במסגרת תנועת הדאדא הכילו מניפולציות על חפצים ביתיים (רדי מייד), ציורים וצילומים מעובדים. אחת מיצירותיו הידועות היא העבודה "מתנה" (1921). העבודה הורכבה ממגהץ ברזל שעליו הרכיב ריי מעין ווים או מסמרים המעקרים את יכולת השימוש במכשיר ומרמזים גם על אלימות במרחב הביתי. אובייקט אחר הוא "אובייקט מיועד להשמדה" משנת 1923. היצירה הורכבה מצילום עינה של לי מילר, שהורכב על מטוטלת של מטרונום. היצירה קישרה בצורה אסוציאטיבית בין זיכרון לבין קולו של המטרונום.

הצייר הצרפתי פרנסיס פיקבייה היה פעיל בניו יורק החל משנת 1913, אז הציג את עבודותיו ב"תערוכת הנשקייה" (Armory Show), תערוכה שגם דושאן הציג בה את ה"מזרקה" שלו. בעידודו של שטיגליץ הציג פיקבייה ציורים מופשטים ורישומים של חלקי מכונות כמודלים לאסתטיקה מודרניסטית וחדשה של עידן המכונות.

בשנת 1920 הוקמה בניו יורק "האגודה האנונימית בע"מ" (Société Anonyme). האגודה, שהוקמה בידי מרסל דושאן, מאן ריי וקתרין דרייר (Katherine Dreier), קידמה והציגה תערוכות אמנות מודרנית, ברוח אמנות הדאדא. משנת 1920 ועד 1940 הציגה האגודה כשמונים תערוכות אמנות מודרנית. בשנת 1926 הוצגה במוזיאון ברוקלין לאמנות "תערוכה בין-לאומית לאמנות מודרנית" שארגנה האגודה, ובה הוצגו יצירות של אמנים כגון וסילי קנדינסקי ווינסנט ואן גוך לצד יצירות דאדאיסטיות של דושאן, ריי ואחרים. פעילותה של האגודה עזרה לפרסומה של האמנות המודרניסטית בארצות הברית בכלל ושל אמנות הדאדא בפרט.

תנועת הדאדא בצרפת

"סלון דאדא", פריז, יוני 1921

בצרפת נוספה לתנועת הדאדא גם השפעתה של הספרות האוונגרדית של סוף המאה ה-19. משוררים וסופרים כגון שארל בודלר, ארתור רמבו, אלפרד ז'ארי, גיום אפולינר ולוטראמון (Comte de Lautréamont) הציגו חזיונות אפוקליפטיים המלווים באלימות, במין ובזלזול בערכי החברה הצרפתית הבורגנית. לצד תוכנם הפרובוקטיבי של יצירותיהם, הם ביטאו גם שבירה של נורמות אמנותיות, כגון ההפרדה בין שירה לפרוזה ועוד.

בפריז התרכזו מספר אמנים שהיו קשורים לתנועת הדאדא מרחבי העולם. לאחר פירוק התנועה בציריך הגיעו לפריז טריסטן צארה, ז'אן ארפ, מרסל ינקו, ורבים אחרים. פרנסיס פיקבייה ודושאן ביקרו בפריז מדי פעם ופעלו בה, ומאן ריי היגר אל העיר. בפריז המשיכו חברי הקבוצה לקיים "ערבי דאדא" בעלי אופי ספרותי. באוגוסט 1920 זכתה תנועת הדאדא באחד מגילויי ההערכה הראשונים בעיתונות, במאמר שכתב ז'אק ריוויר בעיתון "נובל רוויו פרנסז". התקבלותה של התנועה סימלה, על פי אנדרה ברטון (André Breton), מי שהיה אחד מראשי התנועה בצרפת, את סופה של תנועת הדאדא. "[המאמר] ציין, לזכותנו, שלפחות ניסינו מה שהוא כינה: "ניסיון של המציאות הפסיכולוגית המוחלטת", ושהעלינו את הלשון לדרגה נעלה, משום שלא רצינו לראות בה "אמצעי" כי אם "ישות בפני עצמה"."

ברטון ואנשי הדאדא בפריז שמו דגש על טכניקות דאדאיסטיות כגון אוטומטיזם ועל שילוב רעיונות מן הפסיכואנליזה כגון "תת מודע". בשנת 1923 פסקה פעילות הדאדא, כשרבים מהאמנים ומהרעיונות האמנותיים שפיתחו נטמעו בתוך תנועת הסוריאליזם.

האמנות של תנועת הדאדא

סגנונה של תנועת הדאדא קשה להגדרה. חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלאסטית, ספרות, שירה, קולנוע ועוד, מתוך מגמה לערער את דפוסי החשיבה המקובלים בחברה ובאמנות. לפיכך היו שכינו את התנועה ויצירותיה כ"אנטי-אמנות". על רקע פריחת הלאומיות באירופה הציעה התנועה בין-לאומיות וסולידריות. ביצירות האמנות ניכסו לעצמם חברי תנועת הדאדא רבות מן הטכניקות האמנותיות האוונגרדיות של תחילת המאה העשרים, כגון אמנות מופשטת, קוביזם, אקספרסיוניזם, פוטוריזם ועוד. השפעות אלו, יחד עם השפעות מן האמנות הפרימיטיבית, חוברו לכדי סינתזה ניהיליסטית ואוונגרדית, שעיקרה, על פי רוב, הביע זלזול באובייקט האמנותי וביצירה האמנותית. במסגרת מגמה זו השתמשו האמנים חברי תנועת הדאדא בכמה טכניקות אמנותיות, שאת חלקן פיתחו בעצמם ואחרות ששאלו מאמנים אחרים.

סגנון אמנות פלאסטית מובהק יותר התגבש אצל קבוצת הדאדא בגרמניה, שם התפתח סוג של קולאז' שמאופיין בקומפוזיציות דחוסות ומרובות פרטים (האנה הוך, קורט שוויטרס, ראול האוסמן ואחרים). פיתוח נוסף של חברי התנועה היה המצאת הפוטומונטז' ביצירות של אמנים כגון ג'ורג גרוס ואוטו דיקס, שבהן ניכר אופי קריקטורי והתייחסות ישירה וביקורתית לחברה הגרמנית הבורגנית.

בניו יורק פיתח דושאן את מושג ה"רדי מייד", שיצר סוג חדש של יחסים בין האמן לקהלו. הרדי מייד, בהיותו אובייקט תעשייתי חסר ייחוד, מקבל את מעמדו כיצירת אמנות מתוקף אופן הבחירה של האמן בו ומאופן שילובו ביצירה. בכך מערער הרדי מייד בצורה רדיקלית את מושג האמנות, ערכיה ודרכי שיפוטה.

פרשנות מקורית לאמנות תנועת הדאדא הביא ולטר בנימין במאמרו הידוע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936). בנימין טוען כי "הדאדאיזם ניסה ליצור את האפקטים, שהקהל מחפש אותם כיום בסרט, באמצעים של הציור (או לחלופין של הספרות)". אפקטים אלו ניסו גם ליצור "השפלה של החומר שלהם" בדמות קולאז'ים או שירה לטריסטית. על ידי השימוש באמצעים אלו, ניסו הדאדאיסטים לערער את מעמדה של היצירה האמנותית כמושא להתבוננות, מעמד שאותו מתאר בנימין כ"הילה" של היצירה האמנותית.

השפעת תנועת הדאדא

לתנועת הדאדא נודעה השפעה רבה באמנות שאחריה. את ההשפעה הישירה ביותר ניתן למצוא באמנות של תנועת הסוריאליזם, שאימצה רבות מן הטכניקות ומן הגישות הרדיקליות של הדאדא, לעיתים תוך הכפפתן למסגרת הפסיכואנליטית שבעקבות פרויד. רעיונות כגון "מקריות" או העלאת דימויים מתוך התת מודע, גויסו על מנת לערער על מה שנתפס כטאבו חברתי. במידה רבה, המהלך הסוריאליסטי הקהה את הביקורת החברתית שברעיונות הדאדאיסטים.

בשנות השישים היוותה תנועת הדאדא השפעה ליצירתה של אמנות הפופ ארט בארצות הברית ובאירופה. מבחינת טכניקות היצירה הופיעו שוב קולאז'ים ויצירות אסמבלאז'יות, כגון ביצירותיהם של האמנים רוברט ראושנברג, ריצ'רד המילטון, וכן נוצרו מופעים ואירועים רב תחומיים שנקראו "הפנינג" שהיוו את המקור לאמנות המיצג. מבחינה רעיונית ניכרת השפעת התנועה ביצירה האמנותית כביקורת על ערכי החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה תוך ערעור מחודש של מושג האמנות ודרכי שיפוטה. האמנים המזוהים ביותר עם סוג ביקורת כזו היו ג'ספר ג'ונס ובייחוד אנדי וורהול, שהציג תפיסה ההופכת את אקט יצירת האמנות למעין תעשייה. בכך ביקש להדגיש את אופן השיפוט של האמנות בחברה הקפיטליסטית. אמנים נוספים הפועלים בגישה דומה הם ג'ף קונס (Jeff Koons) וצמד האמנים פיטר פישלי ודייוויד ווייס (Peter Fischli & David Weiss) היוצרים פסלים ומייצבים אשר מנסים לערער את היחס בין אמנות לבין אומנות.

טכניקות דאדאיסטיות מרכזיות

• קולאז' (הֶדְבֵּק) – מדיה אמנותית שבה נעשה שימוש בפיסות עיתון, נייר, אריג או כל חומר אחר לכדי יצירת תמונה דו-ממדית. פרשנות אמנותית מודרניסטית מעניקה למדיום זה אופי ביקורתי כלפי המציאות, כיוון והוא מאלץ את הצופה להתמודד עם חלקים שהם אשלייתיים ומציאותיים בעת ובעונה אחת.
• אסמבלאז' – טכניקה אמנותית דומה לקולאז', שבה יוצרים אובייקט תלת-ממדי מחיבור של חפצים שונים. האסמבלאז' יכול לתפקד כפסל חופשי בחלל או כתבליט.
• פוטומונטז' – טכניקה להרכבת צילומים או תמונות שונות לכדי תמונה אחת.
• שירה פונטית – שירה מבוצעת המורכבת מהברות וצלילים, אשר אינם מצטרפים לכדי יצירת תוכן או משמעות במובנם המקובל. השירה הפונטית ניסתה לסלק את המשמעות מן השיר כמהלך ביקורתי-ניהיליסטי.
• שירה לטריסטית – שירה אידיוגרפית כתובה, המבוססת על טקסט כתוב על הדף תוך יצירת קומפוזיציה ציורית. זהו פיתוח של השירה הפונטית אשר, על פי הדאדאיסטים, רואה את האותיות, המהוות את היחידות הבסיסיות של השירה, כעדיפות על המילים היוצרות משמעות. השירה הופיעה בעיקר במגזינים שהוציאו חברי התנועה.
• שירה סימולטנית – מיצג או מעין מחזה שנכתב למספר אנשים הדוברים ביחד, מתוך כוונה ליצור דיסוננס קבוע ובלבול אצל המאזין. הטקסט יכול להיות בעל משמעות, אולם עימותו עם טקסט מקביל סותר משמעות זו.
• רדי מייד – אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יום-יומיים. השימוש בחפצים כ"אמנות", כשהם מנותקים מההקשר השימושי והמקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות "מהי אמנות". לעיתים עובר החפץ התאמות ושינויים.

אנשי תנועת הדאדא

דאדא ציריך טריסטן צארה הוגו באל ז'אן ארפ מרסל ינקו סופי טאובר-ארפ פרנסיס פיקבייה אמי הנינגז (Emmy Hennings) ריכרד הילזנבק (Richard Huelsenbeck)

תנועת הדאדא בגרמניה ג'ורג' גרוס אוטו דיקס ראול האוסמן האנה הך קורט שוויטרס מקס ארנסט ז'אן ארפ יוהנס באדר (Johannes Baader) ריכרד הילזנבק תיאו ואן דוסברג (Theo Van Dousburf) אל ליסיצקי

דאדא ניו יורק מרסל דושאן מאן ריי פרנסיס פיקבייה קתרין דרייר ג'וזף סטלה (Joseph Stella)

תנועת הדאדא בצרפת פרנסיס פיקבייה אנדרה ברטון ז'אן ארפ לואי אראגון מרסל דושאן פול אלואר (Paul Eluard) טריסטן צארה

קישורים חיצוניים

• וילי פרקאוף, תנועת "דאדא" ושורשיה, באתר "דעת"
• רונית חכם ואילה יפתח, אבנגרד באמנות: מרד והתמסדות, באתר מט"ח
• אילנה גרף, אנטי-אמנות: על תנועת הדאדא
• אורי הולנדר, תנו צ'אנס למילים: 95 שנה לתנועת הדאדא, באתר nrg‏, 2 בנובמבר 2011
• אתר תערוכת הדאדא של המוזיאון לאמנות מודרנית
• אתר על תנועת הדאדא – באנגלית
• דאדא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דדאיזם, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

ערך מומלץ