האוסה (קבוצה אתנית)
האוסה היא קבוצה אתנית באפריקה. הם מתרכזים בעיקר בצפון ניגריה ובדרום-מזרח ניז'ר, ורבים מהם חיים גם בקמרון, בצ'אד ובגאנה. בני הקבוצה האתנית מתגוררים גם בערים ובכפרים שונים לאורך מערב אפריקה.
 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 30-35 מיליון | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| |
| שפות | |
| שפת האוסה | |
| דת | |
| מוסלמים-סונים |
הם דוברים האוסה, שפה אפרו-אסיאתית מהענף הצ'אדי.
רקע
עריכהשבט האוסה הוא אחד מהשבטים הגדולים במערב אפריקה ואחד משלוש הקבוצות האתניות הבולטות בניגריה. המונח האוסה מתייחס הן לשפה והן לדובריה המונים כ-25 מיליון איש. עיקר אוכלוסיית האוסה מצוי בצפון ניגריה ודרום ניז'ר וכן גם באזורים קמרון, חוף השנהב, צ'אד, טוגו, גאנה וסודאן. אזורים אלו מכונים כיום כ"ממלכת האוסה"[1].
אנשי השבט מתפרסים באזורים הללו באופן הבא:[2]
- ניגריה: 29,448,000
- ניז'ר: 9,834,000
- קמרון: 357,000
- חוף השנהב: 385,000
- צ'אד: 274,000
- טוגו: 20,000
- גאנה: 269,000
- סודאן: 110,000
- אלג'יריה: 11,000
- בנין: 1,058,000
- בורקינה פאסו: 2,700
- הרפובליקה המרכז-אפריקאית: 35,000
- קונגו: 9,400
- גינאה המשוונית: 18,000
- גבון: 12,000
- גמביה: 9,800
האוסה הוא מונח בלשני אשר מבדיל במידה מספקת בין מוסלמים הדוברים את שפת ההאוסה לבין קבוצות לשוניות ותרבותיות אחרות. אם לא מחשיבים את צאצאי העבדים, חברת האוסה היא למעשה איגוד של שתי קבוצות אתניות, האבה (Habe) ופולאני (Fulani). כל אחת מהקבוצות הללו חולקת מסורות משותפות עם כמה קבוצות אתניות אחרות שאינן שייכות באופן מלא לאוכלוסיית ההאוסה. לאנשי האבה יש בני דודים לא-מוסלמים, הידועים כ"מגוזאווה", או "האוסה פגאניים", הפזורים בשטחם. לאנשי הפולאני, השייכים עתה לחברת ההאוסה, יש קרובי משפחה נודדים שנקראים בורורו (Bororo) ואורח חייהם מונע את השתלבותם במדינה אחת. להבדלים האתניים בין האבה לפולאני כמעט ואין חשיבות בתוך חברת ההאוסה, אך ההבדלים האתניים האלה חשובים מסיבות היסטוריות[3].
היסטוריה
עריכה
ערך מורחב – ממלכות ההאוסה
על פי אגדת האוסה, נסיך ערבי נדד מבגדד לסאהל בשם באיג'ידה (Bayajidda) והוא נחשב לאב הקדמון של שבט האוסה. הנסיך הרג נחש מפלצתי שאיים על תושבי העיר דאורה, ולאחר מכן נשא לאשה את מלכת העיר שלה היו שישה בנים. ביחד הם הביאו בן נוסף, וכל אחד משבעת הבנים שלט על אחת משבע ערי-מדינות האוסה: בירם, ראנו, קאנו, קטסינה, זאריה, דאורה, גוביר. הבנים הפכו למלכים הראשונים.
שבע ערי-המדינות הללו לא היו מאוחדות אך שיתפו פעולה זו עם זו באופן הדוק וחילקו ביניהן תפקידים בהתאם למשאבים הטבעיים והמיקום הגאוגרפי שלהן.
- בירם - הייתה מקום מושבו של המלך.
- גוביר - סיפקה הגנה באמצעות חייליה מפני פלישה.
- קאנו וראנו - גידלו כותנה והפיקו טקסטיל. הן השתמשו רבות בצבע אינדיגו הן לאומנות והן בהפקת הטקסטיל.
- זאריה - סיפקה עבדים ודגנים.
- קטסינה ודאורה - בעלות גישה לשירות המסחר באזור החוצה סהרה.
עד למאה ה-12 אנשי האוסה פיתחו את המסחר והפכו לבולטים ביותר באפריקה כשהם מתחרים עם אימפריית קאנם-בורנו (Kanem-Bornu) ועם אימפריית מאלי. האסלאם הופץ בממלכת האוסה באמצעות סוחרים ומלומדים מן המגרב שהביאו עימם את הדת[4].
שבט האוסה אורגן בכמה משטרי צ'יף (כינוי למשטר אזורי ובו שתי קבוצות מקומיות או יותר, הנתונות לשלטון הצ'יף העומד בראש היררכיה מדורגת של אנשים) כמו קאנו, קטסינה, זאריה, דאורה, גוביר. מתוך האוכלוסייה הגדולה הזאת כשליש הם פולאנים הנקראים האבה (Habe). על פי המסורת, שבט האוסה התוודע לראשונה לדת האסלאם באמצעות היכרותם עם סוחרים ממאלי, אך האסלאם לא הושרש בלבם במלואו עד תחילת הג'יהאד של הפולאנים בשנת 1804.
במסגרת הג'יהאד שעליו הכריז הוכרז שייח' עות'מאן דן פודיו על האוסה במטרה להגן ולהרחיב את האסלאם, השתלטו הפולאנים על הרוב הגדול של שבט האוסה וכבשו חלק ממשטרי הצ'יף שלהם. בנוסף לכך הוקמה ח'ליפות חדשה בשם סוקוטו, והשייח' עות'מאן דן פודיו הכריז על עצמו כסולטאן הממלכה ומינה מושלים למשול על תושביה[3].
בהמשך, הג'יהאד תפס תאוצה והגיע לאזורים מרוחקים יותר עד צפון קמרון. במהלך התקופה אירעו סכסוכים רבים בין שני הצדדים, הפולאנים והאבה. אף על פי שהפולאנים היו הקבוצה האתנית השלטת באזור, ההאבים הצליחו לשמור על עצמאותן של חלק מממלכותיהם. בשנת 1826 הצדדים הגיעו להבנה לגבי הגבולות המשותפים להם, שהשתנו מעט עם הגעת הבריטים לאזור[5].
בעקבות הג'יהאד על משטרי הצ'יף של האוסה, התפשטו שפת ההאוסה והדת שהפכו את ההאוסה לקטגוריה חזקה בפני עצמה עד כדי כך שנחשבה מוחשית יותר מכפי שהייתה לפני הג'יהאד. כל מי שלקח על עצמו את זהות ההאוסה, נהנה מזכויות וממעמד שהוענקו לאנשי האוסה כשנמצאו במקומות ובהקשרים אחרים, מחוץ לאזורי שליטת הח'ליפות, כמו אזור חגורת האמצע של ניגריה.
כשהבריטים הגיעו לצפון ניגריה בשנת 1900, מאפייני הזהות של האוסה היו מיושבים למדי בתוך הח'ליפות ומחוצה לה. הבריטים שאפו להזדהות ולשתף פעולה עם קבוצת השליטים המייצגים ישות תרבותית-פוליטית הנחשבים בעיניהם כ"מתורבתים" ומתוחכמים דיים כדי להיות שותפים בפרויקט הקולוניאלי. האצולה של הח'ליפות, כמי שמייצגת את השקפת העולם של הח'ליפות האוסית-פולאנית גויסה להיות שותפה בפרויקט הקולוניאלי של הבריטים.
הבריטים נעזרו באצולת הח'ליפות ובשיטות הפוליטיות, הכלכליות והמנהליות שלה כדי להרחיב את כוחו של השלטון הקולוניאלי. הם עשו זאת במסווה של ביסוס המוניטין של המערכת החברתית-דתית והפוליטית של הח'ליפות באזורי חגורת האמצע של ניגריה, שם הח'ליפות טרם שלטה[6].
בין השנים 1900 ו-1903, הכוחות הבריטים תחת פיקודו של סר פרדריק לוגרד (מאוחר יותר עלתה דרגתו לדרגת לורד) פלשו לטריטוריית הח'ליפות של סוקוטו ויצרו את הפרוטקטורט החדש של צפון ניגריה. בין השנים 1914–1918, פעל לוגרד לאיחוד את הפרוטקטורט של צפון ניגריה עם הדרום כדי ליצור קולוניה אחת[5].
דת
עריכהכ-90 אחוז מאנשי ההאוסה הם מוסלמים. האסלאם הובא על ידי סוחרים לרחבי מערב אפריקה. המאמינים מקיימים את חמשת עיקרי האמונה של האסלאם (הפרקטיקות של האסלאם) שהם חמש תפילות יומיות, נתינת צדקה, צום הרמדאן בבית, ולפחות עלייה אחת לרגל למכה (החג'). בתוך ההאוסה יש פלגים של מאמינים: טיג'ניה (Tijaniya), קדריה (Qadriya) והאחמדיה (Ahmadiyya) שנחשב לחשוב ביותר. בקרב ההאוסה התבודדות האישה היא בסיסית, ונחשבת סימן לאדיקות דתית[7].
כאשר האסלאם הגיע לממלכת האוסה, הקבוצה כבר פעלה על פי כמה אמונות תרבותיות ומסורתיות. בני ההאוסה היו ידועים אז כמי שסגדו לאלים רבים, לפסלים וליסודות הטבע שהיו מצויים סביבם כמו נהרות והרים. בנוסף לכך, קיימו פרקטיקה של פולחן רוח וג'וג'ו (Juju).
מאגוזאווה (Maguzawa) היא הדת המסורתית האפריקאית שהייתה נהוגה לפני הגעת האסלאם. באזורים רחוקים יותר של ממלכת האוסה ניתן עדיין למצוא אותה, אך ככל שמתקרבים לאזורים עירוניים, הדת המסורתית הולכת ונעלמת. מסורת זו בדרך כלל כוללת הקרבת חיות עבור מטרות אישיות, ושימוש לגיטימי בכישוף לפגיעה. מה שנשאר באזורים מיושבים יותר היא "כת של רוח חזקה" המוכנה בורי (Bori) שעדין משלבת אלמנטים של הדת הישנה של אנימיזם וקסם[8].
אף על פי שבאסלאם ישנם חכמי דת, אימאמים או מורים שבידיהם הסמכות הדתית, לבני השבט אין שום פונקציות כנסייתיות או סמכות רוחנית. הם נוטים להעניק או לקבל מידה מסוימת של סמכות רוחנית רק בהקשרים מסוימים.
- טקסים: גברים חייבים להשתתף בתפילות יום השישי במסגד, על הגברים והנשים לחגוג את שלושת החגים המרכזיים: הרמדאן, עיד אל-פיטר ועיד אל אדחא. כמו כן אנשי השבט מציינים גם אירועי מחזור חיים כמו לידה, התבגרות ונישואים[9][10].
- אומנות: האומנות מוגבלת למה שמקובל באסלאם, על שבט האוסה להשתמש בעיצוב האסלאמי עבור ארכיטקטורה כלי חרס, בד, עור ואריגה. מוזיקה מהווה חלק מרכזי מהחיים בשבט האוסה והיא מסווגת לסוגים שונים מבחינת תפקיד וסוג קהל. עבור מלוכה, לשם הנאה וריקוד ועבור גילדות מקצועיות. לכל קטגוריה כלים משלה, הכוללים תופים כמו כלי מיתר ורוח. שירה קיימת גם במסורת שבעל פה וגם במסורת שבכתב[11].
- רפואה: קיימת מערכת תלת-תרבותית שמורכבת משורשים מסורתיים חזקים שנקבעו במסגרת האסלאמית בעיקר, משימוש ברפואה מערבית ומקיום פולחן רוח חזק של הבורי (Bori). פולחן הבורי מסתמך על סוגים שונים של ריפוי וכרוך בו אבחון סוג הרוח (spirit) המהווה בעיות בריאותיות לאדם החולה[12].
- מוות וחיים לאחר המוות - הקבורה מתבצעת על פי הפרקטיקה של האסלאם. עם מות האדם הוא עובר אל ממלכת גן העדן או הגיהנום מה שעולה בקנה אחד עם האמונה המוסלמית[1]
תרבות
עריכהלשבט האוסה מנהגים תרבותיים ייחודיים שרובם עמדו במבחן הזמן כתוצאה מהמערכת המקומית החזקה של הממשלה. שלא כמו אחרים הם לא נכנעו בקלות לשליט הקולוניאלי. דתם, לבושם, מזונם, נישואיהם ושפתם נותרו ייחודיים[13].
שפה
עריכהשפת ההאוסה היא השפה המדוברת ביותר מכל השפות האפריקאיות מדרום לסהרה. שפת האוסה היא אחת מהשפות הצ'אדיות. כחמישים ושניים מיליון איש דוברים את השפה. כשלושים וארבעה מיליון איש דוברים אותה כשפת אם וכשמונה עשר מיליון איש דוברים אותה כשפה שנייה. השפה מדוברת בעיקר בצפון ניגריה, ניז'ר, בנין, בורקינה פאסו, קמרון, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, צ'אד, טוגו, סודאן וגאנה. השפה משמשת כשפת סוחרים ברוב חלקי אפריקה המערבית. בשפת האוסה משתמשים גם בשידורי תחנות רדיו בינלאומיות במקומות כמו סין, צרפת, אנגליה כדומה. בנוסף לכך, האוסה גם נלמדת ברוב האוניברסיטאות באפריקה ובעולם. המחקר והרישום של השפה החל לפני 150 שנה ולפני כן אין תיעוד לשפה[14][15].
בשל פריסתה הגאוגרפית של שפת האוסה יש לה מספר ניבים הנבדלים זה מזה בסימן ההגייה, הדקדוק ואוצר המילים. השפה המדוברת בניגריה נחשבת לשפה הסטנדרטית. זוהי הנורמה של השפה הכתובה וכן משמשת גם את הניב העיקרי לשדרני הרדיו והטלוויזיה. ההבדלים בין אוצרות המילים של אזורים שונים היא בשל ההיסטוריה הקולוניאלית באזור. בנוסף ישנה שאילה של מילים משפות אפריקאיות שכנות כגון טוארג, פולאני, ויורובה.
לשפת האוסה שתי צורות כתיבה. שפת כתיבה אחת עשתה שימוש בכתב הערבי וכונתה ע'גמי (ajami), אשר השתמשו בה לפחות מתחילת המאה התשע עשרה. שפת הכתיבה השנייה עושה שימוש באלפבית הרומי וכונתה בוקו (boko) אשר הוצגה על ידי הצרפתים והבריטים בתחילת המאה העשרים. צורת הכתיבה המקובלת כיום היא צורת הכתיבה השנייה[16].
לבוש
עריכהלאנשי האוסה יש קוד לבוש מוגבל הקשור לאמונותיהם הדתיות. את הגברים אפשר לזהות בקלות באמצעות הלבוש המפואר שלהם שהוא גלימה גדולה המכונה באבן ריגה (Babban riga) וגלימה הנקראת גלביה או ג'ואני (juanni). הגברים רשאים לחבוש כיסוי ראש לבחירתם הנקרא פולה (fula), נשים מזוהות על ידי מעטפת הנקראת אבאיה (abaya), חולצות, צעיפים, חיג'אב. הן מעצבות את השיער עם האריגים ובנוסף הן עונדות תכשיטים ומקשטות את עצמן בעיטורים וציורים. ציורי החינה והללי (lalli) הם הכרחיים לאיפור.
אנשי האוסה ידועים גם בסימנים השבטיים הבולטים שלהם שהם מציירים בעיקר על פניהם ועל חלקים מגופם. הסימנים של שבט האוסה נוצרו לשם זיהוי. משלב מסוים בהיסטוריה לכל כפר היה סימן הכר משלו שנועד להקל על אחרים לזהות אותם במקרים של פלישה, מלחמה, אי התמצאות במרחב ובמקרי שבי. בשלב מסוים, בעלי ההון שביניהם החלו לגעור בהם ובמיוחד בנשים על שהם מקעקעים את עצמם בקעקועים לא נחוצים[17].
אוכל
עריכהשבט האוסה עשיר מאוד בכל מה שקשור לאוכל. האוכל הנפוץ של שבט האוסה כולל דגנים כמו תירס, דוחן, אורז או סורגום (Sorghum) אשר נטחנים לקמח ממנו מכינים את המאכל הידוע בכינויו טיוו (tuwo), אותו ניתן לאכול עם מרקים שונים הנקראים דג'דאג' (dagedage), קאקא (kaka), טאושי (taushe) וכו'. בנוסף לכך ישנן עוגות שעועית הנקראות קוסאי (kosai) ועוגיות העשויות מקמח חיטה מטוגן עם סוכר הנקראות פאנקאסו (fankassau) . אפשר לאכול את העוגיות האלה עם דייסה כארוחת בוקר ואף להוסיף סוכר המכונה קוקו (koko).
במטבח של שבט האוסה ניתן להבחין במאכלים בשריים רבים זאת מכיוון שהם מגדלים הרבה מאוד בקר. יש הרבה מעדני בשר פופולריים על הגריל המכונים קילישי (Kilishi), סייה (suya) וכו'. מאכל של חלב פרה המכונה נונו (nunu) בשילוב פורה (Fura) הוא מאכל רווח אף הוא בקרב אנשי השבט. כמו כן הם ניזונים ממבחר גדול של ירקות כמו בצל, גזר ועוד[18].
ספרות
עריכההמקור של ספרות האוסה הוא בהיסטוריה שלה. במשמעות בת זמננו הספרות אינה רחבה אך היא מגבילה. הכתיבה היוצרת של שבט האוסה התחילה סביב המאה הארבע עשרה או זמן מה לפני כן, כאשר האסלאם התקבל כדת על ידי שבט האוסה. בנוסף שבט האוסה אימץ את סגנון הכתיבה המכונה ע'גמי שנכתב בכתב ערבי.
דפוס כתיבה זה שימש גם לכתיבת עבודות מחקר, לתקשורת ולכתיבת יצירות על ידי מיליוני אנשים. עד 1960 ו-1970 המוקדמות היה בו שימוש רב, אך כיום השימוש בו ירד כתוצאה של שימוש בדפוס הכתב הרומי מנסיבות סוציו-היסטוריות. השימוש בכתב הע'גמי עדין נפוץ, הוא מוטבע על המטבעות הניגרים. כמו כן משתמשים בו במספר מוצרים מסחריים. בנוסף לכך, ישנו עיתון היוצא לאור בדפוס כתיבה זה.
אין ספק כי דת האסלאם והאוכלוסייה הערבית השפיעו על השפה התרבות והמסורת של שבט האוסה. שירה היא ז'אנר הקודם לז'אנר הכתיבה היוצרת של השבט. שימוש בשירה היה קיים באותו זמן בעיקר לשם למידה, הארה, גיוס, תעמולה, והפיכה. נקודת השיא הייתה בשימושה של השירה בג'יאהד של עות'מאן דן פודיו במאה התשע עשרה.
ז'אנרים אחרים של כתיבה יצירתית ובמיוחד פרוזה ומשחק לא היו קיימם למעשה לפני בוא הקולוניאליזם הבריטי במאה העשרים. עובדה זו ניתן לייחס לעמדה הדתית של השבט אשר אינה מעודדת סיפורים בדיוניים בשל החשש שאותם סיפורים יהפכו לאמתיים ואותנטיים.
הופעתה של הפרוזה הבדיונית של שבט האוסה החלה עם כניסתו של דפוס הכתיבה הרומי. סופרים ידועים כמו אבו באכר אמאם ועמיתיו, בהנחיית ד"ר רופרט איסט, כתבו טקסטים הביאו שלימים היה ניתן לכנותם ספרות האוסה המודרנית. לפיכך, ניתן לראות משנת 1933 את סט הרומנים הראשון של שבט האוסה שפורסמו. בנוסף לכך, אנו עדים לבני הדור השני והשלישי של סופרי האוסה. לבסוף באמצע שנות השמונים של המאה התשע עשרה, הגיח הדור הרביעי שהביא לירדת הז'אנרים של השירה, המשחק והסיפור הקצר. הז'אנר שהמשיך להתקיים היה הרומן. הדור הרביעי של סופרי האוסה נקרא "סופרי אהבה" (Soyayya) או "סופרי שוק", בעוד שאחרים מכנים אותם דור המילניום. לא משנה כיצד כונו, סופרים אלו יצרו מחלוקות יותר מאשר הדורות הקודמים להם[15].
סמלים בספרות
עריכהבספרות האוסית ישנו שימוש בשתי קבוצות צבעים אשר מבטאים מגוון רחב של נושאים סמליים. הקבוצה הראשונית כוללת בעיקרה את הצבעים לבן, שחור, אדום וירוק כאשר האחרון מופיע בתדירות נמוכה יותר משאר הצבעים. הקבוצה המשנית כוללת בעיקרה את הצבעים אפור, כחול, צהוב וסגול. קבוצה זו כוללת בתוכה תת-קבוצה אשר הצבעים העיקריים הנכללים בה הם חום, ורוד זהב וכסף. נעשה שימוש נרחב בספקטרום הצבעים הללו בספרות ההאוסה.
מאפייני הצבעים הנמנים בקבוצה הראשונית: לבן אשר מכונה פארי מסמל ברוב המקרים תכונות אופי חיוביות ודברים לא מזיקים כגון: נחשים לא ארסיים. בנוסף מסמל שוויוניות, אושר ושמחה. השחור, המכונה באקי. בניגוד לצבע הלבן, הצבע השחור נוטה לציין תכונות אופי שליליות או דברים מזיקים. כאשר הלבן והשחור מופעים יחד בפתגמים, מיתוסים ופרשנויות הקוראן הם ממחישים את הטוב והרע. צבע האדום המכונה ג'ה הוא הצבע המעורפל ביותר מבין שלושת הצבעים וקשה לאפיין אותו. בהקשרים מסוימים הצבע האדום דומה מבחינה אסוציאטיבית לצבע השחור אך עדין הוא לא קשור לרוע ולתכונות שליליות. בהקשרים אחרים הוא נוטה לציין חוזק אישי או עוצמה רוחנית. בנוסף לכך, הוא נוטה לרמוז על אופיין של רוחות (spirits) שיכולות להיות שליליות או חיוביות, תלוי בהקשר בו הן מוזכרות.
בספרות ההאוסה, גן העדן נתפס כמקום טוב שיש בו שלמות אינסופית ולכן הצבע הלבן מסמל אותו. הגיהנום מתואר כמקום של רשע ושחיתות ולכן הצבע השחור מסמל אותו. עולם הרוחות שוכן משני צידי המתרס (הטוב והרע) ולכן הצבע האדום מסמל אותו[19].
נישואין
עריכההתכונות החברתיות והתרבותיות של מוסד המשפחה בקרב ההאוסה משקפים את המסגרת הכלכלית-ארגונית של הקבוצה. המאפיין הראשון של מוסד הנישואים בקרב ההאוסה הוא שהנישואים מתקיימים בגיל מוקדם והם בגדר חובה. במקרים בהם אנשים, בעיקר נשים מסרבים להתחתן, החברה מענישה אותם. תקופות הפוריות של הנשים מוגבלות ראשית על יד הווסת וגיל המעבר ושנית על ידי תקופות ההריון וההנקה.
דחייה של הנישואים על ידי הנשים נתפסת כאיום על האיזון הארגוני והכלכלי של היחידה המקומית. אלמנות או גרושות שעדיין פוריות מחויבות להתחתן שוב בהקדם האפשרי; אם לא יעשו כן, הן נחשבות לזונות. גם גברים נאלצים להתחתן בעל כורחם, אם כי לא בגיל מוקדם כמו הנשים. נישואים בגיל צעיר לא מהווים עבור הגברים יתרון מבחינת פוריות, אלא רק מבחינה חברתית. נדירים המקרים בהן ישנם גברים בוגרים לא נשואים.
ההסכם על הנישואים מתקבל על ידי זקני השבט. בדרך כלל ראש המחנה (compound head) לוקח על עצמו לטפל בענייני החתונה, ולא אביו של החתן. רק במקרה בו ראש המתחם מתחתן בעצמו, הוא יכול לנהל בעצמו את ענייני החתונה. הנישואים הם עניין ציבורי ולא פרטי, והגברים בשבט מצפים שהמשפחה והקהילה יתמכו בהם ויעזרו להם בכך.
הרכיב הבסיסי בהסכם הנישואים הוא מתן מוהר (bridewealth) ממשפחת החתן וקבלתו על ידי משפחת הכלה. המוהר הוא סכום כסף משתנה אך תמיד יהיה בשווי של ההכנסות הכספיות של היחידות המשפחתיות המקומיות. חוץ מתשלום המוהר, מצופה מהבעל לשלם את כל הוצאות הנישואים.
כללי הנישואים האסלאמיים מגבילים את הנשים ולא מאפשרים להן לבחור בעצמן עם מי להתחתן. לאב יש את הזכות הבלעדית לבחור בעל עבור בנותיו שעדיין לא הגיעו לגיל ההתבגרות. מסורת ההאוסה מרחיקה לכת ונותנת לאב סמכות מלאה על הנישואים הראשונים של בתו, לא משנה מה גילה. נישואים הם ביטוי של רצון המשפחות, לא של בני הזוג המתחתן.
פוליגמיה
עריכהאחרי הנישואים הראשונים, בדרך כלל גברים נושאים אישה שנייה כשהם מגיעים לגיל העמידה. זה מתאפשר מאחר שיש פער גילאים בין הגברים לנשים בעת הנישואים הראשונים, אשר יוצר עודף של נשים בשוק הנישואים. התרבות המקומית תומכת באופן גלוי בחלוקה מחדש של הנשים הללו והיא רואה בפוליגמיה דבר חיובי. ככל שמספרן של נשות ראש המתחם רב יותר, כך מעמדו נחשב גבוה יותר.
גירושין
עריכהבהקשר לסוגיית הגירושים נראה שיש סתירה. מחד, חברת ההאוסה מתבססת על הפונקציונליות הכלכלית חברתית של היחידה המשפחתית ורואה במוסד הנישואים אמצעי להתרבות ולהנצחת המבנה המשפחתי, מאידך קיים שיעור גבוה של גירושים בקב אנשי האוסה ולא ניתן להתייחס לתופעה זו כתופעה משנית[20].
צורת התיישבות
עריכההסחר החוצה-סהרה בשילוב עם הדת החדשה של האסלאם, השפיעו רבות על המערך היישובי ועל שיטות הבנייה המקומיות על אדמותיהם של אנשי האוסה. ההתיישבות הכפרית התפתחה באופן היררכי במסגרת ההתיישבות המכונה המחנה (Gida) שהיא המשפחה המורחבת המחולקת ליחידות משפחתיות. כל מחנה נמצא ליד מחנה נוסף הבנוי באופן דומה למשנהו. היישובים הכפריים האלה נמצאים בתוך עיר המוקפת חומה המכונה גארי. מבחינה היסטורית צורת ההתיישבות של העיר רוננדה (יישוב העבדים) השפיעה על מערך ההתיישבות של כפר הזאריה. היישובים העירוניים (המכונים גארי) ייסדו למעשה את ממלכת האוסה.
הארכיטקטורה המסורתית של בתי האוסה התבססה על חומרים טבעים בלבד ולא על חומרים מעובדים. אנשי האוסה העדיפו להשתמש בחומרים כמו צמחייה ואדמה שהיו זמינים להם בסביבתם. עם זאת, האדמה באזורים בהם התיישבו לא הייתה מספיק פורייה, לכן הוסיפו חומרים מקשרים, גללים של פרות ותרמילי חרובים כדי לשפר את הגמישות והעיסתיות של הבוץ[21].
חקלאות
עריכהשבט האוסה נחשב גם לשבט חקלאי. כל האוכלוסייה הבוגרת עוסקת בחקלאות, במיוחד בגידול דגנים אשר מהווה עבורם מצרך עיקרי. באזורי התיישבותם של אנשי האוסה, צפיפות האוכלוסייה נמוכה יחסית (22.6 נפש לקמ"ר) ובזכות זאת לכל אחד יש גישה לחלקת אדמה טובה. בהתאם למסורת של הקהילה, חוץ מחלקת האדמה שכל חבר קהילה מקבל, כל אחד מהם יכול לקבל אישור מראש המחנה המקומי שלו להשתמש בקרקע נוספת ממאגר הקרקעות המשותפות לכל ושעדיין לא חולקו. חבר הקהילה משתמש בקרקעות האלה בראש ובראשונה בשביל לעבד אותן לעצמו ולא למכור אותה בשוק. החברה האוסית לא רואה בעין יפה כאשר אחד מחבריה מוכר את עמלו משום שהפעילות החקלאית שלו משמשת גם את כל חברי היחידה המשפחתית המקומית.
בתוך קהילת הכפר יש שיתוף פעולה בין כל חבריה בעבודות החקלאיות הכוללות בין היתר הכנת קרקע, ניכוש עשבים וקציר. המערכת המסורתית של שיתוף פעולה הזה נקראת גאייה (Gayya) והיא מהווה כ-21% מכוח העבודה המשמש את היחידות המשפחתיות. רק שליש מהיחידות הללו משתמשות לעיתים בכוח עבודה שכיר שבסך הכל מהווה רק 15% מכלל כוח העבודה. לאור המחסור במכונות, רוב הפעולות החקלאיות נעשות באופן ידני והקצב של מחזור חקלאי שלם תלוי ביכולות העבודה וההספק של האוכלוסייה הבוגרת ושל בעלי החיים העובדים במשק.
להבדיל מתוצרי החקלאות שלא ניתנים למכירה, אנשי האוסה מוכרים את בעלי החיים שהם מגדלים ולא צורכים אותם. לחקלאות יש חשיבות עליונה לניהול התקין של היחידות המשפחתיות בשבט ולתקציב שלהן ואילו שאר המקצועות והעיסוקים, למרות פעילותם הענפה, הם בעלי חשיבות משנית בעיני אנשי השבט[21].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- האוסה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
האוסה (עם אפריקני), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Encyclopedia of World Cultures - Hausa, www.encyclopedia.com (באנגלית)
- ^ Joshua Project, Hausa :: Joshua Project, joshuaproject.net (באנגלית)
- ^ 1 2 M. G. Smith, The Hausa System of Social Status, Africa: Journal of the International African Institute
- ^ D.T Niane, General History of Africa IV, Africa from the twelfth to the sixteenth century
- ^ 1 2 M. G. Smith, Historical and Cultural Conditions of Political Corruption Among the Hausa, Comparative Studies in Society and History
- ^ Moses Ochonu, Colonialism within Colonialism: The Hausa-Caliphate Imaginary and the British Colonial Administration of the Nigerian Middle Belt, African Studies Quarterly
- ^ Hausa facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Hausa, www.encyclopedia.com (באנגלית)
- ^ HAUSA PEOPLE: AFRICA`S LARGEST SCATTERED WARRIOR TRIBE AND TRADERS WHO RESPECT THEIR CULTURE, kwekudee-tripdownmemorylane.blogspot.co.il
- ^ Encyclopedia of World Cultures, www.encyclopedia.com (באנגלית)
- ^ M. G. Smith, The Social Functions and Meaning of Hausa Praise-Singing, Africa: Journal of the International African Institute
- ^ Encyclopedia of World Cultures - HAUSA, www.encyclopedia.com (באנגלית)
- ^ Encyclopedia of World Cultures - Hausa, www.encyclopedia.com (באנגלית)
- ^ "Hausa Tribe: Everything You Must Know About Them". Answers Africa (באנגלית אמריקאית). 2015-06-04. נבדק ב-2017-03-20.
- ^ Zahid Ali, Ali Umar Muhammad, RimiSaleh Baguddu, Maryam ShehuMaimota, 'Tense and Aspect in Hausa Language, Balochistan Journal of Linguistics
- ^ 1 2 Jamila Abdulazee Buba and Abdullahi Kaigama, 'First Language Interference in Learning English Plosive and Fricative Sounds and Pronouncing English Consonant Clusters Among Hausa Learners of English Language, Research Journal of English Language and Literature
- ^ Paul Newman and Roxana Ma Newman, The Hausa Lexicographic Tradition, Lexikos
- ^ "Hausa Tribe: Everything You Must Know About Them". Answers Africa (באנגלית אמריקאית). 2015-06-04. נבדק ב-2017-03-20.
- ^ "Hausa Tribe: Everything You Must Know About Them". Answers Africa (באנגלית אמריקאית). 2015-06-04. נבדק ב-2017-03-20.
- ^ Pauline M.Raya, Color Symbolism in Hausa Literature, Journal of Anthropological Research
- ^ .Solivetti Luigi M., 'Family, Marriage and Divorce in a Hausa Community: A Sociological Model, Journal of the International African Institute
- ^ 1 2 O.P Agboola and M.S Zango, Development of Traditional Architecture in Nigeria: A Case Study of Housa House Form, International Journal of African Society Cultures and Traditions