ההתנגדות באושוויץ

ארגון תנועות ההתנגדות המחתרתית (באנגלית: Resistance movement in Auschwitz) במחנה הריכוז אושוויץ החל במחצית השנייה של שנת 1940, זמן קצר לאחר כניסת המחנה לפעילות במאי אותה שנה. בספטמבר 1940 הגיע למחנה ויטולד פילצקי ,^[2] שהיה ריטמייסטר (קפטן) בצבא הפולני, תחת שם בדוי Tomasz Serafiński (מספר אסיר 4859), פילצקי פעל במודע כדי להיתפס על ידי הגרמנים ברחוב ולהישלח לנקודת האיסוף של האזרחי העיר (הכינוי הפולני לנקודת איסוף האזרחים בעיר, היה וואפנקה (אנ') [waˈpanka] łapanka) במטרה שישלחו אותו למחנה ההשמדה שבאושוויץ ושם לאסוף מידע ולארגן את ההתנגדות מבפנים. בהנחייתו של פילצקי הוקם Związek Organizacji Wojskowej (אנ') (איגוד הארגון הצבאי), ZOW. היהודים מצאו את דרכם לתנועות המחתרת במחנה רק בשנת 1943, באותה שנה גם הוקם ארגון הגג לכל ארגוני המחתרות שהיו באושוויץ, בשם "קבוצת המאבק, אושוויץ" (Kampfgruppe Auschwitz).^[3]^[4] עם זאת, המרד היחיד שאירע בפועל באושוויץ היה המרד של אנשי עבודות הכפייה היהודים, הזונדרקומנדו, ב-7 באוקטובר 1944.

כריכת הספרון "המחתרת הציונית באושוויץ" מאת מרדכי הללי (מוטק ביילוביץ')^[1]

רקע

לאחר שחלקה המערבי של פולין סופח על ידי גרמניה הנאצית לגרמניה במהלך הפלישה הנאצית לפולין, העיר הפולנית אושוויינצ'ים (בנוסח הגרמני, אושוויץ), שבדרום פולין הייתה ממוקמת מבחינה מנהלית בפרובינציה הגרמנית שלזיה העילית, Regierungsbezirk Kattowitz, היא הוצעה לראשונה כמיקום למחנה ריכוז לאזרחים פולנים על ידי קצין האס אס SS-Oberführer Arpad Wigand, עוזרו של מפקד האס אס והמשטרה של שלזיה, אריך פון דים באך-זלבסקי. באך-זלבסקי חיפש אתר חדש לריכוז תושבי אזור שלזיה מכיוון שבתי הכלא המקומיים היו מלאים עד אפס מקום. ריצ'רד גלוקס, ראש הפיקוח על מחנות הריכוז (אנ'), שלח את מפקד מחנה הריכוז זקסנהאוזן, וולטר אייספלד, לבדוק את האתר, שכבר היו בו 6–10 בניינים רעועים חד-קומתיים ששימשו בעבר קסרקטין של הצבא האוסטרי ואחר כך של הצבא הפולני. ^[5]

רייכספיהרר אס אס היינריך הימלר, ראש האס אס Schutzstaffel (SS), אישר את האתר באפריל 1940 והוא התכוון להשתמש במתקן כדי לשכן בו אסירים פוליטיים. האס אס אובר-שטורמבאנפיהרר (לוטננט קולונל) רודולף הוס פיקח על פיתוח המחנה ושימש בתפקיד המפקד הראשון של המחנה. האס אס אובר-שטורמפיהרר (סגן בכיר) יוסף קרמר מונה לסגנו של הוס. מחנה אושוויץ המקורי, הפך למרכז האדמיניסטרטיבי של המתחם כולו. ^[6] ^[7]

אבטחת המחנה

בפועל כל ניסיון בריחה היה כרוך בסיכון רב ובענישה קולקטיבית שהיוותה גורם מרתיע ראשון במעלה. סביב המחנה הייתה אבטחה כבדה של אנשי אס אס שהפעילו מערכת אבטחה מתוחכמת ששופרה כל הזמן. הגדרות היו מחושמלות, וביניהן היה שטח הריגה ללא אזהרה. מחוץ לגדרות היה שטח של ארבעים קילומטרים רבועים שנקרא אזור הביטחון החיצוני או "אזור האינטרסים של מחנה הריכוז אושוויץ". כל התושבים הפולנים במרחב גורשו ממנו. הותר רק למספר עובדים מיומנים ונאמנים לגור סמוך למחנה. ברובם היו עובדי המחנה, כורים ועובדי הרכבת שהיו חיוניים למאמץ המלחמתי. באזור הביטחון פעלה מערכת שיטור מוגברת. האזור הוגדר כ"שטח שמור במיוחד". הכניסה והיציאה ממנו היו כפופים לאישור מיוחד שהנפיק מפקד המחנה. בכל רחבי האזור הוצבו שלטים עליהם נכתב "אזור אסור בכניסה! מסיגי גבול יירו בלי אזהרה". התושבים שהורשו להתגורר בשטח השמור היווה אוכלוסייה עוינת במיוחד לאסירים שברחו. משנתגלתה "בריחה" הוכרז מצב חירום בקרב אנשי האס אס שיצאו מידית למרדף רגלי וממונע אחר הבורחים. האסירים הבורחים היו מאוד בולטים בשטח, בראשיהם המגולחים והמספרים המקועקעים על ידיהם. מיד עם גילוי בריחה כל יחידות המשטרה והגסטפו במרחב הרייך השלישי קבלו את פרטיהם של הבורחים שהוכנסו לרשימות שחורות כך שגם לאחר שנים ניתן היה ללכוד את הבורחים^[8].

בשנת 1940 כמות החיילים והאזרחים הפולנים שנשלחו לאושוויץ עוררו חשדות לגבי כוונת גרמניה. הקצין הפולני ויטולד פילצקי התנדב להיכנס למחנה מרצון. ב-19 בספטמבר 1940, במהלך איסוף אזרחים בעיר וורשה, ברחובות הרובע ז'וֹליבוּז', נעצר פילצקי ועד מהרה לאחר עינויים נשלח לאושוויץ (אסיר מס' 4859). בסתיו 1941 פילצקי קיבל קידום לדרגת סגן ממחתרת ורשה.^[9] מאוחר יותר הוא נמלט מהמחנה, כדי להעביר ממנו מסמכים על פשעי הנאצים ולהכין את התוכניות למרד במחנה ושחרור האסירים. בתחילה ארגון ההתנגדות באושוויץ היה מורכב מהאסירים הפוליטיים והשבויים הפולנים ששרתו בצבא הפולני ומילאו תפקידים בולטים בארגון. בפברואר 1942 קולונל Kazimierz Heilman-Rawicz (Ka') (שהמסתתר במחנה תחת השם הבדוי יאן הילקנר) ארגן את איגוד המאבק המזוין (אנ') Związek Walki Zbrojnej (ZWZ).

באותה תקופה החלו הפעילים הכלואים במחנה חברי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS), כמו סטניסלב דובואה (אנ'), להקים ארגונים משלהם (דובואה הוצא להורג על ידי האס אס ב-1942). בנוסף, אסירים הקשורים לימין הפולני לפני המלחמה, כמו יאן מוסדורף ורומן ריברסקי, הקימו גם הם קבוצת התנגדות משלהם. ככל שגדל מספר האסירים והתרחב המחנה, נעשו מאמצים לאחד את תנועות ההתנגדות הפולניות השונות בתוך אושוויץ. איחוד זה הושג בשנת 1942 כאשר ZOW וקבוצות קטנות יותר הקימו ארגון אחד הקשור לארמייה קריובה הפולני (Armia Krajowa, AK), היורשת של ZWZ. המפקד הראשון של הקבוצה הגדולה ביותר היה ראביץ', שהועבר למחנה הריכוז מאוטהאוזן ב-1942. אחריו פקד על האיחוד Juliusz Gilewicz (Ju'), שנהרג בהוצאה להורג המונית באוקטובר 1943. בשנת 1943 נקטו הגרמנים בשורה של פעולות נגד תנועת ההתנגדות ופגעו קשות בהנהגה הצבאית של האסירים. בהוצאות להורג ההמוניות ב-25 בינואר 1943 וב-11 באוקטובר 1943 נהרגו 105 אסירים, פעילים צבאיים ופוליטיים.

מטרות ההתנגדות באושוויץ

מטרות פעולות ההתנגדות היו:

ארגון עזרה עצמית של אסירים (על ידי הברחת תרופות ומזון) בסיוע פולנים מחוץ למחנה, לרבות הכנת בריחות וניסיונות לחבלה בנעשה במחנה;
תיעוד פשעי הנאצים וביצוע ניסיונות להעביר את התיעוד שנאסף לפרטיזנים ולוחמי הגרילה מחוץ למחנה;
הכנת התקוממות מזוינת אפשרית. המחתרת התכוננה למרד במחנה לקראת התקרבות הצבא האדום, אך מרד זה לא התחולל בסופו של דבר.^[10]

הקשיים ליצירת תנועת התנגדות אחת במחנה היו: הפילוגים האידאולוגים בתוך המחנה, ההבדלים הלאומיים והלשוניים, המרחק והגדרות בין מחנות המשנה בתוך מחנה אושוויץ. עם זאת, חל איחוד כוחות, תחילה בקרב האסירים הפולנים.

ההתנגדות היהודית במחנה

ערך מורחב – מרד הזונדרקומנדו באושוויץ

היהודים הראשונים הגיעו למחנה כבר בקיץ 1940, אך באותה תקופה הם לא יכלו לפתח תנועת התנגדות בשל היחס האכזרי במיוחד וההשמדה הקיצונית. בחודשי הפעילות הראשונים של אושוויץ, כל היהודים שהובאו בטרנספורטים יחד עם פולנים הופרדו ונשלחו ישירות לפלוגת העונשין בבלוק 11 (בלוק המוות). שם הם נשלחו לעבודה כפייה שדרשה מאמץ רב ונרצחו לאחר זמן קצר. המסמכים המעטים שנשמרו מהתקופה מוכיחים שהאסירים היהודים ניסו לעיתים קרובות להימלט^[11]. אך כל הניסיונות הסתיימו בכישלון. חלקם היו מעשי ייאוש: כגון, התאבדויות, ניסיונות חסרי תקווה להמלט על מנת להימנע ממכות הקאפו, בעוד שאחרים נגררו על ידי שומרי האס אס לניסיונות בריחה, שבתמורה ל'סיכול בריחתם' זכו אנשי האס אס לשבחים רשמיים ממפקד המחנה, או לחופשה של כמה ימים. את העקבות היחידים לניסיונות פעילות מאורגנת בקרב היהודים ניתן למצוא ביומן הבונקר של בלוק 11: שמונה יהודים נכלאו בתאי מעצר, ככל הנראה לצורך חקירה. לאחר סיום החקירה כולם נרצחו .^[2]

בתחילת 1943 החלו להתפתח קבוצות חשאיות יהודיות, בתחילה רק מעטות, בחלקים שונים של המחנה בקרב אותם אנשים שגורשו מהגטאות אשר חלקו במשך תקופה ארוכה את אותו גורל. בפועל בשנת 1943, החלו היהודים למצוא את דרכם לתנועות המחתרת השונות שהתקיימו במחנה.^[4]^[2] הארגון הפעיל ביותר של היהודים היה 'קבוצת צ'חנוב' (יהודים פולנים שגורשו מהאזור מלאווה וצ'חאנוב Mława, Ciechanów באביב 1943) בראשות מרדכי ביילוביץ'-הללי^[12] Mordechaj Bielewicz-Hilleli, ששמרה בקשר עם שני מבנים נוספים: יהודים שעובדים במפעלי "אוניון" ליצור חמר נפץ וב-DAW,^[13]^[14] וקבוצה במחנה הגברים בבירקנאו המורכבת מיהודי פולין, צרפתים וסלובקים.

באותה שנה הוקם ארגון גג לכל ארגוני המחתרת שהיו באושוויץ, בשם "קבוצת המאבק אושוויץ" (Kampfgruppe Auschwitz).^[3] הקבוצה התגבשה סביב אסיר אוסטרי בשם ארנסט בורגר,^[15] והיא הסתייעה בקבוצות של אסירים שהועברו לאושוויץ מדכאו ומבוכנוואלד, אסירים שהתגבשו כבר באותם מחנות והתנסו בפעילות מחתרתית.^[16]

ידוע על פעולות התנגדות יהודיות בודדות שאירעו באושוויץ. כך למשל, ב-23 באוקטובר 1943 אישה יהודייה, שהגיעה במשלוח באותו היום, חטפה אקדח מאחד מאנשי המשמר וירתה בשני אנשי אס אס. תגבורת של האס אס רצחה אותה ואת חברותיה, שהצטרפו להתנגדות.^[3] יש להניח שהיו מקרים דומים, שלא נודעו. עם זאת, המרד היחיד שאירע בפועל באושוויץ היה המרד של אנשי עבודות הכפייה היהודים, הזונדרקומנדו, ב-7 באוקטובר 1944. בתקופה זו הסתיימה למעשה השמדת יהודי הונגריה, ולאנשי הזונדרקומנדו היה ברור שגם מותם קרב, כי למעשה תם הצורך בהם. אנשי הזונדרקומנדו, שהיו בקשר עם "קבוצת המאבק", דרשו להתחיל את המרד הכללי שתוכנן במחנה, אך ראשי קבוצות המאבק סירבו בטענה שלא ניתן לבצע התקוממות כללית. למרות זאת, קבוצת המאבק סייעה בהברחת חומר נפץ אל המשרפות. התכנון של הזונדרקומנדו היה להתחיל במרידה בעת ובעונה אחת בכל ארבע המשרפות, אולם ב-7 באוקטובר נודע לאנשי משרפה IV כי כ-300 מאנשיהם נועדו להשמדה. הם החליטו להתחיל במרידה, אך באותו יום בצהריים הופתעו על ידי קאפו גרמני, שאיים עליהם בחשיפה. המרד התחיל באותו רגע: הקאפו נהרג על ידי אנשי הזונדרקומנדו, והם תקפו באבנים, גרזנים ופטישים את תגבורת האס אס שהגיעה למשרפה. האסירים ניסו לפוצץ את משרפה IV, וזו נהרסה חלקית; אנשי הזונדרקומנדו במשרפה II שראו את תחילת המרד השליכו את הקאפו שלהם לתוך המשרפה, וניסו להימלט בהמוניהם מן המקום. אנשי האס אס הרגו את כל הבורחים, וטבחו בכל אנשי הזונדרקומנדו במשרפה IV. בסך הכול נהרגו 451 איש במרידה. ארבע מתוך הצעירות שהבריחו את חומר הנפץ למחנה - אסתר וייסבלום, רגינה ספירשטיין, אלה גרטנר ומנהיגתן רוז'ה רובוטה - נתפסו ונתלו ב-6 בינואר 1945. הייתה זאת ההוצאה להורג האחרונה במחנה.^[17]

התנגדות בינלאומית

סטניסלב דובואה, מהמפלגה הסוציאליסטית הפולנית, מארגן של אחת מקבוצות ההתנגדות באושוויץ

עד סוף שנת 1942, בזמן שבמחנה שוכנו אסירים מכל רחבי אירופה, הוקמו גם תאי התנגדות אחרים, שנוצרו בדרך כלל על פי קווים לאומיים ואתניים. בנוסף לקבוצת ההתנגדות היהודית, התקיימו קבוצות צ'כיות, רוסיות, יוגוסלביות, צרפתיות, אוסטריות וגרמניות. הארגון הבינלאומי, Kampfgruppe Auschwitz (קבוצת הלחימה של אושוויץ), שהוקם ב-1943. ב-1944, הקימה ה-Kampfgruppe יחד עם צבא ארמייה קריובה את המועצה הצבאית הכוללת של אושוויץ כדי לתאם את ההתנגדות.

תפקידה של ההתנגדות הקומוניסטית, הן הפולנית והן הבינלאומית, תואר בהגזמת יתר על ידי ההיסטוריונים הקומוניסטים בברית המועצות ופולין; בנוסף, ההיסטוריונים הקומוניסטים ניסו להסתיר את המידע אודות ארמייה קריובה בתוך המחנה ותפקידה בהתנגדות. ^[18]

מקורות

Dwork, Debórah; van Pelt, Robert Jan (2002). Auschwitz. New York: Norton. ISBN 0-393-32291-2.
Gutman, Yisrael (1994). "Auschwitz—An Overview". In Gutman, Yisrael; Berenbaum, Michael (eds.). Anatomy of the Auschwitz Death Camp. Bloomington, Indiana: Indiana University Press. pp. 5–33. ISBN 0-253-32684-2.
Steinbacher, Sybille (2005). Auschwitz: A History. Munich: Verlag C. H. Beck. ISBN 0-06-082581-2.

ראו גם

לקריאה נוספת

Jozef Garlinski (2018). Fighting Auschwitz: The Resistance Movement in the Concentration Camp. Aquila Polonica Publishing. ISBN 978-1-60772-024-9.

רודולף ורבה, ברחתי מאושוויץ, אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן.

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של ההתנגדות באושוויץ (באנגלית) באתר המוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו
מרדכי הללי (מוטק ביילוביץ), המחתרת הציונית באושוויץ, ארכיון מורשת גבעת חביבה
הנריק שוויבוצקי, מבצעי בריחה של אסירים ממחנה אושוויץ, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
תנועת המחתרת הפולנית במחנה הריכוז אושוויץ
על מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, בפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)

הערות שוליים

^ ארכיון מורשת גבעת חביבה, מרכדי הללי (מוטק ביילוביץ) "המחתרת הציונית באושוויץ"
^ ¹ ² ³ Eduexe Course, lekcja.auschwitz.org
^ ¹ ² ³ אנציקלופדיה של השואה, עמ' 53.
^ ¹ ² הרמן לנגביין: המחתרת באושוויץ. בתוך: אושוויץ - אנטומיה של מחנה ריכוז, עמ' 505 ואילך.
^ Dwork & van Pelt 2002, p. 166.
^ Gutman 1994, pp. 10, 16.
^ Steinbacher 2005, pp. 22–23.
^ הנריק שוויבוצקי, מבצעי בריחה של אסירים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
^ Lidia Świerczek, the Muzeum of Wola. "Rotamaster Pilecki - Biography - Part 3". Institute of National Remembrance. נבדק ב-8 בינואר 2016. {{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires |journal= (עזרה)
^ לנגביין, בשני המקורות הנ"ל; האנציקלופדיה של השואה, שם.
^ הנריק שוויבוצקי, מבצעי בריחה של אסירים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
^ ארכיון מורשת גבעת חביבה, מרכדי הללי (מוטק ביילוביץ) "המחתרת הציונית באושוויץ"
^ [מרכדי הללי (מוטק ביילוביץ) "המחתרת הציונית באושוויץ", עמודים 16-12]
^ הנריק שוויבוצקי, מבצעי בריחה של אסירים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
^ הוא היה מן האסירים האחרונים שניתלו באושוויץ, ב-30 בדצמבר 1944. ראה לנגביין, מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 229.
^ הרמן לנגביין: מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 220.
^ הרמן לנגביין: המחתרת באושוויץ. בתוך: אושוויץ - אנטומיה של מחנה ריכוז, עמ' 523–525; הנ"ל: מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 227–228
^ Haltof, Marek (2018), "Fighting Auschwitz:: The Heroic Account of the Camp", Screening Auschwitz, Wanda Jakubowska's The Last Stage and the Politics of Commemoration, Northwestern University Press: 101–120, ISBN 978-0-8101-3608-3, נבדק ב-2021-03-29

[1] ארכיון מורשת גבעת חביבה, מרכדי הללי (מוטק ביילוביץ) "המחתרת הציונית באושוויץ"

[LEK-2] ¹ ² ³ Eduexe Course, lekcja.auschwitz.org

[הערה_ב-3] ¹ ² ³ אנציקלופדיה של השואה, עמ' 53.

[הערה_ב-4] ¹ ² הרמן לנגביין: המחתרת באושוויץ. בתוך: אושוויץ - אנטומיה של מחנה ריכוז, עמ' 505 ואילך.

[FOOTNOTEDworkvan_Pelt2002166-5] Dwork & van Pelt 2002, p. 166.

[FOOTNOTEGutman199410,_16-6] Gutman 1994, pp. 10, 16.

[FOOTNOTESteinbacher200522–23-7] Steinbacher 2005, pp. 22–23.

[8] הנריק שוויבוצקי, מבצעי בריחה של אסירים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם

[pilecki.ipn3-9] Lidia Świerczek, the Muzeum of Wola. "Rotamaster Pilecki - Biography - Part 3". Institute of National Remembrance. נבדק ב-8 בינואר 2016. {{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires |journal= (עזרה)

[10] לנגביין, בשני המקורות הנ"ל; האנציקלופדיה של השואה, שם.

[11] הנריק שוויבוצקי, מבצעי בריחה של אסירים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם

[12] ארכיון מורשת גבעת חביבה, מרכדי הללי (מוטק ביילוביץ) "המחתרת הציונית באושוויץ"

[13] [מרכדי הללי (מוטק ביילוביץ) "המחתרת הציונית באושוויץ", עמודים 16-12]

[14] הנריק שוויבוצקי, מבצעי בריחה של אסירים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

[15] הוא היה מן האסירים האחרונים שניתלו באושוויץ, ב-30 בדצמבר 1944. ראה לנגביין, מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 229.

[16] הרמן לנגביין: מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 220.

[17] הרמן לנגביין: המחתרת באושוויץ. בתוך: אושוויץ - אנטומיה של מחנה ריכוז, עמ' 523–525; הנ"ל: מחנה ריכוז והשמדה אושוויץ-בירקנאו - תולדותיו ומאפייניו. בתוך: מחנות הריכוז הנאציים, עמ' 227–228

[18] Haltof, Marek (2018), "Fighting Auschwitz:: The Heroic Account of the Camp", Screening Auschwitz, Wanda Jakubowska's The Last Stage and the Politics of Commemoration, Northwestern University Press: 101–120, ISBN 978-0-8101-3608-3, נבדק ב-2021-03-29

[2]

[3]

[4]

[1]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]