היאחזות נח"ל
היאחזות נח"ל היא יישוב, שהוקם באמצעות חיילים המשרתים בנח"ל ועל-פי החלטה של ממשלת ישראל, על מנת לקדם את ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל. ההיאחזות הייתה שילוב של יחידה צבאית ויישוב אזרחי-חקלאי כבסיס ליישוב עתידי.
ההיאחזות הנח"ל הראשונה הייתה ניר אליהו, שהוקמה ב-1950. בשנת 2001 נסגרה נח"ל משכיות, שהייתה להיאחזות הנח"ל האחרונה[1]. רוב ההיאחזויות אוזרחו והפכו לקיבוצים ומושבים, חלקן ננטשו, חלקן הוסבו לבסיסי צה"ל ויש שהפכו לחוות.
התיישבות ביטחונית בארץ ישראל
עריכההתיישבות ביטחונית טרם קום המדינה
עריכההתיישבות וביטחון הן שתי סוגיות השלובות זו בזו עוד משחר ימיו של העם היהודי. כבר בימי השופטים המקראיים משמעות ההתיישבות בארץ ישראל הייתה הגנת הארץ ומניעת חדירתם של פולשים אליה, על ידי העם ובהנהגת השופט. בני העלייה הראשונה הקימו את המושבות הראשונות על ארץ ישראל וחידשו את הרעיון בעת המודרנית. באזורי הספר בהם התיישבו העולים היה השלטון הטורקי ששלט בארץ רופף ויד הערבים הייתה על העליונה וכך נאלצו המתיישבים להגן על עצמם. ההגנה על היישובים הייתה פעמים רבות משולה להגנה על גבולה העתידי של מדינת ישראל ומכאן החשיבות לשמירה על כל נקודת התיישבות באותה תקופה. עדות לכך היא ההתיישבות בתל חי, שהגנתה ושמירתה למרות איומי הערבים, הביאו להכללת אצבע הגליל בתחום שטח המנדט הבריטי ובהמשך בתחומה של מדינת ישראל. עם תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל קיבלה ההתיישבות היהודית חשיבות נוספת – פוליטית מדינית. התיישבות חומה ומגדל, שיטת בזק להקמת יישוב מבוצר באזורי ספר, היא דוגמה למצב החדש שנוצר והצורך בהגנה. בימי מלחמת העולם השנייה החל הצבא הבריטי בארץ ישראל לגייס את בחוריה של הארץ לשורותיו והמצב הביא את הנהלת הקרן הקיימת לישראל לחפש אחר עתודות כוח אדם לצורכי התיישבות. יוסף ויץ, חבר הנהלת הקרן הקיימת, כתב על כך ביומנו[2]:
נתכוונו לבדוק אם אפשר להעלות למקומות האלה פלוגות הכנה, אם על ידי גוף מתיישב ואם על ידי הפלמ"ח... סוכם כי מטריקין יכין הצעת תוכנית ותקציב לבניינים ורוכל את תוכנית ארגונן של פלוגות פלמ"ח..
בשלהי 1944 סוכם בין הפלמ"ח לבין המחלקה להתיישבות, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל על העלאת מתיישבים-פועלים למקומות המיועדים ועל התנאים הכלכליים הצפויים. כך עלתה על הקרקע באוקטובר 1944 בית קשת - היאחזות הפלמ"ח הראשונה ובהמשך עוד חמש היאחזויות של הפלמ"ח: רמות נפתלי, ביריה, חוקוק, עין זיתים והחושלים. מדיניות ההתיישבות של הפלמ"ח, ביחד עם מבצעי צה"ל שהוקם ברבות הימים, קבעו יחד את גבולות שביתת הנשק של מדינת ישראל במלחמת העצמאות[3].
התיישבות ביטחונית לאחר קום המדינה
עריכהעד קום המדינה הייתה חשיבותו של מפעל ההתיישבות הציונית בחלוציות שמשמעה השתלטות על חלקיה השונים של הארץ, זאת במסגרת אסטרטגיה התיישבותית. אסטרטגיה זו הייתה האופציה הטובה ביותר ליצירת הישגים טריטוריאליים. עם קום המדינה והחלת ריבונותה על השטח הגאוגרפי, ירדה החשיבות של האסטרטגיה ההתיישבותית, ומשימת כיבוש הטריטוריה עברה לידי הכוחות הצבאיים המוסדרים. לאחר מלחמת העצמאות החל מסתמן מפנה בשיקולים להקמת יישובים יהודיים חדשים ועיקר תשומת הלב בנושא הייתה נתונה ליתרונות הכלכליים והחברתיים שתביא עימה ההתיישבות החדשה. למרות זאת, בשנות החמישים נותרה על כנה התפיסה המייחסת חשיבות לאחיזה בשטח פריפריאלי או באזור גבול[4].
ב-1949 נחקק חוק שירות ביטחון ונכלל בו (סעיפים 21 ו-22) אפשרות להקצות שנה משירותו של חייל לשם הכשרה חקלאית, והסדרת שמירה על שלמותם של גרעינים התיישבותיים, המסדירים את הנח"ל. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה בהכשרה החקלאית שירכוש הנוער בהתיישבויות הללו שתי מטרות נעלות; האחת, צבאית והשנייה, חקלאית. בן-גוריון האמין כי על המדינה למלא את צבאה בתכנים חלוציים בוני-עם ומכאן חשיבות ההכשרה החקלאית ביישובים אלו. אותם רעיונות היו בבחינת עקרון בלבד באותם ימים ולא הביאו לפעולות מעשיות, עד לשנת 1950[5].
הקמת הנח"ל
עריכהתנועות הנוער החלוציות כגורם עיקרי להקמת הנח"ל
עריכהתנועות הנוער החלוציות שפעלו בישוב היהודי עוד טרם קום המדינה קמו מתוך צרכיו של הנוער עצמו ושייכו עצמן להתיישבות החלוצית. בוגרי התנועות הקימו יישובים חלוציים ברחבי הארץ במסגרת הקרויה "גרעין"[6]. החל משנת 1944 החלו גרעיני תנועות הנוער להצטרף להכשרה המגויסת שהתקיימה באחד מקיבוצי הפלמ"ח, זאת למטרת אימונים ועבודה. בתחילת ימי מלחמת העצמאות שונתה מתכונת ההכשרה והבנים הופרדו מבנות הגרעין ונשלחו לחזית. המצב החדש העלה חשש בתנועות הנוער מפני התפוררות סופית של הגרעינים וחוסר יכולת לשקם את המוסד לכשתסתיים הלחימה. בתוך כל זאת הוקמה מדינת ישראל, הלחימה בחזיתות גברה והפלמ"ח, שניהל את הלחימה, לא מסוגל היה לשנות את המצב וגרר ביקורת גוברת מולו מצידן של תנועות הנוער. ה-11 ביוני 1948 היה יום גורלי. ביום זה אישרה הממשלה הזמנית גיוס של בני 17 לאימונים בני כחודשיים, לצורך עתודה אם יחמיר המצב בחזית. ההיענות של בני הנוער הייתה עצומה ואלו התאמנו בתחילה במחנה הצבאי שבכפר יונה ולאחר מכן במחנה 80 שבפרדס חנה. הנהגת תנועות הנוער חזתה בחניכיה, אותם חינכה להתיישבות וחלוציות, פונים אל הלחימה והקימה ועדת חירום שתעסוק בשמירה על שלמות הגרעינים. התנועות העלו הצעה לפיה אותם מגויסים בני 17 יתאמנו בקיבוצים ויהיו בחסות הפלמ"ח. הצעה זו כונתה הח"ץ – הכשרה צבאית חלוצית. הבקשה הועברה לידי בן-גוריון ונותרה על שולחנו.
ב-10 באוגוסט באותה שנה שלחו ראשי תנועות הנוער החלוציות מכתב לראש הממשלה הזמנית, דוד בן-גוריון, ולגורמים ממשלתיים שונים וביקשו כי: "תוקם מסגרת מיוחדת לגרעינים, שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, ולתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתיישבות ביחד עם הבנות, לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות"[7].
ההחלטה על הקמת הנח"ל
עריכהראש הממשלה בן-גוריון ניאות להסכים לבקשת ראשי תנועות הנוער החלוציות וכך ב-16 באוגוסט 1948, כשבוע לאחר בקשתם, הסכים שלא לפורר את הגרעינים וליצור עבורם מסגרות מיוחדות, שאינן קשורות לחטיבה צבאית מוגדרת, ולאפשר המשך אימונים במסגרת "נוער חלוצי לוחם" - נח"ל. במכתבו זה העניק ראש הממשלה למסגרת החדשה את שמה. ב־12 בספטמבר 1948 פרסם הרמטכ"ל יעקב דורי פקודה שהוקדשה למבנה הגדנ"ע וכלל בה פרק שנגע בהקמת הנח"ל בתוכו. החניכים התאמנו במחנה 80, אושר לנציגי תנועות הנוער לבקר את חניכיהם במחנה, סוכם עם היישובים על שהיית הנח"לאים בהם ונקבעו כללים לאימון הנח"לאים ועבודתם, כללי משמעת ופעילות חברתית. הנח"ל החל משתלב כחיל לוחם במבצעים צבאיים שונים והוקם אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון כדי לקשר בין תנועות הנוער לבין הצבא ובין הנח"ל לתנועת ההתיישבות. בהקמת הנח"ל עמד לנגד עיני המפקדים ניסיון הפלמ"ח, שהיה מבוסס על תנועות הנוער החלוציות, שילוב עבודה ואימונים ועל רוח ההתנדבות[8].
הקמת היאחזויות הנח"ל
עריכהתחילתו של רעיון
עריכה
אחר מלחמת העצמאות היה בידי מדינת ישראל שטח גדול שלא יושב קודם המלחמה ביהודים, כדוגמת הנגב והערבה, והיה צורך בהקמת עובדות בשטח על מנת לקבע בהם את רבונותה של ישראל עליהם, דבר שבלט באזורים המפורזים, בלטרון, הכנרת והחולה[9]. מערכת הביטחון התייחסה ליישובי הספר כ"חגורת הביטחון של המדינה" וגרעיני ההתיישבות האזרחיים לא הספיקו לשם כך. הצורך הביטחוני הביא להקמת יישובים בידי חיילים, עוד בזמן שירותם. החיילים שיועדו להקמת היישובים הצבאיים היו חיילים בודדים, שלא התגייסו במסגרת גרעינים התיישבותיים, וחיילי נח"ל בשנת שירותם השנייה, בעלי ניסיון וותק בתחום ההתיישבות[10]. משה נצר, מפקד חיל הנח"ל, תמך ברעיון והמסגרת שנוצרה כונתה היאחזות[11]. צה"ל והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית הם שקבעו את מיקום הקמת ההיאחזויות העתידיות. הסוכנות מונתה על תקציבים ומדריכי חקלאות וחברה שיגויסו ואילו חטיבת הנח"ל העמידה את כוח האדם והיא שהייתה אחראית על קיומה של ההיאחזות בחיי היום יום. סגן הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, קבע את העניין בפקודה ונתן תוקף למסגרת החדשה[10].
ב-23 ביולי 1951 פרסם יצחק רבין, ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, פקודת קבע להיאחזות נח"ל שהוגדרה כיישוב משלט, שמוקם ומוחזק בידי הסוכנות היהודית ומיושב על ידי חיילים סדירים. שמה של ההיאחזות, כך קבע רבין, ייקבע בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל, כשכל יישוב יזכה לקידומת: נחלאים א', נחלאים ב' וכן הלאה לפי רצף כרונולוגי. בנוסף קבעה הפקודה כי ההיאחזות תשמש כפלוגה צבאית ותהיה כפופה למפקדת גדוד חטיבת הנח"ל המרחבי כחלק מההגנה האזורית[12]. מחלקת ההתיישבות קבעה כי תכנון היישובים יהיה קיבוצי ועבור 120 משפחות ביישוב. כל חווה תכלול בראשית דרכה 120 נחל"אים ותהיה נתונה לפיקוד צבאי ולחברי ההיאחזות יהיו כל הזכויות של חיילי הנח"ל, בני גרעיני ההתיישבות, שנמצאים בהכשרה חקלאית[13]. בשלבי גיוס המתנדבים להיאחזויות מבין אותם חיילים "בודדים" בנח"ל נחתמה "חוקת משטר ונוהג בהיאחזויות" שהייתה מעין תקנון שמבהיר את אורח החיים במסגרת החדשה החל מלבוש בימי חול ובשבתות וחגים, דרך יחסי ההיאחזות עם התנועות ההתיישבותיות ועד לפעילות הצבאית[14].
המוסדות המעורבים
עריכהבנוסף לתפקיד ההיאחזות בקידום ההתיישבות במדינת ישראל, הפכה זו למקום ההכשרה העיקרי להתיישבות עבור חיילי הנח"ל במשך כל המסלול הצבאי אותו עברו. ההיאחזות, כפי שיצר אותה הנח"ל, הייתה יצירה חשובה אך עם זאת סבוכת בעיות וחילוקי דעות, שהיו מנת חלקם של מקבלי ההחלטות השונים.
המוסדות שהיו אחראים להיאחזויות היו: מחלקת ההתיישבות, המרכז החקלאי, המטכ"ל, פיקוד הנח"ל, אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, הזרמים ההתיישבותיים ותנועות הנוער. שתי בעיות עמדו במוקד הקשרים בין הגופים השונים. האחת, הייתה ניגודים שהיו קיימים בין סדרי העדיפויות של המוסדות השונים והשנייה הייתה הקושי בתיאום המנהלי ביניהם. בעיה נוספת שעמדה במוקד החיכוך הייתה עצם יוזמת הקמת ההיאחזות. נשאלה השאלה מי אחראי לקבלת ההחלטה על הקמת היאחזות חדשה. היוזמה הגיעה לעיתים מצד מחלקת ההתיישבות, כאשר תוכנן להקים יישוב ישראלי בנקודה מסוימת אך לא היו לכך תנאים אזרחיים. גם המטכ"ל היה יכול ליזום הקמת היאחזות כמענה לפרצה ביטחונית באזורי גבולות וגם הממשלה יכולה הייתה לדרוש זאת בהתאם לצרכיה המדיניים. בפועל, מאחר שהחיילים שאיישו את ההיאחזויות היו במהלך שירותם הצבאי הסדיר, התנועה ההתיישבותית כמעט ולא לקחה חלק בקבלת ההחלטות על הקמת היאחזויות בשלב ראשון. במהלך השנים, ועד למלחמת ששת הימים, הוחלט על הקמת היאחזויות במטכ"ל, זאת בדיון משותף עם שאר הגופים הרלוונטיים. לאחר כיבוש יהודה והשומרון וחבל עזה במלחמת ששת הימים, הוקמה ועדת שרים בעניין ההיאחזויות והיא שהייתה בעלת סמכות ההחלטה בעניין. עוד בעיה שעמדה על הפרק הייתה שאלת מיקומה של ההיאחזות החדשה שתקום. ההחלטה על המיקום התקבלה בשיתוף פעולה של המטכ"ל והגופים ההתיישבותיים, אך גם כאן נתגלו מחלוקות עם הזמן. דוגמה טובה לכך היא ההיאחזות גרופית שנקבעה, משיקולים צבאיים, בראש גבעה ולא במישור החקלאי שנשתרע תחתיה. כאשר המחלוקות היו עמוקות מידי היה עולה הדיון להכרעה אצל הרמטכ"ל ושר הביטחון[15].
היאחזויות ראשונות על המפה
עריכהחיילים בודדים בלבד הקימו במסגרת הנח"ל את שלוש היאחזויות הנח"ל הראשונות: ב-27 ביולי 1950 הוקם ה"פיילוט" הוא קיבוץ ניר אליהו. ב־25 ביולי 1951 הוקמה "נחלאים א" מול העיר עזה (לימים תקרא "נחל עוז") ב־13 באוגוסט 1951 הוקמו "נחלאים ב", היא גונן, ו"נחלאים ג" היא יטבתה.
על עוצמת התפקיד הביטחוני-התיישבותי החשוב שנסכו ההיאחזויות הראשונות במדינה אמר יצחק רבין:
אין צורך להרחיב את הדיבור על הערך הביטחוני של התיישבות הספר, אולם בגלל סיבות שונות מספר הגרעינים החלוציים היוצאים להתיישבות חדשה בספר אינו עונה על כל צרכי יישוב הספר. הנח"ל, על ידי יצירת ההיאחזויות, מהווה אחד האמצעים החשובים ביותר לישוב הספר, תוך כדי הכשרת מקום ההתיישבות כמקום יישוב חקלאי נושא עצמו ומייצר. על ידי ההיאחזויות מתאפשרת העלייה לנקודות מרוחקות, אשר בשלב ראשון אין בכוחן לשאת כלכלית יישוב חלוצי אזרחי אחר. אולם אין זה משלט צבאי גרידא, באשר נוסף לתפקיד זה הצבאי ממלאת יחידת הנח"ל המבצעת את ההיאחזות גם את תפקיד הכשרת המקום ליישוב...
— דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 26
החיילים הבודדים ששירתו בהיאחזויות אלו הוחלפו בהמשך בידי גרעיני תנועות הנוער. אזרחים החלו מופיעים בהיאחזויות ימים ספורים לאחר הקמתן, כתמיכה מצד היישוב. הקשר של ההיאחזות אל מפקדת הגדוד נעשה באמצעות ישיבות שבועיות. לא פעם התעוררו ניגודים בין צורכי המשק לצורכי הצבא ובעיות מסוג זה הובאו לדיון ב"וועדה לתיאום המפעלים החקלאיים של פיקוד הנח"ל"[16].
עד 1954 הוצבו בחיל הנח"ל אלפי חיילים "בודדים" שהקימו היאחזויות או שקיבלו בהן את ההכשרה החקלאית לה נדרשו לפי חוק והחלה מגמה הרואה בהיאחזויות כמכשיר ממלכתי לביצוע ההתיישבות הביטחונית הלאומית באזורים מיוחדים[17].
במקביל להקמת ההיאחזויות הוקמו בידי נח"לאים בשירות חובה, בתמיכת הסוכנות היהודית, שלושה יישובים אזרחיים: שעלבים (בידי גרעיני תנועת 'עזרא'), קיבוץ כפר עזה (על ידי גרעיני עולים ממצרים וטנג'יר) ומושב ניצני עוז (על ידי גרעין מושבי מכפר ויתקין). עוד טרם הוחלט רשמית על הקמת ההיאחזויות ב־1951, הקימו גרעיני הנח"ל במהלך 1950-1949 את היישובים תל קציר והאון, את ראש הנקרה, את צור מעון שבנגב, ואת קיבוץ צאלים. משלב זה ואילך מקיים הנח"ל התיישבות ביטחונית דואלית על ידי היאחזויות צבאיות ויישובים אזרחיים[18].
שיטה זו שירתה משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית דלילה ואשר נחשבו ליעד התיישבות מועדף (בעיקר בנגב, בגליל ובערבה, ואחרי מלחמת ששת הימים בשטחים שעברו לידי ישראל במהלך המלחמה). הניסיון הראשון ליישב חיילים בנקודת קבע נעשה בקיבוץ ניר אליהו: ב-27 ביולי 1950 עלו לקרקע חברי קבוצת "אל ניר" (איחוד של כמה גרעיני עולים מטורקיה, מרומניה ומפולין שעברו הכשרה בקיבוצים: גלעד, עין חרוד, כפר גלעדי ואשדות יעקב) והקימו קיבוץ מול מובלעת קלקיליה ועל מנת ליצור רצף התיישבות עברי בין המושבה דאז כפר סבא לקיבוץ רמת הכובש, ובסמוך למכללת בית ברל. הצלחת ה"פיילוט" בניר אליהו הביאה לאימוץ שיטה זו, כשבאופן רשמי נחשבת "נחלאים א'" (כיום קיבוץ נח"ל עוז) להיאחזות הנח"ל הראשונה, מול עזה[1] ובה נמצא עד היום מוזיאון הנח"ל.
החיים בהיאחזות
עריכההאחריות על ההיאחזויות הוטלה הן על אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון והן על פיקוד הנח"ל וכבר בראשית הדרך הקימו הגופים ועדה משותפת שקבעה תפקידים ונוהלי עבודה בהיאחזויות. בנוסף נקבע כי על הוועדה יוטלו תפקידים כדוגמת ביקורים בהיאחזויות ותיאומי תוכניות הפעולה של המשק. צורת העבודה שקבעה הוועדה נותרה בתוקף במהלך השנים והיא הייתה הגוף המנהל את החיים השוטפים בהיאחזויות הנח"ל[19]. כל המדריכים האזרחיים בהיאחזות היו חברי המשק וכך גם באשר לרוב המפקדים הצבאיים בה והסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק בחפיפה בין בעלי התפקידים בהיאחזות הייתה בעניין הסמכות. אחת השאלות שנשאלו פעמים רבות בעניין זה עסקה בסוגיה היכן עובר הגבול בין בעיות משקיות לצבאיות, ולצורך העניין, למשל, האם עבודה חקלאית מבטלת חופשה צבאית? ההליך שנקבע הגדיר כי בידי מפקד ההיאחזות יינתנו סמכויות בעלות היקף חריג והוא שיהיה בעל המילה והפוסק הסופי בשאלות פנימיות של היישוב. על מנת ליצור תקנון מסוים גובש קובץ של פקודות קבע להיאחזויות, תקנון המגדיר היטב את סמכויות הצוות האזרחי והצבאי. לכל היאחזות נשלח מטעם התנועה ההתיישבותית הקשורה אליה, מדריך משקי ומדריך חברתי. המדריך המשקי דאג לקידום הענפים הייצרניים במקום וחלק של ההכשרה שנקראה פעם "החקלאית", כי עיקר הפעילות הייצרנית נסבה מסביב לחקלאות. המשאבים הייצרניים נמסרו להיאחזות על ידי הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית העולמית (להיאחזויות מעבר לקוי 67) - טרקטור, רכב אזרחי ("הטנדר"), כלי עבודה והקצאת אדמות לעיבוד. המדריך החברתי היה אמון על ועדות ההיאחזות, ימי עיון, גיבוש חברתי של בני הגרעינים וכדומה. בין ההוראות בקובץ הייתה ההנחיה שקבעה כי הוראות הצוות האזרחי משולות לפקודה צבאית ובנוסף נקבעו נהלים לדיונים משותפים, פגישות שבועיות של כלל הצוות בהיאחזות ומפגשים חייליים. על מנת לספק הכשרה חברתית-התיישבותית הוחלט לשתף את חברי הגרעין בניהול היישוב, לצד מעמדו כמתקן צבאי, כאשר מידת העצמאות שהוענקה לחיילים תלויה הייתה באופיו של המפקד. לצד כל אלו נקבעו ונבחרו בהיאחזויות ועדות תרבותיות וחברתיות שונות ומזכירות היאחזות שריכזה את הפעילות האזרחית הכוללת בה ונוצר הווי חברתי שהיה לשם דבר[20].
היאחזויות הנח"ל עד מלחמת ששת הימים
עריכההגל הראשון של הקמת ההיאחזויות היה, בשנים 52–1950. הגל השני החל בינואר 1953 עם הקמתה של עין גדי, ובמשך פחות משנה עלו על הקרקע שמונה היאחזויות חדשות. באותה שנה הוקמו היאחזויות גם בגליל התחתון, במבצע "יהוד הגליל". הגליל, שהיה דל מיישובים ותושבים יהודיים, היה לאחר מיעדי ההתיישבות של המדינה ומידי כמה שנים הוקמו בו היאחזויות חדשות, במטרה ליישב מובלעת זו או אחרת. חבל לכיש היה אף הוא יעד להתיישבות ביטחונית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הגה רעיון של התיישבות אזורית, במסגרתה יוקמו כעשרים יישובים, אוטונומיים אך קשורים זה לזה באופן מערכתי. חבל לכיש, שהיה בלתי מיושב ושימש כפרצה עבור מסתננים מירדן, נבחר כאזור ההתיישבות והוקמו בו שישה עשר יישובים בין השנים 55–1954, מהם כמה היאחזויות נח"ל שמוקמו ממש בסמוך לגבול הירדני. הסכמי שביתת הנשק ממלחמת העצמאות קבעו כי אזור ניצנה וגבול רצועת עזה יהיו מפורזים מכוחות צבא. ב־1955 השתלט צבא מצרים על השטח המפורז של ניצנה, גברו פעולות האיבה באזור ובישראל נתקבלה החלטה להקים יישובים בשטח זה. על הקרקע באזור המפורז של ניצנה עלו חמש היאחזויות חדשות. גם כיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה במלחמת סיני הביאו לתוכניות יישוב חדשות. בסיני הוקמו היאחזויות נח"ל וכך גם ברצועת עזה עצמה. לאחר הנסיגה ב-1956 מחצי האי סיני, פונו ההיאחזויות שהוקמו בסיני וברצועת עזה.
החל מ־1961 הקים הנח"ל היאחזויות במסגרת תוכנית ההתיישבות של הקרן הקיימת לישראל והקרן היא שהייתה אחראית מעתה להקמת היאחזויות. מינהל פיתוח הקרקע בקק"ל הגה ב־1963 את תוכנית "מצודות הספר", תוכנית הקמת יישובים קטנים, מעין מצודות, לאורך הגבולות ואזורי הספר. התוכנית אושרה ועד 1966 הוקמו שש היאחזויות נח"ל חדשות, במימון הקק"ל ובטיפולה.
מ־1949 ועד מלחמת ששת הימים ביוני 1967 הקים הנח"ל שלושים וחמש היאחזויות חדשות, לצד שיקום ותגבור יישובים אזרחיים[21].
היאחזויות הנח"ל לאחר מלחמת ששת הימים
עריכהבסוף מלחמת ששת הימים התווספו לישראל שטחים נרחבים בחצי האי סיני, רצועת עזה, בקעת הירדן, בגדה המערבית וברמת הגולן. התוכנית הראשונה להתיישבות, שהוקמה על ידי המחלקה להתיישבות לאחר המלחמה, התייחסה רק ליישובים בתוך הקו הירוק. על פי תוכנית זאת תוכנן ליישב את השטחים בתחומי ארץ ישראל המנדטורית שהיו מוחזקים עד למלחמה בידי הסורים, ובאוגוסט 1967 תוכנן להקים שתי היאחזויות נח"ל באזור זה: שניר באזור מצודות אוסישקין ו"מטה עוז" מדרום לגדות[22]. אולם עוד לפני טקס ההקמה המתוכנן לסוף ספטמבר 1967 שונתה המדיניות והוחל בהקמת האחזויות בשטחים שנכבשו במלחמה[23]. התוכנית להקים את היאחזות "מטה עוז", שנתקלה בקושי העדר קרקע ראויה לעיבוד[24], בוטלה[25] והגרעינים שיועדו למקום נשלחו ליישב את קו שביתת הנשק החדש עם סוריה ברמת הגולן[26].
בתוכניתה ה-22 של להקת הנח"ל נכלל שירה של נעמי שמר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" שתיאר את חיי הרוגע בהיאחזות. השיר עובד כקליפ שצולם לטלוויזיה. סולנית השיר היא מירי אלוני והשתתפו בו חברי האחזויות נח"ל ים ונח"ל סיני.
בשנות ה-70 הוחלט להציב בראש סדר העדיפויות הלאומי יישוב אזוריים דלים באוכלוסייה יהודית ורבים מהיישובים החלו את דרכם כהיאחזויות נח"ל שהכשירו את הקרקע לשלב האזרוח וביסוס מעמדו של היישוב החדש. בניית היישובים הייתה באחריות של משרד השיכון, שבנה את המבנים והכשיר את השטח. המשרד תיאם את פעולותיו עם צה"ל, הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות הציונית והתנועות המיישבות[27]. ההתיישבות שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה התיישבות מכוונת שהצביעה על מגמותיה של מדינת ישראל ביחס לגבולותיה הביטחוניים[28].
ביהודה ושומרון הוקמו האחזיות רבות, כדוגמת תקוע, ולאחר מכן גם אוזרחו. בבקעת הירדן נהנו היאחזויות הנח"ל מאדמה פורייה שהניבה חקלאות משובחת ואיפשרה לבסס את חוזקם של היישובים ולתרום לאיזרוחן המזורז. ההיאחזויות בבקעת הירדן מוקמו עקב סיבות אסטרטגיות של נוכחות ישראלית בשטח ועל מנת לשמור קו הגבול החדש בין ישראל וירדן לאחר מלחמת ששת הימים, שהשתרע מעמק בית שאן ועד עין גדי. ברמת הגולן הוקמו במהירות יישובים אזרחיים לצד היאחזויות נח"ל ומאחזים צבאיים. רוב היאחזויות הנח"ל אוזרחו לימים והפכו לנקודות פורחות ברמה. ברצועת עזה הוקמו היאחזויות, כדוגמת נצרים, מורג וכפר דרום, שהיו בבחינת מחנה צבאי אך תפקדו כיישוב נח"ל לכל דבר, אם בגידול ירק או בפיתוחים חקלאיים שונים. בסיני הוקמו יישובים מעטים ובודדים, שהיו פזורים לאורך חופיו של חצי האי[27].
יחסי הנח"ל עם גורמים שונים במערכת המדינית-ביטחונית
עריכהתנועת ההתיישבות והיאחזויות הנח"ל
עריכהתנועת ההתיישבות תמכה בהיאחזויות הנח"ל, אך לרוב העדיפה לחזק את יישובי הספר שלה על פני שליחת חבריה אל ההיאחזויות הצבאיות. הנח"ל, שהעלה להיאחזויות רק מעט חיילים, שאינם מגרעיני תנועות הנוער, ציפה שבתוך שנה-שנתיים תעבור ההיאחזות התאזרחות והמסגרת החיילית תוחלף על ידי גרעיני תנועות הנוער[29]. ב־1953 החלו קיצוצים בתקציב משרד הביטחון ועימם מגמה לקיצוץ בתקציבי ההיאחזויות. עמדת הצבא בעניין זה הייתה כי יש לאזרח או לבטל את ההיאחזויות וכך פנה צה"ל למפקדת הנח"ל ודרש להקטין את ההיאחזויות בגליל ההררי ולאזרח אותן במהירות. בהמשך הפכה הפקודה לכללית, כשצה"ל דורש פינוי של מספר היאחזויות, צמצום כוחות בחלקן ואיזרוח מרביתן[30]. למרות כך, ב־1955 עלו על הקרקע היאחזויות לכיש, אמציה ונחושה בחבל לכיש, על מנת ליישב את האזור שמול גבול ירדן[31]. שלהי 1955 ושנת 1956 הביאו עימן היאחזויות נוספות מול מצרים ועזה. כל אותן היאחזויות, פרט לכרם שלום שברבות הימים הפכה ליישוב קבע, פורקו לאחר מבצע קדש, ב־1956, מחוסר כוח אדם ותקציבים.
אזרוח ההיאחזויות
עריכההרעיון שעמד בבסיס ההיאחזויות קבע כי לאחר שנוצרו התנאים הכלכליים להבטחת קיומו הקבוע של יישוב אזרחי במקומה של ההיאחזות תאוזרח ההיאחזות כיישוב אזרחי. צעד ראשון בדרך לאזרוח היה ההחלטה כי ההיאחזות מוכנה לאזרוח. עם קבלת ההחלטה, החל החיפוש אחר זרם התיישבותי שייקח את היישוב תחת אחריותו וכאן נכנסו לתמונה גורמים התיישבותיים כדוגמת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והמרכז החקלאי. ישנן היאחזויות שעם הקמתן ידוע היה כי יהפכו לאזרחיות וגורמים אלו היו מעורים מלכתחילה בחיי המשק. לאחר שנמצא כוח האדם להחלפת החיילים בהיאחזות נקבע מועד האזרוח של היישוב. אותן היאחזויות שלא נמצאו עבורן תקציב או זמינות גרעינים סופן היה להתפרק ולהיעזב, ללא הקמת יישוב קבע במקום[32].
גורל היאחזויות הנח"ל ברבות השנים
עריכהראשית הדרך
עריכהבשנים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל הייתה ההתיישבות המתוכננת למוקד עשייה לאומית. לאחר מלחמת העצמאות נמצאו בידי ישראל שטחים נרחבים ללא אוכלוסייה יהודית, והמדינה ראתה בהרחבת שטח ההתיישבות היהודי כלי לביסוס ריבונותה על שטחיה. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ראה בחיילי צה"ל ככוח המסוגל להקים יישובים ולהחזיקם ובכך להביא לתמורה הן ביישוב היהודי והן בפיתוחה של חקלאות הארץ[33]. בעשור הראשון למדינת ישראל שיעור היאחזויות הנח"ל בקרב היישובים החדשים שקמו היה מזערי, אך חשיבותו הייתה דווקא בשימור האתוס ההתיישבותי כחלק ממערכת הביטחון ומרכיבי העוצמה של היישוב היהודי בישראל, יותר מאשר במעשה ההתיישבותי עצמו[4].
ההיאחזויות האחרונות
עריכהבשנת 2001 נסגרה היאחזות נח"ל משכיות שבצפון בקעת הירדן. משכיות הייתה להיאחזות הנח"ל האחרונה, ועם סגירת ההיאחזות הוסבו מתקניה לבסיס צבאי[34]. על המגמה החדשה סיפרו קצינים בכירים באגף כוח אדם בצה"ל כי המסלול ההתיישבותי של הנח"ל איבד בשנות האלפיים מזהרו ואין כיום מספיק בני נוער שמתעניינים במסלול ועל כן לא ניתן לקיימו יותר[1].
בשנת 2003 הוקמה היאחזות הנח"ל עירון, שאוישה בידי גרעיני תנועת הנוער העובד והלומד ותנועת הצופים[35]. כעבור כחמש שנים, בשנת 2005, כאשר הסתיים תפקידה כבסיס צבאי, אוזרחה ההיאחזות על ידי כ-45 משפחות מטעם תנועת אור.
רשימת היאחזויות הנח"ל
עריכה(על פי סדר הא"ב)[36]
עד מלחמת ששת הימים
עריכה| היאחזויות שהוקמו עד מלחמת ששת הימים | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם ההיאחזות | תאריך הקמה | מיקום גאוגרפי | סיבת הקמה | גורל ההיאחזות | |||
| אופיר (תרשיש) | 18/12/1956 | שארם א-שייח' שבסיני | בסיס ליישוב קבע בסיני | פונתה עם נסיגת ישראל מחצי האי סיני לאחר מבצע קדש | |||
| אלמגור | 29/11/1961 | חבל כורזים שבצפון הכנרת | יישוב שטחי הספר הרגישים בגבול ישראל-סוריה | אוזרחה והפכה למושב עובדים | |||
| אמציה | 8/6/1955 | חבל לכיש | שמירת הגבול הירדני | אוזרחה כמושב שיתופי | |||
| אשלים | 18/6/1956 | בין רביבים לניצנה | הגנת הגבול המצרי | נעזבה במרץ 1958. ב-1979 הוקם באזור מושב שיתופי תחת אותו שם | |||
| בחן | 22/4/1953 | צפונית לטולכרם | שמירת הקו הירוק | אוזרחה ב-1954 כקיבוץ עצמאי | |||
| בירנית | 24/11/1964 | כתף הר בירנית שבגבול לבנון | הוקמה במסגרת "תוכנית המצודות" ליישוב גבול הצפון | אוזרחה ב-1967 כמרכז להכשרה מקצועית וכיום משמשת כמפקדת עוצבת הגליל | |||
| גונן | 13/8/1951 | מורדות רמת הגולן | הגנת מורדות רמת הגולן | אוזרחה ב-1953 | |||
| גרופית | 26/11/1963 | הערבה | יצירת רצף התיישבות בערבה | אוזרחה ב-1966 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים | |||
| דקל | 13/6/1956 | אזור רפיח | השנייה בהיאחזויות שעלו בגבול רצועת עזה במבצע ההתיישבות בדרום | נעזבה ב-1956 | |||
| דרדרה | 14/10/1952 | מורדות רמת הגולן, צפונית לגשר בנות יעקב | הגנת מורדות רמת הגולן והגבול הסורי | נעזבה ב-1954 | |||
| חצבה | 9/12/1965 | הערבה, דרומית לסדום | יצירת רצף התיישבות בערבה | אוזרחה ב-1967 כמושב עובדים של תנועת המושבים | |||
| יטבתה | 30/10/1951 | הערבה, צפונית לאילת | יצירת רצף התיישבות בערבה | אוזרחה ב-1957 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים | |||
| כרם שלום | 13/6/1956 | משולש הגבולות רצועת עזה-מצרים-ישראל, מזרחית לרפיח | מבצע האחזויות הנח"ל בדרום | אוזרחה ב-1968 כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי | |||
| לכיש | 8/6/1955 | המורדות המערביים של הר חברון, דרום-מזרחית לקריית גת | מבצע התיישבות בחבל לכיש | אוזרחה ב-1956 כמושב עובדים | |||
| מגל | 29/10/1953 | צפונית לטולכרם, בצמוד לגבול ירדן | הגנת הגבול הירדני הישן | אוזרחה ב-1954 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים | |||
| מודיעים | 29/11/1964 | שפלת החוף, מזרחית ללוד | חלק מתוכנית "מצודות ספר" | אוזרחה ב-1967 כמושב שיתופי של פועלי אגודת ישראל | |||
| מי עמי | 28/11/1963 | השלוחה הצפון-מערבית של הרי שומרון | חלק מתוכנית "מצודות הספר" | אוזרחה ב-1967 כמושב שיתופי של העובד הציוני | |||
| מעלה גלבוע | 29/11/1962 | גב הר הגלבוע | הגנת גבול ישראל-ירדן | אוזרחה ב-1968 בידי הקיבוץ הדתי | |||
| נוטרה | 23/7/1958 | צידו המזרחי של אגם החולה (לאחר ייבושו) | הגנת הגבול הסורי | נעזבה ב-1963 | |||
| נחושה | 6/9/1955 | גבעת ראס אל-כביר, ממזרח לבית גוברין | הגנת הגבול הירדני | אוזרחה ב-1957 כמושב שיתופי של הפועל המזרחי | |||
| נחל עוז | 25/7/1951 | גבול עזה | הגנת גבול רצועת עזה - היאחזות הנח"ל הראשונה | אוזרחה ב-1953 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים | |||
| ניר עוז | 29/9/1955 | הנגב הצפון-מערבי, גבול רצועת עזה | הגנה מפני גבול רצועת עזה | אוזרחה ב-1957 על ידי הקיבוץ הארצי | |||
| עזוז (בארותיים) | 19/3/1956 | אזור ניצנה | מבצע ההיאחזויות באזור ניצנה המפורז | הפכה למחנה צבאי ב-1965 | |||
| עין גדי | 29/1/1953 | חוף ים המלח | יצירת אחיזה ישראלית בים המלח | אוזרחה ב-1956 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים | |||
| עין יהב | 23/11/1959 | כביש סדום-אילת, כ־127 ק"מ צפונית לאילת | יצירת רצף התיישבותי בערבה | אוזרחה ב-1962 כמושב עובדים של תנועת המושבים | |||
| ערוץ הירדן | ספטמבר 1953 | הגליל העליון, אזור גשר בנות יעקב | שמירת מי הירדן | פורקה ונעזבה ב-1954 | |||
| צור נתן | 9/6/1966 | גבול השרון והר שומרון, מזרחית לטולכרם | תוכנית "מצודות ספר" | אוזרחה ב-1967 כמושב שיתופי של חירות-בית"ר | |||
| קציעות | 1/9/1953 | מזרחית לניצנה, על גבול מצרים | מבצע ההיאחזויות באזור ניצנה המפורז | הפכה לבסיס צבאי ב-1968 | |||
| נח"ל רפיח | 3/1/1957 | אזור רפיח, על גבול סיני ורצועת עזה | יצירת חיץ התיישבותי ישראלי בין רצועת עזה לסיני | פונתה עקב יציאת כוחות צה"ל מסיני ב-1956, כשבוע לאחר הקמתה | |||
| שבטה | 18/6/1956 | צידי כביש ניצנה | מבצע ההיאחזויות באזור ניצנה המפורז | נעזבה ב-1956 | |||
| שגב | 31/8/1953 | הגליל התחתון | מבצע יהוד הגליל | אוזרחה ב-1956 על ידי עולים וחיילים משוחררים ובהמשך הפכה לעצמון-שגב | |||
| שזור | 31/8/1953 | בצד כביש עכו-צפת, צפונית-מזרחית לכרמיאל | חלק ממבצע יהוד הגליל | אוזרחה ב-1953 ככפר עבודה ובהמשך הקימו בה עולים ממרוקו מושב עובדים | |||
| שלח | 18/3/1956 | ציר ניצנה, סמוך לגבול מצרים | מבצע ישוב של הנח"ל באזור ניצנה | נעזבה ב-1958 | |||
לאחר מלחמת ששת הימים
עריכה(על פי סדר הא"ב)[37]
| היאחזויות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם ההיאחזות | תאריך הקמה | מיקום גאוגרפי | סיבת ההקמה | גורל ההיאחזות | |||
| אבנת | 1983 | צפון ים המלח | יישוב אזור ים המלח | נעזבה והוקמה מחדש כיישוב דתי ב-2004 | |||
| אדורה | 1982 | הר חברון | יישוב אזור הר חברון | אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתי | |||
| אלי-עד | 1970 | דרום רמת הגולן | יישוב רמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים | התרוקנה, יושבה מחדש ולבסוף אוזרחה | |||
| אליפז | 1982 | חבל אילות | יישוב הנגב הדרומי | אוזרחה ב-1983 בידי הקיבוץ הארצי | |||
| נח"ל אלישע | 1982 | יריחו | יישוב בקעת הירדן | הפכה לבסיס צבאי וננטשה ב-2003 | |||
| אלמוג | 1977 | צפון ים המלח | יישוב אזור ים המלח | אוזרחה ב-1979 על ידי תנועת הקיבוצים | |||
| ארגמן | 1968 | בקעת הירדן | יישוב הגבול הירדני | אוזרחה ב-1971 כמושב | |||
| אשבל | 1979 | הגליל התחתון | יהוד הגליל | אוזרחה ב-1998 כקיבוץ | |||
| אשכולות | 1982 | דרום הר חברון | יישוב אזור הר חברון | אוזרחה ב-1991 כיישוב קהילתי חילוני | |||
| בדולח | 1979 | דרום רצועת עזה | יישוב רצועת עזה | אוזרחה ב-1982 כהתנחלות ומושב עובדים. ב-2005 פונתה כחלק מתוכנית ההתנתקות | |||
| בית הערבה | 1980 | צפון ים המלח, נפת יריחו | יישוב אזור יריחו | אוזרחה ב-1986 וכעבור כ־15 שנה הועתקה מספר קילומטרים צפונה. | |||
| בית חגי | 1983 | דרום הר חברון | יישוב אזור הר חברון | אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי דתי והתנחלות | |||
| בית רימון | 1977 | הגליל התחתון | יהוד הגליל | אוזרחה ב-1979 כקיבוץ דתי | |||
| בתרונות (ברוש) | 1983 | בקעת הירדן | הגנת הגבול הירדני | נעזבה ב-1992, אוזרחה בשנות ה-90 ככפר נופש. | |||
| נח"ל גולן (אפיק) | 1967 | רמת הגולן | יישוב רמת הגולן | אוזרחה ב-1972 כקיבוץ בשם אפיק | |||
| גיתית | 1972 | בקעת הירדן | הגנת הגבול הירדני | אוזרחה ב-1975 כמושב. | |||
| נח"ל גינת | 1982 | נפת ג'נין | יישוב השומרון | פונתה ב-1993 במסגרת הסכמי אוסלו | |||
| גלגל | 1969 | בקעת הירדן | הגנת הגבול הירדני | אוזרחה ב-1973 על ידי הקיבוץ המאוחד | |||
| גשור | 1968 | רמת הגולן | יישוב רמת הגולן | אוזרחה ב-1975 על ידי התנועה הקיבוצית | |||
| גנים | 1983 | צפון השומרון | יישוב השומרון | אוזרחה ב-1983 על ידי ארגון העובד הלאומי ופונתה ב־2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות | |||
| די זהב | 1971 | סיני | יישוב הדרך לאופירה | פונתה ב-1982 במסגרת הסכם השלום עם מצרים | |||
| דקלה | 1969 | סיני | יישוב פתחת רפיח | אוזרחה ב-1971, ופונתה בהסכם השלום עם מצרים | |||
| הושעיה | 1980 | עמק יזרעאל | יהוד הגליל | אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתי | |||
| חולית (אחימר) | 1977 | חצי האי סיני, ליד ימית | יישוב חצי האי סיני | אוזרחה ב-1978 כקיבוץ. ב-1982 פונו התושבים עקב פינוי חצי האי סיני והקיבוץ הוקם בשנית ממזרח לרצועת עזה | |||
| חומש (מעלה נח"ל) | 1978 | השומרון | יישוב השומרון | אוזרחה ב-1980 כיישוב קהילתי חילוני. עם השנים קיבלה אופי מעורב. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות | |||
| חיספין (כפר גנ"ת) | 1973 | רמת הגולן | יישוב רמת הגולן | אוזרחה ב-1978 כישוב דתי | |||
| חמדת (מול יבוק) | 1978 | בקעת הירדן | יישוב בקעת הירדן | אוזרחה סופית ב-1997 | |||
| נח"ל חרובית | 1975 | חצי האי סיני | יישוב חצי האי סיני | אוזרחה ב-1977 כמושב שיתופי ופונתה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים | |||
| עומרים | 1983 | דרום הר חברון | יישוב הר חברון | אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי חילוני | |||
| ייט"ב (נערן) | 1970 | בקעת הירדן | יישוב בקעת הירדן | אוזרחה ב-1977 כקיבוץ ובהמשך נהייתה למושב | |||
| נח"ל ים | 1967 | צפון חצי האי סיני | יישוב חצי האי סיני | אוזרחה ב-1973. בהמשך נעזבה והייתה לבסיס צבאי עד לפינוי חצי האי סיני | |||
| כוכב השחר | 1975 | גב הר שומרון | יישוב השומרון | אוזרחה ב-1980 כיישוב קהילתי של גוש אמונים | |||
| נח"ל כפר דרום | 1970 | רצועת עזה | יישוב רצועת עזה | ננטשה בשנות השבעים והוקמה מחדש ב-1990. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות | |||
| מבוא שילה | 1976 | השומרון | יישוב השומרון | המקום הפך למחנה צבאי ביולי 1980 | |||
| מגדלים | 1984 | השומרון | יישוב השומרון | אוזרחה ב-1986 כיישוב קהילתי חילוני-דתי | |||
| מול נבו | 1983 | ליד יריחו | יישוב בקעת הירדן | כיום משמש כמחנה צה"ל | |||
| מורג | 1972 | דרום רצועת עזה | יישוב רצועת עזה | אוזרחה ב-1983 כמושב עובדים דתי וב־2005 פונתה במסגרת תוכנית ההתנתקות | |||
| הח"ל מחולה | 1968 | צפון בקעת הירדן | יישוב בקעת הירדן (תוכנית אלון) | אוזרחה ב-1969 כמושב שיתופי | |||
| נח"ל אספר | 1983 | גוש עציון | יישוב השומרון | אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי | |||
| מיצר | 1981 | דרום רמת הגולן | יישוב רמת הגולן | אוזרחה ב-1983 כקיבוץ | |||
| מכורה | 1973 | גב השומרון | יישוב השומרון | אוזרחה ב-1976 כמושב שיתופי | |||
| מעלה חבר | 1982 | הר חברון | יישוב אזור הר חברון | אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתי | |||
| מעלה לבונה | 1983 | השומרון | יישוב השומרון | אוזרחה ב-1984[38] כיישוב קהילתי דתי | |||
| מצפה נטופה | 1981 | הגליל התחתון | יהוד הגליל | אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתי | |||
| מצפה שלם | 1971 | מדבר יהודה | יישוב מדבר יהודה (תוכנית אלון) | אוזרחה ב-1977 כקיבוץ של איחוד הקבוצות והקיבוצים | |||
| משואה | 1969 | בקעת הירדן | יישוב בקעת הירדן מול הגבול הירדני | אוזרחה ב-1974 כמושב שיתופי | |||
| נגוהות | 1982 | מערב הר חברון | יישוב הר חברון | שימשה כבסיס צבאי עד לאיזרוחה ב-1999 כיישוב קהילתי דתי | |||
| ניסנית | 1980 | צפון רצועת עזה | יישוב רצועת עזה | אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות | |||
| נמרוד | 1982 | צפון רמת הגולן | יישוב רמת הגולן | אוזרחה ב-1999 כישוב יהודי כפרי | |||
| נצרים | 1972 | רצועת עזה | יישוב רצועת עזה | אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות | |||
| סופה (סוכות) | 1974 | סיני | יישוב פתחת רפיח | אוזרחה ב-1977, ופונתה מחבל ימית לחבל שלום ב-1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. | |||
| נח"ל סיני (נאות סיני) | 1967 | חבל ימית, חצי האי סיני | יישוב חצי האי סיני | אוזרחה ב-1972 כמושב שיתופי ופונתה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים | |||
| סנסנה | 1997 | דרום הר חברון | יישוב אזור הר חברון | אוזרחה ב-2000 כיישוב קהילתי דתי | |||
| נח"ל על (אליעד) | 1970 | רמת הגולן | יישוב רמת הגולן | אוזרחה ב-1972 כמושב | |||
| ענר | 29 ביולי 1982 | הר חברון | יישוב הר חברון | הפכה לבסיס צבאי בשם הר מנוח. מ־1997 הבסיס משמש כמִפקדת חטיבת יהודה. | |||
| צבעון | 1980 | הגליל העליון | יישוב גבול לבנון | אוזרחה ב-1986 כקיבוץ | |||
| צופר | 1976 | הערבה התיכונה | יישוב הערבה | אוזרחה ב-1981 כמושב | |||
| קטורה | 1971 | הערבה | יישוב הערבה | אוזרחה ב-1973 כקיבוץ | |||
| קטיף | 1973 | רצועת עזה | יישוב רצועת עזה | אוזרחה ב-1977 כמושב עובדים. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות | |||
| קלי"ה | 1968 | צפון ים המלח | יישוב נפת יריחו | אוזרחה ב-1974 כקיבוץ | |||
| קלע אלון (קלע) | 1981 | צפון רמת הגולן | יישוב רמת הגולן | אוזרחה ב-1984 כקיבוץ. בהמשך ננטשה וב־1991 הוקם במקום יישוב קהילתי | |||
| רועי | 1976 | בקעת הירדן | יישוב בקעת הירדן | אוזרחה ב-1978 כמושב עובדים | |||
| רותם | 1984 | בקעת הירדן | יישוב בקעת הירדן | אוזרחה ב-2001 כיישוב קהילתי אקולוגי | |||
| רימונים | 1977 | מזרח השומרון | יישוב הר שומרון | אוזרחה ב-1980 כיישוב קהילתי חילוני | |||
| שדמות מחולה | 1979 | בקעת בית שאן | יישוב בקעת הירדן | אוזרחה ב-1984 כמושב שיתופי | |||
| שיטים | 1984 | דרום הערבה | יישוב חבל אילות | בשנות התשעים נכשלו ניסיונות האזרוח | |||
| שניר | 24 באוקטובר 1967 | צפון עמק החולה | יישוב האזור המופרז בחולה שהיה בשליטה סורית | אוזרחה ב-1968 על ידי הקיבוץ הארצי | |||
| תלם | 1982 | הר חברון | יישוב הר חברון | אוזרחה ב-1983 כמושב שיתופי | |||
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אדרת, א. (1963), תנועת הנוער החלוצית בישראל, ירושלים: משרד החינוך והתרבות.
- אהרן ביר, ההתיישבות, ירושלים: דפוס אלי. (1981)
- חיים גבתי, מאה שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. (1981)
- דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין.
- דרורי, ז. (2000), אוטופיה במדים, שדה בוקר: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
- נאור, מ. ורוטנברג, מ. (1962), תנועות הנוער בישראל ובעולם, תל אביב: הוצאת עמיחי.
- צור, ז. (1980), ההתיישבות וגבולות המדינה, תל אביב: יד טבנקין.
- קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין.
- שירן, א. (1997), נקודות עוז: מדיניות ההתיישבות בזיקה ליעדים פוליטיים וביטחוניים בטרם מדינה ובראשיתה, רמת אפעל: הוצאת משרד הביטחון.
- ד"ר נדב פרנקל, הקמת היאחזויות נח"ל במערב הנגב ערב מבצע קדש: הניסיון וכישלונו, חברה צבא וביטחון לאומי 5, מערכות, 2023, עמ' 6-24
קישורים חיצוניים
עריכה
- נדב פרנקל, תהליך התהוותו של מפעל היאחזויות הנח"ל, עיונים 36, 2021
- הנח"ל - מאז ועד היום, אתר חיל החינוך והנוער
- עולים על מדים - גרעיני נח"ל
- הנח"ל
- סיפורו מקומי - מורשת הנח"ל וחטיבת הנח"ל
- אתר העמותה להנצחת זכר חללי הנח"ל ומורשתו
להקת כוורת - "הורה היאחזות", סרטון באתר יוטיוב- מילות השיר "בהיאחזות הנח"ל בסיני", באתר שירונט ; מילים ולחן: נעמי שמר
- ניתוח השיר בהיאחזות הנח"ל בסיני, באתר תרבות.il
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 פליקס פריש, נסגרה היאחזות הנח"ל האחרונה, באתר ynet, 29 בינואר 2002
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 14
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 15-13
- ^ 1 2 גולן, א. (1997), "ההתיישבות בעשור הראשון של מדינת ישראל", בתוך: ח. יבלונקה וצ. צמרת (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח (עמ' 83–102), ירושלים: יד יצחק בן צבי
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 17-15
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 11
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 23
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 9
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 9-8
- ^ 1 2 קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 72
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 20-19
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 73
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 22
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 24-23
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 32-29
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 76-73
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 26
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 27-26
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 35-33
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 37-35
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 55-40
- ^ מנחם רהט, שתי האחזויות חדשות בצפון, מעריב, 9 באוגוסט 1967המשך
- ^ אדמוני, י. (1992), עשור של שיקול דעת, תל אביב: הוצאת יד טבנקין, עמ' 19-18
- ^ קשיים להיאחזות מטה עוז בגלל מחסור בקרקע, מעריב, 28 באוגוסט 1967
- ^ מתיישבים אזרחיים למטה עוז, מעריב, 11 בספטמבר 1967
- ^ יעקב ארז, מתנחלי רמת הגולן מתקוממים נגד המגמה להזיז אותם לאחור, מעריב, 9 ביולי 1970
- ^ 1 2 ביר, א. (1981), ההתיישבות, ירושלים: דפוס אלי, עמ' 24-6
- ^ אדמוני, י. (1992), עשור של שיקול דעת, ת"א: הוצאת יד טבנקין, עמ' 19-18
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 76
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 77
- ^ קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 78-77
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין, עמ' 38-37
- ^ גלעדי, ד. ושוורץ, מ. (2001), ישראל בעשור האחרון, יחידה 3, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 40-11
- ^ כמו ההאחזויות מול נבו, אלישע ורותם
- ^ אודות מצפה אילן. אתר הבית
- ^ דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, יד טבנקין: תל אביב, עמ' 278-62
- ^ דואר, י. (1989), ספר גרעיני הנח"ל, ת"א: יד טבנקין, עמ' 224–235
- ^ מעלה לבונה מהיאחזות נח"ל ליישוב אזרחי, מעריב, 10 במאי 1984