המאבק נגד קוסמופוליטיות

המאבק נגד קוסמופוליטיות היה מערכה אידאולוגית שנערכה בברית המועצות בשנים 1948–1953 כנגד חלק מן האינטליגנציה הסובייטית שלדעת השלטונות הייתה בעלת דעות ספקניות ופרו-מערביות. מרבית הנפגעים במהלך המערכה היו יהודים, ולכן היא נחשבת לאנטישמית. יהודים רבים הואשמו בקוסמופוליטיות, בהיעדר פטריוטיות ואף בעוינות למשטר. רבים מהם פוטרו מעבודתם וחלקם נעצרו. כמו כן, השלטונות פעלו להוכחת עליונותו של המדע הסובייטי, תוך חיפוש הוכחות למקורותיהם הרוסיים של המצאות רבות.

רקע

במהלך מלחמת העולם השנייה גדלו בקרב הרוסים רגשות לאומניים. בתנאים החדשים שנוצרו לאחר הניצחון במלחמה, עודדה התעמולה הרשמית את הלאומנות. לצורך יצירתו של "אויב המולדת" בתעמולה הסובייטית נוצרו דמויות של "אימפריאליסטים אמריקאים" מחוץ לגבולות המדינה, ו"מתרפסים בפני המערב" ו"קוסמופוליטים חסרי-שורשים" בין האזרחים הסובייטים.

מבחינה ארגונית, המערכה נוהלה על ידי "אגיטפּרוֹפּ" (מחלקת התעמולה ליד הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות), שבראשה עמד אנדריי ז'דאנוב ולאחר פטירתו מיכאיל סוסלוב.

הצד הראשון בכיוון החדש בתעמולה הסובייטית היה בברכתו של יוסיף סטלין בקבלת הפנים למפקדי הצבא האדום בקרמלין ב-24 במאי 1945. במהלך ברכתו ציין סטלין את תפקידו המוביל של העם הרוסי בניצחון במלחמה שהסתיימה והכריז כי הרוסים הם "העם המצטיין בין כל עמי ברית המועצות". בעקבות כך החלה העיתונות הסובייטית לציין כי חלקו של העם הרוסי בניצחון היה גדול מחלקו של העמים האחרים וכי ללא העם הרוסי, העמים האחרים לא היו מצליחים לנצח. ההיסטוריה של עמי רוסיה תוארה כהיסטוריה של התקבצות עמים אחרים סביב העם הרוסי המוביל. "כל עמי ברית המועצות צריכים לעמוד ליד האח הבכור – העם הרוסי". בשנת 1945 בירחון של המפלגה נמתחה ביקורת של הספר של יבגני טארלה על מלחמת קרים ופרשנות היסטורית שהוא נתן בספר זה.

ב-14 באוגוסט 1946 פורסמה החלטת הוועד המרכזי בנוגע לשני ירחונים ספרותיים, "לנינגרד" (Ленинград) ו"זבֶזדָה" (Звезда), שבה נמתחה ביקורת קשה על עורכי הירחונים שפרסמו יצירות ספרותיות ש"אינם תואמים את התרבות הסובייטית ומלאים בהתרפסות בפני המערב". בהמשך פורסמו החלטות דומות בהקשר לרפרטואר של תיאטראות, שבהן הומלץ להתרכז בהעלאתן על הבמה של יצירות של מחזאים סובייטים.

פרשת KR

במהלך שנת 1947 החלה להתפתח "פרשת KR".^{[דרושה הבהרה]} בבסיס הפרשה ניצבה תגלית של שני מדענים סובייטים, קלוייב ורוסקין, שחשבו שגילו תרופה נגד הסרטן. המידע על התגלית הגיעה למדענים אמריקאים, ואלה היו מוכנים לממן את המשך המחקרים. לאחר שהממשלה הסובייטית נתנה את רשותה, נסע פקיד בכיר של האקדמיה הסובייטית למדעי הרפואה לארצות הברית עם חומר טכני ודוגמאות של התרופה. כאשר נודע הדבר לסטלין, התברר שיש לו התנגדות נחרצת לשיתוף פעולה עם האמריקאים בנושא. כאשר שב הפקיד לברית המועצות הוא נעצר ונשפט ל-25 שנות מאסר בגין בגידה במולדת (הוא שוחרר באוקטובר 1953, וזוכה מכל אשמה באפריל 1955). ז'דאנוב פרסם פנייה של הוועד המרכזי של המפלגה עם הסברים על הפרשה. קונסטנטין סימונוב כתב על הפרשה מחזה, שהרעיון המרכזי שלו היה שחלק מהמדענים הסובייטים רואים במדעני המערב מורים דגולים ומתרפסים מפני התרבות המערבית.

ביוזמת סטלין הוקמו במשרדי הממשלה "בתי משפט של כבוד", שעליהם הוטל לבדוק פעולות חשודות של פקידים גם בהיעדר חשד לפלילים. ביוני 1947 נערך משפט כבוד לקלייבה ורוסקין. אנדריי ז'דאנוב השגיח על כל ההכנות מקרוב. במהלך שנת 1947 נערכו 82 משפטי כבוד. בשנים 1948–1949 נערכו כמה משפטים נוספים, ואחר-כך הופסקה פעילותם.

מדיניות בידוד תרבותי

במאי 1947 פרסם המשורר ניקולאי טיכונוב ביקורת על ספרו של איסאק נוסינוב "פושקין והספרות העולמית", שפורסם עוד בשנת 1941. הוא האשים את מחבר הספר בכך שפושקין (מגדולי המשוררים הרוסים) הוצג בספר "כתוספת קטנה לתרבות המערבית". בישיבה של איגוד הסופרים הסובייטים שהתכנסה זמן קצר לאחר מכן, הרחיב אלכסנדר פדייב את הביקורת על הספר. הדבר היה לאות פתיחה למערכה שלמה שגרסה כי לברית המועצות יש עדיפות על המערב בכל נושא וכי מי שאינו בטוח בכך הוא אויב המדינה. תרבות המערב בת זמננו הוכרזה כתרבות שנמצאת בירידה מתמדת; לאזרח הסובייטי אין מה ללמוד ממנה, ויתרה מכך – אנשי המערב צריכים ללמוד הרבה מהתרבות הסובייטית. בעקבות זאת נסגר המוזיאון לאמנות מערבית של המאה ה-20; במשך תקופה ארוכה אוחסנו ציורים שהיו מוצגים במוזיאון, ורק בשנות ה-60 פוזרו בין מוזיאונים שונים. נשיא האקדמיה הסובייטית לאמנות פרסם ביקורת על יצירות של סלבדור דאלי. סופרים סובייטים החלו לכתוב יצירות ספרותיות שבהן תוארו חיי אנשים במערב כבלתי-נסבלים.

חיפוש ראשוניות רוסית בתגליות

כחלק מן המערכה להוכחת עליונותה של התרבות הרוסית-סובייטית הוחל בחיפושים אחר הוכחות לראשוניות הרוסית בתגליות שונות.

• נטען שהטיסה הראשונה בכדור פורח בוצעה על ידי כומר רוסי עוד בשנת 1731, לעומת טיסת האחים מונגולפייה בשנת 1783; עד מהרה התברר שהמסמך מהמאה ה-19 שעליו התבססה הטענה, מזויף.
• נטען שחוק שימור החומר התגלה על ידי מיכאיל לומונוסוב ולא על ידי אנטואן לבואזיה.
• נטען שמנוע הקיטור נבנה לראשונה על ידי פולזונוב הרוסי ולא על ידי ממציאים צרפתים או בריטים.
• נטען שאלכסנדר מוז'אייסקי הצליח לבנות מטוס בשנת 1882; לא ניתנו לכך שום מסמך או הוכחה.
• נטען שאופניים שנמצאים במוזיאון בניז'ני טגיל נבנו עוד בשנת 1800; בהמשך התברר שהם נבנו בפלדה שלא הייתה מיוצרת לפני שנות ה-80 של המאה ה-19.
• נמצאו הוכחות לכאורה שרוסים הגיעו לסבאלברד עוד בתקופת רפובליקת נובגורוד.

כתוצאה מפעילות רחבה זו נולד הביטוי "רוסיה מולדת הפילים".^{[דרושה הבהרה]}

כמו כן העתקים של ירחונים מדעים מהמערב הוצאו מהספריות.

תחילת השימוש במונח "קוסמופוליטיות"

על רקע זה, החלו להופיע הודעות על סכנת הקוסמופוליטיות. האזכור הראשון של המונח, מיד לאחר ברכתו של סטלין, הועלה על ידי קומוניסט פיני בשם אוטו קואוסינן שהתגורר בברית המועצות. הלה טען כי אנשי מערב מתנהגים לפי הביטוי הלטיני "ubi bene, ibi patria" ('איפה שטוב להיות – שם המולדת').

בשנת 1948 השתמש אנדריי ז'דאנוב לראשונה במונח "קוסמופוליט חסר-שורשים". במרץ אותה שנה פרסם הפילוסוף הסובייטי גאורגי אלכסנדרוב מאמר שבו הכריז שניקולאי בוכארין, לב טרוצקי, תומכי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (שמאל) ומתנגדי סטלין במפלגה, תומכי אנדריי ולאסוב וכלל האנשים שתמכו בנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה היו קוסמופוליטים. כתוצאה מכך הפך המונח "קוסמופוליט" לשם נרדף ל"בוגד למולדת", "אויב העם".

המצב הגאופוליטי

בשנת 1948 החלה להתהוות נאט"ו. במקביל התברר שלמרות כל הניסיונות, מדינת ישראל לא תהיה בת ברית של ברית המועצות. יהודים בברית המועצות נחשבו לתומכים בישראל, ושמחתם על הניצחון במלחמת העצמאות קיבלה פירוש של אי-לויאליות למדיניות הסובייטית. ב-20 בנובמבר 1948 החלו רדיפות של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. חבריו נעצרו והואשמו בריגול לטובת ארצות הברית. על פי עדויות, ניתן היה לתקוף יהודי בכל נושא, ובלבד שיכונה "קוסמופוליט".

המערכה

תחילת המערכה נגד מבקרי ספרות

בינואר 1949 יו"ר סניף המפלגה במוסקבה גאורגי פופוב העיר ליוסיף סטלין על קיום ויכוח בין הנהלת איגוד הסופרים לבין מבקרי תיאטרון מאיגוד התיאטרון. לדעת המבקרים, בתקופה שלפני כן פרסמו על ידי סופרים ידועים מספר מחזות חלשים. ראשי איגוד הסופרים האשימו את מבקרי התיאטרון בקוסמופוליטיות, וגאורגי פופוב פירש את הוויכוח כהתקפה אישית נגד אלכסנדר פדייב, שבנוסף להיותו סופר ידוע וראש אגודת הסופרים היה גם פעיל במנגנון המפלגתי. סטלין הסכים עם פירוש זה והנחה את העורך הראשי של "פראבדה" להכין מאמר מערכת בנושא, אשר פורסם ב-28 בינואר 1949. בהכנת המאמר השתתפו בנוסף לעיתונאים גם ראשי איגוד הסופרים, כולל אלכסנדר פדייב, קונסטנטין סימונוב ואנטולי סופרונוב. סטלין בעצמו עסק בעריכת המאמר ונתן לו את שמו: "על קבוצה אחד של מבקרי התיאטרון". במאמר תואר מבקרי תיאטרון יהודים – יוּזוֹבסקי, גורביץ', בורשצ'גובסקי, קרוֹן, בויאדז'ייב, ורשאבסקי – כחסידי אסתטיציזם ופורמליזם בורגני, שהשפילו את הספרות והאמנות הסובייטית ולעגו למחזות פטריוטיים סובייטים. הם הואשמו גם במתקפה על מחזות של מקסים גורקי, הודגש הצורך במאבק נגדם והם הוגדרו מספר פעמים כ"קוסמופוליטים חסרי-שורשים": הם "קיפחו כל רגש-אחריות כלפי העם; הם נושאי קוסמופוליטיזם חסר-מולדת, העוין את האדם הסובייטי ומעורר בו תיעוב עמוק... זר להם הרגש של גאווה לאומית סובייטית".

בעקבות המאמר פוטרו המבקרים מעבודתם. בנוסף לכך פוטרו מהעבודה מבקרי תיאטרון נוספים ואחד מהם אף נעצר ונפטר בכלא בשנת 1950.

המשך מאבק בספרות ואמנות

הוועד המרכזי של המפלגה הנחה את עורכי העיתונות להקדיש תשומת לב מיוחדת למאמר ב"פראבדה". מיד החלו להופיע מאמרים נוספים נגד מבקרי ספרות וסופרים יהודים, אשר כללו האשמות כגון השתתפות ב"מחתרת ספרותית", שנאה לעם הסובייטי, הצגה לא נכונה של העם הרוסי, טענות לכאורה שסופרים רוסים ואוקראינים קלאסיים פעלו תחת השפעה של היינריך היינה וחיים נחמן ביאליק, ואהדה לעם הגרמני. במאמרים צוין בנוסף לשם העט גם שם המשפחה היהודי.

במהלך חודש פברואר 1949 נערכו אספות רבות במוסקבה ובלנינגרד שבהן "נמצאו" קוסמופוליטים רבים נוספים. ב-10 בפברואר פורסם ב"פראבדה" מאמר נוסף, שבו צוין שמבקרים עוינים קיימים גם בקרב מבקרי אמנות; כל השמות שצוינו היו של יהודים. במהלך אותו חודש הופיעו מאמרים נוספים עם גילויי קוסמופוליטים בשירה, בבית הספר למשחק, במוזיקה, ובקולנוע.

גוון נוסף של המערכה היה הדרישה לגילוי שמות המשפחה האמתיים של כל אנשי האמנות שמשתמשים בשם עט. הסופר מיכאיל בובני ציין שבמדינה סוציאליסטית אין שום סיבה נראית לעין שמצדיקה שימוש בשם עט; בהתאם לכך, כל שימוש בשם עט מטרתו להסתיר את המחבר האמיתי מעיני הציבור.

במקביל החלו פרסומים על הרחבת מעגל הקוסמופוליטים, והם התגלו גם בחרקוב, קייב, מוסקבה ועוד. באספות פומביות הם הואשמו בהכנת חבלות וגם באיומים על פטריוטים אמתיים.

במהלך המערכה נפגעו גם יוצרים שכבר נפטרו. פואמה של אדוארד בגריצקי הוכרזה כ"יצירה ציונית" מלאה בשקרים כלפי העם האוקראיני; יצירות של אילף ופטרוב ושל אלכסנדר גרין הוצאו מהספריות. הסופר הגרמני ליאון פויכטוונגר, שבמשך שנים נחשב לידיד של ברית המועצות, הואשם בלאומנות.

ברוב המקרים גרמה האשמה בקוסמופוליטיות לפיטורים ולהבאה בפני "משפט של כבוד", ורק במיעוט המקרים בוצע מעצר. על פי נתונים שנאספו על ידי איליה ארנבורג, בתקופה שעד שנת 1953 נעצרו 431 פעילי ספרות ואמנות ממוצא יהודי: 217 סופרים, 108 שחקנים, 87 ציירים ו-19 מוזיקאים.

במקביל נכתבו ספרים, הועלו מחזות והוקרנו סרטים בנושא המאבק. בין היוצרים הבולטים בתחום היו סרגיי מיכאלקוב, קונסטנטין סימונוב, אנטולי סופרונוב, בוריס לברנב, אלכסיי סורקוב ואלכסנדר שטיין. כל היצירות נבנו לפי אותה תבנית של מאבק בין מרגל אמריקאי ותומכיו מקרב הקוסמופוליטים לבין פטריוטים סובייטיים ובמקרים מיוחדים קומוניסטים מערביים. ב-25 בינואר 1949 יצא סרט בשם "משפט של כבוד", המבוסס על "פרשת KR", וזכה מיד בפרס סטלין.

מאבק במדענים במדעי הטבע

בביולוגיה השתלב המאבק נגד קוסמופוליטים במאבק של טרופים ליסנקו ותומכיו נגד מדענים החוקרים בתחום הגנטיקה.

באספה כלל ארצית של פיזיקאים שנערכה בראשית שנת 1949 החלו להופיע סימנים ראשונים למאבק. פיוטר קפיצה ואברם יופה הואשמו בדגשים לא נכונים בפיתוח המדע בברית המועצות. באשמה זהה הואשמו פיזיקאים שכבר נפטרו אך עבדו במשך שנים בתחום הוראת הפיזיקה באוניברסיטאות. לב לנדאו הואשם בביטוים לא פטריוטיים, ויטלי גינזבורג הואשם ב"שגיאות". אמנם לא היו רדיפות של ממש, וכל הנאשמים המשיכו לעבוד בתחומם. מעריכים שהסיבה לכך היא הצורך בפיזיקאים רבים להמשך פיתוח נשק גרעיני.

מאבק במדענים במדעי הרוח

בתחום היסטוריה עמדה במרכז המאבק "התאוריה הנורמנית", שלפיה לנורמנים היה תפקיד חשוב בהקמת רוס של קייב. תאוריה זו הוכרזה כ"נשק בידי הוול סטריט", שמטרתו להקטין את חשיבותו של העם הרוסי. החוקר הבולט בתחום, פרופ' רובינשטיין^{[דרושה הבהרה]}, סולק מכל תפקידיו ונותר מחוסר עבודה במשך מספר שנים.

בנוסף לכך הוכרז שממלכת הכוזרים הייתה מדינה זניחה ולא היה לה שום השפעה על פיתוח המדינה הרוסית. כל הפרסומים בתחום הופסקו. כתוצאה מכך, מחקר נרחב שכבר היה מוכן, פורסם רק בשנת 1962.

בפילוסופיה עמד במרכז ההתקפות הפילוסוף הרוסי בוניפאטי קדרוב^{[דרוש מקור]}|. הלה הואשם בכך שתמך ברעיון של "מידע עולמי" ו"אהבת המדענים מכל העולם". הוא הודח מתפקיד סגן מנהל המכון לפילוסופיה ובסופו של דבר פוטר.

בתחום ביקורת הספרות הואשמו מחברי ספר לימוד שיצא לאור עוד בשנות ה-30, ובו נטען שאלכסנדר רדישצ'ב (שפעל במאה ה-18) הושפע מרעיונות של ז'אן-ז'אק רוסו.

במכון לחקר פושקין בלנינגרד הואשמו עובדים יהודים בהקמת קבוצה עוינת למדינה, הסתרת יהדותם והפצת שמועות לא נכונות. כולם פוטרו מעבודתם, שניים מהם נעצרו ונפטרו בכלא.

אף בקרב אדריכלים נמצאו תומכי האדריכלות המערבית. בתחום זה היו במרכז הרדיפות לנינגרד וקייב.

רדיפת התרבות היהודית

ב-8 בפברואר 1949 חתם סטלין על צו שהוכן על ידי אלכסנדר פדייב, ולפיו נסגרו איגודים של הסופרים היהודים במוסקבה, בקייב ובמינסק ונסגרו ירחונים ביידיש במוסקבה ובקייב. מיד לאחר מכן החלו מעצרים בקרב הסופרים, העיתונאים ופעילים נוספים שהכינו מסמכים עבור הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. על פי רוב הם הואשמו בריגול לטובת ארצות הברית. שניים מהם הוצאו להורג.

במהלך השנה נסגרו המוזיאון היהודי בוילנה, מוזיאון בבירוביג'ן ומוזיאון ליהדות גאורגיה בטביליסי, והופסקו שידורי רדיו מוסקבה ביידיש. בפברואר נסגר בית הספר למשחק על שם מיכואלס, נסגרו תיאטראות יהודיים במינסק, בצ'רנוביץ ובבירוביג'ן. ב-1 בדצמבר 1949 נסגר התיאטרון היהודי האחרון במוסקבה.

בשנת 1952 הוכן לפי בקשת גאורגי מלנקוב דו"ח המפרט את הקטנת הנוכחות היהודית בין מנהלי המשק. על פי נתוני הדו"ח, מספר יהודים בהנהלה הראשית של משרדי הממשלה ירד בשנים 1945–1952 מ-516 עובדים ל-190 (מ-12% ל-3.9%); בין מנהלי המפעלים ירד חלקם של היהודים מ-12.3% ל-4.6%; ובין מנהלי מוסדות להשכלה גבוהה – מ-1,900 ל-730 (מ-10.9% ל-3.1%).

סיום המערכה

באספת עורכי העיתונות ב-29 במרץ 1949 הציע מיכאיל סוסלוב לשקול להפסיק לפרסם מאמרים ללא הוכחות מוצקות. ב-7 באפריל פורסם ב"פראבדה" מאמר מערכת בשם "קוסמופוליטיות כלי נשק אידאולוגי בידי האמריקאים", שעסק באויבים מחוץ לגבולות המדינה ולא הזכיר כלל קוסמופוליטיים בתוך גבולות ברית המועצות.

במהלך הענקת פרס סטלין באביב 1949 ציין גאורגי מלנקוב את שמות משפחה אמתיים של מספר זוכים יהודים בנוסף לשם עט, וסטלין העיר לו שזה מיותר. כרגיל לפי מדיניותו של סטלין, לאחר שמערכה עברה את שיאה, מספר פעילים בולטים הואשמו בביצוע-יתר ופוטרו מעבודתם.

יחד עם זאת, רדיפות ברמה נמוכה יותר נמשכו עד לשנת 1953. רוב אנשי התרבות שהואשמו בקוסמופוליטיות ופוטרו, הוחזרו לעבודתם במהלך המחצית השנייה של שנות ה-50; חלקם אף קודמו בתפקידם במשך השנים. לעומת זאת, מוסדות התרבות היהודיים שנסגרו לא נפתחו מחדש.

קישורים חיצוניים

• תיאור מפורט של המערכה
• תיאור מפורט של "פרשת KR"
• מאמר מערכת ב"פראבדה" מ-28 בינואר 1949
• תיאור המערכה (באנגלית)
• ז. דניאל, בעולם הסווטי, דבר, 8 באפריל 1949
• יהודה גוטהלף, הקוסמופוליטיות, הבינלאומיות ו-השאלה היהודית, דבר, 20 במאי 1949
• אל. זבורובסקי, מכאן ומכאן, דבר, 1 ביולי 1949