הפגישה בלשכת הקאנצלר
ועידת הרייכסלייטרים והגאולייטרים של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ב-12 בדצמבר 1941 (בגרמנית: Tagung der Reichs- und Gauleiter der NSDAP, 12. Dezember 1941) הייתה ישיבה בהשתתפות פקידים בכירים וראשי מחוזות במפלגה הנאצית שנערכה ביום האמור בברלין. מספר היסטוריונים סברו שבישיבה הזו נתן אדולף היטלר פומבי להחלטתו להשמיד את יהדות אירופה, ולכן היא מהווה את ציון הדרך בו הורה על "הפתרון הסופי", אם כי רוב החוקרים דוחים טענה זו.
הכינוס
עריכהכינוס הגאולייטרים והרייכסלייטרים של המפלגה היה אחד הפורומים היוקרתיים ביותר (אך חסרי החשיבות הממשית בכל זאת) בממשל הפנימי הכאוטי של גרמניה הנאצית, שבו תהליך קבלת החלטות אחיד או מדרג סמכות ברור לא היו בנמצא, והיטלר, מוקף בכמה מקורבים בכירים, הפריד ומשל ביעילות משתנה בין סוכנויות ופקידים מתחרים שתחומי אחריותם חפפו.[1] הפגישה האמורה נקראה ב-9 בדצמבר 1941, ונועדה להתקיים בתחילה ב-10 בו. היא נדחתה פעמיים בו ביום, ל-12 בחודש.[2] הפגישה נפתחה לבסוף בשעה ארבע אחר הצהריים ונסתיימה בשבע, ונערכה בחדר האוכל בחדריו הפרטיים של היטלר בלשכת הקאנצלר הישנה, ברחוב וילהלמשטראסה 77 בברלין.[3] כחמישים או שישים איש היו אמורים לנכוח בפגישה, ראשי המחוזות וראשי הארגון של מפלגת השלטון. אין פרוטוקול של הוועידה, ולכן אין אפשרות לקבוע בוודאות מי נכח, אך כמעט ואין ספק שלצד היטלר נמצאו במקום גם היינריך הימלר, יוזף גבלס, מרטין בורמן, פיליפ בוהלר, אלפרד רוזנברג, הנס פרנק, ארתור גרייזר, פריץ ברכט, פריץ זאוקל, הינריך לוזה ואריך קוך. הרמן גרינג וריינהרד היידריך לא נכחו בוודאות.[4]
התיעוד המקיף היחיד של הוועידה מצוי ביומנו של גבלס, שכתב על כך למחרת היום, ב-13 בדצמבר. לדברי גבלס, היטלר פתח בהבעת שמחה על פרוץ המלחמה בין יפן וארצות הברית, שסיפקה לו עילה להכריז בעצמו מלחמה נגד אמריקה ב-11 בחודש. היטלר הסביר כי מזה חודשים שרצה בכך, משום שבלעדי כן לא הייתה אפשרית לוחמת צוללות בלתי-מוגבלת נגד בריטניה והטבעת כל ספינה שנשאה אספקה אליה, אך דעת הקהל הגרמנית הייתה מגיבה באופן שלילי למלחמה בארצות הברית ללא עילה או צידוק מספקים. היטלר הוסיף ש"העימות במזרח אסיה נפל לחיקנו כמו מתנה" ושעתה, האינטרסים של 'הגזע הלבן' מול 'הגזע הצהוב' האסיאתי יצטרכו להיות מושעים' משום שהאינטרס הלאומי הגרמני קודם להם. לאחר מכן עבר להרצות על הנסיבות החמורות בחזית הסובייטית, ועל ההכרח להסיג את הצבא מסביבות מוסקבה, להגביל את המאמץ הצבאי בחורף בעיקר ללנינגרד ולסבסטופול, ולהתכונן למתקפה רבתי חדשה בקיץ 42' שתביא את הצבא הגרמני עד להרי אורל. כמו כן, הצהיר היטלר על אמונתו בגורל, ובכך שהכשלונות שספג הוורמאכט במזרח גם הם היו לטובה: מאחר שנקודת התורפה העיקרית הייתה קווי האספקה, הרי שניצחון במוסקבה היה מאריך את אותם קווים במאות קילומטרים וגורר סיכון חמור עוד יותר. לאחר מכן עבר לסקירת המתרחש בצפון אפריקה, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על האיטלקים, אותם ראה כבעלי-ברית עלובים שביצעו שגיאות צבאיות חמורות. בנוסף, אמר לגאולייטרים שיש לשמר את המוראל הלאומי גם באמצעות מיזמי רווחה נרחבים, ושהכלכלה הגרמנית צריכה לנצל את שבויי המלחמה ואזרחי השטחים שנכבשו בתור עבדים. היטלר התווה, בקווים כלליים, תוכנית לשיקום ול"סדר חדש" לאחר המלחמה (להערכתו, בסוף המערכה הייתה גרמניה צפויה להיות בחוב של עד כ-300 מיליארד רייכסמארק) שנועדה להתבסס על ביזה ושעבוד נרחבים. מרחבי ברית המועצות האירופית נועדו להיות "הודו שלנו" ולעבור קולוניזציה מלאה בידי העמים הנורדיים בתוך שלושה-ארבעה דורות; אירופה משופרת ומחודשת, כקהילייה אורגנית, נועדה לקום לאחר המלחמה בהנהגת גרמניה. היטלר תהה גם אודות שאלת הכנסייה בעתיד, תוך שהוא מעיר כי ישנו ניגוד בסיסי בין השקפת הנצרות להשקפה ההירואית הגרמאנית, כי אומץ ליבם של היפנים ושל הצבא האדום מוכיח כי אין צורך בנצרות כדי להיות לוחם אמיץ הנכון להקרבה, ומהרהר אודות האפשרות שהנאציזם יהווה מעין דת חלופית. הוא חתם את דבריו, לפי גבלס, בכך שאין סיבה לדאגה על אף הנסיבות הקשות, ושהם שולטים במצב.[5]
במרוצת דיווחו של גבלס ישנו גם קטע קצר (שמונה שורות, בטקסט המקור, מתוך כשישה עמודים) אודות אמירותיו של היטלר לגבי היהודים:
”בנוגע לשאלה היהודית, הפיהרר נחוש לנקות את השולחן. הוא ניבא ליהודים [הכוונה היא לאמירתו ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939 שאם "יהדות הממון הבינלאומית תגרור שוב את העמים למלחמה, התוצאה תהיה השמדת הגזע היהודי באירופה"] שאם יביאו מלחמה עולמית נוספת, הם יושמדו. לא היו אלה מילים לריק. מלחמת העולם מתרחשת, ועל כן השמדת היהדות חייבת להתרחש אף היא. יש להתייחס לכך ללא שום רגשנות. אל לנו לחוש כלפי היהודים שום רחמים, אלא רק כלפי עמנו הגרמני. כשם שהעם הגרמני הקריב 160,000 חיים בחזית המזרחית, כך שומה עתה על מחוללי הסכסוך העקוב מדם לשלם בחייהם.”
השפעות
עריכהב-14 בדצמבר, כתב השר לשטחים הכבושים במזרח מטעמה ו"האידולוג" של המפלגה הנאצית, אלפרד רוזנברג ביומנו שאמר להיטלר שעתה, מש"נפלה ההחלטה", יש לעדן את ההצהרות שכוונו גם לאוזני יהדות ארצות הברית בנאומים הפומביים, והמליץ "להימנע מלדון בהשמדת היהודים." ב-16 בדצמבר, הודיע הנס פרנק לסגל הבכיר שלו בקרקוב כי נאמר לו שגירוש היהודים לשטחי ברית המועצות, שתוכנן בעבר (בדיון שנערך באוקטובר, הזכיר זאת פרנק כאפשרות ממשית), איננו אפשרי עוד. הוא אמר כי שמע בברלין ש"עליכם להשמיד אותם בעצמכם!" והסביר כי יש למצוא דרכים להיפטר מן היהודים, במקומות הימצאם, ולנקוט בצעדים ש"יביאו בדרך כלשהי להשמדה." ב-18 כתב הימלר ביומנו, לאחר פגישה עם היטלר: "השאלה היהודית/להשמיד בתור פרטיזנים." קצין ס"ד שערק לשווייץ ב-1944, שחיבר דיווח מפורט על מדיניות הרצח ההמוני הנאצית, כתב שבמחצית השנייה של 1941 החלו הכנות להשמיד את כל יהודי המזרח, אך לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר, הוחלט על השמדת יהדות אירופה כולה.[6]
ההיסטוריון כריסטיאן גרלאך טען ב-1997, בהתבסס על הממצאים המפורטים למעלה ועוד שכמותם, שכניסת ארצות הברית למלחמה ב-7 בדצמבר היא זו שהביאה את היטלר להחליט על רצח עם כולל של היהודים. בראיית העולם שלו, המלחמה באירופה הפכה למלחמת עולם של ממש, כל אפשרות לנצל את היהודים כבני-ערובה לצורך הרתעת יהדות ארצות הברית כדי שתשפיע על הממשל לשמור על השלום נגוזה, והיהודים בשטחי השליטה הגרמניים יכלו עתה רק לשמש כחבלנים וגיס חמישי בשירות האויב. לדעת ההיסטוריון, הפור נפל בימים שאחרי ה-7 בחודש, והכינוס ב-12 בדצמבר היה לפיכך המקום והזמן בו הורה היטלר למעשה להנהגה הנאצית להוציא לפועל את "הפתרון הסופי" – הפקודה (על אף שגרלאך הגדיר את שהתרחש כ"גילוי דעת" יותר מאשר הוראה מפורשת) החסרה להשמדת היהודים, שהיסטוריונים חיפשו אחריה, או דנו בשאלה אם אמנם ניתנה.[7][6] סברתו של גרלאך התקבלה על ידי מעט חוקרים אחרים. מתנגדיו הצביעו על חוסר החשיבות של הפורום שלא הצדיק העברת החלטה כזאת דווקא שם, על האופי המעורפל והגחמני של תהליך קבלת ההחלטות במשטר הנאצי, ובעיקר על כך שהראיות שהביא היו קלושות וניתן היה לפרש אחרת את דברי הפקידים שציטט. העובדה שגבלס כמעט ולא התייחס לאמירה אודות היהודים ביומנו, ומעולם לא הזכירה אחר כך, הובאה כדוגמה אחת מני רבות.[8][9] גץ עלי ורבים אחרים סברו שמעולם לא ניתנה הוראה יחידה ומפורשת על ידי היטלר, שהתאפיין בדרך כלל ברטוריקה מעורפלת ועמומה, שהותירה מרווח רב לדרגים הממונים לגבש החלטות.[2][10]
קישורים חיצוניים
עריכה- כריסטיאן גרלאך, ועידת ואנזה, גורל יהודי גרמניה והחלטתו העקרונית של היטלר להשמיד את כל יהודי אירופה. בשביל הזיכרון, כרך 42, 2001. יד ושם.
- Lorraine Boissoneault, The First Moments of Hitler’s Final Solution, סמית'סוניאן, 2016.
- הטקסט המלא ביומן גבלס, מ-13 בדצמבר 1941..
הערות שוליים
עריכה- ^ על הוועידות: Martin Moll, Steuerungsinstrument im "Ämterchaos"? Die Tagungen der Reichs- und Gauleiter der NSDAP.
- ^ 1 2 גץ עלי, der 12. Dezember 1941.
- ^ "Die weltgeschichtliche Notwendigkeit". די צייט, 14 בפברואר 2017.
- ^ Christian Gerlach , Die Wannsee-Konferenz, das Schicksal der deutschen Juden und Hitlers politische Grundsatzentscheidung, alle Juden Europas zu ermorden. WerkstattGeschichte, כרך 18. עמ' 26.
- ^ לסיכום: איאן קרשו, Hitler: 1936-1945 Nemesis. W. W. Norton & Company, 2001. עמ' 447-449.
- ^ 1 2 Christian Gerlach, The Extermination of the European Jews. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016. עמ' 80-83.
- ^ גרלאך, Die Wannsee-Konferenz, עמ' 25, 29-30
- ^ לדיונים על כך ראו: איאן קרשו, The Nazi Dictatorship: Problems and Perspectives of Interpretation. הוצאת בלומסברי, 2015. עמ' 146-152;ריצ'רד ג'. אוונס, The Third Reich in History and Memory הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2010. עמ' 395.
- ^ לדיווח עיתונאי על הפולמוס סביב גרלאך: Führers Befehl, טאגסשפיגל, 3 בינואר 1998.
- ^ Ulrich Herbert, ?'Eine 'Führerentscheidung' zur 'Endlösung. ראו גם: קרשו, עמ' 151-152