חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים

חיל ההנדסה של צה"ל נטל חלק מרכזי ומכריע במלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 בהתקפה של צבאות סוריה ומצרים על ישראל, ונמשכה עד ל-24 באוקטובר 1973. ‏ למרות ההפתעה והאבדות הכבדות בהתחלה, הצליח צה"ל להדוף את התקפות האויב, לפגוע קשות בכוחותיו ולהעביר את הלחימה לשטחו הוא. בעקבות התערבות של ארצות הברית, ברית המועצות והאו"ם הסתיימה המלחמה בהפסקת אש שהובילה בחזית הדרומית להסכם השלום עם מצרים ב-1978 ובחזית הצפונית לאזור חיץ עם נוכחות האו"ם (כוח UNDOF) בין ישראל לסוריה, בו השקט נשמר עד היום.

חיל ההנדסה

סוג היחידה	חיל ההנדסה
שייכות חיילית	צבא הגנה לישראל
מדינת מוצא
מפקדים	יצחק בן-דב (קהנ"ר), אהרן טנא, משה פלד (חדד)
יחידת האם	צה"ל
יחידות משנה	ראו בגוף הערך
תקופת הפעילות	6 באוקטובר 1973 – 28 באוקטובר 1973 (23 ימים)
עימות	מלחמת יום הכיפורים
גזרת פעילות	כל הגזרות
קרבות	ראו בגוף הערך, ובעיקר צליחת תעלת סואץ ופריצת הדרך לשיא החרמון
לחם נגד	צבא מצרים וצבא סוריה
אמל"ח עיקרי	נגמ"שים, זחל"דים, כלי צמ"ה, גשר הגלילים, תמסחים, דוברות יוניפלוט
סד"כ	ראו בגוף הערך

המלחמה התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות חדשות. כך לדוגמה נעשה בה השימוש המבצעי הראשון בעולם בטיל ים-ים בקרב ימי סדור במהלך קרב לטקיה. חידושים טקטיים אחרים כללו שימוש נרחב בנשק אנטי-טנקי דוגמת טילי נ"ט מסוג סאגר ורקטות נ"ט דוגמת ה-RPG-7, בעיקר על ידי הכוחות הערביים. אמנם כלי נשק אלה היו מוכרים גם לפני המלחמה, אך השימוש המסיבי בנשק זה היה חידוש. גם השימוש הנרחב במערכות נ"מ מתוחכמות היה חדש באזור והצליח לשבש את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי.

המלחמה נפתחה בהפתעה לצד הישראלי שהופתע לחלוטין מהתקיפה ומאיכות הגיסות הערביים. בימים הראשונים ספג צה"ל אבדות קשים: בלוחמים, בטנקים ובמטוסי קרב. חיל ההנדסה עסק אז בהתגוננות, מיקוש, סילוק פצצות והדיפת האויב. בהמשך הלחימה, כאשר כוחות צה"ל החלו להדוף את האויב, הפך תפקידו העיקרי של חיל ההנדסה לסער ופריצה, כאשר השיא היה במבצע אבירי לב - צליחת תעלת סואץ והפלישה לאפריקה, והפריצה לסוריה ולשיא החרמון אחרי כיבוש מחדש של רמת הגולן.

חיל ההנדסה היה אחראי לרגעי המפנה במלחמה:

• כוחות ההנדסה הקימו סוללות וגשרים שאיפשרו את צליחת תעלת סואץ (החל מ-15 באוקטובר 1973). האלוף אריאל שרון פיקד באופן אישי על הדחפורים שפרצו את סוללות העפר ועל מאמצי הגישור. צליחת התעלה הייתה שלב מכריע במלחמה ולמעשה הביאה לכניעת הצבא המצרי על ידי כיתור הארמייה השלישית.
• בחזית הצפונית, מערכת המכשולים שבנה חיל ההנדסה סייעה בבלימת הסורים, וכוחות חה"ן הובילו את הדיפת הסורים תוך פריצת הדרך לכוחות השריון. בחרמון, מפעילי הצמ"ה של חה"ן פרצו דרך למוצב החרמון ודחפור די-9 ישראלי אף הצליח לפרוץ דרך לשיא החרמון (הפסגה הגבוהה ביותר ברכס החרמון) לפני הסורים (בכך הוא נהיה כלי הרכב הממונע הראשון שהגיע לשיא החרמון). את מוצב החרמון כבשו חיילי חטיבת גולני.

במהלך הלחימה ספג החיל אבדות כבדות, אך לוחמיו זכו גם לעיטורים וצל"שים רבים על הגבורה והתושיה שהפגינו במהלך המלחמה.

סדר כוחות וציוד

סדר כוחות

הגדוד הסדיר העיקרי של החיל היה גדוד הנדסת שדה 601 שהיה הגדוד של אוגדה 252 בסיני. גדוד הנדסה משוריינת 601 הפעיל טנקי גישור וטנקי מורג בכל גזרות הלחימה. בנוסף להם היו לכל אוגדת שריון גדוד הנדסת שדה במילואים. במפקדת ההנדסה הפיקודית (מהנ"פיה) היו לכל פיקוד במילואים גדוד הנדסת שדה וגדוד פלסי משמר נוספים.

כל אוגדה כללה כאמור גדוד הנדסה, שכלל אז 3 פלוגות פלסים ופלוגת צמ"ה אחת. באוגדות פיקוד הדרום היו אלה:

• גדוד ההנדסה 271 בפיקודו של רס"ן עודד ליבנה - באוגדה 162.
• גדוד ההנדסה 229 בפיקודו של סא"ל נסים בן-ששון - באוגדה 143.

גדודים נוספים שפעלו כללו את: גדוד 604 הפיקודי, גדוד פלסי המשמר 263, גדוד צמ"ה פיקודי 572 ו גדוד צמ"ה מטכ"לי 573. כאמור שימש הגדוד הסדיר - גדוד 601 כגדוד הנדסת שדה של האוגדה הסדירה 252 שהייתה ערוכה בסיני. בנוסף פעלו בחזית הדרומי גדודי מערך הצליחה (605, 630 ו-634).

באוגדות פיקוד הצפון היו אלה:

• גדוד הנדסת שדה משוריין 641 בפיקודו של סא"ל איזי הוד - באוגדה 36.
• גדוד הנדסת שדה משוריין 923 בפיקודו של סא"ל יהודה כהן - באוגדה 210.
• באוגדה 146, של פיקוד המרכז שהועברה לפיקוד הצפון ב-7 באוקטובר, גדוד הנדסת שדה משוריין 751 - בפיקודו של סא"ל אלי ארד, גדוד שחלקו סדיר על בסיס קציני וחיילי בה"ד 14 (בית הספר להנדסה צבאית).
• כמו כן תגברו את הכוחות מפקדת ההנדסה הפיקודית ובה פעלו הגדוד הפיקודי 602, גדוד פלסי משמר 261 וגדוד הצמ"ה הפיקודי 570 וחלק מגדוד צמ"ה 571 של פיקוד המרכז.

גדוד 606 הוצב במחנה נתן והפעיל מגוון טנקי הנדסה בהם טנקי גישור (כגון "טירן מספריים", טג"ש M60A1 AVLB) וטנקי-דחפור (מדגמי M4 שרמן ו-M60 פטון ומגח), וכן טנקים הכוללים מגוב נוכרי. ייעודו היה פריצת שדות מוקשים ותעלות נ"ט וסיוע בגרירת גשר הגלילים. במלחמה עצמה פוצל הגדוד בין החזית הצפונית לחזית הדרומית.

חטיבות שריון לא כללו פלוגות הנדסה. אלה שימשו לפני המלחמה את הבסיס לבניית הגדודים האוגדתיים.

לצד הגדודים המשוריינים הוקמו עוד לפני מלחמת יום הכיפורים גדוד סדיר ושני גדודי מילואים גדוד 605, גדוד 630 וגדוד 634 שהתמחותם וייעודם הייתה צליחה קרבית, ובפרט התכוננות לתרחיש של צליחת תעלת סואץ. על גדודים אלה יפורט בהרחבה בפרק #הכנות חיל ההנדסה למבצע צליחה.

ציוד

ההצלחות ונשק השלל הרב שנתפס במבצע לקט בעקבות מבצע קדש ב-1956 ולאחר מכן בסיום מלחמת ששת הימים תרמו חלק נכבד לציוד של חיל ההנדסה.

כמו רוב יחידות הצבא, החיל התבסס בעיקר על זחל"דים (זחל"ם אמריקאי מדגמי M5 ו-M9 שמנועו הוחלף למנוע דיזל) ומעט נגמ"שי M-113 שהחלו להגיע מארצות הברית ב-1972. שני הכלים נחשבו לבעלי מיגון לא מספק, דבר שהתגלה ביתר שאת במלחמה עצמה ובאבדות הרבות שספג צה"ל - בפרט מרקטות וטילי הנ"ט החדשים, שאליהם לא התכונן כראוי.

למרות הציוד המכני ההנדסי הרב שנלקח שלל, צה"ל עדיין התבסס על מערך כלים מגויסים ובפרט על כלי צמ"ה מגויסים כדי להשלים את שורותיו לעת מלחמה. כמעט כל כלי הצמ"ה לא היו ממוגנים. כלי הצמ"ה הכבד ביותר של החיל היה דחפור קטרפילר D9G, ששקל כ-45 טון והיה בעל עוצמה של 385 כוחות סוס (כושר דחיפה של 61 טון), והכף הכבדה שלו סיפקה לו הגנה חלקית מפני ירי. לצד הדחפור הזחלי שירתו גם כלי צמ"ה אחרים, בהם יעה אופני ומפלסות.

מאחר שרוב יחידות ההנדסה שויכו ונלחמו תחת פיקוד יחידות משורייניות הן גם הפעילו כלי הנדסה מבוססי טנקים בהם טנק-דחפור המבוסס על M60 פטון, טנקי גישור ומגובי נוכרי לפריצת שדות מוקשים.

הכנות חיל ההנדסה למבצע צליחה

אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים החזיק צה"ל בכל הגדה המזרחית של תעלת סואץ. מאחר שסכנת המלחמה עם מצרים לא חלפה כליל, חיל ההנדסה (חה"ן) החל להתכונן לאפשרות שבעת מלחמה, יצטרך לאפשר לכוחות הצבא לצלוח את התעלה. יתרה מכך, צה"ל ביסס את תורת הלחימה שלו בדרום, על כך שצליחת התעלה תהיה מהלך מכריע שיסכל כל התקפת אויב. כבר בשנת 1967 החל צה"ל לחפש אמצעי גישור וצליחה שיתאימו למטרותיו. ברם, עקב סירוב של רוב מדינות המערב לספק לישראל ציוד צליחה, רכש צה"ל ממפעל אזרחי בבריטניה מצופי "יוניפלוט", מהם בנה חה"ן דוברות. בנוסף, נרכשו מעודפי הצבא הבריטי עשרות גרוטאות של רכבים אמפיביים מתוצרת גרמניה מסוג EWK Gillois type I (2a) amphibian truck/bridge layer - "ז'ילואה" (שכונו בצה"ל בשם "תמסח"). כלי רכב אלו הם בעלי יכולת נסיעה עצמית, ויכולת צליחה, הובלת מטען על פני המים, (באמצעות מצופי גומי מתנפחים המותקנים בדפנות), וגישור. חיבורם של שלושה "תמסחים" זה אל זה, ופריסת מיסעות הגשר שעל סיפונם, איפשרה ליצור מעבורת במעמס של 60 טון. ה"תמסחים" שנרכשו היו במצב ירוד מאוד, ונדרש שיפוץ מאסיבי כדי להשמישם. לפי פרסומי צה"ל, עלות ההשקעה ליחידה, הגיעה לסך כמיליון לירות ישראליות במחירי אותה תקופה. מספר ה"תמסחים" ששופצו לא הספיק לגישור התעלה, ואפשר היה לעשות בהם שימוש רק כדוברות בודדות, או כמעבורות בלבד.

ב-1968 החל חיל ההנדסה להכשיר את הצוות שיתפעל את הדוברות ולפתח תו"ל עבורן ולבדקו. את הדוברות הפעילו מספר גדודי גישור:

• גדוד סדיר 605 - גדוד סירות וגשרים
• גדוד דוברות מילואים 630
• גדוד תמסחים מילואים 634

"תמסח" (EWK Gillois)

גרירת דוברת יוניפלוט לתעלה במהלך המלחמה

כבר מתחילת 1968 החל חיל ההנדסה להתאמן באתר אימונים שבדרום הארץ, באגם מלאכותי שנחפר במידות התואמות את תעלת סואץ, שם תורגל מערך הדוברות והתמסחים בשילוב כוחות שריון, והפך להיות חלק מתו"ל (תורת לחימה) של חה"ן והשריון. חלק מן האמצעים שימשו את צה"ל בהצלחה גם בחציית נהר הירדן במהלך פעולת כראמה. בנוסף נרכשו סירות גומי לצליחת מכשולי מים של כוחות קומנדו וחיל חלוץ שיתחילו בטיהור הצד השני של המכשול ויעזרו בהקמת הגשר מהצד השני. עבור הדוברות הכבדות - ששקלו למעלה מ-60 טון כל אחת - היה צריך לפתח אמצעי תובלה שיעבירו אותן אל שפת התעלה. צוותי יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה ייצרו והרכיבו גלגלים מיוחדים לדוברות, כאשר תו"ל שפותחה ייעדה לטנקים את תפקיד הגרירה אל אתר הצליחה. לדוברות חוברו גם יחידות הנעה חיצוניות, שאיפשרו הנעת הדוברות על פני המים וחיבורם האחת לשנייה באמצעות פינים לשם יצירת משטח גשר רציף, ללא צורך בשימוש באמצעים חיצוניים. יחידות ההנעה היו מורכבות ממנוע בן 80 כ"ס, מדחף הטובל במים, ותא מפעיל מוגן. היחידות היו עצמאיות לחלוטין, וניתן היה להרכיבן ולפרקן בשלמותן מהדוברות בנקל. יחידות ההנעה העצמית איפשרו גם השטת מספר דוברות מחוברות, כשהן נושאות עליהן מספר טנקים, מצד אחד של התעלה לצידה האחר, מבלי להיעזר בסירות גרר.

ברם, מערך הדוברות וה"תמסחים" לא היה מספיק ליצירת נתיב שיאפשר מעבר מאסה קריטית של כוחות שיחצו את תעלת סואץ. הכלים היו פגיעים מדי, לא היה בהם די כדי להקים מספר נאות של גשרים באורך כ-200 מטר (רוחב תעלת סואץ), והיה צורך באמצעי גישור נוספים כדי לעבות את מערך הצליחה. תא"ל דוד לסקוב מפקד יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה (יחידת יפת"ח) פיתח באותה עת את גשר הגלילים. גשר הגלילים היה גשר מודולרי שהורכב מגלילי פלדה גדולים, שחוברו באמצעות מסגרת שהיוותה את מיסעת הגשר. הגלילים, שנועדו הן להסיע את הגשר למקומו, והן להוות את אמצעי הציפה, מולאו בקצף פלסטי כדי להבטיח ציפה גם במקרה של פגיעות פגזים או נק"ל. הגשר תוכנן מלכתחילה לגרירה בצירי התנועה באמצעות טנקים, כאשר עם ההגעה לשפת המים, ניתן להשיקו מהיבשה, באמצעות הטנקים הגוררים, שנרתמים לגשר ודוחפים אותו אל המים, ללא צורך במגע אדם שיעמוד חשוף על הגשר ויחבר חיבורים. גם גשר זה, תורגל ונבחן פעמים רבות באגם אתר האימונים. על פיתוח זה קיבלו תא"ל דוד לסקוב ואלוף ישראל טל את פרס ביטחון ישראל.

ציוד הגישור שנועד לצליחת התעלה היה מאוחסן באזור מחנה רפידים שבמרכז סיני, והיה ערוך ומוכן לפרישה, באמצעות יחידות חה"ן המאומנות.

כתוצאה מההצטיידות מראש בציוד הצליחה, והאימונים המתאימים, היה חה"ן בפיקוד הדרום ערוך כראוי לצליחת התעלה, והעברת כוחות צה"ל לשטח מצרים - ובמלחמת יום הכיפורים, כשהועמדה יכולת הצליחה של צה"ל במבחן, ביצע חיל ההנדסה את תפקידו בהצלחה מלאה, הצליח להשיט כוחות ולהנחיתם בשטח האויב, ופרש שלושה גשרים תוך כדי לחימה.

מלחמת יום הכיפורים

סילוק פצצות

יחידת סילוק הפצצות של חיל ההנדסה הועסקה רבות בפינוי ונטרול פצצות, מוקשים, נפלי תחמושת ואף פצצות השהיה ממולכדות. במהלך המלחמה פיתחה היחידה שיטות חדשניות לטיפול בפצצות שכאלה וניטרלה עשרות מהן בהצלחה. במהלך נטרול פצצת השהיה מזרחית בבסיס חיל האוויר נהרג קצין סילוק פצצות כתוצאה מהפעלת מרעום ממולכד.

הקרבות ברמת הגולן

שדה מוקשים ברמת הגולן.

בפרוץ המלחמה, היו ברמת הגולן רק מעט כוחות הנדסה. בימים שלפני המלחמה, מפקד ההנדסה של פיקוד הצפון, אל"ם משה פלד (חדד), ראה את הנולד והחל בארגון כוחות וציוד קרבי. הכוחות החלו בבניית מכשולים רבים בדמות הרחבת תעלות נ"ט והטמנת חגורות מיקוש לאורך צירי הפריצה. יומיים לפני המלחמה, גם חניכי קורס המש"קים וצוערי בית הספר להנדסה צבאית (בהל"צ) נקראו להטות שכם למשימה. מערכת המכשולים שבנה חיל ההנדסה ברמת הגולן תרמה לבלימת הכוחות הסורים ועיכבה את התקדמותם בשעה שכוחות השריון הישראלים בגולן עוד היו מעטים ומדוללים מידי.

בבוקר 7 באוקטובר ניתנה ההוראה להכין את גשרי הירדן לפיצוץ. את המשימה ביצעו מחלקה של חיילי נח"ל מקורס מש"קי חבלה ומחלקת הנדסה במילואים ששירתה ברמה"ג בחודש שלפני פרוץ המלחמה. הפקודה להכין את הגשרים לפיצוץ ניתנה בחמש בבוקר וכבר כשלוש שעות לאחר מכן היו גשר בנות יעקב וגשר הדרדרה מוכנים לפיצוץ, כשעה וחצי לאחר מכן הסתיימה ההכנה לפיצוץ של גשר אריק. בשעות אחר הצהרים באותו היום ניתנה הוראה לפרק את חומרי הנפץ. עצם מתן הפקודה וביצועה הוצנעו במשך שנים רבות.

ב-11 באוקטובר, פרצו אוגדת רפול ובה חטיבה 7 ואוגדת האלוף דן לנר את "הקו הירוק", כאשר יחידות ההנדסה האוגדתיות ומהנ"פ צפון (מחלקת הנדסה פיקודית) פילסו להן את הדרך. את הכוחות הובילו דחפורי חה"ן, בראשם דחפורי D-9 שהיו הכלים המסיביים ביותר של החיל והכף הכבדה שלהם סיפקה להם הגנה חלקית מפני אש האויב שהומטרה עליהם לאורך כל מאמצי הפריצה. לגדוד 77 של אביגדור קהלני צורף כוח מגדוד 641 במילואים. לאחר שבאזור מסע'דה נכשלו מאמצי הפריצה באמצעות טנקי "נכרי" וטנקי דחפור, הזעיק המג"ד את מחלקת ההנדסה שפרצה מעברים בשדות המוקשים באמצעות "מטעני צינור" ואפשרה את מעבר הכוחות.

אחרי כיבוש מוצב תל א-שמס, הוטל על כוחות ההנדסה להפוך את הביצורים הסוריים כנגדם. את הביצורים, שהופנו כלפי מערב, היה צריך להפנות כלפי מזרח. את עבודת הביצורים ביצעו שני דחפורי D-9, פלסים וכלי צמ"ה נוספים תחת אש והמשיכו למרות ההרוגים.

פריצת הדרך לשיא החרמון

אחרי שוך הקרבות הגדולים ברמת הגולן וכיבוש מוצב החרמון הישראלי, היה צורך לטפל במוצב החרמון הסורי, ששלט מלמעלה על המוצב הישראלי. לשם כך היה צריך לפרוץ דרך אל המוצב הסורי והמשימה הוטלה על גדוד הצמ"ה ויחידה הנדסית פיקודית של פיקוד הצפון. הפלסים נאלצו להתמודד עם מספר אתגרים:

1. סלע קשה וחזק, שקשה לחצוב בו.
2. תוואי דרך צר והררי, סכנה ליפול לתהום.
3. קור עז ושלג רב. דבר זה מגביר את סכנת ההחלקה וכן מקשה על פעולת הכלים והאנשים מחמת הקור.
4. מיקוש שהטמינו הסורים.
5. מארבים שביצעו לוחמי הקומנדו הסורי.

הפלסים הצליחו להתמודד עם כל האתגרים:

1. חציבת הסלע נעשתה בידי דחפורי די-9 כבדים כאשר סלעים קשים במיוחד פוצצו באמצעות חומרי נפץ.
2. הדחפורים עבדו בזהירות רבה ופילסו דרך ברוחב 5 מטרים.
3. הובא ציוד מיוחד שהגן על החיילים, הכלים והדלק מפני קיפאון.
4. המוקשים פונו בידי הפלסים.
5. לוחמי הצמ"ה היו מוכנים לכך ובזכות ערנותם היו מוכנים למארבים ואף לקחו בשבי 8 אנשי קומנדו סורי.

הדרך הושלמה בהצלחה ואפשרה לכוחות צה"ל להעביר אספקה למוצבים גם באמצעות כלי רכב ולא רק באמצעות מסוקים. כמו כן באותו היום יחידה של מהנ"פ צפון התבקשה לקבע את קו הגבול בכביש שירד ממוצב החרמון הסורי לארנה, כפר סורי במורדות המזרחיים של החרמון. חמישה מש"קי חבלה וקצין ירדו בכביש וקיבעו את נקודות הגבול כשני ק"מ מזרחית לנקודה האחרונה שאליה הגיע צה"ל בסיום המלחמה. הטמינו מוקשים וסימנו את הגבול על דרך הבטון שהובילה מארנה למוצב. כעבור מספר שבועות כוסתה הדרך בשלג כבד וחיל ההנדסה נקרא שוב לפלסה. בעזרתם של אנשי מע"צ וציוד מיוחד לעבודה בקור עז שהותקן על כלי הצמ"ה ומעילים מחממים שסופקו למפעילים - גם מאמץ זה הוכתר בהצלחה. אחרי בניית הדרך הקים חיל ההנדסה בונקרים, ביצורים ותשתיות במוצב הישראלי ובמוצבים הסוריים שנכבשו. העבודה נעשתה מהר יותר מן הצפוי, על אף שבחלק הזמן היא נעשתה תחת הפגזות סוריות.

באפריל 1974, החלו הסורים בהכנת נתיב לטנקים אל שיא החרמון. שיא החרמון היא הפסגה הרמה ביותר של רכס הרי החרמון ומתנשאת לגובה של 2814 מטר מעל פני הים. על חיל ההנדסה היה עתה להיאבק לא רק כנגד תנאי הדרך הקשים, אלא גם כנגד הזמן, כאשר פלסי ומפעילי הצמ"ה התחרו נגד הסורים מי יגיע ראשון לפסגה. דחפור די-9 פרץ את הדרך, כשאחריו שופלים ומפלסות המשלימות את פינוי השלג, ונגמ"ש M-113 שאבטח את העבודות. ניסיונם של מפעילי הצמ"ה ונחישותם, אפשר להם להשיג במירוץ את הסורים, והדי-9 הישראלי שהוביל את הפריצה היה הכלי הממונע הראשון שהגיע לפסגת החרמון. בעקבות מאמצי תיווך של האו"ם הוצב בפסגה כוח בינלאומי והוא יצא מרשותם של הסורים.

הקרבות בסיני

תמסח על תעלת סואץ

חיל ההנדסה ניסה להקים מספר מתקני הצתה לאורך התעלה, שייצרו חומת אש וימנעו צליחה מצרית. ניסויים במתקנים כאלה נעשו עוד ב-1970 אך לא עלו בהצלחה. למרות זאת, הוקמו מספר מתקני הצתה ומתקני דמה, לצורך הטעיה. ביום שישי, ערב המלחמה, נשלח צוות של יחידת יפת"ח, להכין את המתקנים להצתה. בעת הצליחה עצמה, לא הצליחו הפלסים להפעיל את המתקנים בזמן עקב עיכוב אישור מהדרג הפיקודי הגבוה. לאחר תחילת המלחמה, הפלסים מיחידת יפת"ח סייעו לאנשי המעוזים בהתבצרות ונפלו בשבי המצרי יחד עם חיילי המעוז בו שהו. למרות שלא הופעל, מבצע ההטעיה הצליח בחלקו והמצרים הקצו כוחות למעקב ונטרול מתקני ההצתה.

במהלך הקרבות בסיני, עזרו כוחות ההנדסה לחלץ טנקים פגועים, לפנות שדות מוקשים ואף להילחם שכם אל שכם עם הטנקים והחי"ר בתור חרמ"ש (חיל רגלים משוריין). אחרי שנבלמה ההתקפה המצרית, המאמץ העיקרי של כוחות ההנדסה היה לפרוס את מערך הגישור והצליחה, לפרוץ ולפנות במהירות דרכים להעברת הכוחות ומערך הגשרים הניידים, לכיוון התעלה.

צליחת התעלה

ערך מורחב – מבצע אבירי לב

טנק שוט גורר דוברה לתעלת סואץ

צליחת התעלה הייתה אחד מרגעי המפנה וההכרעה החשובים במלחמה. ב-1968 הוקם גדוד 605 שהיה אחראי על הצליחה ובהמשך הפך לגדוד ההנדסה הקרבית הסדיר השני בצה"ל. מספר ימים לפני פרוץ המלחמה, נכנס חיל ההנדסה לכוננות צליחה והצליח להכשיר את רוב הציוד והאנשים למבצע המורכב והמסובך. הצליחה בוצעה בהתאם לתו"ל שפותחה בשילוב עם חיל השריון, שלפיה הטנקים גררו והובילו את הגשרים והדוברות, עזרו בהשקתם למים, ואחר כך הובלו עליהם לצדה המערבי של התעלה. מבצע צליחת התעלה כונה בצה"ל מבצע "אבירי לב".

הקמת גשר הדוברות בתעלת סואץ

כבר ב-13 באוקטובר החלו כוחות ההנדסה במאמץ להוביל את אמצעי הצליחה אל עבר התעלה. ברם, עקב הקרבות הקשים שהתנהלו ברחבי סיני, והעומס הגדול של יחידות וכוחות על צירי התנועה, נוצרו פקקי תנועה שגרמו לעיכוב גדול בהעברת סירות הגומי, הדוברות וגשר הגלילים. רק ב-16 באוקטובר צלחו סירות הגומי הראשונות את התעלה והנחיתו ביבשת אפריקה את היחידות הראשונות של חטיבת הצנחנים 247. הצליחה בוצעה באזור התפר שבין הארמייה השנייה לשלישית, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול. בעוד שגשר הגלילים נתקע דוברות ה"תמסח" המתנייעות הצליחו להגיע לאזור הצליחה ובהמשך גם דוברות היוניפלוט שנגררו על ידי טנקים. עם זאת, את עיקר מאמצי הגרירה וההשקה של ציוד הצליחה אל המים ביצעו דחפורי D9, שהיו חזקים יותר מהטנקים ומנעו התחפרות של הכלים בחולות. אור ליום 16 באוקטובר צלחו 27 טנקים מחטיבה 421 את התעלה על גבי התמסחים, וחברו לראש הגשר שהוקם במשך הלילה על ידי הצנחנים בגדה המערבית של התעלה. כח הטנקים נע במשך יום שלם (16 באוקטובר) עשרות קילומטרים בעומק אדמת מצרים כשהוא משמיד בדרכו בסיסי טילים נגד מטוסים, טנקים, רכב ומתקנים של הצבא המצרי. פעילות זו פתחה מסדרון אווירי נקי מטילים לחיל האוויר הישראלי.

גשר הדוברות

גשר הגלילים במהלך הגרירה אל התעלה

ב-17 באוקטובר, בליווי דחפורים הגיעו דוברות המצופים ("יוניפלוט") אל החצר, מתחם היערכות לצליחה שנבנה בסמוך למעוז "מצמד". ב-11:30 כבר החל מאמץ הצליחה וכל הדוברות הושקו אל המים. סא"ל אהרון טנא (ג'וני), קצין ההנדסה הפיקודי של פיקוד הדרום פיקד על הקמת הגשר, שהושלם בשעה 16:30 אחר הצהריים למרות הפגזה מצרית כבדה. בשעה 23:00 בלילה ארעה תקלה בגשר ואחד המצופים ניתק. בחיל ההנדסה אלתרו מהר פתרון: הדוברות נקשרו זה לזה בכבלים ועל הרווח ביניהם נפרשו גשרונים של טנקי גישור. כך התאפשר המשך מעבר הטנקים.

גשר הגלילים עצמו סבל מבעיות בגרירה והושק ב-19 באוקטובר אחרי מסע ממושך שגרר תלאות ותקלות רבות. במהלך ניסיון הגרירה נהרג מהנ"פ דרום סא"ל אהרון (ג'וני) טנא מאש נק"ל מצרית.

מבצע הצליחה תפס את המצרים בהפתעה. רק ב-17 באוקטובר הבינו המצרים שכוחות צה"ל חצו את התעלה, וב-18 באוקטובר פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על הגשרים שהקים צה"ל על התעלה. לוחמי חיל ההנדסה החזיקו את הגשרים למרות ההפגזה הארטילרית הכבדה ואפשרו מעבר של כוחות מסיני אל תוך יבשת אפריקה. החל מ-20 באוקטובר תפקידו העיקרי של חיל ההנדסה היה להחזיק את הגשרים ויהי מה, ולתקן אותם כל אימת שהם נפגעים מהתקפות מצריות. המצרים התקיפו את הגשרים באש כבדה, והפלסים תחזקו את הגשרים תחת אש. על כך זכו מספר פלסים לעיטור המופת ואף לעיטור העוז. לוחמי וחובשי החיל גם קיבלו עיטורים על גבורה ותושייה בלתי רגילה בפינוי הפצועים והטיפול בהם.

הגשרים שבנה חיל ההנדסה נקראו על שם מפקדי חיל ההנדסה שנהרגו במבצע הצליחה מהפגזות מצריות:

• הגשר הראשון נקרא ע"ש סרן (א"כ רס"ן) יהודה חודדה, שזכה לעיטור העוז.
• הגשר השני, גשר הגלילים, נקרא "גשר ג'וני", ע"ש סא"ל אהרון טנא (ג'וני) מפקד ההנדסה הפיקודי, בעל עיטור המופת.
• הגשר השלישי, "גשר הצנע", נקרא "גשר ברוך", ע"ש סא"ל ברוך דה-ליאון, קצין ההנדסה של אוגדת שרון.

אחרי שיוצבו הגשרים היה צורך לפרוץ את סוללת העפר ושדות המוקשים שהקימו המצרים בצד המערבי של התעלה. דחפור די-9 הובל על דוברה לצד השני, פרץ את הסוללה ואף פינה נתיב בתוך שדה המוקשים. במוקשים שגרף הדחפור הכבד השתמשו אנשי חיל ההנדסה כדי לפוצץ פרצה גדולה יותר בסוללה ובכך להרחיב את ציר הפריצה.

בעקבות מאמץ הצליחה המוצלח ופריצת ביצורי התעלה, החלה הזרמה של כוחות שריון לגדה המערבית, שהביאה את כוחות צה"ל עד לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, ולכיתור הארמייה השלישית של מצרים באזור סואץ. בעקבות הכיתור המוצלח נאלצו המצרים להסכים להפסקת אש וב-24 באוקטובר נכנסה הפסקת האש לתוקפה.

הקמת הגשר היבשתי

כעת, נדרש חיל ההנדסה להבטיח מעבר בטוח ומהיר לאספקה שוטפת ומעבר כוחות לכוחות צה"ל ששהו בשני צידי התעלה. חשיבות עליונה נודעה להגנת 3 הגשרים הצפים מפני טיבוע, מאחר שהיה ברור שבמקרה שתופר הפסקת האש, ימקדו המצרים את מירב המאמצים בטיבוע הגשרים הצפים, לשם ניתוק כוחות צה"ל שנמצאים בגדה המערבית של התעלה. כפתרון, הציע הקהנ"ר לשעבר ירחמיאל דורי להקים "גשר יבשתי" מעל התעלה, שיהיה חסין מפני טיבוע.

המשימה הוטלה על גדוד הצמ"ה 572 (מילואים), של פיקוד הדרום, (כיום: גדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד הדרום) בפיקודו של סא"ל טוביה לביא. גדוד זה, שהשתמש אך ורק בכלי צמ"ה, רכב, וציוד אזרחיים שגויסו בתחילת המלחמה, היה מורכב רובו ככולו מאנשי מקצוע מנוסים בתחום ההנדסה והתשתיות: המפקדים היו מהנדסי דרכים ובניין, וקבלני עבודות עפר ותשתיות, והמפעילים היו אנשי עבודות עפר ותיקים, מפעילי כלים כבדים במכרות הפוספטים והנחושת, ובמפעלי ים המלח שבנגב.

מפקדי הגדוד תכננו במהירות את "הגשר היבשתי", כאשר מטרתם הייתה יצירת סכר של ממש בתעלת סואץ, שישמש תשתית מוצקה לכביש בטוח וסלול, שאינו פגיע לתקיפות ו/או הפצצות מהאוויר. מיד החלו חיילי הגדוד, מפעילי הכלים, לדחוף אלפי טונות של עפר אל תוך התעלה, כאשר העבודה נעשתה במקביל משני צדי תעלת סואץ. מאחר שהיה צורך בשינוע כמויות אדירות של אבנים ועפר לאתר לצורך ביצוע המשימה, צורפו לגדוד כוחות נוספים, שכללו בין השאר יחידות תובלה שהשתמשו בצי משאיות רכינה אזרחיות מדגם מרצדס בשלל צבעים (שנרכשו באירופה בדחיפות לצורך המבצע, ונשלחו בדרך הים לישראל), והוקם "אגד צמ"ה" מיוחד שהיה כפוף למפקדי הגדוד.

השלב הסופי בהקמת ה"גשר היבשתי" כמעט הושלם בחודש נובמבר אך העבודות הופסקו וחודשו שוב ושוב מסיבות מדיניות.

כדי להתגבר על הזרימה החזקה שנבעה כתוצאה מהבדלי הגאות והשפל בין ים-סוף (המחובר לאוקיינוס ההודי) לים התיכון, נערך ביצוע השלב האחרון של הגשר, באמצעות הטבעת דוברות ישנות שהובאו מנמל ת"א, מולאו באבנים, ונדחפו על ידי הדחפורים לפתח שנותר. בסיומן של העבודות ניצב על פני תעלת סואץ סכר מרשים, כולל ציפוי אבן (למניעת ארוזיה) משני צדדיו. בפועל, זהו אחד הגשרים המפוארים בתולדות ההנדסה הצבאית. נתוני הגשר - כפי שתוארו באתר עמותת חיל ההנדסה הם:

"לאחר כשישה שבועות של עבודה מאומצת, אשר במהלכה שוקעו בתעלה 350,000 מ"ק חול, חרסית ואבן, הועמד לרשות צה"ל גשר, שכמותו לא הוקם מעולם על ידי שום צבא בתקופה המודרנית. ממדיו היו מרשימים: אורכו 185 מ', רוחבו 22 מ' וגובהו מעל פני המים 2 מ'. עומק המים במקום הקמתו היה 16 מ'. 8 מ' מרוחבו צופו באספלט. 10 מ' יועדו למעבר טנקים ו-4 המטרים הנותרים הושארו כשוליים. עתה שוב אי-אפשר היה לנתק את הנתיב בין אסיה לאפריקה, שהועמד על ידי חיל ההנדסה לרשות כוחות צה"ל."

— אתר עמותת חיל ההנדסה

עם נסיגת ישראל מאזור תעלת סואץ לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, הועבר הגשר בשלמותו לידי המצרים. במסגרת עבודות הכשרת התעלה לחידוש השיט, פורק הגשר.

הפקת לקחים והתעצמות

בעקבות הלקחים שהופקו ממלחמת יום הכיפורים, מוכנותו של חיל ההנדסה, והוכחת יכולתו הבלתי מעורערת וכשירותם של אנשיו לתכנן ולבצע מבצעים הנדסיים וצבאיים מורכבים ביותר, הועמד חיל ההנדסה מעתה במקומו הראוי: בחזית המערך הלוחם.

כתוצאה מהצורך ביכולת הפעלת כמות גדולה של כלי צמ"ה, ומשאיות כבדות, לשם ביצוע מטלות הנדסיות בפרק זמן קצר ביותר (כגון "הגשר היבשתי"), רכש צה"ל כמות גדולה של כלי צמ"ה כבדים, חדשים ומשומשים. כמו כן הוקם מערך לוגיסטי שכלל מובילי טנקים שיועדו לשינוע הציוד הכבד, ואת משאיות הרכינה האזרחיות שהגיעו במשלוחי החירום במהלך מלחמת יום הכיפורים (ובינתיים נצבעו בצבעי צה"ל) אשר אוחסנו במחסני החירום. מעתה, היה חיל ההנדסה ערוך ומוכן לביצוע חלק גדול מהפעילות, ללא צורך בהישענות על מערך כלים מגויסים.

בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, ושלבי נסיגת צה"ל משטחי סיני, היה חיל ההנדסה אחראי לתכנון וביצוע סלילת תוואי הכבישים החדשים שנמתחו לאורך הגבול עם מצרים, פריצת דרכים חדשות, ויצירת תשתיות לבסיסים החדשים בסיני ובנגב (מבצע "רמון"). כל העבודות בוצעו על ידי אנשי גדוד הצמ"ה הפיקודי במילואים (אז גדוד 572 וכיום גדוד 8163), באמצעות כלי הצמ"ה שנרכשו, ללא כל צורך בגיוס כלי צמ"ה ואמצעים אזרחיים.

ראו גם

• היסטוריה של חיל ההנדסה הישראלי
• אירועי מלחמת יום הכיפורים

לקריאה נוספת

• תא"ל (מיל') ד"ר דני אשר, גדודי ההנדסה עם אוגדות השריון במלחמת יום הכיפורים, שריון 35, יוני 2010, עמ' 36 – 41.
• משה גבעתי (היסטוריון), המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015.
• משה גבעתי (היסטוריון), מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, תשע"ה-2015.

קישורים חיצוניים

• האתר של עמותת חיל ההנדסה - חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים
• חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים, בערוץ היוטיוב של עמותת חיל ההנדסה הקרבית
• פורום צבא וביטחון בפרש:
  1. אמצעי גישור וצליחה בצה"ל (כולל תמונות מצליחת התעלה)
  2. שאלה לגבי מערך/סד"כ חה"ן ואמצעי הנדסת סער ביום כיפור
  3. מלחמת יום כיפור – שיא החרמון – מורשת קרב
  4. 36 שנה אחרי - תמונות לאחר המלחמה, תמונות של לוחם מגדוד 605
• אתר פלוגה ג' מגדוד 641 במלחמת יום כיפור
• יעקב בר-און, ‏גשר הגלילים והמנהרות: קצין ההנדסה ממלחמת יום הכיפורים בשיחה עם קצין ההנדסה הנוכחי, באתר מעריב אונליין, 4 באוקטובר 2018
• עודד מגידו, ‏גרירת גשר הגלילים בליל צליחת התעלה - מיתוס, טעויות והשמצות, שריון 41, יוני 2012, עמ' 66-62, באתר "יד לשריון"
• עודד מגידו, ‏גרירה והבאת אמצעי הצליחה במלחמת יום הכיפורים, שריון 43, אפריל 2013, עמ' 85-80, באתר "יד לשריון"
• עודד מגידו, ‏גרירת גשר הגלילים, שריון 27, דצמבר 2007, עמ' 41-40, באתר "יד לשריון"
• אורי מילשטיין, ‏"בלעדיהם לא הייתה צליחת התעלה": המבצע ששינה את פני המלחמה, באתר מעריב אונליין, 11 באוקטובר 2016
• אורי מילשטיין, ‏יעקב ירושלמי, שבנה את גשר הצנע במחתרת: "העזרה לצה"ל היא הפרס שלי", באתר מעריב אונליין, 6 באוקטובר 2018