חצות בפריס

חצות בפריס
Midnight in Paris
	כרזת הסרט בעברית, ובה רייצ'ל מקאדמס ואוון וילסון
מבוסס על	A Moveable Feast
בימוי	וודי אלן
הופק בידי	לטי ארונסון ; סטיבן טננבאום ; חאומה רורס
תסריט	וודי אלן
עריכה	אליסה לפסלטר
שחקנים ראשיים	אוון וילסון; רייצ'ל מקאדמס; מריון קוטיאר
מוזיקה	סטפן רמבל
צילום	דריוש ח'ונג'י
מדינה	ארצות הברית, ספרד, צרפת
חברת הפקה	Mediapro, Television of Catalonia
חברה מפיצה	סוני פיקצ'רס קלאסיקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	11 במאי 2011 ; 23 ביוני 2011
משך הקרנה	100 דקות
שפת הסרט	אנגלית, צרפתית
סוגה	קומדיה רומנטית, סרט ריאליזם קסום, סרט מדע בדיוני, סרט פנטזיה, סרט מסע בזמן
תקציב	30 מיליון דולר
הכנסות	151,119,219 דולר
הכנסות באתר מוג'ו	midnightinparis
פרסים	פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר
	אתר רשמי
	דף הסרט ב־IMDb

חצות בפריס (באנגלית: Midnight in Paris) הוא סרט הקולנוע ה-41 של וודי אלן, שכתב את התסריט וביים. הסרט יצא בשנת 2011 ומשתייך לסוגת הקומדיה הרומנטית. העלילה עוסקת בזוג מאורס, גיל ואינז, המגיע לפני החתונה יחד עם הורי האישה לביקור בפריז. גיל הוא תסריטאי הוליוודי השואף לעזוב את עבודתו ולהצליח כסופר ומתאמץ מאוד בכתיבת הרומן הראשון שלו. הוא מאוהב בפריז ורוצה לעבור להתגורר בה, בעיקר לצורך השראה לכתיבה ספרותית, ואילו אינז מעדיפה את קליפורניה ואת אורח החיים שלהם בארצות הברית. באחד הלילות גיל משוטט לבדו ברחובות העיר בדרכו חזרה למלון, חולם על פריז של שנות ה-20 של המאה ה-20, ובאורח פלא מגיע לתקופה זו ומדלג בינה לבין ההווה, כאשר אין זה ברור אם מדובר במציאות או חלום. הסרט זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.

עלילת הסרט

גיל (אוון וילסון) ואינז (רייצ'ל מקאדמס) הם זוג מאורס, המגיע לביקור בפריז, יחד עם הוריה של אינז (קורט פולר ומימי קנדי), במסגרת נסיעת עסקים של אביה של אינז. גיל הוא תסריטאי הוליוודי החולם להיות סופר ועוסק בכתיבת הרומן הראשון שלו. הוא מאוהב בפריז וחולם להתגורר בה, בניגוד לגישתה המעשית של אינז, המזכירה לו שהוא מתפרנס כתסריטאי בהוליווד. בעת ארוחה הם פוגשים בזוג חברים, פול (מייקל שין) וקרול (נינה אריאנדה) בייטס, השוהים גם הם בפריז לאחר שפול הוזמן להרצות ב"סורבון".

אינז שמחה לבלות בעיר עם פול וקרול, אך גיל סולד מהיהירות והטרחנות של פול, המומחה לכל נושא ("הוא פסבדו-אינטלקטואל", מתאר גיל את פול). לאחר ערב משותף, שבו בילו בטעימת יינות, אינז ממשיכה לריקודים עם פול וקרול, וגיל חוזר רגלית למלון. הוא תועה מעט בדרכו, ויושב לנוח על מדרגות כנסייה. כאשר פעמון הכנסייה מצלצל, עוצרת לידו מונית ישנה נושנה, ונוסעיה מזמינים אותו להצטרף אליהם למסיבה שהם בדרכם אליה. במסיבה מגלה גיל שמארחיו הם הסופר סקוט פיצג'רלד (טום הידלסטון) ואשתו זלדה (אליסון פיל), והפסנתרן במסיבה הוא קול פורטר, השר את שירו "הבה נעשה זאת, הבה נתאהב". גיל המופתע מבין שהוא נסע בזמן לשנות ה-20 שהוא מעריץ. הוא פוגש בארנסט המינגוויי שמסכים להראות את כתב היד שלו לגרטרוד שטיין. כאשר גיל חוזר לחדרו במלון, אינז אומרת לו שהוא סובל מהזיות.

כדי להוכיח לאינז שלא הזה, הוא מזמין אותה בערב הבא להצטרף אליו באותו מקום. לאחר המתנה ארוכה שבה לא קורה דבר, אינז מתעייפת וחוזרת למלון. לאחר עזיבתה מצלצל הפעמון חצות, ושוב מופיעה המונית הישנה, הלוקחת את פול למפגש נוסף עם גיבורי שנות ה-20 והדור האבוד. פול חוזר מדי לילה לאותו המקום כדי לחזור לאותה תקופה, ופוגש דמויות נוספות: פבלו פיקאסו, סלבדור דאלי, לואיס בוניואל, מאן ריי, ת"ס אליוט, אנרי מאטיס, ג'וזפין בייקר וגרטרוד סטיין. הוא נותן לגרטרוד סטיין (קתי בייטס) לקרוא את ספרו, וזוכה לקבל ממנה הערות על כתיבתו. לבוניואל הוא נותן רעיון לסרט, ודאלי (אדריאן ברודי) מציג בפניו את רעיונותיו.

הוא פוגש גם את אדריאנה (מריון קוטיאר), אהובתו של פיקאסו, המספרת לו שהייתה קודם לכן בת זוגו של אמדאו מודיליאני.^[1] גיל מתאהב בה, וכאשר הוא חוזר להווה, הוא מוצא בחנות ספרים משומשים את ספר זכרונותיה בצרפתית. הוא מבקש ממדריכת תיירים שאתה התיידד (קרלה ברוני) שתתרגם לו את הספר, והיא מקריאה לו קטע שבו אדריאנה מספרת שהתאהבה בתייר אמריקאי בשם גיל, והיא חולמת שיביא לה עגילים ושהם יתנו אהבים. גיל מנצל ידע זה, ופועל להגשמת החלום. בבילוי עם אדריאנה, בשנות ה-20, הוא מגלה שלאדריאנה יש חלום לחזור לתקופה קודמת, ל"בל אפוק", ומופתע מכך שאדריאנה רוצה לעזוב את שנות ה-20 הנפלאות בעיניו. לפתע עוצרת לידם מרכבה, והרכּב מזמין אותם לעלות. הם נוסעים במרכבה ומגיעים לבית הקפה "מקסים", שבו הם פוגשים את הציירים אנרי טולוז-לוטרק, אדגר דגה ופול גוגן, ומבינים שחזרו לשנות ה-90 של המאה ה-19. בשיחה עם השלושה הם מגלים שדגה וגוגן חולמים על תקופת הרנסאנס. גיל מבין שגעגועים לתור זהב קודם מאפיינים את אנשיה של כל תקופה. אדריאנה מחליטה להישאר בתקופת ה"בל אפוק", וגיל חוזר להווה ונפרד מארוסתו. בעת שהוא מטייל לבדו בפריז הוא פוגש את גבריאל (לאה סֶדוּ), מוכרת בחנות לתקליטים משומשים, שבה נתקל קודם לכן במהלך הטיול בפריז. במהלך שיחתם מתחיל לרדת גשם ומתברר שבניגוד לארוסתו לשעבר, גבריאל אוהבת כמוהו להסתובב בפריז בגשם.

הפקה

וודי אלן ואוון וילסון בעת הקרנת הסרט בפסטיבל קאן

הסרט הוא קופרודוקציה של חברת ההפקה של אלן, Gravier Productions, ושל חברת ההפקה הספרדית Mediapro. זהו הסרט השלישי המופק על ידי שתי חברות אלה יחדיו, לאחר הסרטים "ויקי כריסטינה ברצלונה" ו"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי".

זהו סרטו הראשון של אלן שצולם בשלמותו בפריז. אתרי הצילום כללו, בין השאר, את מונמארטר, איל דה לה סיטה, בזיליקת סקרה קר והפנתאון. שני סרטים קודמים של אלן, "אהבה ומלחמה" (1975) ו"כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996) צולמו בחלקם בפריז.

זהו סרטו הראשון של אלן שצולם מלכתחילה בפורמט דיגיטלי (ולא בצילום כימי).

הקרנת הבכורה העולמית של הסרט התקיימה ב-11 במאי 2011, כסרט הפותח של פסטיבל קאן. ב-20 במאי החלה הקרנת הסרט בארצות הברית.

פרשנות

סצנת הפתיחה

סצנת הפתיחה של הסרט, עוד קודם לכתוביות הפתיחה, כוללת שוטים רבים מאוד מנופי פריז. הצגת שוט של מבנה מפורסם בעיר היא טכניקה מקובלת בקולנוע, כדי לרמז לצופה היכן מתרחש הסרט, אך בסרט זה מוצגים, כאמור, שוטים רבים מאוד מנופי פריז, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף. מבקר הקולנוע אורי קליין תיאר זאת:

"חצות בפאריס" מתחיל במונטאז' של צילומים של פאריס, שהיא פאריס בסמליותה המודעת והמוכרת ביותר, והמונטאז' הזה, שמפגין מידה שווה של בנאליות ויופי, קובע את הטון שהסרט כולו יתנהל בצלמו.^[2]

גם המבקר שמוליק דובדבני התייחס לכך בקצרה:

סרטו הנוכחי אמנם נפתח במונטאז' מרהיב של גלויות תיירות פריזאיות, שמזכיר במתכוון את רצף הדימויים הניו יורקיים בשחור לבן שבתחילת "מנהטן".^[3]

המבקר יאיר רוה מתייחס לכך בגישה מורכבת יותר:

המחשבה על יחסיו של אלן עם האנשים המממנים את סרטיו האחרונים עולה גם למראה סצנת הפתיחה. כרגיל, מוזיקת ג'אז עתיקה. וכרגיל, שוטים של אקספוזיציה שיציגו לנו את העיר בה מתרחשת העלילה. זו מוסכמה כזאת, 2-3 שוטים להראות באיזו עיר, באיזו תקופה ובאיזו עונה אנחנו נמצאים. אלן בעצמו השתמש בפתיח מעין זה באופן מושלם ב"מנהטן". אלא שחולפים אותם 2–3 שוטים, ומגיעים עוד. ועוד. ועוד. להערכתי היו שם לפחות מאה שוטים של נופי פריז בדקות הפתיחה המוזיקליות של הסרט. זה כמעט קומי. תהיתי האם זו אובססיה – להציג את העיר באופן כה אינטנסיבי, לשורר לה שיר אהבה פוטוגני כה בוטה מיד בפתיחת הסרט – או שמא התרסה כלפי המפיקים. רוצים שוטים יפים של העיר?! קחו מאה ותחנקו איתם!

מצד שני, כשמתוודעים לגיבור הסרט (אוון ווילסון, שהוא לדעתי פשוט הליהוק המושלם ביותר לסרטי וודי אלן בני ימינו), ולאהבה שלו לפריז – במיוחד פריז בגשם – סצנת הפתיחה הארכנית (אך היפה) הזאת מקבלת צידוק. ראינו את הנוף מנקודת מבטו של הגיבור, תייר בעיר, שמגלה את נופי התיירות, פינות החמד, וממשיך לצעוד בעיר מבוקר עד לילה, במזג אוויר יבש וגשום.^[4]

ניים דרופינג

לבו של הסרט הוא המפגש של גיל עם גיבורי התרבות שהתגוררו בפריז בשלהי שנות ה-20.^[5] אלמלא נתפס כהוזה, יכול היה גיל להתגאות ("ניים דרופינג") בכל הדמויות שפגש. על המפגש של הצופה עם דמויות אלה כתב יאיר רוה: "זה אכן מאוד משעשע לפגוש בהם בלי הכנה. ויותר משעשע לנסות לזהות את כולם לבד. וודי אלן מקדיש לצופיו המתוחכמים שעשועון אינטלקטואלי מרענן למדי."^[4] דעה דומה הביעה ליאור אלפנט: "חובבי תרבות ואומנות יישבו לאורך "חצות בפריז" עם חיוך בלתי נגמר על השפתיים שלהם כל פעם שהסרט יעשה 'ניים דרופינג' למישהו שהם מכירים. כן, כולם פה, ... כל מי שהוא משהו בשנות ה-20–30 וגר בפריז, או אפילו סתם עבר שם", ומוסיפה: "פיצג'רלד ודאלי שלו אינם העתק מדויק של האנשים האמיתיים, אלא קריקטורות מסודרות שלהם, שמכוונות לפי מה שהגיבור חושב עליהם, שזה בדרך כלל מה שאנחנו חושבים עליהם".^[6] מרט פרחומובסקי נלהב פחות משעשוע זה: "את ההנאה העיקרית בסרט מפיקים מהמסע בין הכוכבים המשועשע הזה, שמאפשר לצופה הבורגני הממוצע לטפוח לעצמו על השכם וגורם לו להרגיש נורא משכיל, כיוון שהוא מכיר את כל החבר'ה החשובים."^[7]

ניים דרופינג דומה, שבו נכללות רבות מהדמויות שבסרט, עשה אלן בסיפורו הקצר, המסופר בגוף ראשון, "A Twenties Memory",^[8] שפורסם כארבעים שנה קודם ליצירת הסרט.

יתרונותיו של הנוסע לעבר

לנוסע בזמן לעבר יש יתרון על פני האנשים שהוא פוגש: הוא יודע את עתידם (אותו הוא מכיר כעבר), ולעיתים מתפתה לשנות עתיד זה. במרבית הסצנות המתרחשות בעבר, גיל הוא צופה, המזהה את הדמויות שהוא פוגש, אך נמנע מלהשתמש בידע הנוסף שיש לו לשם השפעה על דמויות אלה. בסצנות אחדות משתמש גיל בידע המיוחד שיש לו:

סצנה שבה גיל מנסה לכבוש את לבה של אדריאנה, לאחר שקרא בספר זכרונותיה העתידי על תשוקתה אליו ועל חלומה.
סצנה שבה גיל ואדריאנה רואים את זלדה מנסה להתאבד בקפיצה לנהר, ומונעים זאת ממנה. גיל מרגיע את זלדה באומרו שיש לו ידיעה ברורה על אהבתו של סקוט פיצג'רלד אליה, והוא מציע לה ואליום, ומסביר שזו תרופה עתידית.
גיל מציע לבוניואל רעיון לסרט, על קבוצת אנשים הנכלאת בחדר שבו אכלו ארוחת ערב. רעיון זה הוא הסרט "המלאך המשמיד", שאותו יביים בוניואל כארבעים שנה מאוחר יותר, ב-1962.

הנוסטלגיה היא בדיוק מה שהייתה פעם

הנושא המרכזי בסרט הוא הנוסטלגיה, המתבטאת בחלומו של גיבור הסרט, גיל, לחיות בפריז של שנות ה-20, כ-85 שנה קודם זמנו. באורח פלא חלומו מתגשם, אך הוא מופתע לגלות שאדריאנה, החיה בשנות ה-20, חולמת לחיות ב"בל אפוק" - שנות ה-90 של המאה ה-19, כ-30 שנה קודם זמנה. בשיחה עם דגה וגוגן, בני ה"בל אפוק", הם מגלים שדגה וגוגן חולמים על תקופת הרנסאנס. גיל מבין שגעגועים לתור זהב קודם מאפיינים את אנשיה של כל תקופה.

במסיבת עיתונאים בקאן התייחס וודי אלן לנוסטלגיה:

הרצון לחיות בתקופה אחרת מזו שבה אתה חי הוא מפתה, אבל הוא גם יכול לשמש לך מלכודת. כשאתה רוצה לחיות בתקופה קדומה יותר, אתה זוכר ממנה רק את הדברים הטובים. אתה שוכח למשל, שבפאריס בשנות ה-20, שזו התקופה שבה גיבור הסרט שואף לחיות, כשהלכת לרופא שיניים לא היה חומר הרדמה וסבלת מכאבים נוראיים.^[9]

האמנם קומדיה רומנטית?

במבט ראשון הסרט משויך לז'אנר הקומדיה הרומנטית, ומסגרתו של הסרט נותנת סיבות ברורות לכך: הסרט עוסק בזוג מאורס, גיל ואינז, המגיע לבילוי בפריס. בתחילת הסרט מביע גיל את אהבתו לאינז, בהמשך הסרט הוא מתאהב (או לפחות חושק) באדריאנה, והסרט מסתיים בהבטחה לרומן חדש, בין גיל לגבריאל. עם זאת, מרכיבים אלה הם רק המסגרת של הסרט, שעיקרו פנטזיה נוסטלגית – "שיר אהבה נוסטלגי לפריז של שנות ה-20, לאמניה המודרניסטים, לסופרים האמריקאים הדגולים שגלו בה, לסלונים הספרותיים שפרחו בה, ולפריטי הממורביליה שבאים עם זה".^[3] זהו סרט ש"מעלה את השאלה: למה אנחנו כל הזמן מפנטזים על מקום אחר וזמן אחר במקום להיות מרוצים בכאן ובעכשיו?".^[4] בהתאם לכך מתאר המבקר אורי קליין את הסרט כ"פנטסיה קומית".^[2]

שאלת הז'אנר אליו משתייך הסרט באה לידי ביטוי גם בהבדל שבין כרזת הסרט האנגלית לכרזה העברית. הכרזה העברית היא כרזה רומנטית מובהקת – נראים בה גיל ואינז מתנשקים על גדת הסן. הכרזה האנגלית, לעומת זאת, מתרחקת מהרומנטיקה ומדגישה את הפנטזיה הנוסטלגית – גיל נראה בה הולך לבדו על גדת הסן, ואת השמים מחליפה יצירתו של וינסנט ואן גוך, "ליל כוכבים".

האם גיל הוא בן דמותו של וודי אלן הצעיר?

רבים טענו שדמותו של גיל, בגילומו של אוון וילסון, משקפת את דמותו של וודי אלן בצעירותו. אלן הכחיש זאת במהלך פסטיבל קאן: "וילסון הוא ההפך ממני. אני ניו יורקי, ואוון הוא קאובוי שנולד בטקסס ונשמע כמו טקסני. אוון הוא גולש גבוה ובלונדיני, חובב חופים שחי בהוואי, ואני שונא את חוף הים."^[10] עם זאת, ציין אלן: "כשכתבתי את התסריט כתבתי אותו לטיפוס כמוני, מישהו שהיית מקשר לניו יורק, ויש שחקנים אמריקאים שיכלו לעשות את הדמות כמוני, בטבעיות, אבל לא הרגשתי שאני רוצה מישהו מהם לסרט הזה", ולכן, לאחר שווילסון נבחר לתפקיד, "החלטתי לשכתב לחלוטין את התסריט ולהתאים אותו לאוון. אנשים שרואים את 'חצות בפריז' חושבים שהדמות שלו היא דמות שאני הייתי יכול לשחק כשהייתי צעיר, אבל הדרך בה אוון משחק אותה שונה ממני לחלוטין - הוא לא נשמע כמוני, הג'סטות שלו שונות משלי. זה נשמע כמו כשמישהו שנולד בטקסס או חי בהוואי אומר שורות שאני כתבתי. אם אני הייתי משחק את הדמות הזאת, זה היה סרט אחר לגמרי: הייתי עושה אותו הרבה יותר מהיר ועצבני, ומדבר יותר מהר. אוון מדבר כמו מישהו שמבלה על גלשן. אני הייתי עושה את זה בסגנון של אינטלקטואל מהחוף המזרחי".^[10]